זוהי תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובעת  הינה ידועה בציבור של מר שמעון בן שמעון ז"ל (להלן - המנוח), וכפועל יוצא מכך היא זכאית לקצבת שאירים מהנתבעת. רקע עובדתי 1.         הנתבעת (להלן: "קג"מ") הינה חברה בע"מ בניהול מיוחד, המנהלת תוכנית פנסיה מקיפה במסגרת קרן הפנסיה לעמיתים ותיקים , מכוח תקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל), התשכ"ד- 1964 וחוק הפיקוח על שירותים פיננסים (קופת גמל), התשס"ה- 2005. 2.         קג"מ פועלת בהתאם לתקנון קרן הפנסיה, כפי שהתקין המפקח מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסים (ביטוח), התשמ"א -1981  כפי שיהיה בתוקף מעת לעת. ההסדר התקנוני הרלוונטי לתביעה דנן הינו תקנון פנסיה חדש שנכנס לתוקפו בחודש אוקטובר 2003 (להלן: "התקנון האחיד"). 3.         המנוח שמעון בן שמעון ז"ל היה פנסיונר של הנתבעת החל מחודש יולי 99 ועד מועד פטירתו ביום 20.11.09. 4.         התובעת הכירה את המנוח בשנת 1984 והם ניהלו מערכת זוגית משותפת. 5.         בשנת  2007  אירע קרע בין הזוג והתובעת הגישה כנגד המנוח תביעה לחלוקת רכוש          (תמש 19890/07)  ותביעה למזונות (תמש 19891/07) בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא. 6.         ביום 20.4.09 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר נתן תוקף להסכמות הצדדים ולפיהן:             - מוסכם בין הצדדים כי היו ידועים בציבור במשך שנים רבות ובהמשך לכך תהא התובעת זכאית לקבל קצבת פנסיה מקג"מ וזאת לאחר אריכות ימיו של המנוח.             - התובעת תקבל מהמנוח סך של 100,000 ₪ ב- 8 תשלומים החל מ- 1.7.09.             - מוסכם בין הצדדים שסכום זה משקף את מזונותיה של התובעת לעבר (יום הגשת התביעה) ולעתיד (עד אריכות ימיו ושנותיו של המנוח לאחר היוונם).             - התובעת מוותרת על כל זכות אחרת לרבות זכות הירושה וויתורה הינו סופי ומוחלט וללא זכות חרטה והיא מצהירה כיום כי הצדדים נפרדו ואינם חיים יחד יותר. 7.         בתגובה לבקשת התובעת מיום 20.12.09 לקבלת קצבת שאירים מקרן הפנסיה נענתה התובעת ביום 24.12.09, כי עליה להמציא פסק דין של בית דין זה המכיר בה כידועה בציבור של המנוח. 8.         בתיק זה עותרת התובעת לסעדים כדלקמן:             א.         כי תוכר כידועה בציבור של המנוח.             ב.         כי ייקבע כי התובעת עומדת בקריטריונים הנדרשים לקבלת קצבת שאירים על פי תקנון הנתבעת. ג.          להורות לנתבעת להעביר לחשבונה של התובעת את תשלום הקצבה של המנוח. דיון והכרעה 9.         בהתאם להוראות הדין וההלכה הפסוקה, הזכויות בגין פטירתו של המנוח תקבענה על בסיס הוראות תקנון הקרן שהיו בתוקף במועד פטירתו של המנוח. מדובר בתקנון האחיד בפרק א' לתקנון נקבע:             "בת זוג של פנסיונר ביום שבו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה: (1)        היתה לבת זוגו של הפנסיונר, לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר; (2)        היתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה; לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת" "בת זוג" מוגדרת בתקנון כאחת משתי אלה - (א)       אשתו של מבוטח או פנסיונר. (ב)       מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך". 10.        לטענת הנתבעת, התובעת לא הוכיחה כי הייתה בת זוגו של המנוח בהתאם להגדרת "אלמנת פנסיונר" בתקנון קרן הפנסיה, כאשר החלופה הרלוונטית לעניינו היא החלופה הראשונה.             מאחר שאין מחלוקת, כי התובעת לא הייתה אשתו של המנוח, אזי - לשם קבלת קצבת שאירים מהנתבעת עליה לקבל הכרה של "ידועה בציבור כאשתו". הראיות למעמד זה צריכות להתייחס, לכל הפחות, לשני מועדים - הן למועד הפטירה והן למועד תחילת הזכאות לקצבת זקנה של הפנסיונר, בענייננו - המנוח. בנוסף, על התובעת להוכיח כי הינה עומדת בתנאי המגורים המשותפים או לחילופין כי קיבלה מזונות מן המנוח. 11.        בטרם נבדוק את עניינה של התובעת לגופו של עניין, נוסיף עוד כי הקרן מחויבת לפעול כלפי מבוטחיה אך ורק על פי הוראות תקנון קרן הפנסיה, ואינה רשאית ליתן זכויות העולות על הקבוע בתקנון ולהפלות בין מבוטחיה (ראה תקנה 41 כו (ב) לתקנות מס הכנסה וכן ע"ע 629/97 אליאב נ' קרן מקפת, פד"ע לו 721).             על פי עקרונות אלה ובשים לב לכך שהביטוח בקרנות הפנסיה הוא ביטוח שיתופי, קבע בית הדין הארצי כי היחסים בין חבר קרן פנסיה לבין הקרן הם יחסים חוזיים, שעה שתקנון הקרן מהווה את החוזה שבין הצדדים. תקנון הקרן הוא המחייב, עת קמה הזכות לגמלה.             (דב"ע נה /6-11 משה בנימין נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, ניתן ביום 18.12.1995; ע"ע 600034/97 600035/97 מבטחים נ' יוסף גלאור, ניתן ביום 9.3.05). 12.       כאמור, טוענת התובעת כי היא זכאית לגמלה מאת הקרן כיוון שלשיטתה היא עונה להגדרת המונח "אלמנת פנסיונר" שלעיל. מכאן כי יש לבחון האם התובעת עומדת בתנאים שנקבעו בתקנון ונכללת בהגדרת "אלמנת פנסיונר" שבחלופה הראשונה על פי התקנון האחיד. 13.        עיקר טענות הצדדים מתייחסות לתנאי הקבוע בסיפא של החלופה הראשונה המתייחס למגורים במשותף - אין עוררין כי תנאי זה לא התקיים לגבי התובעת, אשר אישרה בעדותה " בשנת 2007 הגשתי תביעה נגד שמעון.. לא גרנו ביחד מאז שהגשתי את התביעה "  (עמ' 3 ש' 3 וש' 9).                           לפיכך יש לבדוק קיומה של החלופה למגורים משותפים, כדלקמן:       "תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג, לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת" - התובעת מסתמכת לעניין זה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 20.4.09 ולפיו מוסכם בין הצדדים כי הסכום של 100,000 ₪ שישולם לתובעת על ידי המנוח משקף את מזונותיה לעבר ולעתיד. (פסקאות 5-7 לפסק הדין). 14.       התובעת טוענת כי בשנת 2007 הודיע לה המנוח לאחר 23 שנות  זוגיות כי אין הוא מתכוון להותיר לה דבר לבד מדמי קבורה. לפיכך ומאחר והייתה סמוכה על שולחנו ותלויה בו כלכלית, לא נותרה לה כל ברירה אלא לפנות לבית המשפט לענייני משפחה להכרתם כידועים בציבור ופסיקת מזונותיה.             לגרסתה, לאחר ניהול הליך ארוך בבית המשפט לענייני משפחה שב המנוח והכיר בחיי השיתוף הארוכים של הצדדים באופן שהתקבלה תביעתה למזונות. באופן זה אוחה הקרע בין הצדדים מספר חודשים טרם פטירת המנוח. 15.       התובעת מוסיפה, כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה הפך חלוט לאחר שבקשת הנתבעת לביטול פסק הדין נדחתה, ומשכך מחויבת הנתבעת לפעול על פיו. עוד לטענתה המזונות שנפסקו לה עומדים הן בהגדרה המצמצמת של מזונות כ"דמי מחיה" והן בהגדרה המרחיבה שכן נועדו לספק את צרכיה האמיתיים בחיים כגון: פרנסה, אכילה וכיו"ב. 16.       הנתבעת מנגד טוענת, כי הסכום אותו התחייב המנוח לשלם לתובעת במסגרת ההסכם ביניהם שקיבל תוקף של פסק דין, אינו מהווה תשלום מזונות לתובעת, אלא תשלום במסגרת חלוקת רכוש בין בני הזוג. 17.       במחלוקת זו שבין הצדדים, אנו סבורים כי הצדק עם הנתבעת. בחינה מהותית של התשלום האמור מובילה בהכרח למסקנה כי אין המדובר בתשלום אמיתי למזונות כי אם בפיקציה אשר נועדה להקנות לתובעת זכויות אשר להן לא הייתה זכאית בקרן הפנסיה וזאת כחלק מפשרה אליה הגיעו הצדדים במסגרת חלוקת הרכוש ביניהם, ונבהיר: 18.       תשלום מזונות במהותו, הינו תשלום עתי המחושב כאחוז מסוים מההכנסות. במקרה דנן בהתאם להסכמת הצדדים שילם המנוח לתובעת סכום חד פעמי (בשמונה תשלומים שווים), כאשר הכנסתו לא היוותה קריטריון לקביעת גובה התשלום.             עוד מן הבחינה המהותית אין מדובר במזונות אשה על פי הדין האישי. כאשר מדובר בבני זוג יהודיים, מחויב בן הזוג בתשלום מזונות האשה ממועד הקרע בין השניים ועד למועד מתן הגט, כאשר לאחר מועד מתן הגט, אין חובת תשלום מזונות לאשה כי אם לילדים בלבד.             התובעת העידה כי בשנים 2007-2009 היא לא התגוררה עם המנוח וכי כאשר קיבל לידו העתק התביעה שהגישה כנגדו הוא סיים את היחסים עמה (עמ' 5 ש' 8-9). לפיכך במקרה דנן אירע מועד הקרע עת הגישה התובעת את תביעותיה כנגד המנוח ויש לראות במועד מתן פסק הדין שנתן תוקף להסכמות הצדדים, כבמועד מתן הגט. מכאן כי החל ממועד זה לא הייתה זכאית התובעת לתשלום מזונות מהמנוח לאחר סיום היחסים ביניהם. 19.       שוכנענו כי הסיבה היחידה שהתשלום אותו התחייב המנוח לשלם לתובעת כונה "מזונות" הינה משום שהמנוח ביקש להשתמש בקצבת השארים ככלי לאיזון משאבים, דבר אשר הביא לסיומה של התביעה הממונית בין הצדדים. 20.       לראיה, לא הוצג כל הסכם איזון משאבים אשר נחתם בין בני הזוג ו/או פסק דין הדן ברכוש בני הזוג, כחלק מהתביעה שהגישה התובעת לחלוקת רכוש, לבד מההסכם נשוא התובענה. בית המשפט לענייני משפחה נתן תוקף של פסק דין להסכם שבין המנוח לתובעת, זאת מבלי שהכריע עניינית בזכות התובעת לקבל מזונות מהמנוח לאחר סיום היחסים ביניהם ומבלי שנדרש לגופו של עניין לשאלת חלוקת הרכוש. 21.       התובעת העידה במהלך דיון ההוכחות כי הסכימה לקבל 100,000 ש"ח על אף שתבעה 500,000 ש"ח, שכן הסתמכה על כך שתקבל בעתיד את קצבת המנוח מקרן הפנסיה (עמ' 4 ש' 14-15). דהיינו עולה מעדותה כי הסכימה להתפשר עם המנוח במסגרת התובענה לחלוקת רכוש, משום שרצתה שהמנוח יבטיח את זכאותה לקבלת קצבה מקרן הפנסיה וזאת באמצעות כינוי התשלום כ"מזונות".             ויתור התובעת על זכויותיה ברכוש המנוח, אל מול הסכמת המנוח להעניק לתובעת קצבת שארים, כאשר בהתאם לתקנון קרן הפנסיה אין למנוח שארים הזכאים לקצבה, מתוך מטרה לסיים את ההליך המשפטי בבית המשפט לענייני משפחה, מלמדים, כי המנוח והתובעת חתמו למעשה על הסכם "איזון משאבים", מתוך כוונה כי קצבת השארים של התובעת תשמש ככלי באיזון המשאבים בין בני הזוג. 22.       מסקנה זו אף מקבלת חיזוק בעדותה של עו"ד דליה וילנקו אשר ייצגה את המנוח בהליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה. עו"ד וילנקו העידה : "התובעת עמדה על כך שהסכום יכונה כמזונות ובאמת מתוך כוונה וחשיבה שבבוא היום אם יקרה לאדון משהו היא תזכה לקבל קצבה" (עמ' 6 ש' 15-16).             כמו כן העידה עו"ד וילנקו, כי בהסכם בין הצדדים נכתב "עד אריכות ימיו" מתוך כוונה ברורה "שיגיעו לגברת גמלאות לאחר פטירתו" (שם ש' 18-19) כשהצדדים נוקטים בלשון עמומה בכדי לאפשר זכאותה של התובעת לקצבה בכל מועד בו ילך המנוח לבית עולמו (שכן בניסוח שכזה, בקשו הצדדים לגרום לכך שגם אם המנוח היה נפטר שנים רבות לאחר סיום התשלום הנ"ל, הרי שיש לראות בתקופה שלאחר סיום התשלום כתקופת מגורים משום שהסכום הנ"ל משקף את מזונותיה של התובעת עד לאריכות ימיו של המנוח) -תוצאה שכזו הינה מחוסרת בסיס ולא נוכל לקבלה. 23.       מן האמור עולה, כי התובעת הייתה מודעת להוראות תקנון קרן הפנסיה וביקשה לעשות התאמה מקסימאלית על מנת להיכנס בגדר תנאי הוראות התקנון וזאת על מנת להבטיח זכאותה לקצבת שארים וזאת בדרך לא דרך.        בנסיבות אלה אין להיתפס למונח המילולי שצוין בהסכם, באשר מהבחינה המהותית אין מדובר במזונות אישה. לא נוכל לתת יד להסכמות כאלו ואחרות אשר מעניקות זכויות על חשבון עמיתי הקרן מקום בו כלל לא מתקיימת התכלית שלשמה מוענקת קצבת השארים. 24.       אשר על כן ונוכח האמור לעיל, הסכמתו של המנוח לכנות את התשלום ששולם לתובעת במסגרת פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה כ"מזונות", אינה ברת תוקף משפטי לעניין זכאותה של התובעת לקצבת שארים מקרן הפנסיה, ומשכך אין בידינו לקבל טענות התובעת לפיהן נכנסת היא בגדר הוראות התקנון כאמור. 25.       די באמור עד כה בכדי להביא לדחייתה של התביעה להכיר בתובעת כ"אלמנת פנסיונר". עם זאת נבקש להדגיש כי יש לדחות את התביעה אף מן הטעם כי התובעת אינה עונה להגדרת "אלמנת פנסיונר" שכן לא הייתה לבת זוגו ביום בו נפטר.             אין חולק כי התובעת לא הייתה נשואה למנוח ומכאן כי עלינו לבדוק האם הייתה "ידועתו בציבור" בסמוך למועד פטירתו. 26.       לעניין ההכרה בידועה בציבור נפסק,  כי יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית גם אם מסיבה  זו או אחרת, לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין. (דב"ע לו' 0-19 המוסד לביטוח לאומי נ' מנו, פד"ע ב' 72; דב"ע נג/7-6 בטר נ' קרן הגמלאות המרכזית פד"ע כ"ז 135; דב"ע נד'/1-6 דר' מרטה אליאן נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות מיום 13.1.94; ע"ע 10160/00 טלינסקי ליובוב נ' קרן הגמלאות המרכזית מיום 21.6.01; עב"ל  חוה ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי מיום 7.4.11). "המבחן להכרה בידועה בציבור כאשתו של פנסיונר הוא כפול: ראשית - על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו, מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית - עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של ניהול וכדאיות כספית או סיכום עניני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. (ע"ע 97/ 6-37 פוגל נ' מבטחים, פד"ע לב, 372 בעמ' 377-376 וההפניות שם).   27.        ומן הכלל אל הפרט - הוכח כי משנת 1999 ועד 2007 התגוררו התובעת והמנוח בדירות נפרדות, כאשר המנוח היה מתגורר בדירת התובעת רק בסופי שבוע (ראה סעיף 32 לכתב התביעה בבית המשפט לענייני משפחה שצורף כנספח א' לסיכומי התובעת).             בחודש אוקטובר 2007 הגישה התובעת את תביעותיה כנגד המנוח בבית המשפט לענייני משפחה, כאשר התובעת העידה כי התביעות הוגשו בשל העובדה שהמנוח החליט שהוא לא רוצה לממן אותה יותר (עמ' 3 ש' 4) עובדה המצביעה על רצונו בניתוק הקשר.             התובעת אף העידה כי מאז הגשת התביעה לא התגוררה ביחד עם המנוח וכי לאחר שהמנוח קיבל לידיו העתק התיעה הוא הודיע לה על סיום הקשר ביניהם (עמ' 3 ש' 9).         זאת ועוד. המנוח שלח לקרן הפנסיה מכתבים ביום 7.8.07 וביום 12.8.07 אשר בהם הודיע לקרן הפנסיה כי התובעת איננה עוד "ידועה בציבור" שלו (ראה נספח 4 לסיכומי הנתבעת). 28.        התובעת אף לא הוכיחה כי חרף מגוריהם בנפרד ניהלו בני הזוג משק בית משותף בתקופה שמשנת 2007 ועד למועד פטירתו של המנוח. התובעת והמנוח ניהלו חשבונות בנק נפרדים, לא הוצגו כל קבלות הנוגעות לתקופה זו והמעידות על ניהול הוצאות משותפות או על תמיכה כלכלית של המנוח בתובעת כמו כן לא זומנו עדים אשר יעידו על טיב הקשר בין השניים בתקופה זו.             בתה של התובעת, הגב' קרן אלפנץ, אף העידה כי לאחר הגשת התובענות כנגד המנוח לא תמך המנוח כלכלית בתובעת (עמ' 5 ש' 29). יתרה מכך בפסק הדין עליו מסתמכת התובעת נאמר במפורש כי התובעת " מצהירה כיום כי הצדדים נפרדו ואינם חיים עוד ביחד" (פסקה 8). 29.        לאור כל האמור לעיל, אין ספק כי לכל המאוחר החל מחודש אוקטובר 2007 לא ניהלו המנוח והתובעת משק בית משותף ולא עמדו בקריטריונים הקבועים בפסיקה לצורך הכרתה של התובעת כידועה בציבור של המנוח, וודאי שלא בסמוך לפני פטירתו. 30.        התובעת מבקשת להסתמך על הנפסק בע"א 7654/06 רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד (מיום 31.12.07).             באותה פרשה מדובר היה בבני זוג שחיו יחדיו 40 שנה, הבעל פרש לגמלאות 26 שנה לפני שינוי התקנון. בני הזוג נפרדו 17 שנים לפני שינוי התקנון. כמו-כן עוגנו שם זכויות האישה בפסק בוררות ובפסק דין שניתנו שנים רבות טרם שינוי התקנון. בית המשפט העליון התמודד עם הסתירה על ידי הרחבת המונח "מזונות" גם למי שזכאי בקצבת הפרישה.             אלא שאין העובדות בענין רוזנשטראוך דומות לנדון ועל האבחנה ניתן ללמוד מהנפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 496/09 ורדה בר און נ' קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ ואח' (מיום 1.7.10), לפיו עניינו של פסק דין בענין רוזנשטראוך כפי שנאמר בו הוא "מקרה קצה" ובית המשפט העליון הגביל את הכרעתו למקרה קצה, בשונה מענייננו.             במקרה דנן הוראות התקנון שהיו בתוקף עת חתמו הצדדים על ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין זהות בנוסחן לתקנון אשר היה בתוקף עת הלך המנוח לעולמו. כמו כן במקרה דנן התובעת לא הוכיחה כי הייתה סמוכה על שולחנו של המנוח בעת הפטירה. על תכליתה של קצבת השאירים נאמר: "קצבת השאירים מכח חוק הגמלאות באה להחליף את הכנסת התא המשפחתי של המנוח ולמנוע מחסור ממי שהיתה סמוכה על שולחנו של המנוח ותלויה בו למחייתה".             (ע"ע 183/99 סנדה אהרון נ' הממונה על תשלום הגמלאות פד"ע לז' 396).             התובעת בענייננו הינה בעלת נכסים משלה כדוגמת דירה שבבעלותה, וכן היא מקבלת קצבת זקנה מקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (בניהול מיוחד). 31. בכל הנוגע לטענת התובעת לפיה היה זה רצונו של המנוח להעניק לה קצבת שאירים ויש לכבדו - הרי שלעניין זה כבר נקבע כי אין בן הזוג המנוח יכול להעניק לבת זוגו, זכות אשר אין היא זכאית לה מכוח תקנון קרן הפנסיה (ע"א 233/98 שושנה כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים ואח', פ"ד נד(5) 493; ע"ע  496/09 ורדה בר-און נ' קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ, מיום 1.7.10) ועל כן אין לנו אלא לדחות את טענתה זו של התובעת. 32.        בנסיבות המפורטות לעיל, דין התביעה- להידחות. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ב, 21 פברואר 2012, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם. גב' חנה נאמן גלאי נציגת עובדים שמואל טננבוים, שופטסגן נשיא פנסיהקרן פנסיהקצבת שארים