ביטול הסכמה דיונית שני ערעורים על החלטות בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ברסלר גונן), בתיק בב"נ 24168-02-11 מתאריכים 3.10.11 (להלן: "ההחלטה הראשונה"), ו-27.12.11 (להלן: "ההחלטה השניה"). רקע עובדתי ראשיתו של ההליך בצו הריסה מנהלי שהוצא נגד מבנה בהחזקת המערער. הצו לא בוצע במועד, ועל כן הגישה המשיבה ביום 13.2.11 בקשה להארכת מועד, בגין אי קבלת סיוע משטרתי שהובטח לביצוע הצו. בהחלטה מיום 16.2.11, האריך בית משפט קמא את תוקף הצו ב- 60 יום. ביום 13.3.11 עתר המערער, באמצעות ב"כ הקודם עו"ד אבו גררה, לבטול הצו. דיון בבקשה התקיים בתאריך 27.3.11, במסגרתו הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו נדחתה הבקשה, וניתנה ארכה לביצוע הצו עד ליום 16.6.11. בתום התקופה התחייב המערער להרוס את המבנה בעצמו, ואם לא יעשה זאת, תבצע המשיבה את ההריסה בתוך 60 יום (להלן: "ההסכמה הדיונית"). בתאריך 14.6.11 (יומיים טרם סיום תקופת ההארכה), הוגשה בקשה לביטול ההסדר הדיוני, על ידי בא כוחו הנוכחי של המערער. נטען, כי על רקע מחלת המערער, לא הוסברה לו מהות ההסכמה הדיונית, אלא לבנו תאופיק בלבד. תאופיק הבין מעו"ד גררה, כי סוכם שבתוך התקופה המוסכמת ינסו הצדדים להגיע להבנה, ואם לא יעלה הדבר בידיהם, יושב העניין לבית המשפט. אילו היתה מוצגת בפני המערער או בנו תאופיק ההסכמה האמיתית, לפיה מדובר בסוף פסוק, לא היו מסכימים לה. עוד נטען, כי עו"ד גררה, בא כוחו הקודם של המערער, לא העלה טענות טובות לביטול הצו, אלא טענות סתמיות בלבד. כך למשל, לא נטען כי הבקשה הוגשה בתום המועד הקבוע בתקנות, ללא הסבר מניח את הדעת לאי ביצוע הצו בתקופה המקורית. משלא הועלו טענות אלה, וסביר להניח כי אילו היה מעלה אותן היתה התוצאה שונה, נפל כשל בייצוג המצדיק על פי הלכת ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל, ביטול תוצאות ההליך הקודם. את תגובת עו"ד אבו גררה, לא ניתן היה להשיג, גם לאחר שהתבקש לכך על ידי בית המשפט. דיון בבקשה התקיים ביום 21.9.11. במסגרתו נחקר תאופיק בנו של המערער על תצהירו. בתום הדיון הודיע ב"כ המערער כי העילה היחידה עליה הוא עומד היא חוקיות ההארכה, ובנדון זה ביקש הכרעה שיפוטית. ביום 3.10.11 ניתנה על ידי בית משפט קמא ההחלטה הראשונה נשוא הערעורים, לפיה נדחתה עתירת המערער לבטל את ההסדר הדיוני. נקבע, כי אין באי העלת טענה כנגד הארכת תוקפו של צו ההריסה, כדי להוות כשל בייצוג, בודאי לא ברמה שתביא לביטול הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה. ביטול הסכמה דיונית רק בגין אי העלאת טענה שעורך דין אחר היה אולי מעלה, אינה סבירה, נוגדת את עקרון סופיות הדיון, ותתקבל רק מקום בו נוצר שינוי מהותי בנסיבות, שיש בו כדי להביא לעיוות דין קיצוני, בפרט כשהצדדים היו מיוצגים. כל עוד לא הוכח כי עורך הדין הקודם פעל ממניעים זרים או תוך הפרת חובת האמון בינו לבין המבקש, אין מקום לשנות את המוסכם. לגוף העניין קבע בית משפט קמא, כי טענות המערער לאיחור אינן מתיישבות עם האיחורים המשמעותיים שלו, הן בהגשת הבקשה לביטול צו ההריסה, והן בהגשת הבקשה הנוכחית, גם נוכח המועד בו שכר את שירותיו של בא כוחו החדש. הטענות נגד הארכה נטענו באופן סתמי, והוא לא עמד על חקירת המצהירים מטעם המשיבה. ההארכה היתה סבירה על סמך הקושי בביצוע הצו, נוכח התנגדות המערער ומשפחתו, ולמערער גם ניתנה הזדמנות נאותה לטעון מלוא הטענות כנגד הצו. לכן, לא נגרם לו עיוות דין. ערעור על ההחלטה הראשונה הוגש ביום 7.10.11 אך לא ניתן צו לעיכוב ביצוע ההריסה (החלטת כב' השופטת נצר מיום 30.10.11). למרות זאת לא ביצעה המשיבה את הצו, וביום 8.12.11 לאחר שחלפה תקופת הביצוע, פנתה המשיבה בבקשה להאריך את הצו מעבר לכך, וטענה כי עקב טעות לא הבינו אנשי הרשות, לאחר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, כי הם רשאים לבצא את הצו. ביום 27.12.11 נעתר בית משפט קמא לבקשה זו, בהחלטה השניה נשוא הערעורים. נקבע כי הטעמים לאי ביצוע הצו במועד נעוצים בבסיסם בהליך הערעור שנקט בו המבקש. תום ליבה של המשיבה שהמתינה עד להחלטה בבקשתו לעיכוב ביצוע, לא יכול לעמוד לה לרועץ. עוד הוסיף, כי מקובל עליו הסברה של המשיבה באשר לאי ביצוע הצו במועד למרות ההחלטה לדחות את בקשת המערער לעיכוב ביצוע. דיון ההחלטה הראשונה ב"כ המערער מעלה שתי טענות. ראשית, היה על בית משפט קמא להורות על ביטול ההסדר הדיוני, לאחר שהוברר כי נכרת שלא על דעת המערער. לטענתו, להליך זה מאפיינים של הליך פלילי, ומכאן שהיה על בית משפט קמא לוודא הסכמתו של המערער להסכם, עובר לאישורו, כפי שנעשה בהסדרי טיעון או למצער בהסכמי ממון, ובהעדרו, לא לאשרו. שנית, בית משפט קמא לא דן בצדקת הארכת המועד לביצוע הצו, וקבע כי היה רשאי להאריך את המועד, על יסוד הקושי בביצוע הצו נוכח הצורך בהערכות משטרתית, ללא בירור עובדתי במסגרת דיון וחקירת המצהירים. הצו המקורי פקע ביום 12.2.11. בבקשה להארכת מועד נאמר כי הצו תוכנן לביצוע ביום 8.2.11, יום העבודה האחרון לפני פקיעתו. זוהי נטילת סיכון, ועל כן אין טעם להארכה. בנוסף, יש למערער זכות לחקור את המצהירים, על מנת לעמוד על סדרי העדיפויות במשיבה, ולהיווכח מתי נודע לה שלא תוכל לבצע את הצו. איני מקבלת טענות אלה. ראשית, הגם שלהליך זה מאפיינים של הליך פלילי, הוא אינו הליך פלילי, אלא הליך מנהלי, וכך גם נאמר ברע"פ 183/11 אליו הפנה ב"כ המערער: "...בסופו של יום עסקינן בסמכות מינהלית כנגד עבריינות, והיא בעלת אופי עונשי...". אין מדובר בכתב אישום, או בהסדר טיעון, אלא בהליך שונה בתכלית. צו ההריסה המנהלי אינו ניתן על ידי בית המשפט, אלא על ידי הרשות המנהלית, ללא הליך של טיעון עובר להוצאתו. רק הבקשה לביטולו או להארכתו נידונות בבית המשפט, ביוזמת המעוניין בכך. אלמלא הופיע נציג מטעמו של המערער לדיון, ניתן היה למחוק את הבקשה בהעדר התייצבות. אם בחר המערער שלא להתייצב באופן אישי לא היה בית המשפט מחוייב לדרוש את נוכחותו, ורשאי היה להסתמך על דברי בא כוחו הפועל מטעמו, ובנו תאופיק אשר נכח בדיון. כך שאין לראות בהעדרו של המערער מאולם בית המשפט, סיבה לבטל את ההסכמה. בנסיבות אלה, אין גם לדרוש מבית המשפט לפנות באופן אישי אל המערער לבדוק אם הבין את פרטי ההסדר. זאת ועוד, המערער לא קיים את החובה המוטלת על צד המבקש לבטל הסכם אשר נפל פגם בכריתתו, לעתור לכך תוך זמן סביר. בנו של המערער נכח בדיון שבו הושגה ההסכמה הדיונית, בהיותו המוציא והמביא עבור אביו, הסובל מבעיות בריאות (אך אינו פסול דין), והיה מודע לתוצאות ההליך, בהיותו דובר עברית. על כן, הזמן הסביר לפנות ולעתור לביטול ההוא מיד לאחר הדיון ולא יומיים לפני סיום ההארכה. גם לגופו של עניין לא מצאתי עיוות דין בתוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט. אין חולק כי צו ההריסה הוצא כדין. הבקשה להארכת מועד הוגשה יום לאחר פקיעת הצו, וזאת לאחר שביום שתוכנן לביצוע הצו (8.2.11), הודיעה המשטרה במפתיע על כך שלא תסייע כפי שהתחייבה. ב"כ המערער טוען בהקשר זה כי לא היה מקום לקבוע ביצוע הצו ליום העבודה האחרון בתקופת הצו המקורית, שכן יש בכך משום נטילת סיכון. איני מקבלת טענה זו. ראשית, ה-8.2.11 הוא יום שלישי בשבוע, ולכן אינו יום העבודה האחרון. אולם גם אם היה זה היום האחרון לביצוע, מעמדו של היום האחרון בתקופת תוקפו של הצו זהה למעמדו של היום הראשון. אם נאמר שביום האחרון בתקופת הצו, או גם בזה שלפניו אסור לקבוע צווים לביצוע, מחמת הסיכון שדבר מה ישתבש, נמצאנו מקצרים את תקופת ביצוע הצו שהיא ממילא קצרה ביותר. גם טענתו הנוספת של ב"כ המערער, לפיה היה מקום לאפשר לו לחקור את המצהירים, על מנת לנסות לבדוק מתי נודע להם כי לא ינתן להם סיוע משטרתי, ומה היו סדרי העדיפויות של הרשות בהחלטתה לקבוע את התאריך למועד שנקבע, אין בה ממש. ראשית, זוהי טענה חדשה, אשר לא עלתה בבקשה לביטול ההחלטה. בית משפט קמא אף התייחס בהחלטתו לכך שלא התבקשה חקירת המצהירים לא בבקשה המקורית ולא בבקשה נשוא הערעורים. זאת ועוד, המערער לא הצביע על אי תקינות כלשהי הכרוכה בהארכת המועד. כל שיש בפיו הוא תהיות והשגות, ומהות הבקשה היא מסע דיג, וזאת אין לאפשר. אשר על כן, אני קובעת כי לא נפלה טעות בהחלטה הראשונה, ודוחה את הערעור. ההחלטה השניה טוען ב"כ המערער כי ההנמקה שניתנה לאי ביצוע הצו במועדו, לפיה עקב טעות לא נרשמה ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, ברשימת התיקים המועברת למשטרה, לצורך קביעת מועד לקבלת סיוע, אינה מספקת. הטעות לא פורטה, לא צויין מי הוא שטעה או כיצד התגלתה הטעות ומתי. צו הריסה מנהלי הוא הליך חריג, ומשכך, חובה להקפיד על קלה כבחמורה. אפשרות ההארכה צריכה להניתן במשורה. כאשר מדובר בתקלה שנגרמה מתוך המנגנון הפנימי של הרשות ללא הסבר וללא פירוט הנסיבות באופן שיאפשר לבחון האמנם מדובר בתקלה שהיא סבירה וצפויה או שמא מדובר ברשלנות, יש להניח כי מדובר בהתרשלות. אין מדובר בסוף פסוק מבחינת האינטרס הציבורי שכן ניתן לעתור לצו שיפוטי במסגרת הליך פלילי. ב"כ המשיבה הסביר כי לאחר שנתקבלה ההחלטה הדוחה את הבקשה להארכת מועד, הועברה לועדה לביצוע, אולם לא בוצעה עקב טעות של מי מאנשי הועדה אשר סבר כי יש להמתין עד להחלטה בערעור עצמו. דין הערעור להתקבל. סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, התוחם את התקופה בה ניתן לבצע צו הריסה מינהלי קובע: "... לא יבוצע צו הריסה מינהלי אם חלפו שלושים ימים מיום הגשת התצהיר כאמור בסעיף קטן (א) או מיום מתן ההחלטה של בית המשפט הדוחה את הבקשה לביטול הצו, אם ניתנה החלטה כאמור, הכל לפי המאוחר. ורשאי בית המשפט להאריך את תקופת 30 הימים, אם ראה כי מן הנכון לעשות כן". הפסיקה ראתה בסמכות ההארכה משום חריג לכלל, שהפעלתו שמורה לנסיבות מיוחדות, ושחובת השכנוע בדבר התקיימות אותן נסיבות מוטלת על המשיבה. כך סבר היועץ המשפטי לממשלה בחוות דעת שהגיש לבית המשפט העליון ברע"פ 710/02 דדו נ' ראש עיריית חיפה בה ציין כי לדעתו: "יש לנהוג בזהירות רבה בהארכת תוקפו של צו הריסה מינהלי, ואין מקום להיענות לבקשות מסוג זה על דרך שגרה". עמדה זו התקבלה על ידי בית המשפט העליון, הגם שבאותו מקרה אישר את ההארכה בגין התנהגותם של המערערים שם, אשר לא זו בלבד שלא ערכו כל ניסיון להכשיר את הבניה הלא חוקית, כפי שהתחייבו, אלא גם הוסיפו ובנו בתקופת ההארכה מבנים נוספים ללא היתר. כך גם פסק בית המשפט העליון ברע"פ 709/09 דוויק נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים,: "ככלל אין להיענות לבקשה להאריך מועד לביצוע צו הריסה, אולם בבוא בית המשפט לבחון אם להיעתר לבקשה מסוג זה, עליו לשקול את פעולותיו של המשיב לקיום הצו, ואם סיבת אי-הביצוע מקורה במחדל או בנסיבות שאינן בשליטתו". ראה גם דברים שאמר בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ (מחוזי י-ם) 2373/00 עטון נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים: "לשם הארכת המועד נדרשת 'סיבה בעלת משקל'. בסיבה רגילה ושגרתית - לא סגי...כל אימת שמוכחת תקלה סבירה בעטיים של גורמים חיצוניים (דוגמת המשטרה), שסדרי העדיפות שלהם אינם מוכתבים בהכרח מהמועדים הנקובים בחוק התכנון והבניה, ניתן להתחשב בדבר, עד לגבולות מסוימים". מכאן, שקבלת בקשת הרשות להאריך את מועד ביצוע צו הריסה מנהלי, מצריכה, בנוסף לשיקולים הנוגעים למידת החומרה של הפרת החוק בהקמת המבנה, הצגת הצדקה לאיחור בביצוע ההריסה בתוך המועד שעמד לרשותה של הועדה על פי החוק. בענייננו לא הוצגה הצדקה שכזו. מדובר באיחור הנובע כל כולו מהתרשלות של הרשות, והתרשלות כשלעצמה, גם אם מדובר באיחור של תשעה או עשרה ימים, אינה מניעה הנובעת מגורמים חיצוניים. לכך יש לצרף את העובדה שמדובר בהארכה שניה, שכן הארכה ראשונה כבר ניתנה למשיבה, וגם אז הוגשה הבקשה באיחור (יום לאחר סיום תקופת הצו). איני מתעלמת מהעובדות ברע"פ 710/02 דדו הנ"ל. גם שם במסגרת דיון בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי הוסכם בין הצדדים כי הבקשה תימחק, בכפוף לשהות לפעול לקבלת היתר בניה, וגם שם בחלוף הארכה שניתנה, ובגין תקלה טכנית אצל הועדה, לא בוצע הצו במועד. רק כעבור חודשיים ימים מתום תוקפו של הצו, התגלתה הטעות והמשיבים עתרו להאריך את מועד ביצוע הצו. באיזון שערך שם בית המשפט המחוזי, העדיף את האינטרס הציבורי לכבד את הוראות חוק התכנון והבניה, בין היתר נוכח התנהגותם של המערערים אשר הוסיפו ובנו תוספות בניה נכבדות לתוספת הלא חוקית, ולא פנו בבקשה להכרשת הבניה. בענייננו לא התקיימו נסיבות דומות. אשר על כן, ולאחר שבתוך תקופת ההארכה לא בוצע הצו, בגין מחדל של הרשות, ובהיות הארכה זו הארכה שניה, לא הוצג כל טעם להאריך את המועד פעם נוספת. אשר להנמקת בית משפט קמא, לפיה האיחור נעוץ בתום ליבה של המשיבה, אשר המתינה עד תוצאות הבקשה לעיכוב ביצוע, איני שותפה לעמדה זו. מובן שהיה על המשיבה להמתין עד לתום הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע, לה התנגדה. אולם לאחר שניתנה החלטה הדוחה את הבקשה, היה עליה לבצע את הצו, ומחדלה לבצעו אינו קשור כלל לתקופת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע. אשר על כן אני מקבלת את הערעור על ההחלטה השניה, ומבטלת את הארכת המועד שניתנה לביצוע הצו המנהלי. הסכמה דיונית