נגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של הצתה לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). בהתאם לאמור בכתב האישום, ביום 2.10.10 בשעות הערב, נטל הנאשם מגג ביתו בקבוק בנזין. מיד לאחר מכן, יצא הנאשם מביתו, הגיע לשטח פתוח ברחוב התפוח בעין נקובא, שפך את תכולת הבקבוק על הקוצים בשדה, והצית באמצעות מצית שהחזיק בידו אש בשדה הקוצים. כתוצאה מההצתה, התלקחה האש והתפרשה על כשני דונם אדמה, וכובתה אך בהתערבות של שירותי כבאות והצלה. כנטען בכתב האישום, במעשי הנאשם המתוארים לעיל, שילח אש בדבר לא לו. בתשובתו לאישום, הנאשם לא הכחיש את המיוחס לו, אך טענתו המרכזית של ב"כ הנאשם הייתה, כי הנאשם אינו נושא באחריות פלילית למעשיו, מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין, שעניינו אי שפיות הדעת. חוות הדעת הפסיכיאטריות בדיון מתאריך 24.11.10, לאחר שהוצג בפני מסמך לפיו אושפז הנאשם במחלקה סגורה למשך חודשיים, ולאחר שנמסר לי כי הוא נמצא במעקב רפואי, הוריתי, כי הנאשם ייבדק על ידי הפסיכיאטר המחוזי. חוות דעת ראשונה מטעם בית המשפט מיום 5.11.10 חוות הדעת מיום 5.11.10, הוגשה מטעם ד"ר אורלי יציב, פסיכיאטרית מומחית מהמרכז הקהילתי לבריאות הנפש ע"ש הלל קליין. בהתאם לאמור בחוות הדעת, הנאשם, רווק כבן 23, תושב עין נקובא ועובד בחברת קדישא כחופר קברים. הנאשם אושפז פעמיים בעברו ואובחן כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית. לראשונה, אושפז במב"ן בחודש ספטמבר 2009, עת ריצה מאסר ראשון בגין שוד בנסיבות מחמירות. במשך שהותו בכלא חל שינוי במצבו שכלל התבודדות, סיפר שאחיו רוצה להרוג אותו, נראה מפוחד ודיווח על מחשבות אובדניות. אז אושפז הנאשם עם רושם למצב פסיכוטי חריף - ניכרה איטיות פסיכו מוטורית, היה ישנוני, שיתף פעולה באופן חלקי בבדיקות, התנהג בצורה חשדנית ודיווח על שמיעת קולות של "הטובים והרעים שמקללים אותו". הנאשם קיבל טיפול תרופתי שהשפעתו הייתה טובה ומהירה ולאחר חודש וחצי שוחרר והוחזר להמשך ריצוי מאסרו בכלא מעשיהו. לאחר שלושה וחצי חודשים, אושפז הנאשם פעם נוספת במב"ן, עקב החרפה פסיכוטית שלוותה בתוקפנות כלפי חפצים (שבר שולחן וטלוויזיה), היה לא שקט, חשדני ודיסמולטיבי. הנאשם הסביר, כי הפסיק לקחת תרופות כי "הוא בריא ומרגיש טוב". אז הוחל טיפול תרופתי והנאשם נרגע. באשפוז נצפו סימני ליקוי: אפקט שטוח, חוסר יוזמה, פגיעה קוגניטיבית ותפקודית. לאחר חודשיים של אשפוז, שוחרר להמשך מעקב במרפאה עם טיפול תרופתי. תקופת מאסרו נמשכה שנה וחצי, ולאחר שחרורו שב לעבוד בחברת קדישא. בחודש מאי 2010, הגיע הנאשם לבדיקה במרפאה ושיתף פעולה באופן חלקי בלבד, ענה בקצרה לשאלות ואמר שמרגיש בסדר. אביו של הנאשם הסביר, שבעיות הנאשם היו קשורות למאסר ושהוא בסדר ואף חזר לעבודה. הנאשם לא הגיע למרבית הפגישות לצורך המשך טיפול, למרות הזמנות חוזרות ונשנות. בשיחה טלפונית עם אביו, נמסר, כי הנאשם מרגיש טוב יותר ורק "היה בלחץ מהמעצר", וכי הוא אינו רוצה להביא את הנאשם למרפאה כיוון שחזר למסלול ולא יצטרך לקבל כדורים. בחודש אוקטובר 2010, נעצר בגין המיוחס לו בכתב אישום נשוא תיק זה ושוחרר בתנאים, לרבות מעצר בית מלא. ד"ר יציב ציינה, שהנאשם לא שיתף פעולה בבדיקה, לא ענה לשאלות פשוטות וניטרליות. בנוסף, ציינה, כי באינטראקציה עם אביו של הנאשם, היה ברור, כי האב הדריך את הנאשם במטרה להעצים את התמונה הפסיכיאטרית. כמו כן, האב אמר מפורשות, כי הוא חושש מאוד מתקופת מאסר נוספת לבנו. עקב חוסר בשיתוף פעולה ובעיית אמינות, לא ניתן היה להסיק מסקנות חד משמעיות מהבדיקה. ד"ר יציב, המליצה בחוות הדעת, להורות על צו הסתכלות בתנאי אשפוז. לדידה, שיתוף הפעולה של הנאשם היה חלקי ואף היה ניסיון לסימולציה. יחד עם זאת, אי תאימות האפקט וסימנים נוספים החשידו לקיום מחלה. (הדגשות שלי א.כ.). חוות דעת שנייה מטעם בית המשפט מיום 6.2.11 חוות הדעת מיום 6.2.11, הוגשה מטעם ד"ר רסקין מנהל המחלקה, ד"ר לייבל פסיכיאטר בכיר וד"ר אנצירב מתמחה בפסיכיאטריה, מהמרכז הירושלמי לבריאות הנפש, ביה"ח "כפר שאול". בהתאם להמלצתה של ד"ר יציב, הוריתי על מתן צו הסתכלות בתנאי אשפוז (בין התאריכים 10.1.11 עד 31.1.11). מחוות הדעת עולה, כי הנאשם הגיע למוסד ב- 10.1.11 ע"י אביו ממעצר בית, מתוקף צו ההסתכלות. "במהלך ההסתכלות לא הייתה עדות למצב פסיכוטי או אפקטיבי, ללא עדות להפרעה בבוחן המציאות או השיפוט. הנבדק הביע תובנה סבירה להליך השיפוטי בו נמצא". בנוסף, נקבע בחוות הדעת: "אנו קובעים שבעת ביצוע המעשים המיוחסים לו הנבדק היה מסוגל להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור והינו נושא באחריות לגבי המעשים המיוחסים לו. כמו כן, הוא נמצא כשיר לעמוד לדין". (הדגשות שלי א.כ.). חוות דעת מטעם ההגנה מיום 5.4.11 חוות הדעת מטעם ההגנה, מיום 5.4.11, הוגשה מטעם ד"ר ראסם כנאענה מומחה לפסיכיאטריה ומומחה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. חוות הדעת הוגשה בעקבות פגישה של ד"ר כנאענה עם הנאשם בתאריך 1.4.11. ד"ר כנאענה, סיכם בחוות הדעת: "...מסקנתי שמדובר באדם אשר סובל ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידית עם נסיגות פסיכוטיות קודמות במצבו, התבטאו גם במחשבות שווא של יחס השפעה ורדיפה. על אף האמור לעיל, לא ניתן להסיק שהנאשם לא מבין את הפסול במעשיו. בהתחשב בתקופה של מספר חודשים שבמהלכה הפסיק טיפול תרופתי נגד פסיכוזה (על דעת האב), אין לשלול אפשרות סבירה של החמרה פסיכוטית אשר הייתה סמוך לתקופת המעשה. בדיקתו של הנאשם אצלי התבצעה לאחר כחצי שנה מהאירוע שבנידון, על אף שאין באפשרותי כעת לקבוע בצורה חד משמעית את הקשר בין מחלתו (סכיזופרני) ולבין התנהגותו בעת האירוע, אומנם כמפורט קודם הערכתי הינה מקיום אפשרות סבירה שהאירוע התרחש בהיותו במצב פסיכוטי על רקע מחלת נפש שממנה סובל. על כן לדעתי ניתן להניח קיום אפשרות שבעת המעשה הנאשם לא היה אחראי למעשיו אשר ביצע אותם בהיותו במצב פסיכוטי ועם שיפוט ושיקול פגומים. גם בהנחה שבעת המעשה לא היה במצב פסיכוטי חריף, הערכתי שמחלת נפש שממנה סובל ובעיקר העקבות לקויים וסימנים שליליים של אותה מחלה (פגיעה אישיותית - קוגניטיבית ואפקטיבית) אשר גם תועדו במסמכים רפואיים שצוינו קודם, יש השפעה ניכרת הן על צורת התנהגותו בעת המעשה והן על הבנתו למשמעות מעשיו בעת האירוע". (הדגשות שלי א.כ.). חוות דעת משלימה מטעם בית המשפט מיום 9.6.11 חוות הדעת משלימה מטעם בית המשפט מתאריך 9.6.11, התייחסה לחוות הדעת של ההגנה והוגשה מטעם ד"ר רסקין וד"ר לייבל, מהמרכז הירושלמי לבריאות הנפש, ביה"ח "כפר שאול". הרופאים ציינו, כי חוות הדעת שהוגשה מטעמם ב- 6.2.11 הסתמכה על הסתכלות פסיכיאטרית אובייקטיבית וניטרלית של 21 ימים במחלקה הסגורה, בניגוד לבדיקתו של ד"ר כנאענה שהתבססה על בדיקה חד פעמית ביום ה-1.4.11. בנוסף, צויין בחוות הדעת, כי לא קיימת סתירה בין חוות הדעת של ד"ר כנאענה לזו של התביעה באבחנה של סימנים שליליים אצל הנבדק (צמצום אפקטיבי ודלות-קונקרטיזציה בחשיבה). כמו כן, נכתב בחוות הדעת: "להערכתנו הנ"ל לא נמצא במצב אשר בעקבות ההשפעה של הסימנים השליליים הוא לא מסוגל להבין את מעשיו. הוא לא נפגע מבחינה קוגניטיבית במידה כזו שלא יכול להבדיל בין מותר לאסור ובין טוב לרע. כך לא התרשמנו גם במהלך ההסתכלות וגם לא מצאנו עדות במסמכים שברשותנו. נהפוך הוא- הנ"ל הבין את הפסול במעשיו וניסה לתת הסבר למעשיו. ניתן לציין גם "התפתחות" של הסבריו - בבדיקות. במוסדנו מסר שהצית את החולצה כי "היה עצבני" מכך שהרבה זמן ישב בבית. לעומת זאת, בבדיקה של הפסיכיאטר מצד ההגנה מסר ש"לא הייתי בתודעתי... הייתי מסטול". דינאמיקה זאת של התפתחות התשובות של הנבדק לא מצביעה על אי מסוגלות קוגניטיבית ברמה הנטענת ע"י חוות הדעת של הפסיכיאטר מטעם ההגנה. לאחר הבדיקות הפסיכיאטריות החוזרות של הנבדק והסתכלות של הצוות הסיעודי שנערכו בתקופת אשפוזו בביה"ח כפר שאול ולאר בדיקה מעמיקה של חוות דעתו של ד"ר באסם כנאענה אנו נשארנו בדעה כי... בעת ביצוע המעשה המיוחס לו, היה מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור ולכן אחראי על מעשיו. במצבו הנוכחי הוא כשיר לעמוד לדין". (הדגשות שלי א.כ.). חוות דעת משלימה מטעם ההגנה מיום 20.9.11 חוות הדעת משלימה מטעם ההגנה, מתאריך 20.9.11, התייחסה לחוות הדעת המשלימה מטעם בית המשפט. ד"ר כנאענה, הגיב לחוות הדעת המשלימה, וציין, כי ניתן להסביר את ההתפתחות בהסבריו של הנאשם כמצביעה על קונקרטיזציה, דלות וסתמיות בחשיבתו ועל שיפוט לקוי ובלי יכולת לתת הסברים לוגיים למעשיו. להערכתו, מחלת הנפש ממנה סובל הנאשם, ובעיקר בעקבות ליקויים וסימנים שליליים של אותה מחלה (פגיעה אישיותית- קוגניטיבית ואפקטיבית), "יש השפעה ניכרת הן על מורת התנהגותו בעת המעשה וגם על הבנתו למשמעות מעשיו בעת האירוע". כמו כן כתב, "לדעתי וגם לאחר קביעת הבודקים בעקיפין...בעניין קיום סימנים שליליים קוגניטיביים, אפקטיביים ואישיותיים כחלק ממחלת סכיזופרניה אצל הנבדק, לא ברור מדוע אין התייחסות לאבחנה של 'מחלת סכיזופרניה'". עדויות המומחים לנוכח חוות הדעת, הוזמנו המומחים לבית המשפט לחקירות נגדיות. עדותו של ד"ר לייבל מטעם בית המשפט ד"ר לייבל בעדותו, העיד: "הרושם שלי ושל ד"ר רסקין מנהל המח'...לא מצאנו עדות למצב פסיכוטי סוער, או הפרעה גסה בבוחן המציאות או הפרעה גסה בשיפוט...למהות ההליך השיפוטי, נושא התפקידים, מהות העבירה, זה שהיא אסורה, כל נושא הענישה מסביב לזה, ברורה לו בצורה מספקת, שמבחינתנו הוא כשיר לעמוד לדין, לגבי המעשה שמיוחס לו...הוא פירש אותו כאיזה אקט כתוצאה מעצבנות וגם תיאר אותה בצורה מספקת, כך שהרושם שלנו הוא כן ידע להבדיל בצורה מספקת בין טוב לרע ובין מותר לאסור, ולכן התרשמנו שהוא כן נושא באחריות" (עמ' 13 ש' 1-8 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). בנוסף, ציין "...ייתכן שיש כמו שחוות הדעת מצד ההגנה התייחסה, שיתכן שיש סימנים שליליים שהם בפני עצמם לרושם שלנו לא נוגעים לנושא האחריות ולא נוגעים לנושא של הכשירות להעמדה לדין. לרוב, אנחנו מוצאים אותם בחולי סכיזופרניה ממושכת, חולים תקופה ארוכה, שההפרעה ניכרת בתחומים של חוסר יזימה לדברים, חוסר יכולת ליהנות מדברים, קושי בקשרים בין אישיים, וקונקרטיות של החשיבה, צמצום עושר החשיבה. ובנוסף, סימנים של צמצום המענג הנפשי, צמצום היכולת להביע רגשות. אני בספק אם הסימנים האלה קיימים במידה ניכרת אצל הנאשם, וגם אם הם קיימים לא התרשמנו שיש ביניהם לבין יכולתו לשאת באחריות" (עמ' 13 ש' 17-21 ,12-14 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). ד"ר לייבל העיד, כי חוות הדעת התבססה, הן על תצפיות של צוות סיעודי, 24 שעות במשך שהותו במחלקה, הן על חמש בדיקות פסיכיאטריות מעמיקות שנערכו עם תרגום לערבית, הן על בדיקות שערך הצוות הסיעודי והן על בדיקה של העובדת הסוציאלית. ד"ר לייבל, התייחס לחוות הדעת המשלימה מטעם ההגנה, באומרו: "...באופן אישי ומקצועי, אני סבור שזה בעייתי לקבוע מסקנות על סמך בדיקה אחת, צריך להתייחס לזה בהתאם. החוות דעת שלנו הסתמכה על יותר בדיקות ובנוסף התצפית. בנוסף בחוות הדעת מצד ההגנה, לא דווח על ממצאים שונים מהותית כפי שאנו תארנו, ולא ברור לי איך על סמך העדר עדות וסימנים פסיכוטיים של הפרעה בבוחן המציאות והפרעה גסה בשיפוט, הפסיכיאטר מצד ההגנה הגיע למסקנה הפוכה משלנו. העדות לסימנים שליליים להערכתנו לא מספקת, ויש שאלה עד כמה הנבדק סובל מסימנים שליליים" (עמ' 14 ש' 9-15 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). ד"ר לייבל, ציין, כי אין ויכוח שהנאשם אובחן בעברו כחולה סכיזופרניה, "...מה שטענו שאין מצב פסיכוטי פעיל ושאין הפרעה בבוחן המציאות, אין הפרעה גסה בשיפוט, השאלה. לגבי הסימנים השליליים, היא שאלה אבל לא מהותית לעצם האחריות" (עמ' 14 ש' 20-22 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). לשאלת בית המשפט, השיב: "...הוא אובחן בעבר כחולה סכיזופרניה, אדם שסובל ממחלה זו, המחלה דורשת התקפים של מצב פסיכוטי פעיל וליקוי תפקודי מתמשך. אדם שחולה במחלה זו, אז יכול לחוות תקופות ממושכות של רמיסיה, העדר סימנים פעילים של מחלתו. יהיה ליקוי תפקודי, תיפקוד אישי ותעסוקתי, אבל לא יסבול ממחשבות שווא, או בלבול" (עמ' 14 ש' 24-27 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). לשאלת ב"כ המאשימה, מהי התייחסותו לחוות הדעת המשלימה של ההגנה, בה צויין שיש תסמינים שליליים המשפיעים על הבנתו של הנאשם על ביצוע מעשיו, ועל האחריות, השיב: " הבדיקה שלנו כאשר אנחנו שאלנו את הנבדק לעניין המעשים שביצע, האם הם מותרים או אסורים, לגבי הענישה, האופן שהוא הסביר את עצמו, היה מבחינתנו מספק להגיד שאחריותו הייתה מספיקה כדי להבדיל בין טוב לרע, גם אם היה ליקוי קוגניטיבי מסוים, להתרשמותנו לא היה חמור מספיק בשביל לפגוע פגיעה גסה בשיקול שלו כדי להפוך אותו לבלתי כשיר לשאת באחריות" (עמ' 14-15 ש' 31-3 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). ד"ר לייבל העיד, כי הנאשם טופל כשבוע באלידול, היה חשש כי הנאשם סובל מתופעות לוואי או מדמה תלונות של תופעות לוואי, והוחלט להפסיק את הטיפול באלידול. לשאלת ב"כ הנאשם, מהי סכיזופרניה פרנואידית, השיב: "אדם שיש לו התקפים פסיכוטיים, יכול לדמיין ולהזות, לשמוע קולות, באי שקט, לא מאורגן במחשבות שלו, סובל בהתקפים כאלה שחולפים, זה תלוי, יש סוגים של המחלה, בנוסף לאורך השנים לאור זה שזו מחלה ממושכת, נראה גם ליקוי תפקודי, הוא יהיה מסוגר חברתית, לא יעבוד, פחות פעולות פנאי" (עמ' 17 ש' 27-30 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). ד"ר לייבל אישר, כי ייתכנו במחלה זו מצבים של רמיסיה, רגיעה, וכן תקופה שיש בה התקפים. ד"ר לייבל, ציין, כי הוא מסכים ואינו שולל, כי הנאשם חולה סכיזופרניה, אך לא חולה בסכיזופרניה פרנואידית. להסברו, "סכיזופרניה פרנואידית בעיקר, הפרעות בחשיבה, הזיות ומעט ליקוי תפקודי. קשה לקבוע אבחנה. את תתי הסוגים לא צריך להיכנס. אבל יש דמיון משמעותי בין סוגי הסכיזופרניה" (עמ' 18 ש' 13-14לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). ד"ר לייבל, התייחס לחוות הדעת הראשונית של ד"ר יציב, בעניינו של הנאשם. הוא ציין, כי מחד אובחנו סימנים קלים ביותר המחשידים לקיום מחלה ומאידך, היה שיתוף פעולה חלקי וניסיון לסימולציה, היינו העצמת סימולציה לסימנים פסיכוטיים. בנוסף נמצא אפקט. "...אפקט זה לא מספיק כדי לקבוע אבחנה, אפקט זה הביטוי הרגשי, החיצוני של מצב רגשי מיידי, אדם שצוחק שמדבר על משהו שמח ובוכה שמדבר על דברים עצובים, היות ויש היסטוריה של מחלה והיו סימנים מעטים בבדיקה, ומצד שני היה חשד שיש סימולציה, שלמעשה התחזות, וציינה שיש הדרכה מצד האב, המחשבה הייתה שבדיקה בתנאי אשפוז שהתצפית תביא להערכה מדויקת של המצב. התקף פסיכוטי לא מטופל נמשך לרוב מספר חודשים, אדם שהיה בהתקף קשה אמור היה להיות גם בבדיקה בקרית יובל וגם בזמן אשפוז, בטיפול עם יותר סימנים ממה שמצאנו" (עמ' 19 ש' 7-13 לפרוטוקול). ד"ר לייבל השיב בחיוב לשאלת ב"כ הנאשם, האם כחולה סכיזופרניה במהלך התקף פסיכוטי, שזורק בקבוק, כאקט אסור, ולאחר כחודש נשאל על המקרה,הוא יכול להשיב שזה לא טוב. והוסיף: "אדם שיעשה ככה, גם אחרי חודש נראה סימנים, כל מקרה לגופו, לכן יש לשאול אותו ולבדוק אותו", וכן, "היה סביר שהיו לך סימנים גם בבדיקות, גם בבדיקות במהלך החודש לאחר מכן", והוסיף, כי אלו הסימנים השליליים שנמצאו במידה קלה בהסתכלות (עמ' 20 ש'21, 16-17 לפרוטוקול). לטענת ב"כ הנאשם, כי ד"ר כנאענה העריך, שקיימת אפשרות סבירה שהאירוע התרחש בהיותו במצב פסיכוטי על רקע מחלה נפשית שהוא סובל, השיב: " על זה לא הסכמתי, הסבירות לכך היא נמוכה" (עמ' 20 ש' 30 לפרוטוקול). והוסיף, כי הסבירות לכך, "נמוכה מאוד" לדעתו. לשאלת ב"כ המאשימה, מדוע לא נקבע בחוות הדעת, כי הנאשם לוקה בסכיזופרניה, אלא על סמך אבחוני מב"ן בלבד, השיב: "בזמן שאנחנו ראינו, לא ראינו עדות למצב פסיכוטי, זה הסתמך על מה שהיה בעבר, מחמת הזהירות הצטמצמנו למה שהיה בבדיקה" (עמ' 21 ש' 21-22 לפרוטוקול), הוא ציין, כי סדר גודל של התקף פסיכוטי של חולה סכיזופרניה בטיפול, הוא מספר שבועות, והתקף של חולה שאינו מטופל הוא מספר חודשים לפחות. בהמשך, העיד: "סימנים שליליים הם מתמשכים, הם קיימים, הרבה פעמים הם מופיעים במהלך המחלה, הם מוחמרים מהתקפים אבל אל מעידים על התקף, קיומו או העדרו, ולא היו מושפעים מהטיפול, עצם תפקודו במחלקה לא העיד על חומרת סימנים שליליים חמורה מספיק שמשפיעה על השיפוט, כפי שאנו רואים בחולים סכיזופרניים" (עמ' 22 ש' 6-9 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). ד"ר לייבל, העיד לגבי חקירתו של הנאשם במשטרה (ת/1), הוא ציין, שאף שעיינו בחקירה רק לאחר שהוגשה חוות הדעת של ההגנה, עולה ממנה, כי: "...אין עדות למחשבות שווא או הזיות, ויש כן עדות של יכולת להבחין בין מותר לאסור ולסיכום כפי שהיה זכור לי, זה עלה בקנה אחד עם כל המסקנות לאורך הבדיקה, של העדר מצב פסיכוטי" (עמ' 22 ש' 14-16 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). עדותו של ד"ר כנאענה מטעם ההגנה ד"ר כנאענה, העיד על מסמך של ד"ר יבגני רקוב, רופא תורן שבדק את הנאשם ב"כפר שאול-איתנים", למחרת האירוע, ב- 3.10.10. במסמך נכתב: "לעת עתה ללא סימנים פסיכוטיים, שולל מחשבות אובדניות...לא זקוק לאישפוז פסיכיאטרי ולא זקוק להתערבות טיפולית מיידית, אך יכול להמשיך ליטול... טיפול קבוע שלו ב...". "כשאני מסתכל על המסמך הזה רשום "ללא סימנים פסיכוטיים", כשאני רואה את המסמך, מי שחתום על המסמך הוא לא פסיכיאטר, יכול להיות שהוא מתמחה בפסיכיאטריה, מתמחה בפסיכיאטריה היא לא קביעה של מומחה פסיכיאטרית" (עמ' 25 ש' 19-21 לפרוטוקול). ד"ר כנאענה, הוסיף והעיד: "אנחנו מול עובדה מוצקת, מדובר באדם שאובחן פעמיים בתוך מסגרת בית סוהר שסובל ממצבים פסיכוטיים חריפים ומתמשכים, לא של שעות וימים, אחרי זה הוא קיבל טיפול אנטי פסיכוטי, אשר הופסק על ידי אביו, מדובר בשיקול דעת לא מקצועי, כחודשיים לאחר מכן, התרחש ההצתה בתיק זה. אם אני בודק אדם כזה, תקופה מסוימת אחרי העבירה, אני עומד מול שתי אפשרויות, שאין ספק שלאדם זה יש ליקוי פוסט פסיכוטי, הדבר השני, אין לשלול אפשרות שתקופה מסוימת אחרי הפסקת הטיפול סביר להניח שהייתה החמרה פסיכוטית, אותה הנחה סבירה זה לא בגדר קביעה, אין מדובר בקביעה חד משמעית אלא במשמעות סבירה" (עמ' 26 ש' 6-12 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). אשר לבדיקה שביצע לנאשם, העיד: "... בעת בדיקתו אצלי לא היה סימני פסיכוזה, אבל נמצאו סימנים שליליים של מחלת סכיזופרניה, הכוונה לליקוי קוגנטית ואישיותית, דלות, סתמיות..." (עמ' 26 ש' 14-15 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט, השיב ד"ר כנאענה: "אין לי קביעה חד משמעית שהיה במצב פסיכוטי חריף, סביר להניח שהיה. הנחה סבירה. בכל הרישומים שכתבתי אף פעם לא ציינתי בגדר קביעה חד משמעית. אלא אפשרות סבירה" (עמ' 26 ש' 17-19 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). בהתייחסו לחוות הדעת מכפר שאול, העיד: "שנינו מסכימים שמדובר באדם שהוא חולה סכיזופרניה, שנינו מסכימים שיש סימנים שליליים וסימני לקות, אנחנו לא מסכימים בעוצמה ובחשיבות של אותם סימנים, אנחנו לא מסכימים לגבי שלילה מוחלטת למצב פסיכוטי בעת המעשה עצמו, הם אומרים שחד משמעית לא היה במצב פסיכוטי, אחרי זה במהלך החקירה הנגדית חוזרים מאותה קביעה ואומרים שהיה חשד קטן, יש סבירות. הדעה שלי, בהתחשב לאדם שלא היה בטיפול תרופתי נוגד פסיכוזה, ובהתחשב בנסיבות התיאור שלו לאירוע, יש סבירות לא מבוטלת שהוא היה במצב פסיכוטי, יתכן והיה במצב פסיכוטי בעת המעשה וייתכן שלא, גם אז, הפגיעה הקוגניטיבית והקונקרטיזציה והסתמיות השפיעו על המעשה שלו" (עמ' 26-27 ש' 27-2 לפרוטוקול). וכן העיד, כי קיימת סבירות, לא מבוטלת, שהנאשם היה במצב פסיכוטי בעת המעשה, כיוון שהפסיק את הטיפול. יצויין, כי אינפורמציה זו הגיעה מהמשפחה. בהמשך, העיד: "אני אומר בצורה קלינית, בית משפט שוקל את הדברים בהיבט הפלילי, האחריות. בהנחה שלא היה במצב פסיכוטי בעת המעשה, החשיבה שלו היא דלה, הריכוז ירוד, ההבנה שלו הסביבתית אומנם לא קשה, אבל מושפעת מליקויים קוגניטיביים, כשאנו אומרים לאדם שאין לו סימני פסיכוזה בחשיבה, המעשים שלו מושפעים מהחשיבה שלו, אני לא פוסל לעניין האחריות, אני לא אומר בהנחה שזה המצב והמעשה שלו התפצל ללא סימני פסיכוזה, אלא היו סימנים שדיברנו עליהם עכשיו, אני לא אומר שהוא לא אחראי למעשיו במצב זה, אלא הליקויים בצורה משמעותית על מעשהו" (עמ' 27 ש' 21-27 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). "בהנחה שהוא לא היה במצב פסיכוטי, והיה עם סימנים שליליים של המחלה והפגיעה, אז אותם פגיעות הם משפיעים על מכלול התנהלותו בחיים ותפקודו כולל התנהגותו בעת המעשים, אומנם אותה השפעה אינה ברמה של עוצמה שתגיד שהוא לא אחראי למעשיו לחלוטין בעת ביצוע המעשים, אולם המעשה מושפע משמעותית ממכלול הפגיעה. אומנם גם קיימת הסבירות השנייה, שהיא סבירה, שאכן בעת המעשה סביר להניח שייתכן היה במצב פסיכוטי פעיל. שתי האופציות סבירות" (עמ' 27-28 ש' 31-4 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). כמו כן, התייחס לדרישות סעיף 34ח לחוק העונשין: "שצריך להיות הגבלה שכלית או מחלה נפשית בעוצמה שהבן אדם לא מסוגל להימנע מהמעשים שהוא עושה, או להבין אותם. להימנע הוא יכול להימנע. בקשר להבין אותם, ניתן להעריך שהליקוי הקוגניטיבי שלו כתוצאת המחלה משפיעה על הבנתו למעשיו והשלכותיהם. הוא לא השליך להתפתחות המעשה. אני לא אומר שלא הבין בכלל את המעשה שלו, אבל הוא לא מספיק ער ומעכל וחושב על המעשה בצורה מאורגנת וההשלכות שלו ועל האספקט החוקי של המעשה" (עמ' 28 ש' 8-12 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). והוסיף: "דבר ראשון זה קביעה חד משמעית שאנחנו מדברים על אדם סכיזופרני אשר הפסיק לקבל תרופות, אי אפשר להתעלם מהאפשרות שייתכן הייתה החרפה פסיכוטית באותה תקופה, סביר להניח ש-80 אחוז, אחרי הפסקה של טיפול, תקופה מסוימת שונה מאדם לאדם" (עמ' 29 ש' 29-31 לפרוטוקול). בסיום עדותו העיד: "באופן כללי בחלק גדול ההחמרה הפסיכוטית, מביאה לאי שקט מוטורי או עצבנות יתר, פגיעה באנשים ורכוש, מאחר ואני בדקתי אותו הרבה חודשים לאחר המעשה, סביר להניח שהיה קיים מצב כזה, אבל אני לא יכול לקבוע שזה היה המצב, בהתאם למכלול התמונה שגם תוארה בחוות דעת, סביר להניח שזה קשור למצב, שאותה התנהגות קשורה למצב" (עמ' 30 ש' 19-22 לפרוטוקול. הדגשות שלי א.כ.). דיון כאמור, ב"כ הנאשם טען, כי הנאשם אינו נושא באחריות פלילית למעשיו, מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין, שעניינו "אי שפיות הדעת". כלל גדול במשפט הפלילי הוא, כי "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית" (סעיף 34ה לחוק העונשין). סעיף 34ח לחוק העונשין, שעניינו "אי שפיות הדעת", קובע סייג לאחריות הפלילית: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". היינו, על מנת לחסות תחת סייג "אי שפיות הדעת", על בית המשפט להשתכנע בקיומם של שלושה תנאים: "התנאי הראשון הינו כי הנאשם לוקה בכושרו השכלי או במחלה שפגעה ברוחו, ביטוי שאליו התייחסה הפסיקה כאל מחלת נפש (ראו: ע"פ 870/80 לדני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 29, 34 (1981); ע"פ 647/85 קיסר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 347, 352 (1987)) התנאי השני עניינו בכך שבשעת המעשה היה הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את מהות מעשהו או את הפסול שבו או להימנע מעשיית המעשה. התנאי השלישי דורש קיום קשר סיבתי בין התנאי הראשון לבין התנאי השני, משמע בין המחלה או הליקוי השכלי לבין חוסר היכולת להבין את מהות המעשה או להימנע מעשייתו (ראו: ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, 68-69 (2000); פרשת ברוכים; ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל ( 22.2.07) (להלן: פרשת זלנצקי))". (הדגשות שלי א.כ.). [ע"פ 10166/09 פלונית נ' מדינת ישראל, עמ' 14 (פורסם במאגרים, 11.10.10)]. להלן, אבחן את התנאים לקיומו של סייג "אי שפיות הדעת": אשר לתנאי הראשון, אין ספק במומחיותם ארוכת השנים ומומחיותם בתחום הפסיכיאטריה של שני העדים המומחים, שהעידו בפני. כמו כן, אין ספק במקצועיותן של חוות הדעת. בשלב זה, אתייחס גם למסמך של ד"ר רקוב, הרופא התורן מכפר שאול. אעיר, כי על אף שנטען בעדותו של ד"ר כנאענה, כי ייתכן ולא מדובר במומחה לפסיכיאטריה, כיוון שהדבר לא צויין במסמך, וגם אם לא אניח, שעצם נוכחות כרופא תורן האמון על בדיקות אלו בכפר שאול, הוא הוסמך לקבוען, הרי, שלא נדרשתי לקביעתו של ד"ר רקוב בהחלטתי. במקרה שהונח בפניי, אכן התרשמתי, כי מדובר באדם הלוקה בכושרו השכלי או במחלה שפגעה ברוחו. לא הייתה מחלוקת, ודבר זה גם עלה מכל חוות הדעת והעדויות, כי קיימים סימנים שליליים וסימני לקות אצל הנאשם. הבחנות למצבו הנפשי הלקוי של הנאשם, עלו כאמור, גם מעברו. עיקר המחלוקת בין המומחים, הייתה על ההבחנה בסוג מחלת הנפש. לדעתו של ד"ר לייבל, מומחה מטעם בית המשפט, לה שותפים שני רופאים נוספים, ייתכן כי הנאשם לוקה בסכיזופרניה, מנגד, דעתו של ד"ר כנאענה הייתה, כי ייתכן והנאשם לוקה בסכיזופרניה פרנואידית ואף היה במצב של התקף פסיכוטי בעת המעשה. מכאן ומכאן, אין מחלקות כי לנאשם ליקוי נפשי. אולם, על ליקוי זה להיבחן אל מול השפעתו האפשרית על אחריות הנאשם בעת המעשה. משהתקיים התנאי הראשון, יש לבחון את קיומו של התנאי השני, שאלת האחריות. כפי שטען ב"כ המאשימה בסיכומיו, והפנה לע"פ 7747/08 ג'ילין נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים, 5.8.10]. לא די שאדם חולה בסכיזופרניה כדי לקבוע שהוא אחראי למעשיו. השאלה, האם בשעת המעשה, היה הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את מהות המעשה או הפסול בו, או להימנע מעשייתו. ד"ר לייבל, חזר וטען בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, הן בחוות הדעת שהוגשו מטעמו, והן בעדותו, כי הנאשם אכן היה מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור. הוא טען, כי הנאשם היה מודע למהות העבירה ולכך שהיא אסורה. כמו כן, שב וטען, כי נושא הענישה ברור לו מספיק וקבע חד משמעית, כי הוא חב באחריות וכשיר לעמוד לדין, על אף התקיימותם של סימנים שליליים. מנגד, ד"ר כנאענה, העלה "אפשרות סבירה", "הנחה סבירה", שאינה "חד משמעית" לדבריו, כי הנאשם היה מצוי בהתקף פסיכוטי, או החמרה פסיכוטית בעת המעשה, גם לנוכח הפסקת הטיפול התרופתי. אולם, יש להוסיף, כי טענה זו, שהנאשם הפסיק את הטיפול התרופתי, עלתה מצד משפחתו של הנאשם בלבד, ולא ניתנו סימנים נוספים המעידים על כך. ד"ר כנאענה, שב וחזר בחקירתו על הסבירות, כי הנאשם היה במצב פסיכוטי בעת המעשה שעשוי להשפיע על מעשיו. אולם, ניכר כי ד"ר כנאענה נזהר מלקבוע, שאותה סבירות, להימצאותו במצב זה, יש בה כדי לפגוע במידת האחריות של הנאשם. אני שותף גם להתרשמותו, כי קיימת אפשרות שמעשיו הושפעו ממצבו הנפשי, אולם לא די בכך כדי לקבוע השפעה על מידת האחריות, או על האפשרות להבין את המעשה ואף להימנע ממנו. ד"ר כנאענה, גם הוא, אינו סותר זאת בעדותו ובחוות דעתו, ומציין לא אחת, כי קיימת השפעה, אך לא לעניין האחריות. הוא גם אומר בהתייחסו לסעיף 34ח לחוק העונשין, כי לא מדובר באי יכולת להימנע מהמעשה או להבינו כלל. לכך יש להוסיף את העובדה, כי חוות הדעת מטעם בית המשפט התבססה על הסתכלות של צוות רפואי מנוסה, במהלך 21 ימי אשפוז על הנאשם, בניגוד לחוות הדעת מטעם ההגנה, אשר התבססה על בדיקה במהלך מספר שעות מצומצם באותו יום. עובדה זו, מחזקת את הקביעה של המומחה מטעם בית המשפט. אשר על כן, אני קובע כי התנאי השני לא מתקיים. משכך, אין צורך לבחון את התנאי השלישי, שעניינו קיום קשר סיבתי בין התנאי הראשון לשני, שכאמור, כלל אינו מתקיים. אשר לטענתו של ב"כ הנאשם, לעניין הספק הסביר. ב"כ הנאשם הפנה לע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 17.6.04), ממנו עולה, כי היה ונותר ספק סביר בסוף הדיון בדבר תחולתו של הסייג, ספק זה יפעל לטובת הנאשם. כידוע, כלל זה עולה מפורשות מלשון סעיף 34כב לחוק העונשין "נפקותו של ספק": "(א) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר. (ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". כלומר, לאחר שהועלתה הטענה לתחולת הסייג של "אי שפיות הדעת", על התביעה להוכיח כי הסייג אינו חל, מעבר לכל ספק סביר. היה והתביעה, לא הצליחה להוכיח מעבר לכל ספק סביר, שהסייג אינו חל, הספק יפעל לטובת הנאשם, ועל בית המשפט לצאת מתוך הנחה שהסייג חל. ב"כ הנאשם הפנה גם לע"פ רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337, 370 (1999): "...וכך, אם עלתה טענת "סייג" לאחריות פלילית, ונתעורר ספק סביר - אשר לא הוסר - אם נתקיים באירוע אותו "סייג", אם לאו, כי-אז יחול הסייג (סעיף 34כב(ב)). קרא: במקרה זה תעמוד לנאשם חזקת-החפות, ולא יראו את התביעה כמי שעמדה בנטל השכנוע המוטל עליה (מבראשית). מסקנה: הנאשם יצא זכאי בדינו". אולם, מקרה זה אינו המקרה שבפני. לא נותר ספק סביר, בדבר תחולת הסייג. כאמור, המבחן לתחולת הסייג, עומד על שלושה תנאים מצטברים, אשר אינם מתקיימים במקרה דנן. סוף דבר, הנאשם כשיר לעמוד לדין. ניתנה היום, כ"ב טבת תשע"ב, 17 ינואר 2012, במעמד הצדדים. משפט פלילינזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיפסיכוזה