הפרת הבטחת נישואין היא עילה חוזית להבדיל מתביעת נזיקין

מבוא זוהי תביעה שעילתה הפרת הבטחת נישואין. התובע והנתבעת מס' 1 (להלן "ניווין") התארסו בטקס אירוסין שהתקיים ביום 9.8.2008. הנתבעים מס' 2 ו- 3 הינם הוריה של ניווין. אין חולק כי לאחר טקס האירוסין, החליטה ניווין לנתק את הקשר עם התובע ולא להנשא לו. השאלה העומדת לדיון הינה האם בנסיבות העניין, הבטיחו התובע וניווין להינשא זה לזו, באופן שייצר הסכם מחייב בין השניים. הואיל וכאמור אין מחלוקת כי ניווין היא שהחליטה שלא להינשא לתובע בסופו של דבר, הרי שתשובה חיובית לשאלה האמורה, משמע - קביעה כי נכרת בין השניים הסכם להינשא, תחייב את המסקנה כי ניווין הפרה את ההסכם ותעלה על הפרק את שאלת הפיצוי. טענות התובע התובע טוען בכתב התביעה כי ביום 9.8.2008 נערכה מסיבת אירוסין פומבית שלו ושל ניווין, על פי המסורת הערבית, "וזאת לאחר תקופה של היכרות וקשר ממושך בסופו הוחלט להכנס לתא המשפחתי וללכת בדרך המלך לקיום משפחה". התובע מוסיף וטוען כי הנתבעת מס' 2 - אמה של ניווין, עודדה את הקשר בין השניים ופנתה לתובע על מנת להאיצו להביא את הוריו לבית הוריה של ניווין, על מנת לבקש את ידה. כשנודע לאמה של ניווין כי עקב מצוקתם של הורי התובע הם אינם מוכנים לעשות כן, היא פנתה אליהם או למי מטעמם ומסרה להם שהנתבעים מכירים היטב את התובע ומוכנים לקבלו כפי שהוא על כל תכונותיו ואף לתמוך בו. לבסוף, פנו הוריו של התובע להוריה של ניווין וביקשו את ידה. הוריה של ניווין אמרו "כי יצטרכו לזמן מה בכדי לבדוק את העניין, לשאול ולברר את המוצע ורק לאחר מכן תימסר תשובתם". הוריה של ניוון אכן בדקו שאלו וחשבו ולבסוף מסרו הסכמתם. התובע טוען כי לשם ההכנות וסיכום הדברים, ביקרו הנתבעים את התובע ואת הוריו בביתם פעמים רבות ואף התובע והוריו ביקרו את הנתבעים בביתם, "קבעו עמדות וסיכמו דברים" לרבות את מועד מסיבת האירוסין, אשר סוכם שתיערך בבית הוריה של ניווין, כאשר כל ההוצאות יהיו על התובע. מסיבת האירוסין נערכה ביום 9.8.2008 ולאחריה הזמין התובע את ניווין לארוחת ערב מלכותית במסעדה. אלא שלפתע, פחות מ- 72 שעות לאחר מסיבת האירוסין, מסרו הנתבעים לתובע כי הוא אינו רצוי עוד בביתם וכי אירוסיו עם ניווין מבוטלים. התובע לא האמין למשמע אוזניו, הדבר נפל עליו ועל הוריו כאסון והם "חשו כאב וביזוי כאדם שחרב עולמו עליו". התובע לא ויתר, הוא פנה לניווין וזו מסרה לו כי מופעלים עליה לחצים כבדים על ידי הוריה ואחרים. לטענת התובע, ניווין והוריה, ביחד ולחוד, "לאורך כל הדרך ובמשך חודשים ארוכים עד לגמירת דעתם ועריכת מסיבת האירוסין הבטיחו והביעו בפניו, בפני אנשים ובפני הוריו, הסכמתם הגורפת והמלאה בצורה קבועה ומתמידה, שהוא ורק הוא יישא את ניווין לאישה ובמיוחד שברורה לו אהבת ניווין, התנהגות הוריה ותמיכתם". לטענת התובע התברר לו כי הוריה של ניווין הם שעומדים מאחורי הפרת ההתחייבות כלפיו. לטענת התובע, בעקבות הודעת הנתבעים על ביטול האירוסין הוא "נכנס לדיכאון עמוק"... "נהיה לאדם חסר בטחון, חסר תקווה וחסר כל". הוא סבל ממצב נפשי קשה אשר מלווה אותו עד היום ומשפיע על תפקודו היום יומי התנהגותו החברתית וכושר השתכרותו. התובע תובע פיצוי בסך של 10,500 ₪ עבור "הפסד השתכרות והפסד זכויות סוציאליות" ו- 40,000 ₪ עבור "הוצאות שונות, התרוצצויות והכנות למסיבת האירוסין". כן הוא תובע פיצוי עבור נזק בלתי ממוני. יצוין כי התובע טוען, בנוסף לעילה החוזית של הפרת הבטחת הנישואין, גם לעילות של פרסום לשון הרע, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט, אלא שפרט להעלאת טיעון בעלמא ביחס לכך בכתב התביעה, לא פירט התובע דבר ולא הגיש כל ראיה, ועלה גם מסיכומיו כי הוא זנח עילות תביעה אלה ועל כן אין להידרש אליהן. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים ניווין הכירה את התובע היכרות קצרה אשר כללה מספר שיחות טלפוניות ומספר בודד של מפגשים בנוכחות אחרים, וזאת במשך מספר שבועות בודדים, עד שניווין ביקשה מהתובע להיכנס לביתה ולשוחח עם הוריה. התובע נכנס לבית הנתבעים פעמיים ואז החליטו השניים להתארס. ביום 9.8.2008 נערך טקס האירוסין והשניים החלו להיפגש בבית הנתבעים. הנתבעים טוענים כי תקופת האירוסין, בחברה המוסלמית הדתית והשמרנית עליה הם נמנים, הינה תקופת ניסיון בלבד, אשר נועדה לאפשר היכרות בין בני הזוג, כשבסופה יחליטו האם הם ממשיכים לקשר נישואין או נפרדים. במקרה דנן - ניווין החליטה לסיים את מערכת היחסים בינה לבין התובע לאור דברים שהתבררו לה אודותיו, אותם לא ידעה עובר לאירוסין, לרבות העובדה שבעברו הוא נהג להשתמש בסמים והיה מעורב במעשים פליליים, לרבות נגד ארוסתו לשעבר ובני משפחתה. ניווין הרגישה כי התובע איננו אמין וכי הוא חשדן ושתלטן כלפיה. ביום 23.8.2008, משביקר התובע בבית הנתבעים, אמרה לו ניווין, בנוכחות אביה, כי היא מתלבטת ביחס להמשך הקשר עמו. התובע הגיב בכעס, עזב את בית הנתבעים בזעם ולאחר מכן התקשר לניווין, צעק עליה, העליב אותה ואיים עליה כי יפגע במשפחתה אם תסיים את מערכת היחסים ביניהם. ניווין, שפחדה מן התובע וחששה לשלומה ולשלום בני משפחתה, נכנסה לחרדה קשה והחליטה לשים קץ לחייה, היא נטלה כמות גדולה של תרופות ובעקבות זאת אושפזה בבית החולים עד ליום 25.8.2008. ניווין טוענת עוד כי על אף שההחלטה לפרק את קשר האירוסין היתה "מסוכנת" מבחינתה, שכן בחורה כזו, במגזר הערבי, מתוייגת כבעייתית וכמרדנית, היא קיבלה החלטה זו על עצמה. לטענת ניווין, מאז היכרותה עם התובע לראשונה ועד לסיום הקשר, חלפו כשלושה חודשים בלבד. באשר לנזקים הנטענים על ידי התובע - הנתבעים טוענים כי לתובע לא נגרם כל נזק ומכל מקום הנזקים הנטענים על ידו מופרזים ומוגזמים ולא נתמכים בראיות. הנתבעים החזירו לתובע את כל המתנות, התכשיטים ודברי הערך שהוא נתן להם. טקס האירוסין נערך בביתם של הנתבעים ובו חולקו ממתקים ושתיה קלה בלבד, כאשר חלק מהכיבודים נרכשו על ידי הנתבעים וחלקם על ידי משפחת התובע ועל כן, התובע איננו זכאי לכל פיצוי שהוא. דיון והכרעה המשפט הישראלי מכיר בתוקפו המחייב של הסכם שנכרת בין צדדים להינשא זה לזה, ומכאן גם בעילת תביעה של הפרת ההסכם - הפרת הבטחה לנישואין. העילה של הפרת הבטחת נישואין היא עילה חוזית, להבדיל מתביעת נזיקין (עא 647/89 ראלף שיפברג נ' תמר אבטליון, פ"ד מו(2) 169) והיא קמה רק מקום בו הצדדים התכוונו ליצור ביניהם יחס משפטי מחייב. "השאלה האם בני הזוג ראו עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא אך במישור החברתי או המוסרי, היא שאלה שצריכה להיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה. יש לבחון, בין היתר, את התנהגות הצדדים, טיב הקשר ותוכנן של ההבטחות". (ראה: ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פס"ד מיום 14.7.2004, פורסם במאגרים המשפטיים, עמ' 9 לפסק הדין). " תנאי לביסוס עילה של הפרת הבטחת נישואין בקיומה של הבטחה מחייבת מבחינת דיני החוזים... במערכת סבוכה ומורכבת של יחסי בני זוג המקיימים מערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקוה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר וציפיה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחוייבות לנישואין. בצד הערך החברתי המבקש לפצות את מי שנפגע עקב הסתמכות על הבטחת נישואין שהופרה, עומד ערך החופש והאוטונומיה האישית של האדם לבחור את בן זוגו ולקיים מערכות יחסים בינאישיות ובינזוגיות בעולם שיש בו פתיחות, חופשיות, ללא כפיה וללא התערבות המשפט. התערבות המשפט מתרחשת רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחויבות ממשית לקשר זוגי קבוע החורגת מגדר ציפיה או הבעת רצון או כוונה לכך גרידא". (דברי כב' הש' א' פרוקצ'יה בע"א 5258/98, פלונית נ' פלוני, שם בעמ' 27). נטל ההוכחה המוטל על כתפי התובע, להוכחת קיומה של הבטחת נישואין, הוא נטל כבד הנגזר מטיבו ומורכבותו של העניין. כך נפסק בפסק הדין הנ"ל בעניין ע"א 5258/98, פלונית נ' פלוני, שם בעמ' 29: "נדרשת זהירות מיוחדת בטרם תוכר עילת תביעה חוזית בגין הפרת הבטחת נישואין. זהירות זו מחייבת הצבת רף הוכחה גבוה ובעל משקל מיוחד להוכחת הבטחה מחייבת, כנדרש בהתאם לאופי העניין". כפי שאפרט להלן, התובע לא עמד בנטל האמור ולא הוכיח כי בינו לבין ניווין נכרת הסכם והובטחה הבטחה מחייבת להינשא. הצדדים הרלוונטיים לבחינת קיומה של הבטחת נישואין בטרם אדרש לבחינת נסיבות הקשר שנוצר בין התובע לבין ניווין, אתייחס לטענות התובע המועלות ביחס לנתבעים מס' 2 ו- 3 - הוריה של ניווין. על פי כתב התביעה שהגיש התובע (אשר על פי הסכמת הצדדים, התצהיר הבג"צי שתמך בו מהווה תצהיר עדות ראשית מטעם התובע), עולה כי התובע רואה בהוריה של ניווין כמי שכרתו עמו את ההסכם ולפיו התובע וניווין יינשאו זה לזו. התובע טוען כי אמה של ניווין היא שפנתה אליו על מנת שיבקש ממנה ומבעלה את ידה של ניווין, הוריו של התובע פנו להוריה של ניווין וביקשו מהם את ידה, והוריה של ניווין הם שביקשו "לבדוק את העניין, לשאול ולברר את המוצע" והם ש"מסרו הסכמתם ותמכו בסעד המבורך". העובדה שהתובע רואה בהוריה של ניווין כצד להסכם עמו, עולה באופן מפורש גם ממכתב ששלח בא כוחו לאביה של ניווין בטרם הוגשה התביעה (נספח לכתב התביעה). במכתב זה נטען כלפי אביה של ניווין כי "נערכו בינך לבין מרשי ו/או מי מטעמו ישיבות ארוכות בהן התבטאה גמירת דעתך בהסכמתך המלאה לעריכת מסיבת אירוסין...". כן נטען כי מיד לאחר המסיבה "הודעת על התחרטותך ואי הסכמתך להמשך האירוסין ונישואי הצדדים...". באותו מכתב נדרש אביה של ניווין לפצות את התובע על "הפרת הבטחתכם". אכן, כפי שהדבר אף עלה מהעדויות שנשמעו לפני, על פי מנהגי העדה המוסלמית, אליה משתייכים הצדדים, להורי הכלה יש מעמד, שהוא בבחינת הכרח, בקבלת ההחלטה של בני הזוג להינשא זה לזו. את ידה של הכלה יש לבקש מהוריה, והסכמתם וברכתם היא תנאי לקיום הקשר ובהמשך - לנישואין. אלא שמבחינה משפטית, לצורך הכרעה בשאלה העומדת לפתחנו, משמע - האם ניתנה הבטחת נישואין מחייבת מבחינת דיני החוזים, אין מקום לראות בהוריה של ניווין כמי שיש בכוחם להבטיח הבטחת נישואין מחייבת בשם בתם. הצדדים הרלוונטיים להסכם הם התובע וניווין, והקשר הזוגי הרלוונטי, שאת נסיבותיו יש לבחון, הוא הקשר שבין בני הזוג - התובע וניווין. יש לבחון האם בנסיבות העניין קשר זה הגיע לכדי הבטחת נישואין הדדית ומחייבת של בני הזוג, וזאת במנותק מהשאלה האם הוריה של ניווין נתנו או היו נותנים הסכמם לקשר מחייב זה. מאותה סיבה סבורני כי דין התביעה נגד הוריה של ניווין להדחות מלכתחילה, בהעדר עילת תביעה. אופי הקשר הזוגי לפני טקס האירוסין עולה מכתב התביעה כי התובע רואה בהסכמת הוריה של ניווין ובטקס האירוסין עצמו, כאירוע המכונן את הקשר המחייב שבינו לבין ניווין. בכל הנוגע למערכת היחסים הזוגית שקדמה לטקס האירוסין, התובע אינו מפרט דבר, פרט לטענות בעלמא שאינן מפורטות: בסעיף 4 לכתב התביעה טוען התובע כי מסיבת האירוסין נערכה "לאחר תקופה של היכרות וקשר ממושך בסופו הוחלט להיכנס לתא המשפחתי". מהו אותו קשר ממושך? מהו משכו ומהו אופיו? בכל אלה סתם התובע ולא פירש. בסעיף 5ד לכתב התביעה טוען התובע, שוב- בעלמא ובלא פירוט, כי הנתבעים ביקרו אותו ואת הוריו "פעמים רבות" "לשם ההכנות וסיכום דברים". בסעיף 9 לכתב התביעה טוען התובע כי הנתבעים, "ביחד ולחוד", "לאורך כל הדרך ובמשך חודשים ארוכים ועד לגמירת דעתם ועריכת מסיבת האירוסין הבטיחו והביעו... הסכמתם הגורפת ומלאה בצורה קבועה ומתמידה, שהוא ורק הוא ישא ניווין לאישה ובמיוחד כשברורה לו אהבת ניווין, התנהגות הוריה ותמיכתם". התובע, שוב, איננו מפרט על סמך מה היתה "ברורה לו אהבת ניווין"? מה היה אופי הקשר והיחסים בין השניים? למשך איזו תקופה? באיזו תדירות ובאילו נסיבות הם היו נפגשים? מה היה עומק ההיכרות בין השניים? לכל אלה לא ניתנה כל התייחסות מצד התובע ולא הובאו ראיות כלשהן על ידו. גם בתצהירי העדים שזומנו מטעם התובע, לא הובאו ראיות כלשהן ביחס לאופי הקשר בין התובע לבין ניווין עובר לטקס האירוסין. סבו של התובע, עלי סנדיאני, הסתפק בכך שטען כי אמה של ניווין אמרה לו שהשניים "בקשר רציני". העד הנוסף - עאטף ברכאת, העיד רק על מסיבת האירוסין בה נכח ולא על מה שקדם לה. על אופי הקשר שבין ניווין לתובע עובר לטקס האירוסין, ניתן היה ללמוד מתצהירה של ניווין ומעדותה בבית המשפט, שהיתה עדות מהימנה ועקבית אשר נתתי בה אמון מלא. בתצהירה מסרה ניווין כי ההיכרות שלה עם התובע, לפני האירוסין, היתה היכרות של שבועות בודדים, אשר התבטאה במספר בודד של מפגשים בנוכחות אחרים ובשיחות טלפוניות. זאת, על רקע היות ניווין בחורה דתיה אשר חיה בחברה שמרנית, בה לא מקובל שצעירים וצעירות ייפגשו ויקיימו קשרים מכל סוג שהוא שלא במסגרת האירוסין ואח"כ הנישואין. ניווין הצהירה כי התובע נכנס לביתה פעמיים לפני טקס האירוסין. בעדותה בבית המשפט פירטה ניווין את מהות פגישותיה עם התובע לפני טקס האירוסין: כחודש לפני האירוסין הגיע התובע למכללה בה למדה ניווין, השניים נפגשו במדרגות המכללה והתובע ביקש ממנה "להיות בקשר רציני". בפעם השניה שהתובע הגיע למכללה, מסרה לו ניווין את מס' הטלפון שלה ומאז שוחחו השניים מספר שיחות בטלפון. לאחר מכן הגיע התובע לבקר את ניווין בבית הוריה (עמ' 22 שורות 1-19 לפרוטוקול). ניווין שללה בעדותה מכל וכל את טענת התובע, אשר נשאל בעדותו כמה זמן הכיר את ניווין והשיב: "שנתיים, לא פחות" (עמ' 9 שורות 21-22 לפרוטוקול). התובע, כאמור, לא פירט כלל את משך ומהות הקשר שלו עם ניווין עובר לטקס האירוסין, והעדפתי באופן ברור את עדותה המפורטת והמהימנה של ניווין על פני עדותו. גרסת ניווין בכל הנוגע לכך שמפגשיה עם התובע לפני האירוסין היו מפגשים בודדים, בנוכחות אחרים, ולא מפגשים "מעמיקים", מתיישבת יותר עם הרקע החברתי של ניווין, עליו העידה בעמ' 27 שורות 3-9 לפרוטוקול: "ש: מה מנע ממך לדבר עם איברהים לפני האירוסין. ת: אני דיברתי איתו בטלפון. ש: בלי הטלפון, מה מנע ממך לדבר איתו במפגשים. ת: כי בחברה שלנו, בת שמדברת עם בן אדם או יוצאת איתו היא נחשבת כמופקרת. החברה רואה אותה בצורה אחרת. ש: מה מנע ממך להכיר את איברהים לפני האירוסין. ת: איברהים לא בן כיתה שלי ולא קרוב שלי, אם אדבר איתו בחוץ זה יהיה לי משהו לא בסדר. ש: אם את מדברת איתו זה יהיה לא בסדר. ת: נכון" ובעמ' 30 שורות 11-13 לפרוטוקול: "...אני אבא שלי מאוד מסורתי, לא נתן לי את האפשרות לצאת ביחד עם איברהים מחוץ לבית ואז כל הקרובים שלנו, ידעו שניוין לא יצאה אף פעם עם איברהים, זה המזל שלי, זה רצון האל..." ניווין העידה עוד, בעמ' 29 שורות 25-31 לפרוטוקול, כי לאחר אותם מפגשים ספורים ושיחות טלפוניות, התובע מצא חן בעיניה והיא החליטה להתארס עמו: "ש: אמרת שלא אהבת אותו בכלל. ת: הוא מצא חן בעיני. ש: בגלל שהוא מצא חן בעיניך החלטת להתארס איתו ולהתחתן איתו. ת: להתארס איתו. ש: בסוף להתחתן. ת: לא להתחתן, הסברתי שהאירוסין זה תקופת ניסיון, לא להתחתן, זה רק תקופת ניסיון, אם אני אהבתי אותו, אכן, אם מצאתי שהוא כן הבעל שלי, אז אקבע את תאריך החתונה עם הוריי והוריו" לסיכום - בהעדר כל פירוט מצד התובע ביחס למהות ומשך הקשר שהיה בינו לבין ניווין עובר לטקס האירוסין, ומנגד - נוכח עדותה המהימנה של ניווין, ניתן לקבוע, כממצא עובדתי, כי השניים הכירו זה את זו מספר שבועות בלבד לפני טקס האירוסין, כאשר באותה תקופה הם נפגשו פעמיים בלבד, בחטף, על מדרגות המכללה בה למדה ניווין ובנוכחות אחרים, וכן שוחחו טלפונית. לאחר מכן ביקר התובע את ניווין בבית הוריה והשניים החליטו, בהסכמת הוריה של ניווין, להתארס. קשר זה, בהיותו קצר מועד ושטחי, ודאי לא היה בו כדי להשתכלל לכלל הסכם מחייב לנישואי השניים. בהחלט היה בו משום הסכם לאירוסי התובע וניווין, מתוך תקווה וציפייה שהדבר אף יוביל, בהמשך, לנישואיהם. על מהותו של טקס האירוסין בהקשר של הבטחת נישואין, ארחיב להלן. טקס האירוסין ומשמעותו אין חולק כי התובע וניווין התארסו זה לזו בטקס אירוסין שהתקיים ביום 9.8.2008, בנוכחות מאות מוזמנים, בבית הוריה של ניווין. התובע טוען כי יש לראות בטקס זה משום הבטחת נישואין. הנתבעים טוענים, מנגד, שהאירוסין מאפשרים תקופת ניסיון בלבד, אשר נועדה לאפשר לבני הזוג להיפגש ולהכיר האחד את השני מתוך כוונה להינשא בהמשך. התובע לא פירט בכתב התביעה מה מאפיין את תקופת האירוסין של בני הזוג ומדוע, לדידו, יש לראות בטקס האירוסין משום הסכם מחייב לנישואין. ניווין, מנגד, הסבירה בתצהירה במה דברים אמורים: לטענתה, שכאמור נתתי בה אמון, מדובר באשה דתית - מוסלמית, אשר חיה בחברה שמרנית, בה לא מקובל כי בני זוג יקיימו קשרים שלא במסגרת אירוסין. בנסיבות אלה, הדרך היחידה להכיר את בן הזוג הינה באמצעות האירוסין, אשר נערכים במעורבות ההורים לאחר היכרות קצרה בין בני הזוג ולאחריהם, כניסתו של הארוס לבית משפחת הארוסה, בנוכחות בני המשפחה, נתפסת כלגיטימית ומקובלת. מדובר, איפוא, בתקופת ניסיון בלבד, שבסופה אמורים השניים להחליט האם הם ממשיכים לקשר נישואין או נפרדים. גם בבית המשפט העידה ניווין על מהות טקס האירוסין. כך בעמ' 23 שורות 1-6 לפרוטוקול: "ש: נפשית הגעת לשלב בו לקחת החלטה שכן את מתחילה קשר מחייב איתו באירוסין. ת: מתחילה לחשוב עליו כארוס שלי. ש: ואת גם מקבלת אותו. ת: לא. לא מקבלת אותו, אני צריכה לציין משהו, תקופת האירוסין אצלנו, אנחנו כחברה מסורתית, חברה ערבית בנצרת, תקופת האירוסין היא תקופת ניסיון בה אנחנו יותר מתקרבים אחד לשני, ההורים מכירים אחד את השני וזה אנחנו חושבים אם להמשיך להתחתן או לא. תקופת האירוסין זה ידוע לכל ואתה יודע שתקופת האירוסין היא בדיוק תקופת ניסיון ולא יותר." ובעמ' 29 שורה 32 עד עמ' 30 שורה 8 לפרוטוקול: "ש: את אומרת שהיה ניסיון, לקחת בחשבון שניסיון האירוסין הזה לא יתבשל עד לנישואין. ת: אני הייתי מקווה שזה יהיה נישואין. כל אחד שמתארסת תקווה שזה יסתיים בנישואין. אבל הוא אכזב אותי, מה אתה רוצה ? ש: את אומרת לי שלפני האירוסין, אנחנו לא צריכים להכיר אחד את השני, האירוסין זה ניסיון. ת: כן. ש: אם זה ניסיון, אז מובן מאליו שלא כל ניסיון מצליח. ת: כן, זה בטוח" ניווין העידה עוד כי לאחר ניתוק הקשר עם התובע ובטרם נישאה לבעלה כיום, היא התארסה עם בחור נוסף, כשגם אותו ניסיון לא צלח ולא הביא לקשר נישואין (עמד 30 שורות 7-8 לפרוטוקול). טענת ניווין ולפיה תקופת האירוסין מהווה תקופת ניסיון בלבד, שמבחינה משפטית אין בה משום הסכם מחייב לנישואין, מתיישבת, בנסיבות העניין, עם הגיונם של דברים. כאמור, עובר לאירוסין ועל רקע היותה של ניווין בת למשפחה מוסלמית דתית, נבצר ממנה להכיר היכרות של ממש את התובע, פרט לאותם מפגשים בודדים ולא מעמיקים ושיחות טלפוניות. בעקבות היכרות שטחית זו, נוכחה ניווין כי התובע מוצא חן בעיניה והיא החליטה להתארס עמו, בהסכמת הוריה, מתוך תקווה וציפייה שהקשר יעמיק ויצליח להבשיל לכלל נישואין. מוסד האירוסין מאפשר לבני הזוג, בנסיבות שכאלה, להכיר זה את זו באופן מעמיק יותר ולבחון האם אותה ציפייה ותקווה לנישואין עמו אכן יתממשו. כאמור, נקבע בפסיקה כי תביעה בעילה של הפרת הבטחת נישואין תוכר רק מקום בו הנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחוייבות ממשית לקשר זוגי קבוע, החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון או כוונה לכך גרידא. סבורני כי בנסיבות העניין, כפי שאלה הובאו בפני, טקס האירוסין היה בו את אותה ציפייה, הבעת רצון, תקווה וכוונה של בני הזוג להינשא בבוא העת זה לזו, אך לא היה בו משום מחוייבות ממשית לקשר זוגי קבוע של נישואין. הקשר הזוגי לאחר טקס האירוסין אין חולק כי זמן קצר לאחר טקס האירוסין, הודיעה ניווין לתובע כי החליטה שלא להינשא לו. התובע טוען בכתב התביעה כי הנתבעים הודיעו לו על כך פחות מ- 72 שעות לאחר טקס האירוסין. בבית המשפט העיד כי הדבר ארע יום לאחר טקס האירוסין (עמ' 11 שורות 17-32 לפרוטוקול). ניווין טוענת כי היא מסרה הודעתה לתובע 23.8.2008, משמע - כשבועיים לאחר טקס האירוסין. גרסת ניווין, ולפיה בעקבות הודעתה זו ותגובתו הזועמת והמאיימת של התובע, היא החליטה לשים קץ לחייה, נתמכת בתעודה רפואית שהוגשה לבית המשפט ובה צוין כי ניווין אושפזה באותו יום בבית החולים נצרת "עקב סיפור של בליעת כדורים עקב סכסוך במשפחה...". כך או אחרת, עולה כי הקשר בין התובע לבין ניווין הסתיים זמן קצר מאד לאחר טקס האירוסין, בלא שהשניים העמיקו את ההיכרות ביניהם, ביחס להיכרות השטחית שנוצרה ביניהם עובר לטקס האירוסין, ובלא שפעלו בדרך כלשהי למימוש הרצון להינשא, כגון קביעת מועד לחתונה, תכנון תוכניות לעתיד וכיוצא בזה. לא יכול להיות חולק כי בתקופה כה קצרה (יום אחד בלבד לאחר האירוסין לטענת התובע, ושבועיים לטענת ניווין), לא זו בלבד שאותה ציפייה ותקווה לנישואין לא הבשילו לכלל מחויבות ממשית לקשר זוגי מחייב, אלא שהתקווה נכזבה והקשר בין בני הזוג ניתק, ביוזמת ניווין. טענות הצדדים בכל הנוגע לסיבות שעמדו ביסוד החלטתה של ניווין לסיים את הקשר עם התובע, אין בהן כדי להעלות או להוריד בענייננו. לו הייתי מגיעה למסקנה כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב להינשא זה לזה, כי אז יתכן והיה מקום לבחון האם עמדה לניווין הזכות לבטל את אותו הסכם, בין היתר נוכח הגילויים שלטענתה גילתה אודות התובע. אלא שכאמור, הקשר בין השניים כלל לא הבשיל לכדי מחוייבות ממשית לקשר זוגי מחייב ולנישואין ובנסיבות אלה, עמדה לניווין הזכות, משנוכחה כי הניסיון שהעמידה תקופת האירוסין לא צלח, לסיים את הקשר עם התובע, תהא הסיבה אשר תהיה. סיכום על יסוד האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי בין התובע לבין ניווין לא נכרת הסכם להינשא ולא הובטחה הבטחה לנישואין. הקשר שנוצר בין התובע לבין ניווין, מאז שהכירו - מספר שבועות לפני טקס האירוסין, ועד שנפרדו - כשבועיים לאחר מכן, היה קשר שטחי, שלא היה בו משום הסכם "לכרות ברית חיים עם האשה אשר אהבתי" (כלשון השופט ח' כהן בע"א 545/77 פלוני נ' פלונית, פ"ד לב(2) 393). טקס האירוסין כשלעצמו, אף אם ביטא חיבה של בני הזוג זו אל זה והסכמה מפורשת שלהם למסד את הקשר ולהכיר האחד את השני מתוך תקווה, ציפייה וכוונה להינשא זה לזו בעתיד, היה בבחינת ניסיון בלבד, שלא צלח, וודאי לא כונן התחייבות ממשית של השניים לנישואין. אותו ניסיון הביא את ניווין למסקנה כי "זה לא בן אדם שאני חולמת עליו, זה לא אדם שאני רוצה להמשיך איתו את החיים שלי" (עמ' 27 שורות 13-14 לפרוטוקול). משלא נכרת הסכם מחייב להינשא, ממילא אין לראות בניווין כמי שהפרה הסכם כזה ומשכך, לא עומדים לתובע הסעדים הנובעים, על פי דין, מהפרת הסכם. בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך של 2,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד הנתבעים בסך של 5,800 ₪. המזכירות תמסור העתק מפסק דין זה לב"כ הצדדים. ניתן היום, כ' טבת תשע"ב, 15 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. חוזהנישואין / חתונההפרת הבטחת נישואיןנזיקין