תביעה בגין ביגוד אינה ניתנת לפדיון

תביעה בגין ביגוד אינה ניתנת לפדיון
1. עסקינן בתביעה, במסגרתה תבע התובע את הרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, תוספת אישה, ביגוד, הפרשות לקרן פנסיה, דמי חגים, חופשה שנתית, דמי כלכלה, דמי הבראה ו הפרשי שכר.
 
2.          התובע הינו תושב שטחים, אשר עבד אצל הנתבעת בענף הבניין. אין חולק, כי התובע עבד אצל הנתבעת החל מ- 11/05 ועד 6/07. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר למספר ימי העבודה שעבד התובע בכל חודש, וכפועל יוצא גם לעניין היקף משרתו של התובע. מחלוקת נוספת נתגלעה בשאלה אם התובע התפטר או פוטר.
           
טענות התובע

3.         לטענת התובע, הנתבעת לא דיווחה לשירות התעסוקה באופן המשקף את היקף עבודתו של התובע בפועל. התובע עבד מדי חודש 20 ימים לפחות, ואילו הנתבעת דיווחה על פחות ממחצית ממספר הימים. בנוסף, התובע השתכר ליום סך של 230 ₪, ואילו הנתבעת דיווחה על שכר נמוך יותר. כפועל יוצא, הפרשות הנתבעת לשירות התעסוקה לא שיקפו את שכרו הנכון של התובע, ולפיכך זכאי התובע להפרשי הכספים בהתאם.
 

4.         לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו א צל הנתבעת ללא מתן הודעה מוקדמת.

5.          עוד נטען כי לתובע לא שולמו כלל דמי חגים, התובע אף לא יצא לחופשה ובסיום העבודה לא שולם לו פדיון חופשה כלל. כמו כן, לתובע לא שולמו דמי הבראה.
 
6.          לחילופין טען התובע, שאם טענת ולעניין גובה שכרו בפועל לא תתקבל, הרי שהוא זכאי להפרשי שכר מינימום בהתאם להסכם הקיבוצי ולצווי ההרחבה החלים החל מחודש 8/04 .
 
עוד טען ה תובע, כי הוא זכאי לשתי מערכות ביגוד בכל שנה, ומשאלה לא סופקו לו זכאי הוא לתשלום בסך 1,333 ₪ בגינן. בנוסף, זכאי התובע ל תשלום נוסף בגין תוספת אישה. לסיכום, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
 
טענות הנתבעת
 
7 .         לטענת הנתבעת, כל זכויותיו של התובע שולמו לו במלואן וללא פגם. התובע עבד בנתבעת בתקופה הנטענת על ידו, אולם הוא עבד בממוצע 9.3 ימי עבודה לחודש, וסה"כ 117 ימים במהלך 19 חודשי עבודתו. שכרו של התובע היה השכר שדווח לשירות התעסוקה, וכך גם ימי העבודה שלו בפועל.
 
במהלך חודש יוני 2007 נטש התובע את עבודתו מבלי ליתן הודעה מוקדמת כדין.
 
התובע לא עבד בסמוך לימי חג, וממילא לא היה זכאי לדמי חגים בשלושת חודשי עבודתו הראשוני ם כמו גם בגין ימי חג שחלו בשבת. ועוד יש לזכור, כי בחגים מוטלים סגרים.
 
הנתבעת הפרישה לשירות התעסוקה 4% משכרו של התובע, וזאת בגין חופשה, והפרשות אלה מהוות כיסוי של 12 ימי חופשה בשנה. ממילא קיימת התיישנות בגין התביעה ברכיב זה.
 
דמי כלכלה היא זכות נלווית, שאינה ניתנת לפדיון בסיום יחסי העבודה. כמו כן, תוספת כלכלה 2000 אינה נוספת לטבלת השכר, אלא מהוו ה חלק בלתי נפרד ממנה. למרות זאת, מודה הנתבעת בחבות של 945.2 ₪ בגין דמי כלכלה, עקב שינוי ההלכה בנושא.
 
באשר לדמי הבראה, התובע זכאי לסך של 1,189.5 ₪, אותם יש לקזז בשל אי מתן הודעה מוקדמת.
 
התביעה בגין ביגוד אינה ניתנת לפדיון, וכן היא התיישנה ו אף מופרזת .
 
תוספת אישה בוטלה.

לסיכום טענה הנתבעת, כי המדובר בסכומים שגויים, מוגזמים ומבוססים על הנחות עובדתיות ומשפטיות שגויות.
 
דיון והכרעה
 
8.         התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ומטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר נחום בוטנרו, המשמש כמנהל משאבי אנוש בנתבעת במשך 23 שנים ואשר עובד בנתבעת מזה 33 שנים.
 
במסגרת ישיבת ההוכחות מיום 6/9/11 נחקרו המצהירים על האמור בתצהיריהם. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
 
9.          נקדים אחרית לראשית, ונציין כי דין התביעה להדחות ברובה המכריע, מן הנימוקים אשר נפרט להלן.
 
10.        ראשית נפרט כי בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנושאים עובדתיים, ולפיכך היתה חשיבות גדולה לשמיעת העדויות בנושא.
לאחר שמיעת העדויות, התרשמנו כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדות התובע. התובע העיד תוך שהוא מנסה להסתיר עובדות חשובות, ולאחר שאלה נתגלו הוא ניסה ליישב את הסתירות, ללא הצלחה. התובע מסר מספר גירסאות סותרות בנושאים שונים, כמו למשל בנושא אופן הפיטורים להם טען, ועל כך נפרט עוד בהמשך פסק הדין.
לסיכום התרשמותנו מעדות התובע, הרי שהתובע העיד עדות מגמתית, שמטרתה לשפר את סיכויי התביעה, גם על חשבון האמת.
מנגד העיד מר נחום בוטנרו, נציג הנתבעת, ועדותו מקובלת עלינו במלואה. עדות זו היתה עדות אמיתית, העד העיד דברים כהוויתם, לא ניסה להתחמק משאלות, והשיב גם אם התשובה לא היתה אידיאלית עבור הנתבעת. העד נחקר חקירה נגדית על ידי ב"כ התובע, אולם עדותו לא נסתרה, ואף נתחזקה. לפיכך, אנו קובעים את התשתית העובדתית בהסתמך על עדותו של מר בוטנרו, הנתמכת במסמכים שהוגשו.
 
11.        הילוכו של פסק דיננו יהיה כדלקמן; ראשית נדון בנסיבות סיום העסקתו של התובע, לאחר מכן נדון בשאלת אמיתות הדיווחים לשירות התעסוקה, ולאחר מכן נדון ברכיבי התביעה השונים.
 
נסיבות סיום העסקתו של התובע
 
12.        כפי שפורט לעיל, הצדדים חלוקים בשאלת הסיבה לסיום העסקת התובע. התובע טען, כי פוטר על ידי הנתבעת. הנתבעת טענה, כי התובע נטש את מקום עבודתו מבלי ליתן הודעה מוקדמת.
בנושא זה קיבלנו במלואה את גירסת הנתבעת, לפיה התובע נטש את מקום עבודתו. להלן נפרט את הקביעות העובדתיות בנושא זה. קביעתנו זו מסתמכת על התרשמות מן העדויות ששמענו, וכן על הנסיבות בכללותן.
 
13.        בכתב התביעה טען התובע, כי הוא פוטר מעבודתו. טענה זו נטענה באופן כללי וסתמי, בלא פירוט.
            בכתב ההגנה נטען, כי התובע נטש את עבודתו ולא פוטר.
            בדיון המוקדם שנערך בתיק, במענה לשאלה בדבר אופן פיטוריו, השיב ב"כ התובע לבית הדין כי "היה ראיס שהיה אחראי על התובע ששמו מחמוד אשש, והוא הודיע לתובע שעבודתו הסתיימה. לשאלת בית הדין מדוע זה לא מוזכר בכתב התביעה, אני אומר שכתבנו שהתובע פוטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת" .
            לאחר מכן הגיש התובע את תצהירו, והגם שהיה מקום לפרט יותר ביחס לנסיבות פיטוריו, התובע לא עשה כן. ויותר מכך; בתצהירו לא טען התובע דבר ביחס לאותו מחמוד אשש שכביכול פיטר אותו. התובע בתצהירו טען כי הנתבעת פיטרה אותו בכך "שהנתבעת עצרה את היתר הכניסה שלי לישראל וההיתר נלקח ממני במחסום". התובע לא הוסיף דבר, ולא פירט מדוע נלקח ממנו ההיתר, באיזה תאריך, באיזה אופן וכו'.
            הנה כי כן, התובע הציג מספר גירסאות באשר לשאלה כיצד פוטר.
            במהלך חקירתו הנגדית בפנינו, משהבין התובע כי הציג מספר גירסאות סותרות באשר לשאלה כיצד פוטר, ניסה התובע ליישב את הדברים באמצעות גירסה בה משולבות כל הגירסאות שהציג עד אז. התרשמנו כי עסקינן בנסיון מאולץ, ואיננו מקבלים את גירסת התובע בנושא זה ובכלל.
            התובע ידע כי הנתבעת טוענת כי הוא זה שהתפטר. לאור זאת, היה מקום כי יפרט כבר בתצהירו את מלוא הגירסה הנטענת על ידו, אולם הוא לא עשה כן.
 
            בנוסף, יכל התובע להביא ראיות ועדויות לתמיכה בגירסתו, וליתר דיוק, לתמיכה באחת מהגירסאות שהציג.
התובע יכל למשל, לזמן לעדות את אותו מחמוד אשש , שכביכול פיטר אותו.
התובע יכל גם לזמן עדים, שראו כיצד היתר הכניסה לישראל נלקח ממנו כביכול במחסום. ונזכיר, כי לטענת התובע הוא היחיד שההיתר נלקח ממנו, והעובדים האחרים של הנתבעת שהיו עימו הורשו לעבור במחסום.
התובע גם יכל להמציא ראיות שיתמכו בטענתו, לפיה הנתבעת גרמה לביטול היתר הכניסה שלו לישראל, וזאת על ידי בקשת צו המופנה לגורמים המוסמכים, כדי לברר מה הסיבה לביטול ההיתר לכאורה .
 
את כל האמור לעיל לא עשה התובע, הגם שיכל לעשות בנקל, והוא אף לא ניסה להסביר את מחדליו אלה.
 

בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה :
 
"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה , שמעמידים
בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו,
ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר
סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל
זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים,
וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-
הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה ".
 
ראה:
ע"א 548/78 שרון נ גד לוי פד"י לה (1) 736,760 (ההדגשות אינן במקור) .
 
וכן ראה :

ע"א 2273/90 לימה בע"מ נ גד פרץ רוזנברג, פד"י מז (2) 605 .                      
            ע"א 3199/93 קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואח' , פד"י מט (2) 843.
            יעקב קדמי , על הראיות (מהדורת תשנ"ט ) , חלק שלישי עמ' 1396 – 1398 .
 
14.        אל מול עדות התובע העיד מר נחום בוטנרו, ואנו מקבלים את עדותו במלואה. לפי עדות זו, התובע הוא זה שנטש את עבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת כנדרש בחוק. בנוסף, אנו מקבלים את עדות מר בוטנרו, לפיה הנתבעת באותה תקופה היתה משוועת לידיים עובדות, והיתה זקוקה מאוד לעבודת התובע. לפיכך, גם לא היתה הצדקה לפטר את התובע.
 
15.        בסיכומי התובע הופיע הטענה חדשה, לפיה התובע זכאי לפיצויי פיטורים, מאחר וגם אם היה עוזב עבודתו מיוזמתו, יש לראותו כמפוטר, היות והנתבעת הפרה את חוקי העבודה.
            טענה זו דינה להדחות.
ראשית, הטענה הופיע ה לראשונה בסיכומי התובע, וכבר בכך די כדי לדחותה.
בנוסף, טענה זו מנוגדת עובדתית לטענת התובע לפיה הוא פוטר למרות שרצה להמשיך לעבוד אצל הנתבעת; וידוע כי לא ניתן לטעון טענות עובדתיות סותרות.
ועוד, גם לו היה מקום לבדוק את הטענה לגופה, הרי שהתובע לא העמיד את הנתבעת על ההפרות הנטענות, ולא איפשר לה לתקנן.
           
16.        לסיכום סוגיה זו, אנו קובעים כי התובע נטש את מקום עבודתו בלא מתן הודעה מוקדמת לנתבעת. לפיכך, אנו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה יש לקזז מכל סכום שיפסק לתובע דמי הודעה מוקדמת.
 
מסגרת עבודתו של התובע
 
17.        כפי שפורט לעיל, התובע טען כי דיווחי הנתבעת לשירות התעסוקה אינם נכונים; באשר למספר ימי העבודה שעבד בפועל בכל חודש – הנתבעת דיווחה על מספר קטן יותר של ימי עבודה, ובאשר לשכרו היומי של התובע – התובע השתכר 230 ₪ ליום עבודה, והנתבעת דיווחה על 148 ₪ ליום עבודה.
 
18.        לאחר שמיעת העדויות, אנו קובעים כי דיווחי הנתבעת לשירות התעסוקה היו נכונים, ושיקפו לאשורם את ימי העבודה שעבד התובע בפועל וכן את שכרו של התובע. להלן נפרט את העדויות והראיות בנושא.
 
19.        ראשית נדון במספר ימי העבודה שעבד התובע בכל חודש.
            מן הדיווחים לשירות התעסוקה עולה כי התובע עבד אצל הנתבעת 177 ימים, וזאת במהלך 19 חודשי עבודה. היינו, התובע עבד בממוצע 9.3 ימי עבודה בחודש.
            התרשמנו מן העדויות, כי עסקינן בדיווחים אמינים ומדוייקים, המשקפים את עבודתו בפועל של התובע.
 
20.        בסיכומיו טען התובע, כי הנתבעת לא הציגה את יומני העבודה, וכי הדבר צריך לשמש כנגדה. איננו מקבלים טענה זו. מספר ימי העבודה של התובע היה שנוי במחלוקת מלכתחילה. הנתבעת טענה כי דיווחיה לשירות התעסוקה מדוייקים, והתובע טען כי דיווחים אלה אינם נכונים. התובע יכל לבקש גילוי מסמכים, ולקבל לידיו את יומני העבודה, אולם הוא לא עשה כן. במהלך חקירתו הנגדית של נציג הנתבעת שאל אותו ב"כ התובע, אם יומני העבודה נמצאים עדיין ברשות הנתבעת, והעד השיב "יכול להיות". אל מול זאת, יכל התובע לדרוש את הצגת היומנים, אף לאחר הדיון, אולם הוא לא עשה כן.
ונזכיר כי התביעה הוגשה בשיהוי; כ-3 שנים לאחר סיום העבודה. לאור זאת, ניתן היה להבין אם הנתבעת לא היתה מוצאת את היומנים. דא עקא, התרשמנו כי התובע היה מעוניין שהיומנים לא יתגלו. והנה, הנתבעת מצאה חלק מהיומנים, הגישה אותם כנספח לסיכומיה, וטענה כי הם תומכים בגירסתה העובדתית. התובע התנגד להגשת היומנים בדרך זו.
באופן עקרוני אנו מקבלים את התנגדות התובע. עם זאת, הגם שהתובע הוא זה שהיה בעל עניין בגילוי היומנים, התרשמנו כי התובע לא היה מעוניין בהם גם לאחר שנתגלו, ולפיכך לא נקט בצעדים המתאימים, כמו למשל קיום דיון נוסף בתיק, תוך זימון העד המתאים שערך את היומנים.
 
בהקשר זה נוסיף, כי התובע, במסגרת התנגדותו להגשת היומנים בדרך שפורטה לעיל, הוסיף טענות לפיהן עולה מיומני העבודה כי בנתבעת קיים עובד בשם מחמוד נשש, וכי לפיכך גירסת הנתבעת בנושא אינה אמינה.
איננו מקבלים טענה זו. ראשית, התובע אינו יכול להנות משני העולמות; מחד, לטעון כי אין לקבל את היומנים כראיה, ומאידך, להסתמך על כיתוב המופיע ביומנים כראיה לטובתו. שנית, גם אם היה עובד בשם זה בנתבעת, אנו מקבלים את גירסת הנתבעת לפיה הוא לא היה מוסמך לפטר עובדים.
 
21.         וכעת נדון בשאלת שכרו של התובע.
            גם כאן אנו מקבלים את גירסת הנתבעת, וקובעים כי הדיווחים לשירות התעסוקה היו אמינים ומדוייקים, ושיקפו נכונה גם את שכרו של התובע.
            דיווחי הנתבעת התייחסו לשכר בגובה 148 ₪ ליום, וכך גם נרשם בתלושי השכר של התובע.
            התרשמנו כי זהו אכן השכר ששולם לתובע בפועל, כפי שאף סוכם בין הצדדים.
           
            התובע טען, כי בפועל השתכר 230 ₪ ליום. איננו מקבלים טענה זו. קביעתנו זו באה לאור התרשמותנו מן העדויות. בנוסף, התרשמותנו זו נתמכת בנסיבות בכללותן, ונפרט.
 
            בכתב התביעה טען התובע, כי "שכרו של התובע עמד על הסך של 230 ₪ לכל יום עבודה".
            בכתב ההגנה נטען, כי שכרו של התובע היה כפי שדווח לשירות התעסוקה, בכפוף לשכר המינימום, ולא עמד על 230 ₪ ליום כפי שטען התובע.
            והנה, למרות המחלוקת בנושא, בתצהירו חזר התובע על אותה טענה כללית, לפיה שכרו עמד על סך של 230 ₪ ליום. התובע לא פירט למשל באיזה אופן שולם לו השכר.
            במסגרת העדויות, העיד נציג הנתבעת כי השכר שולם לתובע, כמו ליתר העובדים, בהעברה בנקאית או בשיק.
            אל מול זאת, עולות מספר תמיהות באשר להתנהלות התובע. אם התובע בטענותיו כיוון לכך ששולם לו שכר של 230 ₪ ליום, ובמקביל דיווחה הנתבעת על שכר של 148 ₪ ליום, מדוע לא המציא ראיות לטענותיו? התובע יכל למשל להמציא תדפיסי חשבון הבנק שלו, צילומי שיקים או כל ראיה אחרת התומכת בשכר אשר לו הוא טוען. ונוסיף, כי התובע לא טען כי חלק משכרו שולם לו במזומן. למעשה, גירסת הנתבעת לא הופרכה כלל בנושא גובה השכר ואופן תשלומו. ויותר מכך; טענת התובע בנושא אינה ברורה ואינה מפורטת, ואין זה נהיר כיצד שולם לו השכר לטענתו, והאם השכר המדווח וההפרש שנוסף עליו לטענתו שולמו בדרכים שונות.
 
22.         לסיכום נושא זה, אנו קובעים כי שכרו של התובע עמד על 148 ₪ ליום עבודה, כפי שהנתבעת דיווחה לשירות התעסוקה.
           
            בשולי קב יעה זו נוסיף, כי שכר זה מתיישב עם ההסכם הקיבוצי, בשילוב עם מספר ימי העבודה האפשריים בחודש (26) כפי שהעיד התובע.
 
23.        מן האמור לעיל עולה, וכך אנו קובעים, כי התובע עבד בממוצע 9.3 ימים בחודש, והשתכר 148 ₪ ליום, כפי שד י ווח ה הנתבעת לשירות התעסוקה.
             בשולי קביעה זו נציין, כי בסיכומי התובע הופיעה לראשונה טענה חדשה, לפיה הנתבעת הפרה את החוקים והתקנות, המחייבים לערוך חוזה עבודה בכתב, ולהודיע לעובד את תנאי עבודתו וגובה שכרו.
            טענה זו דינה להדחות, באשר היא מהווה חזית חדשה. מעבר לכך, יצוין כי המחלוקת בין הצדדים נגעה למספר הימים בהם הגיע התובע בפועל לעבודתו, ובנושא זה לא יכל התובע להבנות מהטענה דלעיל. בנוסף, התרשמנו כי הדיווחים לשירות התעסוקה היו אמינים ומדוייקים, וכן שיקפו את ההסכמות בין התובע לנתבעת, אשר התבססו ממילא על ההסכם הקיבוצי אליו מפנה התובע בתביעתו. לפיכך, בכל מקרה עמדה הנתבעת בנטל להוכיח את תנאי עבודתו של התובע ואת שכרו.
           
24.        לאור הקביעות דלעיל, נדון ברכיבי התביעה השונים .
 
פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת
 
25.        לאור קביעתנו, לפיה התובע התפטר מעבודתו בלא מתן הודעה מוקדמת, הרי שדין התביעה להדחות בכל הנוגע לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת.
            אנו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה יש לקזז מכל סכום שיפסק לתובע סך של 1,464 ₪, בתור דמי הודעה מוקדמת; מאחר והתובע התפטר בלא שנתן לנתבעת הודעה מוקדמת .
 
פנסיה
 
26.       אנו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה התובע בוטח בשירות התעסוקה על פי השכר הנכון ועל פי ימי העבודה שעבד בפועל.
           
            לפיכך, דין התביעה להדחות בכל הנוגע לרכיב הפנסיה.
 


דמי חגים
 
27.        התובע היה עובד יומי, אשר עבד במשרה חלקית. התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי עבד יום לפני חג ויום אחרי חג. התובע לא פירט את החגים בגינם הוא תובע דמי חגים, ולא התייחס לאפשרות של חגים שחלו ביום שבת.
 
            מנגד, הנתבעת טענה כי בעת שהתובע היה זכאי לדמי חגים, הוא קיבל את התשלום על פי דין, ואף הוכיחה טענה זו במסמך.
 
            הנתבעת הוסיפה וטענה, כי עקב סגרים שהוטלו בחגים, ממילא התובע לא עבד בחגים ובסמוך להם. התובע טען מנגד, כי מועדי הסגרים לא הוכחו, וכי הטבלה שהוגשה הוגשה באיחור, ואינה משקפת את הסגרים בכל המסגרות, כמו חקלאות, בניין וכו'.
            אין אנו נזקקים לטענה זו, לאור קביעותינו דלעיל לפיהן דין התביעה לדמי חגים להדחות.
            בהקשר זה נוסיף, כי במסגרת חקירתו הנגדית טען התובע לראשונה כי גם בעת שהוטלו סגרים נכנס לישראל תוך שהוא עוקף את המחסום. אנו דוחים טענה זו, מאחר והתרשמנו כי אינה נכונה. מבלי לגרוע מן האמור לעיל נוסיף, כי היה ראוי שהתובע יפרט טענה זו לפחות במסגרת תצהירו, אם לא עובר לכך, אולם התובע לא עשה כן. בניגוד לטענת התובע בסעיף 7 לסיכומיו, הרי שנושא הסגרים הופיע כבר בתצהירו של נציג הנתבעת (סעיף 20).
 
            לאור האמור לעיל, נדחית התביעה לדמי חגים .
 
חופשה שנתית
 
28.        אנו מקבלים את טענת הנתבעת בנושא זה, לפיה הפרישה הנתבעת מדי חודש לשירות התעסוקה 4% משכרו של התובע בגין חופשה, וכי הפרשות אלה מכסות ואף יותר את פדיון ימי החופשה המגיע לתובע.
 
            לפיכך, נדחית התביעה לדמי חופשה שנתית .
 
דמי כלכלה
 
29.         התובע טען , כי הוא זכאי לדמי כלכלה בהתאם למספר הימים שעבד לטענתו, תוך נגזרת של השכר שהשתכר לטענתו. דא עקא, התובע עבד בממוצע 9.3 ימים לחודש, ולא מעל ל- 20 ימים לחודש כפי שטען, והשתכר 148 ₪ ליום, ולא 230 ₪ ליום כפי שטען.
           
            לפיכך, זכאי התובע לסך של 945.2 ₪ בגין דמי כלכלה. בסכום זה מודה הנתבעת, אולם היא טוענת כי יש לקזז מכך דמי הודעה מוקדמת.

דמי הבראה
 
30.        הנתבעת גורסת, כי התובע זכאי לסך של 1,189.5 ₪ בגין דמי הבראה, לאור היקף משרתו ומספר ימי העבודה שעבד בפועל; בהסתמך על 6 ימי הבראה לשנה, במכפלת 351 ₪ ליום הבראה, ובמכפלת 32% משרה.
            אנו מקבלים את גירסת הנתבעת בנושא זה, ולא את גירסת התובע, מאחר והתובע הסתמך על היקף משרה גדול יותר מזה שהיה בפועל.
            לפיכך, התובע זכאי לסך של 1,189.5 ₪ בגין דמי הבראה .
            גם כאן אנו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה יש לקזז מסכום זה את דמי ההודעה המוקדמת, שהתובע לא נתן לנתבעת.
 
ביגוד
 
31.        אנו מקבלים את טענת הנתבעת בנושא זה, לפיה עסקינן בזכות נלווית, אשר אינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי העבודה.
 
32.        לפיכך, נדחית התביעה בנושא זה.
 
תוספת אישה
 
33.        עסקינן בזכות כספית שבוטלה זה מכבר, בהסכם הקיבוצי בענף הבניה מיום 21/12/99, כפי שטענה הנתבעת.
 
34.        לפיכך, נדחית התביעה בנושא זה.
 
הפרשי שכר
 
35.        אנו מקבלים את טענת הנתבעת בנושא זה, לפיה קיבל התובע את השכר המתאים בהתאם להסכם הקיבוצי, בגובה 148 ₪ ליום; בהתאם למספר ימי עבודה בחודש (26 ימים) ובהסתמך על השכר הנקוב בהסכם הקיבוצי (3, 831 ₪ לחודש) .
 
36.        לפיכך, נדחית התביעה בנושא זה .
 
            יצוין כי גם בנושא זה טען התובע טענות עובדתיות סותרות: פעם טען כי השתכר בפועל 230 ₪ ליום, וכי יש להפריש לשירות התעסוקה כספים בהתאם, ופעם טען כי השתכר 148 ₪ ליום, וכי יש להשלים לשכרו 20 ₪ ליום.
התנהלות זו אינה ראויה, ומיותר להכביר מילים בנושא זה.





 
אחרית דבר
 
37.         לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע זכאי לקבל מן הנתבעת את הסכומים הבאים :
 

           א.         סך של 945.2 ₪ בגין דמי כלכלה.
           ב.          סך של 1,189.5 ₪ בגין דמי הבראה .
                       



                        סה"כ 2,134.7 ₪
 
            מנגד, יש לקזז מן הסכומים דלעיל סך של 1,464 ₪, בתור דמי הודעה מוקדמת; מאחר והתובע התפטר בלא שנתן לנתבעת הודעה מוקדמת.
 
            לפיכך, תשלם הנתבעת לתובע סך של 670.7 ₪.
 
38.        באשר להוצאות משפט; התובע הגיש תביעה לסך של 34,833 ₪, והתביעה נדחתה ברובה המכריע. בנוסף, התובע גרם להתמשכות ההליך שלא לצורך, והעיד והתנהל בדרך שלא היתה מקובלת על בית הדין, כפי שפורט לעיל.
 
            לפיכך, ישלם התובע לנתבעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 3,000 ₪.
 
39.       הסכומים דלעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, וסכום שלא ישולם במועדו ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
 
40.        פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר רשום.
 

41.        זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון