מענק פרישה פנסיה תקציבית 1. התביעה שבפני עניינה עתירתו של התובע לאכוף על הנתבעת - עיריית חולון (להלן: "העירייה") קיומו של הסכם פרישה שנחתם בין הצדדים, ולחייבה בתשלום פנסיה תקציבית ממועד פיטוריו. לחלופין עתר התובע לחייב את העירייה להשיבו לעבודה במסגרתה בתנאים בהם עבד טרם העברתו לחברה עירונית תוך שמירת רצף זכויותיו הפנסיוניות. כן עתר התובע לחיוב העירייה בתשלום שכרו הקובע לקצבת גמלה ממועד פיטוריו ועד למועד הגשת התביעה (בגובה 25 משכורות), בתשלום מענק פרישה כחוק ופיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. 2. במסגרת ההליכים המקדמיים הוחלט על צירוף הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר (להלן: "הממונה על השכר") להליך כנתבע פורמלי. להלן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: 3. התובע, יליד 28.5.59, שימש כאחראי/מנהל אחזקה במשכן לתרבות ולאמנות ע"ש שטיינברג (להלן: "בית שטיינברג") בתקופה שמיום 1.4.86 ועד ליום 1.8.06. בתקופה שמיום 1.4.86 ועד ליום 31.12.00 היה התובע עובד העירייה. בעקבות העברת הניהול של בית שטיינברג מהעירייה לתאגיד העירוני "החברה לבידור ולבילוי (חולון) בע"מ" (להלן: "החברה לבילוי") הפך התובע ביום 1.1.01 לעובד של החברה לבילוי עד למועד סיום העסקתו ביום 1.8.06. עם העברתו לחברה לבילוי נערך לתובע גמר חשבון בתלוש השכר של חודש ינואר 2001 (התלוש צורף כנספח ג' לכתב התביעה). 4. על רקע העברת הניהול של בית שטיינברג לידי החברה לבילוי, חתמו התובע והעירייה ביום 25.5.01 על "הסכם פרישה לפנסיה מוקדמת" (להלן: "הסכם הפרישה") (צורף כנספח א' לכתב התביעה). בהסכם הפרישה נקבע, בין היתר, כי ביום 31.12.00 יפרוש התובע לגמלאות מעבודתו בעירייה בתנאי הפרישה המפורטים בהסכם ויעבור לעבוד בחברה לבילוי. 5. בתקופת עבודתו של התובע בחברה לבילוי היה שכרו גבוה משמעותית משכרו בעירייה. 6. ביום 18.6.06 הוצא לתובע מכתב "הפסקת עבודה" מטעם החברה לבילוי בו נאמר כי עקב העברת תפעול בית שטיינברג לגורם אחר (בית ספר קרית שרת) תופסק עבודתו בחברה לבילוי החל מיום 1.8.06 (המכתב צורף כנספח ב' לכתב התביעה). 7. במהלך כל תקופת עבודתו של התובע בחברה לבילוי לא הופרשו עבורו כספים לקרן פנסיה ובסיום עבודתו עבור החברה שולמו לו פיצויי פיטורים בסך של 39,909.42 ש"ח. טענות הצדדים 8. לטענת התובע, מאחר ופוטר מעבודתו בחברה לבילוי ומאחר ובמועד פיטוריו מלאו לו 48 שנים, הוא זכאי לקבל מכוח סעיף 3 להסכם הפרישה פנסיה תקציבית מהעירייה עבור תקופת עבודתו בה וכן מענק פרישה כחוק. התובע עתר לאכוף על הנתבעת את קיום הוראות הסכם הפרישה, תוך תשלום פנסיה תקציבית בשיעור של 29.5% ממועד פיטוריו, חיוב הנתבעת בתשלום שכרו הקובע לקצבת גמלה ממועד פיטוריו ועד למועד הגשת התביעה (בגובה 25 משכורות) ותשלום מענק פרישה כחוק ופיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. לחלופין עתר התובע לצו עשה שיורה לעירייה לקבלו חזרה לעבודה, בתנאים בהם עבד טרם המעבר לחברה העירונית תוך שמירת רצף זכויותיו הפנסיוניות. 9. לטענת העירייה, לאחר סיום העסקתו בחברה לבילוי סירב התובע להצעותיה להמשיך בתפקידו בבית שטיינברג כעובד של תאגיד אחר וכן סירב להצעה שיימצא לו תפקיד אחר בעירייה, על פי הדירוג ותנאי השכר המגיעים לו כעובד עירייה, לרבות זכות לפנסיה תקציבית בעת פרישה. בנסיבות אלו, לטענתה, חל סעיף 10 להסכם הפרישה, הפוטר אותה מלשלם לתובע את קצבת הפרישה שלו במועד המוקדם שנקבע בסעיף 3 להסכם הפרישה. לחלופין טענה העירייה כי חיובה לשלם לתובע פנסיה תקציבית, בטרם מלאו לו 50 שנים, חורג מהנהוג לגבי כלל עובדי המדינה ובהיעדר אישורו של הממונה על השכר, הינו בטל. 10. הממונה על השכר הבהיר בעמדתו מיום 14.7.09 כי העירייה הינה רשות מקומית והחברה לבילוי הינה חברה עירונית כמשמעות מונחים אלו בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב"). כן הבהיר כי מאחר והעירייה והחברה העירונית עונות על הגדרת "גוף מתוקצב" כמשמעותו בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, הן כפופות להוראות החוק וכפועל יוצא מכך אינן רשאיות לשלם לתובע תנאי שכר או פרישה החורגים מהמקובל בקרב כלל עובדי המדינה, אלא באישורו של הממונה. בנוסף, על פי עמדתו, על התובע חלות הוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות ומכוח סעיף 78 שבה, זכאי הוא לתנאי פרישה הזהים לאלה של עובדי מדינה, בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב] תש"ל - 1970 (להלן: "חוק הגמלאות") כפי שהוא מיושם בקרב עובדי המדינה. הממונה על השכר נמנע מלנקוט עמדה במחלוקות העובדתיות והמשפטיות הנטושות בין הצדדים והציג את החלופות השונות לשיטתו, בהתאם לכל הכרעה עובדתית שתתקבל בעניין נסיבות ומועד סיום העסקת התובע בעירייה. בעמדתו מיום 24.2.11 הוסיף הממונה וטען כי אמנם במסגרת עבודתו בחברה לבילוי נהנה התובע מתנאי שכר גבוהים משמעותית מאלה שחלו במסגרת עבודתו בעירייה, אולם מאחר והתובע לא בוטח בפנסיה תקציבית או צוברת בשנות עבודתו בחברה, הממונה לא ראה לנכון להתערב רטרואקטיבית בשכרו של התובע בשנות עבודתו בחברה. כן הוסיף כי ככל שייקבע כי התובע זכאי לפנסיה תקציבית עבור שנות עבודתו בחברה לבילוי, אזי יהיה עליו להחזיר את הכספים שהופקדו לטובתו בקופת הגמל "גדיש", שכן קבלתם בנוסף לפנסיה תקציבית, תהא מנוגדת לחוק הגמלאות ותהווה חריגת שכר לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. תצהירים ועדויות 11. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר רפי אדרי, מנהל כוח האדם בעירייה. התובע ומר אדרי העידו ונחקרו על תצהיריהם במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו. דיון והכרעה נסיבות סיום העסקת התובע בעירייה בשנת 2000 12. אין חולק כי בשנת 2000 החליטה העירייה על העברת הניהול של בית שטיינברג, בו עבד התובע, ממנה לתאגיד העירוני - החברה לבילוי, וכי עקב כך הפך התובע ביום 1.1.01 לעובד של החברה לבילוי. עם העברתו לחברה לבילוי נערך לתובע גמר חשבון בתלוש השכר של חודש ינואר 2001, תוך תשלום פדיון חופשה, דמי הבראה שנתיים, דמי ביגוד שנתיים וכן נוכו יתרות הלוואות שנטל התובע מהעירייה ומוועד העובדים (תלוש השכר צורף כנספח ג' לכתב התביעה). כמו כן, ביום 21.2.01 הוצאה לתובע "הודעה בדבר שרות" עליה חתום מר אדרי, אשר אישרה את תקופת עבודתו של התובע בעירייה, מיום 1.4.86 ועד ליום 31.12.00 (ר' נספח ד' לכתב התביעה) וביום 13.3.02 הוצאה "הודעה" נוספת המאשרת את הפרשת הכספים לקופות השונות, אשר אף בה נאמר כי התובע עבד בעירייה משנת 1986 ועד לשנת 2000 (נספח ה' לכתב התביעה). זאת ועוד, ביום 25.5.01, חתמו התובע והעירייה על "הסכם הפרישה" אשר קבע את מועד סיום השירות של התובע בעירייה ביום 31.12.00. כל אלו מעידים על כך שהעסקתו של התובע כעובד עירייה הסתיימה ביום 31.12.00, ביוזמת העירייה. 13. יתרה מכך, בתקופת עבודתו של התובע במסגרת החברה לבילוי היו תנאי העסקתו שונים בצורה משמעותית מאלו שהיו לו בעירייה. שכר הבסיס של התובע בחברה לבילוי עמד על 7,148 ש"ח לחודש בתוספת הוצאות רכב, טלפון ושעות נוספות (ר' תלושי שכר לחודשים 6/06 ו- 7/06, צורפו כנספחים ח'1 וח'2 לכתב התביעה), בעוד בעירייה עמד שכר הבסיס של התובע על סך של 4,452 ש"ח (ר' תלושי שכר לחודשים 10/00 ו- 11/00, צורפו כנספחים ז'1 וז'2 לכתב התביעה). כמו כן, בתקופת עבודתו של התובע בחברה לבילוי לא הופרשו עבורו כספים לקרן פנסיה. הנתבעת טענה כי לא חל כל שינוי מהותי בתפקידו של התובע עם מעברו לחברה לבילוי, אולם התובע העיד ולא ראינו סיבה שלא לקבל עדותו זו, כי הוא קודם בתפקיד, כי תחומי אחריותו, מעמדו והכשרתו הורחבו וכי בשל כך שופרו אף תנאי עבודתו (ר' סעיפים 6- 12 לתצהירו). יש לציין כי אף מר אדרי הסכים בחקירתו כי "התרחבות היתה" בתפקידו של התובע (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 12). 14. לאור האמור אין לנו אלא לקבוע כי חל נתק בין תקופת עבודתו של התובע עבור העירייה לבין תקופת עבודתו עבור החברה לבילוי וכי ביום 31.12.00 הסתיימה העסקתו של התובע בעירייה, והוא הועבר ביוזמתה ועל פי צרכיה לעבוד במסגרת החברה לבילוי. הסכם הפרישה 15. עקב העברת התובע לחברה לבילוי, נחתם בינו לבין העירייה, כאמור, הסכם הפרישה, כאשר על פי עדותו של התובע, הובהר לו כי הוא מחוייב לחתום על ההסכם, אולם זה נחתם בסופו של דבר מרצון ובהסכמה הדדית (ר' סעיפים 16-17 לתצהירו). בהסכם הפרישה נקבע כי התובע יפרוש לגמלאות מעבודתו בעירייה ביום 31.12.00, בתנאי הפרישה המפורטים בהסכם שהם: דרגת פרישה 9+ מינהלי, קצבת פרישה בשיעור של 35.5% ממשכורתו הקובעת, בהם נכללות הגדלות של 4% בגין מצבו הרפואי ו- 2% בגין מצבה הרפואי של אשתו ומענק כחוק במידה ויהיה זכאי לו על פי החוק. 16. בסעיף 3 להסכם הובהר כי: "העובד יהיה זכאי לקבל קצבה מהעירייה אך ורק בהתקיים התנאים הבאים: העובד הגיע לגיל 45. העובד פוטר מעבודתו מהתאגיד העירוני." בסעיף 10 להסכם נקבע: "לעירייה הרשות, במידה והעובד יפסיק מכל סיבה שהיא עבודתו בתאגיד העירוני להעסיקו אצלה בחזרה וכי אז לא יחולו תנאי הסכם זה על העובד והוא לא יפרוש מעבודתו". סיום העסקת התובע בחברה לבילוי בשנת 2006 17. אין חולק כי בשנת 2006 החליטה העירייה, כבעלת הזכויות ב"חברה לבילוי", להעביר את המשך ניהול הפעילות לתאגיד עירוני אחר. לתובע הוצא ביום 18.6.06 מכתב "הפסקת עבודה" מטעם החברה לבילוי בו נאמר כי עבודתו בחברה תופסק החל מיום 1.8.06 (נספח ב' לכתב התביעה), מכתב מיום 8.5.06 בו נאמר כי עם העברת בית שטיינברג לניהול באמצעות גורם אחר התובע יפוטר מעבודתו (נספח ו' לכתב התביעה) ומכתב מיום 31.5.09 בו פורטו מועדי ותנאי העסקת התובע וצויין מפורשות כי מועד הפסקת יחסי עובד-מעביד בינו לבין החברה לבילוי היה בחודש יולי 2006 (צורף כנספח לתצהיר התובע). הצדדים אף אינם חולקים על כך שלתובע שולמו פיצויי פיטורים עם סיום עבודתו בחברה לבילוי. כל אלו מצביעים על פיטוריו של התובע מהחברה לבילוי ביום 1.8.06. 18. אלא שלגרסת העירייה, התובע מעולם לא פוטר מעבודתו, שכן עם העברת הפעילות לתאגיד החדש, היא הציעה לו לעבור ולעבוד במסגרתו, באותה עבודה ובאותם תנאים, הצעה לה סירב התובע. בנוסף טענה העירייה כי הציעה לתובע לקלוט אותו בחזרה כעובד עירייה אולם התובע סירב אף להצעה זו. בנסיבות אלו, לטענת העירייה, התובע לא פוטר כי אם התפטר, כך שלא מתקיימים בעניינו תנאי סעיף 3 להסכם הפרישה. יתרה מכך, לטענתה, מאחר והיא הציעה לתובע לשוב ולעבוד במסגרתה, מולאו דרישות סעיף 10 להסכם הפרישה והתובע אינו זכאי לתשלום פנסיה מוקדמת על פי ההסכם. 19. התובע, מנגד, טען כי פוטר מהחברה לבילוי ביוזמת העירייה ולפי צרכיה מסיבות שאינן תלויות בו, כאשר בשנים בהן עבד בחברה לבילוי, העירייה לא שמרה לו על רציפות זכויות בהעסקתו ואף הצעתה שיחזור לעבוד בשורותיה בשנת 2006, היתה מבלי לשמור על רצף בזכויותיו הפנסיוניות, אלא כעובד חדש, תוך הרעה משמעותית בתנאי העסקתו והפחתה ניכרת בשכרו. כן טען כי גם כשנמצא פתרון לסכסוך בהתערבות ועד העובדים וההסתדרות, העירייה חזרה בה מהסכמתה בועדה הפריטטית לשלבו בחזרה כעובד עירייה ללא פגיעה במעמדו ובתנאי שכרו והורתה לו לעבור ולעבוד בתאגיד העירוני החדש שקיבל את ניהול בית שטיינברג. התובע טען כי בנסיבות אלו יש לראות בסיום עבודתו מעשה פיטורים המזכה אותו בגמלת פרישה מוקדמת על פי הסכם הפרישה. 20. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי התובע פוטר ביום 1.8.06 מבלי שהנתבעת מילאה אחר דרישות סעיף 10 להסכם הפרישה, ומאחר ובמועד פיטוריו מלאו לו 48 שנים, מתקיימים בעניינו תנאי סעיף 3 להסכם הפרישה ועל כן זכאי הוא לתנאי הפרישה המפורטים בהסכם. 21. אין חולק כי סיום העסקתו של התובע בחברה לבילוי והרצון להעבירו לתאגיד עירוני חדש היו פרי יוזמתה של העירייה, משיקוליה ועל פי צרכיה. כפי שפורט לעיל, גם בשנת 2001 העברתו של התובע מידי העירייה לידי החברה לבילוי נעשה ביוזמת הנתבעת ובהתאם לצרכיה, כאשר למעבר זה היו השלכות, חלקן לטובתו של התובע וחלקן לרעתו. כך למשל, עם מעברו לתאגיד העירוני ויתר התובע על מעמדו כעובד עירייה, על כל המשתמע מכך, לרבות הפסקת תשלום הפנסיה התקציבית. מנגד, עם העברתו לתאגיד העירוני שופרו תנאי העסקתו ואף נחתם עמו הסכם הפרישה, אשר בקיומם של התנאים המפורטים בו, זיכה אותו בקצבת פרישה בטרם הגיעו לגיל הפרישה על פי חוק, כאשר אין ספק כי מדובר בהטבה משמעותית. התובע הסכים אמנם לעבור ולעבוד בתאגיד העירוני בשנת 2001 אולם מעבר זה למעשה נכפה עליו עקב צרכי העירייה. 22. בשנת 2006 הועמד התובע בשנית באותה סיטואציה בה נדרש לעבור ולעבוד בתאגיד עירוני אחר (והפעם ללא כל הטבות בצד המעבר). הנתבעת טענה כי מאחר והוצע לתובע לעבור לתאגיד העירוני החדש לאותו תפקיד ובאותם תנאים, היה עליו לקבל את ההצעה וסירובו לעשות כן מהווה התפטרות. טענה זו אינה מקובלת עלינו. 23. הלכה היא כי במקרה של חילופי מעבידים במקום העבודה, לעובד הזכות להחליט אם ברצונו להמשיך את העסקתו אצל המעביד החדש או לסיים את העסקתו בדין מפוטר (ר' בג"ץ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 481 (להלן: " פרשת רמת"א")), על אחת כמה וכמה משמדובר בחילוף מעבידים שני בתוך מספר שנים. יפים לענייננו דברי כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) השופט אור בפרשת רמת"א: "לעובדים הזכות לבחור את זהות המתקשר, שהוא הצד לחוזה עמם. זכות זו היא זכות יסוד חוקתית... והיא מעוגנת כיום בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. זכות יסוד זו כוללת בחובה גם את חירות העובד לבחור את מעסיקו. האופי המיוחד של השירות האישי שהעובד מעניק למעביד מצריך הגנה יתרה על האוטונומיה של העובד ועל זכותו לבחור, בחירה אמיתית, עם מי יתקשר בחוזה, לרבות בחוזה עבודה, ועם מי לאו... הזכות לבחור את מעבידם מוקנית לעובדים גם בחוק-יסוד: חופש העיסוק. הזכות לחופש עיסוק מאפשרת לאדם לבחור היכן ישקיע את הונו האנושי. בחירה זו מושפעת משיקולים מגוונים, ובהם גם זהות המעביד. למותר לציין כי לא כל המעבידים עשויים מיקשה אחת, והם נבדלים זה מזה בהיבטים רבים, כגון מצבם הכלכלי, אפשרויות הקידום במסגרת עסקם, יחסי העבודה הקיימים בעסקם ועוד. אילוץ עובד לבחור בין מעבר למעביד החדש לבין התפטרות (גם אם דינה כפיטורים), כאשר קיימת החלופה להיוותר עובדו של מעבידו המקורי, יש עמה פגיעה בחופש העיסוק שלו. פגיעה בחופש העיסוק מתקיימת לא רק כאשר נמנעת מהעובד לחלוטין הזכות לבחור את מעבידו, אלא גם כאשר זכות הבחירה שלו נפגעת, ואפילו בעקיפין" (פסקה 26 לפסק דינו של כב' הש' אור). כן יפים לענייננו דברי כב' סגנית הנשיא (כתוארה אז) אלישבע ברק - אוסוסקין בעניין ע"ע 1363/02 דינה חזין נ' תנופה שירותים כ"א ואחזקות 1991 בע"מ (מיום 5.11.05) בו נדונה, בין היתר, השאלה האם יש לראות בהפסקת העסקה על ידי קבלן כוח אדם בשל החלפת קבלן במקום העבודה כפיטורים: "בעיני יש לראות, בנסיבות של צורת ההעסקה המתוארת, בסיום הקשר של תנופה עם המערערות, משום פיטורי המערערות... אין לצפות שהמערערות תעבורנה ממקום למקום כאשר הן עובדות הלכה למעשה במשרד השיכון. הן אינן חפץ עובר מיד ליד, פיון על לוח שחמט..." התובע רשאי היה לסרב לעבור ולעבוד תחת תאגיד עירוני חדש, אף אם על פניו מדובר היה באותו תפקיד ובאותם תנאים ואין לראות בסירובו לעבור למעביד החדש התפטרות כי אם פיטורים. 24. הנתבעת טענה בנוסף כי היתה מוכנה לקלוט את התובע בחזרה כעובד עירייה, הצעה לה סירב התובע וכי בכך מילאה אחר דרישות סעיף 10 להסכם הפרישה, באופן השולל מהתובע את זכאותו לפרישה מוקדמת על פי תנאי ההסכם. טענה זו של העירייה לא הוכחה. 25. מהעדויות והראיות שהוצגו בתיק עולה כי לאחר שהעירייה סירבה ליישם את הוראות הסכם הפרישה, ביקש התובע את התערבותו של ארגון העובדים ולאחר תחלופת מכתבים בין העירייה לבין ארגון העובדים הוחלט על כינוסה של ועדה פריטטית. ועדה פריטטית שהתכנסה ביום 21.1.07 קבעה בהחלטת ביניים כי: "העיריה תבדוק אפשרות שיבוצו בעיריה, תוך אי פגיעה בשכרו ותנאי עבודתו כפי שקיבל מהחברה ותוך רכישת זכויותיו הפנסיוניות בתקופת עבודתו בחברה. בתוך 10 ימים יודיעו הצדדים אם הבעיה נפתרה, ובאם לא, תכונס הועדה הפריטטית לקבלת החלטה." (ר' נספח טו' לכתב התביעה - ההדגשה אינה במקור). במכתבה של העירייה מיום 12.2.07 לועדה הפריטטית נאמר כי "...לאור הצעת הועדה, מסכימה העירייה, כי העובד ימשיך לעבוד באחד מהתאגידים העירוניים של העירייה באותו תפקיד, באותו מקום ובאותם תנאים שהיו לו לאחרונה, כל זאת בתנאי שמר צוקרן יתייצב מיידית לעבודתו. במידה ולא יעשה כן בתוך שבוע ימים מהיום, תראה העירייה את מר צוקרן כמי שדוחה הצעה זו על כל המשתמע מכך" (ר' נספח טז' לכתב התביעה - ההדגשה אינה במקור). ביום 13.2.07 הגיב יו"ר ארגון העובדים להצעת העירייה ובמכתבו לועדה הפריטטית מסר כי הארגון מתנגד להצעת העירייה "שאינה עומדת בקנה אחד עם ההסכם ולא עם החלטת הביניים של הועדה הפריטטית" ועל כן ביקש לכנס את הועדה לקבלת החלטה (ר' נספח יח' לכתב התביעה). ביום 3.7.07 התכנסה בשנית הועדה הפריטטית וקבעה כי "מאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה, מועברת המחלוקת להכרעת בוררת יחידה..." (ר' נספח כ' לכתב התביעה). 26. כעולה מהראיות, בסופו של יום הבוררות בוטלה (ר' נספח כד' לכתב התביעה), כאשר לטענת התובע הבוררות בוטלה ביוזמת העירייה, בעוד לטענת העירייה התובע הוא שחזר בו מהעברת הסכסוך לבוררות. נסיבות ביטול הבוררות לא הובהרו די הצורך אולם מאחר ואין חולק כי זו לא התקיימה וההכרעה הועברה לידי בית הדין, אנו קובעים כי הצעת העירייה מיום 12.2.07, לפיה התובע ימשיך לעבוד באחד מהתאגידים העירוניים של העירייה, אינה מתיישבת עם החלטת הביניים של הועדה הפריטטית מיום 21.1.07 ואף אינה עונה על דרישות סעיף 10 להסכם הפרישה. 27. כמפורט לעיל, סעיף 10 להסכם הפרישה קובע כי: "לעירייה הרשות, במידה והעובד יפסיק מכל סיבה שהיא עבודתו בתאגיד העירוני להעסיקו אצלה בחזרה וכי אז לא יחולו תנאי הסכם זה על העובד והוא לא יפרוש מעבודתו". בהחלטת הביניים של הועדה הפריטטית נאמר כי: "העירייה תבדוק אפשרות שיבוצו בעירייה..." (ההדגשות אינן במקור). בהצעתה שהתובע ימשיך לעבוד באחד מתאגידיה העירוניים, העירייה לא ענתה על דרישות סעיף 10 להסכם הפרישה להעסיק את התובע אצלה בחזרה ואף לא על החלטת הביניים של הועדה הפריטטית. 28. בנסיבות אלו, המסקנה המתבקשת היא שהעירייה לא מילאה אחר דרישות סעיף 10 להסכם הפרישה ומאחר והתקיימו התנאים המצטברים המופיעים בסעיף 3 להסכם (הגיעו של התובע לגיל 45 ופיטוריו מהתאגיד העירוני), לא ראינו כל מניעה להחלת תנאי ההסכם על הצדדים. 29. העירייה העלתה בכתב ההגנה טענה חלופית לפיה חיובה בתשלום פנסיה תקציבית לתובע, לפני שמלאו לו 50 שנים, חורג מהנהוג לגבי כלל עובדי המדינה ובהיעדר אישורו של הממונה על השכר הינו בטל, בהתאם להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. טענה זו נזנחה בסיכומים ומשכך מתייתר הדיון בה. למעלה מן הצורך, נציין כי בעמדותיו לא טען הממונה על השכר לחריגה של הוראות הסכם הפרישה מהנהוג לגבי כלל עובדי המדינה וכל שטען הוא כי במקרה שייקבע כי התובע זכאי לפנסיה תקציבית עבור שנות עבודתו בחברה לבילוי, דבר שלא נקבע בענייננו, יהיה עליו להחזיר את הכספים שהופקדו לטובתו בקופת הגמל "גדיש". משכך, אף מעמדת הממונה על השכר עולה כי אין כל מניעה להחלת הוראות הסכם הפרישה על הצדדים. 30. התובע לא כימת את תביעתו במסגרת תצהיר עדותו כך שלמעשה לא הוכחה תביעתו הכספית. בנסיבות אלו אין מנוס ממתן סעד הצהרתי. 31. בהתאם לאמור, אנו קובעים כי מאחר ואין מניעה להחלת הוראות הסכם הפרישה על הצדדים ולאור קביעתנו כי התובע פוטר מעבודתו בעירייה ביום 31.12.00 ובמועד זה השלים 11 שנים ו- 7 חודשים של עבודה בעירייה, הרי שעל פי הוראות ההסכם והוראות סעיפים 15(4) ו- 20 לחוק הגמלאות ותוך הכללת תקופת שירותו הצבאי בוותקו לפנסיה, הוא זכאי לקצבת פרישה מוקדמת בשיעור של 29.5% (ללא הגדלה מטעמים רפואיים) מה"משכורת הקובעת" לגמלה, כהגדרת מונח זה בסעיף 8 לחוק. בנוסף זכאי התובע למענק פרישה שיחושב בהתאם להוראות סעיף 22 לחוק הגמלאות. התובע אינו זכאי לפדיון ימי מחלה, שכן במועד פרישתו טרם מלאו לו 55 שנים, כך שאין הוא עומד בתנאים לקבלת פיצוי בגין חופשת מחלה בלתי מנוצלת כמפורט בסעיף 52.2 לחוקת העבודה. באשר לתקופת עבודתו של התובע בחברה לבילוי, מאחר וקבענו כי התובע פוטר מהעירייה ביום 31.12.00 והפך להיות עובד של החברה, התובע הפסיק לצבור זכויות לפנסיה תקציבית מהעירייה ובגין השנים בהן עבד בחברה לבילוי, חלים עליו תנאי ההעסקה הקיימים בחברה והוראות הדין הרלוונטיות. 32. באשר לתביעת התובע לפיצויים בגין עגמת נפש - הלכה פסוקה היא כי פיצויים בגין עגמת נפש ביחסי עבודה יינתנו במקרים חריגים ובנסיבות קיצוניות. לא מצאנו כי בנסיבות העניין שבפנינו יש משום הצדקה למתן סעד חריג זה. משכך, התביעה לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש - נדחית. סוף דבר 33. התביעה מתקבלת כאמור בסעיף 31 לעיל. 34. הנתבעת תישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ש"ח לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע. מענק פרישהפנסיה תקציביתמענקפנסיהפרישה