א. מהות התובענה זו תביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. ב. עובדות רלבנטיות התובע יליד 1945 הינו רואה חשבון במקצועו. הנתבעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את התובע, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, במספר פוליסות ביטוח חיים עם הרחבה לביטוח אובדן כושר עבודה. על-פי הנטען בכתב התביעה, ביום 26.10.2000, בעת שהתובע הוזמן להשתתף בפגישת עבודה, הוא נתקל בעוצמה בדלת זכוכית שקופה וכתוצאה מכך נחבל בפניו, בראשו וברגל ימין (להלן: "התאונה"). בעקבות אירוע התאונה, ולאחר שבתאריך 10.6.03 דחתה הנתבעת את תביעת התובע לקבלת תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה (סע' 11 ל-ת/2, נספח 5 למוצגי התובע), הגיש התובע בתאריך 23.10.03 תביעה כנגד הנתבעת לבימ"ש השלום בת"א (ת.א. 61066/03), לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, בסכום של 300,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. בתאריך 25.12.06 ניתן פסק דינו של בימ"ש השלום בת"א (השופט א' קסירר) שקיבל את התביעה וקבע כי התובע אינו מסוגל לעבוד כלל כמנהל כספים בחברות גדולות. בפסק דינו קבע בימ"ש השלום (פסקה 51) כי: "סכום התביעה הינו 300,000 ₪ המורכב מהחזרי פרמיות, פיצוי חודשי, פיצוי חד-פעמי והתובע מציין בתביעתו כי הוא "... מעמיד את תביעתו לצרכי אגרה על הסכום שאמור היה להיות משולם לו עד להיום" (קרי יום הגשת התביעה - 23.10.2003). בהמשך להחלטת 12.6.2006 בבש"א 160907/06 מסר התובע "הבהרה" לפיה סך תביעתו דנן מסתכם ב-300,000 ₪ מבלי לוותר על הגשת תביעות נוספות כנגד המבטחת. לאור הקביעות דלעיל ובהתאמה לחישובי הצדדים בסיכומיהם ולנתבע בכתב התביעה, ברי כי הסכומים להם זכאי התובע, לעת הגשת התביעה, הכוללים תשלומים חודשיים, החזרי פרמיה וחד פעמיים, עולים על הסכום אותו נקב התובע כסכום התביעה לצרכי אגרה ובהתאם להבהרתו ויש לזכותו איפוא בסכום זה נכון ליום הגשתה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד פרעון בפועל". בתאריך 3.1.2007 הגיש התובע את התביעה דנן, במסגרתה הוא עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו את הסכומים כדלקמן, בניכוי הסך של 300,000 ₪ שנקבע בפסק הדין של בימ"ש השלום: 2,380,349 ₪ עבור תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה מיום 26.1.01 ועד ליום 1.1.07; 460,129 ₪ עבור שחרור מתשלום דמי פרמיות מיום 26.1.01 ועד ליום 1.1.07; 550,000 ₪ עבור מענק חד פעמי; ריבית על-פי חוק פסיקת ריבית ו/או ריבית מקסימאלית בשיעור של 16% לשנה; ריבית מיוחדת על-פי סעיף 28 א' לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981; כמו כן עותר התובע למתן פסק דין הצהרתי לפיו על הנתבעת להמשיך לשלם לו את כל יתרת תגמולי הביטוח עד הגיעו לגיל 65 בסכום של 663,066 ₪ וכן סכום בסך של 191,241 ₪ בגין שחרור מפרמיות. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה בתאריך 1.2.07, כפרה הנתבעת בטענות התובע. לעמדתה, התביעה או חלקה התיישנה מאחר שחלפו למעלה משלוש שנים מיום אירוע התאונה. כמו כן לטענתה, התובע מושתק מלדרוש סכומים עליהם ויתר במסגרת תביעתו בבימ"ש השלום מאחר שהיה עליו לכלול את כל הסעדים והעילות שהתגבשו עד למועד הגשת התביעה לבימ"ש השלום, במסגרת אותה תביעה, ומשלא עשה כן הרי שהוא אינו זכאי לקבל את הסעדים עליהם ויתר למעשה. בנוסף היא גורסת שהתביעה נעדרת עילה מאחר שלא צורפה על-ידי התובע חוות דעת רפואית לעניין אי כושרו לעבוד, והוא אף לא שילם את פרמיות הביטוח ולפיכך פוליסות הביטוח סולקו והפכו לחסרות כיסוי ביטוחי. מוסיפה הנתבעת וטוענת לחוסר סמכות של ביהמ"ש ליתן פסק דין הצהרתי על זכותו של התובע לקבל פיצוי חודשי עתידי; וכן הועלתה טענה לחוסר סמכות עניינית מהטעם שלא ניתן לבצע "תיקונים" בפסק הדין של בימ"ש השלום באמצעות הגשת תביעה נוספת ו/או לתבוע סכומים נוספים שאינם במסגרת פסק הדין שסכומם נמוך מהסכום שבגבול סמכותו של בימ"ש זה. טענה נוספת בפי הנתבעת היא שהתובע עבד בפועל כיועץ ורואה חשבון בחברת השקעות ולפיכך הוא אינו זכאי לתגמולי הביטוח. ביום 15.7.09 דחה ביהמ"ש המחוזי (השופט י' שנלר) את ערעור הנתבעת על פסק דינו של בית משפט השלום (ע"א (ת"א) 1322/07). ביום 14.7.10 דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור שהגיש התובע על החלטת רשמת ביהמ"ש המחוזי שלא למחוק סעיפים מכתב ההגנה שהוגש על-ידי הנתבעת בהליך דנן (רע"א 1716/10). עם זאת קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כי: "הקביעה כי מקצועו של המבקש היה מנהל כספים מהווה מעשה בית דין ונוצר השתק פלוגתא. המשיבה אינה יכולה לחזור ולהעלות את הטענה כי מקצועו של המבקש, ככל שהדבר רלוונטי לתביעתו, היה רואה חשבון, לאחר ששתי ערכאות קבעו אחרת. לפיכך, יש להתעלם מן הטענות בכתב ההגנה שאינן עולות בקנה אחד עם הקביעות הנזכרות". התיק הועבר להרכב זה ונקבע להוכחות לתאריך 12.12.2010. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: היש לשלול מהתובע כיסוי ביטוחי בגין אובדן כושר עבודה, עקב ביטול פוליסות הביטוח? האם הוכח שהתובע יכול לחזור לעבודתו כמנהל כספים והאם חל השתק פלוגתא בעניין מצבו הרפואי? מה גובה תגמולי הביטוח להם זכאי התובע? ד. היש לשלול מהתובע כיסוי ביטוחי בגין אובדן כושר עבודה, עקב ביטול פוליסות הביטוח? לטענת הנתבעת, בחודש ינואר 2004 ביטל התובע ביוזמתו את הכיסוי הביטוחי שלו בגין אובדן כושר עבודה, כפי שעולה ממכתבו מיום 18.1.04, שנשלח אל הנתבעת באמצעות סוכן הביטוח שלו, מר יהודה אביעד (נספח ד' למוצגי הנתבעת). ביום 24.8.04 הודיעה הנתבעת לתובע על ביטול הכיסויים בפוליסות הביטוח שלו בגין נכות מתאונה, נכות מקצועית, אובדן כושר עבודה ושחרור מפרמיות (נספח ה' למוצגי הנתבעת). לעמדת הנתבעת, בנסיבות בהן הפסיק התובע לשלם את פרמיות הביטוח, הוא אינו זכאי לקבל תגמולי ביטוח על-פי פוליסות שסולקו (סע' 1ח' לכתב ההגנה). כמו כן גורסת הנתבעת שהתובע מנוע מלטעון כנגד ביטול הכיסוי הביטוחי מכיוון שלא הגיש כתב תשובה לכתב הגנתה. לתמיכה בטענתה הפנתה הנתבעת לפסק-הדין שניתן בע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרויקט אורנים בע"מ, (פ"ד נה (2) 385). טענת הנתבעת בנוגע להשלכות אי הגשת כתב תשובה לכתב ההגנה, אינה מקובלת עלי. על-פי תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מקום בו התובע לא הגיש כתב תשובה, יראו את העובדות המהותיות הנקובות בכתב ההגנה כמוכחשות וכשנויות במחלוקת. ראה לעניין זה את הדברים האמורים בספרו של א' גורן 'סוגיות בסדר דין אזרחי' (מהדורה עשירית תשס"ט) בעמ' 87: "לא כדי לכפור בטענות הנתבע שבכתב ההגנה חייב התובע להגיש תשובה, שכן טענות אלה תמיד הן בחזקת טענות מוכחשות, וכתוצאה מכך כבר נוצרת פלוגתא". זאת ועוד, פסה"ד בעניין ארדמן לעיל, אינו רלבנטי לענייננו שכן הוא דן בטענה ספציפית שיש להעלותה במפורש בכתב תשובה ועניינה קיומם של תנאים מוקדמים שהנתבע היה חייב למלא בטרם יפנה לביטול חוזה. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה התובע מנוע מלטעון כנגד ביטול הכיסוי הביטוחי. אליבא דגרסת התובע, טענת הנתבעת בעניין ביטול הכיסוי הביטוחי הינה בבחינת שינוי חזית אסור, מאחר שבכתב ההגנה נטען שהתובע לא שילם את הפרמיות ולפיכך סולקו הפוליסות והפכו לחסרות כיסוי ביטוחי; ואילו בתצהירה של הגב' יעל שילה מטעם הנתבעת (סע' 14 ל-נ/3), צוין שהתובע ביקש לבטל את הכיסויים הביטוחיים לאובדן כושר עבודה ומשום כך הוא אינו זכאי לקבל את תגמולי הביטוח החל מיום 1.1.04. איני מקבלת את טענת התובע, מן הטעם שהפסקת תשלום פרמיות הביטוח על-ידו נבעה מהודעת הביטול שהוא שלח לנתבעת ועל כן אין מדובר בשינוי חזית אלא בטענות משפטיות הכרוכות זו בזו ודין טענת התובע לשינוי חזית אסור, - להידחות. לגופו של עניין טוען התובע, בין היתר, שכל פרמיות הביטוח שולמו עד ליום התאונה והפוליסה היתה בתוקף במועד אירוע התאונה. לעמדתו, לא ניתן להמשיך לגבות פרמיות בגין מקרה שהסיכון בגינו התממש. כמו כן לטענתו, החובה להמשיך ולשלם את פרמיות הביטוח חלה אך ורק במקרה שבו המבטח מאשר את התביעה. מר יהודה אביעד, סוכן הביטוח של התובע, נשאל בחקירתו בבית המשפט מדוע בוטלה פוליסת הביטוח, והשיב (עמ' 16 שורות 16-14): "ת: מבטחים שכר. כשאדם לא עובד המשכורת שלו אפס. אם אני אבוא לחברת ביטוח ואבקש לבטח מישהו שהמשכורת שלו אפס הם לא יעשו זאת. כאשר התובע ביטל את הביטוח שלו המשכורת שלו היתה אפס. אין היגיון לבטח משכורת אפס". בהמשך אישר מר אביעד שהתובע הפסיק לשלם פרמיות עבור הביטוח של אובדן כושר עבודה, כשלעדותו: "אין ויכוח שהתובע ביקש לבטל את כיסוי אובדן כושר העבודה שלו" (עמ' 17 שורה 19; עמ' 18 שורות 24-23). מה משמעות היעוץ שנתן מר אביעד? אביעד הוא סוכן הביטוח של הנתבעת, הוא מייצג עפ"י הדין (ס' 33 לחוק חוזה ביטוח) את המבטח לא רק לגבי שלב המו"מ [סעיף 33(א)], אלא גם לענין קבלת דמי הביטוח, ומתן הודעות (ס' 35, שם). כאן פנה התובע למר אביעד כנציג החברה ויעוץ שהתקבל ממנו הריהו כיעוץ אותו נתנה למעשה החברה לתובע, מה גם שהיא מיוזמתה לא נתנה לו כל מידע אחר. היא גם לא התריעה בפניו שכתוצאה מכך יכול ויהיה מצב שבו הוא עלול לאבד זכויות. ודוק: יחסי מבטח-מבוטח הם יחסי אמון דו צדדיים ברמה גבוהה ביותר. הדיווח של הסוכן לחברה הינו דיווח/הודעה פורמליים לצורך סיום הפוליסה, כשאת המהות מדוע זה נחוץ הוא זה שקבע,- קרי החברה קבעה (אנלוגיה מסעיפים 36-33 לחוק). מכאן גם שהנתבעת מנועה מלהתכחש הן ליעוץ והן לתוצאותיו. אני ערה לכך שטיעונים משפטיים אלה לענין מעמד ויעוץ סוכן הביטוח לא הועלו ע"י הצדדים, אבל הם תוצאה משפטית של מצב עובדתי שנטען והוכח בביהמ"ש. התובע אישר בחקירתו בבית המשפט שהוא ביקש מהנתבעת שלא תבטח אותו בגין אובדן כושר עבודה החל ממועד ינואר 2004 (עמ' 28 שורות 26-24). לעדותו (עמ' 28 שורות 33-31; עמ' 29 שורות 3-1): "ת: מה-18.4.04 לא הייתי מכוסה לגבי אירועים חדשים והסיבה לכך היתה, לפי עצה של אביעד הסוכן שלי, שאת הפרמיות על אובדן כושר עבודה אני משלם על סמך המשכורת האחרונה שלי מלפני התאונה ומאחר ולא עבדתי שנה, אם יקרה לי משהו נוסף אני אקבל ממוצע של 12 חודשי הכנסה שבהם לא עבדתי, אז בעצם אני אקבל אפס, לכן אין שום היגיון שאמשיך לשלם 1,000 ₪ לחודש כשהתאונה כבר קרתה. בעצתו של אביעד הפסקתי לשלם עבור אובדן כושר עבודה, משום שאם היה קורה לי למשל אירוע מוחי לא הייתי מקבל דבר וממשיך לשלם את ה-1,000 ₪". הגב' יעל שילה, המשמשת בתפקיד מסלקת תביעות אצל הנתבעת, העידה בחקירתה בבית המשפט שעד שחברת הביטוח מאשרת את התביעה, המבוטח צריך להמשיך ולשלם את הפרמיות, כפי שנקבע בסעיף 8 (ו') לנספח 316. לעדותה (עמ' 68 שורות 32-26): "ת:... בביטוח אובדן כושר עבודה זו פוליסה שמתחדשת כל חודש. ככל שייפסק לתובע יוחזר לו אותו סכום, אבל הוא צריך להמשיך לשלם אם הוא טוען מכח אותו כיסוי ביטוחי". בהמשך אישרה הגב' שילה שהנתבעת לא יידעה את התובע שביטול הפוליסה תשלול את זכאותו לתגמולי ביטוח (עמ' 69 שורות 32-30). יש לציין שאין מחלוקת בין הצדדים על כך שבמועד אירוע התאונה היה התובע מבוטח במספר פוליסות ביטוח חיים תקפות שכללו הרחבה לאובדן כושר עבודה בהתאם לנספחים 316, 207 ו-202 (נספח ו' למוצגי הנתבעת). בסעיף 2 (ב) לנספח 316 שכותרתו: "ביטוח נוסף לתשלום פיצויים חודשיים ולשחרור מתשלום פרמיות במקרה של נכות הגורמת לאובדן מוחלט של כושר העבודה", נקבע שבעל הפוליסה ישוחרר מתשלום הפרמיות שזמן פירעונן חל במשך התקופה שבה יבוצעו תשלומי הפיצויים החודשיים, והפוליסה תהיה בתוקף מלא. כמו כן, בהתאם לסעיף 8 לנספח הנ"ל, במקרה שבו בעל הפוליסה מגיש תביעה לתשלום תגמולי ביטוח, על חברת הביטוח לקבל החלטה תוך 30 יום בדבר תשלום הפיצויים, ואם ההחלטה היא חיובית, עליה לשלם את הפיצויים החודשיים החל מתום תקופת ההמתנה [סע' 8 (ד')]. סעיף 8 (ו) לנספח קובע שעד התחלת תשלומי הפיצויים החודשיים, יש לשלם את הפרמיות בהתאם לפוליסה כדי שהיא תהיה בתוקף מלא. בנוסף נקבע שעם התחלת תשלום הפיצויים תחזיר חברת הביטוח את הפרמיות העודפות ששולמו לה על-ידי המבוטח. סעיפים דומים קיימים גם בנספח 207 שכותרתו: "ביטוח נוסף לתשלום פיצויים חודשיים ולשחרור מתשלום פרמיות במקרה אובדן מוחלט של כושר העבודה (השלמה לכיסוי נכות מיקצועית מוחלטת ותמידית)"; ובנספח 202 שכותרתו: "כיסוי נכות מקצועית מוחלטת ותמידית". לאור מארג העדויות והראיות שנפרשו בפני בית המשפט מתבקשות המסקנות כדלקמן: עיון בנספחים 316, 207 ו-202 מעלה שהם אינם כוללים התייחסות למצב בו הנתבעת דוחה את תביעת בעל הפוליסה לתשלום תגמולי ביטוח, מבחינת חובתו להמשיך ולשלם את פרמיות הביטוח. עינינו הרואות, סעיף 8 לנספח 316, וסעיף 6 לנספחים 207 ו- 202, מסדירים אך ורק מצב שבו חברת הביטוח מאשרת את תביעת המבוטח, וקובעים שכל עוד לא קיבל המבוטח הודעה על אישור תביעתו, הוא מחויב להמשיך בתשלום הפרמיות. בענייננו לעומת זאת, הנתבעת דחתה את תביעת התובע לתשלום תגמולי ביטוח וקבעה שמצבו אינו עונה על הגדרת אובדן כושר עבודה. בעקבות דחיית תביעתו, הגיש התובע תביעה לביהמ"ש, וכחודשיים לאחר הגשת תביעתו ביטל את הכיסוי הביטוחי אצל הנתבעת בגין המרכיב של אובדן כושר עבודה. יודגש, שעד להגשת התביעה לבימ"ש השלום, המשיך התובע לשלם את הפרמיות כסדרן למרות שהפסיק לעבוד במהלך שנת 2002. הנה כי כן, הנספחים לפוליסות הביטוח "שותקים" ביחס למצב בו חברת הביטוח לא מאשרת את תביעת המבוטח לתגמולי ביטוח והלה מגיש נגדה תביעה לבית המשפט. הלכה פסוקה היא כי יש לפרש את הנספחים לפוליסת הביטוח לרעת הנתבעת, וכפי שנקבע ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, (פ"ד מח (4) 70): "כלל הפרשנות נגד המנסח הוא כלל פרשנות מושרש היטב בדיני החוזים הישראליים (ג' שלו, דיני חוזים (דין, תש"ן) 320). הכלל ישים בנסיבות שבהן טקסט מסוים נתון לשני פירושים סבירים. במקרה כאמור יועדף אותו הפירוש מבין השניים הפועל לרעת האינטרס של המנסח. הכלל האמור קנה לעצמו אחיזה איתנה בפרשנות חוזי הביטוח. כפי שמעירה פרופ' שלו - "בפירוש מסמכים אלה חוברים יחד כמה גורמים הפועלים כולם לטובת המבוטח: העובדה שמדובר בחוזה אחיד; העובדה שמדובר בפטור מאחריות; והעובדה שחברת הביטוח היא המנסחת" (שם, בעמ' 322-323). הגיונו של הכלל טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט. ההנחה היא כי המנסח טרח להבטיח זכויותיו בעת ניסוח המסמך, בייחוד כאשר מדובר על בעל דין, אשר לו כוח והשפעה כדוגמת חברת ביטוח, הניצבת מול האזרח, היחיד, הנזקק לשירותי הביטוח. אם הנוסח הוא דו-משמעי או רב-משמעי, ניתנת עדיפות פרשנית נגד המנסח, שהרי אם הוא - שדאג לענייניו - יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר; היפוכו של דבר: הוא נתפס על-ידי אותה חלופה, שהיא אפשרית לפי הטקסט, המבטאת הגנה טובה יותר על האינטרס של המבוטח. ההסתמכות של המבוטח על החלופה הנוחה לו יותר, שאותה קרא במסמך שנוסח על-ידי הצד השני, מקבלת העדפה במלאכת הפרשנות. לשון אחר, הצד השני, שלא הייתה לו גישה למלאכת הניסוח, זכאי ליהנות מאותה חלופה אפשרית העולה מן הנוסח שהוכן על-ידי חברת הביטוח, שהיא מבחינתו של הצד השני הנוחה ביותר לו. כלל הפרשנות בא כאיזון מול השליטה בניסוח. הכלל מגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני - המבוטח - אשר זכאי היה להניח כי ניסוח החוזה יתפרש פירוש סביר אשר עליו סמך". יתרה מכך, משמעות קבלת תביעת התובע כנגד הנתבעת על-ידי בימ"ש השלום היא, שהנתבעת, למעשה, דחתה את תביעת התובע שלא כדין, כלומר היה עליה לאשר את תביעתו, לקבוע שהוא נמצא במצב של אובדן כושר עבודה, לשלם לו תגמולי ביטוח ולשחרר אותו מהמשך תשלום הפרמיות שזמן פירעונן חל בתקופת תשלום הפיצויים החודשיים. מאחר שזהו מצב הדברים נכון למועד הגשת התביעה דנן, אין לקבל, כיום, את טענת הנתבעת כלפי אי תשלום הפרמיות על-ידי התובע כאשר למעשה הוא אמור היה להיות משוחרר מתשלומן. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעת לשלילת הכיסוי הביטוחי של התובע בגין אובדן כושר עבודה עקב ביטול פוליסות הביטוח. ה. האם הוכח שהתובע יכול לחזור לעבודתו כמנהל כספים והאם חל השתק פלוגתא בעניין מצבו הרפואי? לטענת הנתבעת, עילת תביעתו של התובע הינה עילה מתחדשת המצריכה בדיקה מחודשת של מצבו הרפואי בזמן אמת, כפי שנקבע בהחלטת בימ"ש השלום מתאריך 12.6.06. חרף זאת, לא הציג התובע בדיקות מעודכנות ולא הוכיח שבזמנים הרלבנטיים לתובענה דנן, מנע ממנו מצבו הרפואי לעסוק בעיסוקו הקודם. לעמדת הנתבעת, היה על התובע לעדכן את חוות הדעת הרפואיות שבידיו ולפנות לד"ר חנינא קחל שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בהליך שהתנהל בבימ"ש השלום. משלא עשה כן, כשל התובע בהרמת הנטל הראייתי הרובץ עליו ויש לדחות את תביעתו. התובע מצידו גורס שהנתבעת לא העלתה בכתב הגנתה כל טענה לפיה מצבו הרפואי השתפר ולכן היא מושתקת מהעלאת הטענה הנ"ל. כמו כן לטענתו, נטל השכנוע להראות כי חל שינוי לטובה במצבו הרפואי של התובע מוטל על הנתבעת, שלא הציגה ראיות להוכחת טענתה כי התובע השתקם או כי הוא יכול לחזור לעבוד כמנהל כספים. לפיכך הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ויש לדחות את טענתה. בפסק דינו מיום 14.7.10 בבקשת רשות הערעור שהגיש התובע, קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "...שאלה מרכזית נוגעת למצבו הרפואי של המבקש על רקע התנאים שבפוליסה. בעבר נקבע, כאמור, כי המבקש זכאי לתגמולים. עשויה לעלות השאלה האם על המבקש להוכיח מהו מצבו הרפואי כיום לעניין התנאים שבפוליסה או שמא בעניין זה קיים השתק. מצב רפואי הינו עניין הנתון לעתים לשינויים. כך, ייתכן שבמקרים מסוימים עשוי המצב הרפואי להשתפר באופן שהתנאים שבפוליסה לתשלום תגמולים כבר לא מתקיימים. ייתכן שתעלה טענה כי בנסיבות כאלה קיים השתק אלא שאין למנוע מחברת הביטוח להוכיח (ההדגשה אינה במקור-ד.פ.) כי חל שינוי לטובה במצב הרפואי (כל זאת בהנחה שבכתב ההגנה אומנם הועלתה טענה כאמור)". בסעיף 40 ז' לכתב הגנתה טענה הנתבעת כי התובע "השתקם", ובסעיף 40 י' הצהירה הנתבעת שהיא: "תבקש לבדוק את התובע ע"י מומחים מטעמה ולצרף את חוו"ד לכשתתקבל". לפיכך, לאור קביעת בית המשפט העליון, הנטל להוכיח שחל שינוי לטובה במצבו הרפואי של התובע מוטל על כתפי הנתבעת. בא כוח הנתבעת אף הצהיר לפרוטוקול בתשובה לשאלת בית המשפט בדיון שהתקיים ביום 12.12.10 כי (עמ' 8 שורות 25-24): "אם אני נשאל מה אני רוצה להוכיח, אני משיב שאני רוצה להוכיח שהתובע יכול לעבוד כמנהל כספים. אני חושב שהתובע לא איבד את כושר עבודתו כמנהל כספים". דא עקא, הנתבעת לא זימנה את התובע להיבדק בזמן אמת ולא הוגשו לביהמ"ש חוות דעת רפואיות עדכניות, מלבד חוות הדעת שהוגשו לצורך ההליך שהתנהל בבימ"ש השלום, כדלקמן: חוות דעת מיום 20.7.05 בתחום הרפואה התעסוקתית, שניתנה ע"י המומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר חנינא קכל (נספח 3 למוצגי התובע); חוות דעת מיום 17.12.03 שניתנה ע"י פרופ' יוסף ריבק, מומחה לרפואה תעסוקתית (נספח ת/9 לתצהיר התובע ת/2); חוות דעת מיום 6.7.04 שניתנה ע"י ד"ר פליקס בוקשטיין, מומחה לנוירולוגיה (נ/1); חוות דעת מיום 30.11.03 שניתנה ע"י ד"ר דורון מזא"ה, מומחה לפסיכיאטריה (ת/10); חוות דעת מיום 7.7.04 שניתנה ע"י ד"ר אבי פלד, מומחה לפסיכיאטריה (נ/4); חוות דעת מיום 8.7.04 שניתנה ע"י ד"ר אברהם ניניו, מומחה ברפואה תעסוקתית (נ/2). כל המומחים הללו זומנו להעיד בבית המשפט בהליך דנן, אולם מאחר שהתובע לא נבדק על ידם מאז מועד בדיקתו המקורית, שנערכה לצורך ההליך בבימ"ש השלום, ברי כי עדותם אינה רלבנטית לצורך הכרעה בשאלה האם חל שיפור במצבו הרפואי של התובע ולמעשה חוות הדעת שלהם אינן עדכניות ואין בכוחן לשפוך אור על מצבו הרפואי ו/או התפקודי הנוכחי. המסקנה המתבקשת העולה מכל האמור לעיל היא, שהנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שמצבו הרפואי של התובע השתפר והוא יכול לחזור לעבודתו כמנהל כספים. אשר על כן אני דוחה את טענת הנתבעת בראש פרק זה. ו. מה גובה תגמולי הביטוח להם זכאי התובע? מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של סוכן הביטוח יהודה אביעד (ת/1), אשר העריך את גובה תגמולי הביטוח, נכון ליום 1.12.10, בסך של 3,192,890.92 ₪ (סע' 10 ל-ת/1). לסיכומיו צירף התובע שני תחשיבים נכון ליום 1.12.11, האחד על סך של 4,851,548 ₪ לפי ריבית בשיעור של 5.2%, כשלטענתו זו הריבית הריאלית שהנתבעת מקבלת מהמדינה בגין אג"ח מיועדות. התחשיב השני מסתכם בסך של 4,647,078 ₪ לפי ריבית בשיעור של 4%. מטעם הנתבעת הוגש תחשיב שנערך ע"י עו"ד יעל שילה (נ/4) לפיו סך כל התשלומים להם היה זכאי התובע הינו 1,358,039 ₪. סכום זה לא כולל מענק חד-פעמי בגובה 527,727 ₪ (נ/3). כעולה מסיכומי הצדדים, נטושה ביניהם מחלוקת בסוגיות שונות המשפיעות על אופן חישוב תגמולי הביטוח, לרבות המדד הנכון לחישוב, ערכי הפדיון בפוליסות וכיו"ב. מצב הדברים אפוא הוא זה: קיים פער משמעותי בתחשיבי שני הצדדים כאשר גם לאחר חקירתם של מר אביעד והגב' שילה בבית המשפט, לא שוכנעתי שיש להעדיף תחשיב אחד על פני השני, ואיני סבורה שעלה בידי מי מהצדדים להפריך את תחשיבו של רעהו. לפיכך, מאחר שעסקינן בתחום שבמומחיות מקצועית, נראה כי על מנת להגיע להכרעה צודקת ונכונה אין מנוס ממינוי מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט אשר יגיש את חוות דעתו לגבי גובה תגמולי הביטוח שתשלם הנתבעת לתובע. הנחיות מתאימות בנוגע לאופן מינוי המומחה תינתנה להלן בפסק הדין. בנספח א' לתיק המוצגים שהגישה הנתבעת צורף כתב התביעה בבימ"ש השלום בשנת 2003. לא מצאתי בו כל דרישה מפורשת לתשלום הפיצוי החד-פעמי לפי נספח 202. בסעיף 44 לכתב התביעה נכתב שהתובע מעמיד תביעותיו לפי כתב התביעה על סך 300,000 ₪, לצורך אגרה. מכיוון שהסכום לא נדרש, לא ניתן לאמר שהוא כלול במסגרת זו. האם הסכום היה אמור להידרש? הנתבעת בסע' 44-39 לסיכומיה גרסה כי במועד הגשת תביעתו בבימ"ש השלום, התגבשה זכותו של התובע לקבל פיצוי חד פעמי לפי נספח 202, ולכן היה עליו לתבוע את הפיצוי החד פעמי לפי נספח 202, בסך של 527,727 ₪, ומשלא עשה כן, אלא העמיד את תביעתו על סך 300,000 ₪, הרי שהוא מנוע מלתבוע תשלומים על-פי נספח זה בתביעה דנן. לא נטענה טענת התיישנות ספציפית לגבי סכום זה, שהיא 3 שנים לפי חוק חוזה ביטוח. כפי שעולה מפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בערעור שהגישה הנתבעת על פסק דינו של בימ"ש השלום, אין לשייך את הסכום בסך 300,000 ₪ לנספח ספציפי, אלא מדובר בסכום שהיה אמור להיות משולם לתובע עד למועד הגשת התביעה בתאריך 23.10.03. אין חולק שהסכום הנ"ל שולם לתובע. מכאן, שסכום זה לא נתבע. לאור הדיון בבימ"ש בתיק הקודם,- ברור שנשמרה לתובע כל זכות קיימת, מעבר לסכום הלא ספציפי שדרש בגובה 300,000 ₪, לכן גם לא ניתן לטעון ויתור ברוח תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי; הנתבעת גם לא הצליחה לשכנעני מדוע התובע מנוע מלתבוע את המענק, ומדוע לשיטתה לא טענה במפורש כלפי מענק זה התיישנות, במיוחד לאור הדיון בתיק הקודם. אשר על כן אני דוחה טענה זו של הנתבעת. לפיכך אני קובעת, שהמומחה יערוך חישוב של תגמולי הביטוח אותם זכאי התובע לקבל מהנתבעת, בהתאם לכל הנספחים הרלבנטיים, וזאת החל ממועד 23.10.03. אשר לטענת התובע לחישוב ריבית בשיעור של 5.2%, - לא הוכח מדוע יש לחשב במקרה דנן את הריבית לפי השיעור הנ"ל, מלבד הטענה שנטענה בעלמא כי מדובר בריבית "עבור אג"ח מיועדות ח"ץ שהנתבעת מקבלת מהמדינה". לפיכך אני דוחה את טענת התובע להעמדת שיעור הריבית על 5.2%. בנוסף עותר התובע להוספת ריבית מיוחדת לפי סעיף 28 א' לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, מאחר שהנתבעת לא שילמה לתובע את תגמולי הביטוח תוך 30 ימים, אף לא לאחר שניתן פסק דינו של בימ"ש השלום, והתנהגותה כלפי התובע לוקה בחוסר תום לב כשהיא בוחרת באי תשלום כאסטרטגיה בכל מהלך ניהול התיק דנן. סעיף 28 א' לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 קובע לאמור: "מבטח בביטוחים אישיים, שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, יחייבו בית המשפט, ולעניין מבטח כאמור בביטוחים שאינם ביטוחים אישיים - רשאי בית המשפט לחייבו, בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28. לענין זה, "ביטוחים אישיים" - ביטוח חיים, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח רכב (רכוש), ביטוח דירות ותכולתן, ולמעט ביטוח אחריות". ברע"א 2244/04 ר.ד. משקאות גורמה בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ( ב-1.12.2004) קבע ביהמ"ש העליון: "... התייחסות בית המשפט ... ליחס שבין תום לבו של המבוטח בהעלאת הדרישה לתגמולי ביטוח לבין שאלת תום לבו של המבטח בהעלאת שאלת זכאות המבוטח לתגמולים מתבקשת מעיקרי ההסדר בחוק בדבר הריבית המיוחדת, המניח את מרכז כובדו של המבחן הרלבנטי על אופי התנהגותה של חברת הביטוח. תום הלב של החברה אינו מושפע בהכרח מהיות תביעת המבוטח לתגמולים תביעה שהוגשה בתום לב, וגם מקום שהיא נמצאת צודקת בסופו של יום. תום לבה של החברה המבטחת נבחן על פי כלל הנסיבות האופפות את הענין, והתנהגותו של המבוטח עשויה להוות מרכיב במערכת נסיבות זו, אולם לא בהכרח מרכיב מרכזי ומכריע לענין זה. הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה אשר יש לנקוט הקפדה יתירה בטרם תוטל על המבטח, ויש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו, אף שעל פי מבחני תום הלב החיוב לשלם את תגמולי הביטוח לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת באופן אמיתי ...". [ר' גם: ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר מנשה, פ"ד מט (2) 749 (1995); ע"א 11628/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מאגר ציוד למשרד ולמחשב בע"מ ( ב- 27.12.2007); רע"א 3121/04 מנחם עברוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (- 17.5.2005)]. במקרה דנן, גם אם אצא מנקודת ההנחה שבתחילת הדרך נהגה הנתבעת בתום לב ומתוך מחלוקת אמיתית באשר לזכות התובע לקבל את תגמולי הביטוח, הרי שלאחר מתן פסק הדין ע"י בימ"ש השלום, הרושם המתקבל הוא שהנתבעת בחרה לנצל את ההליכים המשפטיים כאמצעי לעכב את התשלום לתובע ולהתישו. לפיכך אני סבורה שיש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית מיוחדת, אם כי לא מצאתי לנכון לחייבה בריבית בשיעור המירבי על-פי החוק, אלא בשיעור של פי שניים מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, וכך אני קובעת. לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: הצדדים ימציאו לבית המשפט, במשותף, רשימת שמות מומחים המוסכמים עליהם, מתחום הביטוח והחשבונאות, תוך 5 ימים ממועד מתן פסק דין חלקי זה. בהיעדר הסכמה על זהות המומחה, יודיעו על כך הצדדים לבית המשפט עד למועד הנ"ל ובית המשפט ימנה מומחה מתאים על-פי שיקול דעתו. הצדדים ישאו בעלות שכר טרחתו של המומחה, בחלקים שווים. לאחר שתוגש חוות הדעת של המומחה הזה מטעם בית המשפט, יינתן פסק דין משלים. הנתבעת תשלם לתובע את הסכום שאינו שנוי במחלוקת עפ"י חישוביה היא, כלומר את הסכום של 1,358,039 ₪, בצירוף הריבית המיוחדת כפי שנקבע לעיל ובצירוף הצמדה וריבית כדין מיום התחשיב עד לתשלום בפועל. במידה ולפי חוו"ד המומחה יתברר שהסכום לעיל שאליו הוא יגיע,- יהיה שונה מהסכום שחושב ע"י הנתבעת, כי אז בסיומו של יום,- יובא בחשבון הכולל גם תחשיבו של המומחה, לאחר שמיעת הערות הצדדים לתחשיב זה. הנתבעת תשא בשכ"ט עו"ד התובע בגין שלב זה של הדיון, בסכום של 100,000 ש"ח. הסכום הנ"ל ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין החלקי ועד לתשלום בפועל. המזכירות תמציא עותק פסק דין חלקי זה לב"כ הצדדים בהמצאה כדין. ניתן היום 19.2.2012, בהיעדר הצדדים. ד"ר דרורה פלפל, שופטתס/נשיאה אובדן כושר עבודה