פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומים בכתב בתביעה כספית שהגישה התובעת נגד הנתבעים בסך של 70,658 ₪ להשבת כספים ששולמו לנתבע ככפל, עד לגובה הסכום בו חויבה התובעת בבית הדין האזורי לעבודה. התובעת, שירותי בריאות כללית, כנטען בכתב התביעה, הינה תאגיד ציבורי, המספק שירותי בריאות נרחבים בבתי חולים ובמרפאות, והינה קופת החולים הגדולה במדינה המעסיקה מעל ל- 30,000 עובדים ומפעילה ברחבי הארץ 14 בתי חולים ומעל ל- 1,400 מרפאות. הנתבע, קיבוץ רעים, הינו קיבוץ אשר בין חבריו נמנית הגב' רחל אנטוורג (להלן: רחל) אשר עבדה במרפאת הנתבע כאחות החל משנת 1964 ועד לשנת 1988, אז עברה לעבוד בבית החולים סורוקה הנמצא בבעלות התובעת. בשנת 2003 הגישה רחל תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בה עתרה למתן סעדים בגין אי ביטוחה על ידי התובעת בקרן פנסיה (להלן: קרן הפנסיה או קג"מ) עד לנובמבר 1991 ולחילופין, לתשלום הפרש פיצויי הפיטורין (בשיעור של 6%). התובעת הגישה את תביעתה דנן לאחר שנדחתה בקשתה לצרף את הנתבע כצד נוסף לתביעה שהתנהלה בבית הדין האזורי לעבודה. ביום 24.6.07 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (כב' השופט א. איטח) אשר דחה את תביעתה העיקרית של רחל לקבלת דמי גמולים מחמת התיישנות, אך קיבל את תביעתה החליפית וחייב את התובעת לשלם לרחל את הפרש פיצויי הפיטורין בסך 70,658 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בגין תקופת עבודתה במרפאת הנתבע. לאור תוצאת פסק דינו של בית המשפט האזורי לעבודה, ניתנה הרשות להגשת כתבי טענות מתוקנים. טענות הצדדים: מכתב התביעה המתוקן עולה כי רחל הועסקה במרפאת הקיבוץ בין השנים 1964- 1988. הצבת חבר לעבודה במסגרת הפעילות המשלימה, כמו עבודה במרפאת הקיבוץ, כמוה כהצבתו לעבודה באחד מענפי הקיבוץ שבתוך הקיבוץ, והיתה נקבעת בהתאם להחלטת מוסדות הקיבוץ במסגרת סידור העבודה. עבודת חבר קיבוץ היתה חלק אינטגראלי מחברותו בקיבוץ ומחובותיו לקיבוץ ועל כן אם וככל שנוצרו יחסי עבודה, הרי שאלו נוצרו בין החבר לקיבוץ. כלומר, בהתאם לתקנון הקיבוץ ומהות ההוויה הקיבוצית, נדרשה התובעת בתקופה הרלוונטית להעביר את כל התמורה מעבודתה של רחל, לרבות דמי גמולים ופיצויים לידי הנתבע, וכך עשתה. התובעת מתארת בכתב התביעה כי העקרונות הקיבוציים כפי שנקבעו גם בתקנון הקיבוץ, שרירים וקיימים גם היום ולכן, את מערכת היחסים שבין התובעת, הקיבוץ ורחל יש לבחון לאור העקרונות וההוויה הקיבוצית כפי ששררו בתקופה הרלוונטית. מדובר במערכת יחסים משולשים, עליה נמנים חבר הקיבוץ, הקיבוץ ומקום העבודה. על כן, ראוי לדון בה כמכלול ולבחון אותה באספקט זה. מכתב התביעה עולה כי במשך כל תקופת עבודה של רחל, לרבות בין השנים 1964- 1988, העבירה התובעת לנתבע את מלוא התמורה בגין עבודתה של רחל במרפאת הקיבוץ, לרבות שכרה, דמי גמולים בשיעור של 12% הכוללים רכיב של תגמולים (6%) ורכיב של פיצויים (6%). התשלומים כאמור הועברו לנתבע, בהוראה מפורשת מהנתבע ורחל ולבקשתם. לטענת התובעת, ניסיונות שנעשו בעבר לשנות הסדר זה נדחו מכל וכל על ידי הקיבוצים. דברים אלו באו לידי ביטוי בספרו של עו"ד ישראל גיל, "דיני פנסיות וגמלאות" (הוצ' הלבנון, 1976): "בסיכום קבעה מזכירות ועדת הבקורת המרכזית פעם נוספת כי "אין לנכות ממשכורתו של עובד חבר קיבוץ את האחוזים המקובלים לקרן פנסיה ואין להעביר בעדו את ההפרשות המקובלות של המוסד לקרן פנסיה, אלא לשלם את הסכומים המצטברים בחשבון זה אחת לשנה או אחת למחצית שנה, או כל חודש- לפי המוסכם, לקיבוץ שהעובד חבר בו". התובעת מתארת בכתב התביעה כי ערכה בדיקה השוואתית לגבי קיבוצים ומושבים אחרים ונמצאו דוגמאות למסמכים לגבי העברת דמי גמולים לחשבון הבנק של הקיבוץ. מסמכים אלו מוכיחים כי התובעת נהגה להעביר תשלומים בגין דמי גמולים ופיצויים לחשבון הבנק של הקיבוץ. התובעת טוענת כי במהלך שנת 1991 הוחלט לשנות את הסדר התשלומים כפי שנקבע בהסכמה עם רחל ועם הנתבע. רחל קיבלה הודעה על כך עוד בשנת 1991, ובהתאם, החל מנובמבר 1991, החלה לשלם לרחל משכורות שאף הן הועברו לחשבון הבנק של הנתבע, ולבטח את רחל בקג"מ (נספחים יד'-טו'). משמע, היה ברור לרחל שרק החל מחודש נובמבר 1991 החלה התובעת לבטח אותה בקג"מ ועד למועד זה הועברו דמי הגמולים והפיצויים בגינה לנתבע שעליו הוטל לדאוג לביטוחם הפנסיוני. לאור האמור, גדר המחלוקת הינה התקופה שבין השנים 1988-1964 בה הועברו תשלומים בגין פיצויים לנתבע. לטענת התובעת, משמעות פסק דינו של בית הדין לעבודה הינו כפל תשלומים בגין סכומים אשר הועברו זה מכבר לידי הנתבע תוך ניסיון לעשיית עושר שלא כדין על חשבון התובעת. מאחר וסכומים אלו הועברו לנתבע, תובעת התובעת להשיב לה את הסכומים ששולמו לאורך השנים בערכם הריאלי ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית. על פי כתב ההגנה, בית הדין קבע בפסק דינו שהתובעת לא הוכיחה את טענתה בדבר העברת דמי הגמולים לקיבוץ, ולפיכך חייב את התובעת לשלם לרחל פיצויי פיטורין: "על כן, ולאור כל האמור, לא מצאתי כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה, והראתה כי העבירה כספים כלשהם- למעט משכורתה של התובעת- לקיבוץ רעים משנת 1964 ועד שנת 1988. בנסיבות אלה, בהן לא הוכח עובדתית כי כספים כלשהם שולמו בשם התובעת לקיבוץ רעים, ומשקבעתי לעיל, משפטית, כי התובעת אכן זכאית להשלמת פיצויי פיטורים בגין השנים בהן לא בוטחה בקג"מ- יש לקבל את תביעתה החלופית של התובעת". אשר על כן, בתובענה דנן, חוזרת התובעת על טענתה כי העבירה את דמי הגמולים עבור רחל אך תביעתה עומדת בסתירה לפסק הדין אשר דחה טענתה זו. הנתבע טוען כי משכורתה בלבד של רחל שולמה לה על ידי התובעת, ולא הועברו תשלומים כלשהם מעבר לכך. משכך, לא העבירה התובעת לנתבע תשלומים בגין הפרשות לקרן פנסיה עבור רחל. לאחר שרחל החלה לעבוד בבית החולים סורוקה בשנת 1988, החלה התובעת להעביר לנתבע דמי גמולים עבור רחל. בשנת 1991 החלה התובעת, על פי החלטתה בלבד, להפריש כספים לקרן פנסיה עבור רחל. כספים אלו הועברו על ידי התובעת באופן חד צדדי ללא הסכמת הקיבוץ ו/או רחל. הנתבע ורחל לא היו מודעים כלל לחובתה של התובעת לבטח את רחל בקרן פנסיה ו/או על הפרת החובה כאמור. אין ממש בטענות התובעת כי פעלה בהתאם ל"נוהג" בתנועה הקיבוצית באותן שנים. הנתבע טוען כי לא התקיימו יחסי עובד- מעביד בינו לבין רחל, אלא בין התובעת לבין רחל בלבד, על כן כל טענות התובעת לעניין מעמדה של רחל כחברת קיבוץ ולענין עבודתו של חבר קיבוץ בקיבוץ כלל אינן רלוונטיות למקרה דנן. כמו כן, התקנון אשר צורף לכתב התביעה אינו התקנון של הנתבע ולכן כלל אינו רלוונטי למקרה דנן. דיון הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, תצהיריהם של מר גור גולני וגב' סילביה באייר מטעם התובעת, ותצהירו של מר יוסף גבאי מטעם הנתבע. מר גור גולני, משמש כמנהל מחלקת פרט בהנהלה הראשית בשירותי בריאות כללית. בתצהירו טען מר גולני כי כל הנהלת חשבונות במחוז דאגה להעביר בגין כל חודש תשלום לקיבוץ, שכלל גם את אותם 12% בנוסף ליתר התשלומים השוטפים שהועברו לקיבוץ (פסקה 27 לתצהיר). מר גולני ממשיך ומפרט כי מידי חודש היתה הנהלת החשבונות במחוז מקבלת רשימה של עובדים חברי קיבוץ אשר משכורתם הועברה לקיבוץ, בהתאם היתה מחשבת מידי חודש בהתאם לשכר החודשי, את הסכום שיש להעביר בשיעור של 12% מהשכר המהווה את חלק התגמולים וחלק הפיצויים לידי הנתבע. באשר לפירוט הסכומים שהועברו, הסביר מר גולני כי בתלוש השכר צוין מרכיב השכר ששולם והועבר לנתבע אך יתרת הסכומים לא קיבלו התייחסות במסגרת התלוש, אבל מצויים בוודאי בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבע. במסגרת הליך גילוי מסמכים בתיק התבקשה כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבע לשנים הרלוונטיות אך הנתבע טען כי אין בידיו רישומים קודמים לשנת 1991. נוכח תקופת ההתיישנות, נמצאו אצל התובעת כרטסות בודדות של התחשבנות מהן ניתן ללמוד כי הועברו לנתבע מלוא התשלומים לרבות דמי הגמולים. ההסדר בדבר העברת דמי הגמולים בשיעור של 12% הכוללים גם תשלום בעבור פיצויים מטעם התובעת לנתבע היה לבקשת הנתבע, כחלק ממכלול התנועה הקיבוצית, והיה ידוע לרחל. בהמשך הוגש מטעם התובעת תצהיר עדות ראשית מפיה של הגב' סילביה בייאר אשר הועסקה החל משנת 1980 בתפקיד אחראית על משכורת אחיות במחוז דרום, שימשה במהלך השנים סגנית מנהלת חשבונות ראשית במחוז וטרם פרישתה לגמלאות בשנת 2005, שימשה כאחראית על בקרה במשאבי אנוש במחוז. "בנוסף למשכורת החודשית נהגנו להעביר לכל קיבוץ במחוז, ללא יוצא מן הכלל, בגין חברי הקיבוץ שהועסקו בכללית, ובכללן גם גב' אנטוורג, את התמורה בגין המשכורת וכן בנוסף 12% נוספים, שהיוו את רכיב הגמולים (6%) והפיצויים (6%)" (פסקה 7 לתצהירה) הגב' באייר מפנה לכך כי אסמכתא לתשלומים ניתן למצוא בדפי החשבונות של הנתבע. הגב' באייר הצהירה כי "כך ביצעתי את התשלומים לכלל הקיבוצים במחוז, ובכלל זה לקיבוץ רעים" (פס' 11 לתצהירה), וכן כי "זו הייתה המדיניות של כלל הקיבוצים ודווקא הקיבוצים היו אלה שביקשו כי מכלול התשלומים יועברו ישירות אליהם" (פס' 12). הנתבע הגיש מטעמו תצהיר עדות ראשית מפיו של מר יוסף גבאי המשמש כגזבר הקיבוץ. מר גבאי חזר על טענות הנתבע כפי שפורטו בכתב ההגנה. מר גבאי חזר והדגיש כי משכורתה של רחל בלבד שולמה לה על ידי התובעת במהלך שנות עבודתה בקיבוץ, ורק החל משנת 1988, עת החלה רחל לעבוד בבית החולים סורוקה, הועברו לנתבע דמי גמולים בעבורה, באופן חד צדדי וללא הסכמת הנתבע/רחל. מר גבאי הדגיש כי כל טענותיה של התובעת הועלו על ידה בפני בית הדין לעבודה ונדחו על ידו. בית הדין לעבודה קבע כי התובעת לא הוכיחה כי העבירה לנתבע כספים כלשהם למעט משכורתה של רחל, בין השנים 1964-1988 ולפיכך קיבל את תביעתה החלופית של רחל וחייב את התובעת לשלם לרחל פיצויי פיטורין בגין תקופת עבודתה במרפאת הנתבע. בטרם אדון לגופה של התובענה, מצאתי לנכון להתייחס לטענות שהעלה הנתבע בסיכומיו לראשונה בדבר השתק פלוגתא והשתק עילה לאור ממצאי פסק הדין שניתן בבית הדין האזורי לעבודה. סבורני כי לא ניתן לקבל טענה זו מאחר והיא מהווה הרחבת חזית אסורה, כפי שנקבע לא מכבר בפסיקה: "בית-משפט קמא דחה את הטענה בנימוק שהטענה בדבר מעשה-בית-דין לא הועלתה בכתב-ההגנה מטעם הבנק, וסבורני כי מסקנתו זו של בית-משפט קמא בדין יסודה. מעצם מהותה הדיונית של טענת מעשה-בית-דין, הרי שעל בעל-דין מוטלת החובה להעלותה בכתב-ההגנה או בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעו לו העובדות המקימות אותה. בענייננו הועלתה הטענה לראשונה על-ידי הבנק בבקשה למחיקה על הסף שהוגשה לאחר סיום קדם-המשפט. מכאן, שבדין נדחתה, ולעניין זה לא למותר לחזור על לשונה של תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: "לא ידון בית המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו..."." (ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו (6), 493) התביעה שבפני הוגשה בשנת 2005, לאחר שנדחתה בקשת התובעת לצרף את הנתבע כנתבע נוסף בהליך על מנת לדון במערכת היחסים המשולשת המתקיימת בין רחל, התובעת והקיבוץ. פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ניתן ביום 24.6.07, ובקדם המשפט הראשון שהתקיים ביום 25.10.07 בתיק זה בפני כב' השופט י. שינמן התבקשה הגשת כתב תביעה מתוקן, וכך נקבע: "משניתן פסק הדין בבית הדין לעבודה, נקבעו בו עובדות והשתנו הסעדים המבוקשים בתובענה שבפני. הסעד המבוקש עתה על ידי התובעת הוא סעד כספי שסכומו כסכום פיצוים שנפסקו בבית הדין לעבודה, בכפיפה לדמי גמול שהועברו לקיבוץ בעבר, כטענת התובעת. לפיכך, השתנו העילות, השתנו העובדות (בהתאם לקביעות בית הדין לעבודה), השתנו הסעדים ועל התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן...כתב הגנה מתוקן יוגש בתוך 30 יום לאחר מכן". אשר על כן, סבורני כי לו ביקש הנתבע לטעון טענות אלו, היה עליו לעשות כן במסגרת כתב ההגנה המתוקן או במסגרת בקשה לדחיית התביעה על הסף, משלא עשה כן- דין טענותיו להידחות. לאחר עיון בכל החומר המצוי בתיק והתרשמותו של בית המשפט מהעדויות שהוצגו בפני בית המשפט, הנני קובע כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה על מנת להוכיח כי העבירה לנתבע את הדמי הגמולים וכספי הפיצויים עבור רחל במהלך התקופה הרלוונטית עד לשנת 1988. הגב' סילביה בייאר, המצהירה מטעם התובעת, נחקרה בחקירה נגדית בדיון ההוכחות. הגב' בייאר נשאלה לגבי ידיעתה האישית בדבר העברת דמי הגמולים לרחל (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 10-12): "ש. במהלך השנים 81- 83, הועברו תגמולים לרחל. ת. כן אני אומר לך שבמהלך שנים אלה, הגב' רחל היתה בחופשת מחלה ללא תשלום. ת. אני לא יכולה לדעת את החל"ת שלה, אבל יכולה להגיד שבכל התקופות שהיא עבדה, העברנו לה גמולים. אם היה לה חל"ת, אני לא יכולה לזכור. אני מאשרת שבכל התקופה שהיא עבדה, עשינו את החישוב". כאשר נשאלה הגב' בייאר מדוע לא צירפה לתצהירה כרטסת של הנתבע או של כל קיבוץ אחר במחוז לתמיכה בטענותיה, השיבה כי : "... אין כרטסת מהמחוז שלנו. היתה שם בעיה בארכיון וכל החומר התכלה ברטיבות." (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 15-16). הגב' בייאר אישרה כי אין בידה כרטסת עובר לשנת 1989, אך הודתה כי הכרטסת אינה מעודכנת בגין העברות כספיות לרחל, שכן בשנה זו רחל הועסקה בסורוקה ולא אצל הנתבע (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, ש' 17-30, עמ' 6, ש' 1-4). המצהיר הנוסף מטעם התובעת, מר גולני, לא ידע להשיב לגבי הסכומים המפורטים בנספחים לתצהירו, וניסה להעביר את נטל ההוכחה לנתבע: "בטווח הזה בוודאי שאני לא יודע, החזקה היא על הקיבוץ שקיבל את הכסף בזמנו לדעת בכמה עובדים מדובר" (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 23-24). כעולה מהנספחים אשר צורפו לתצהירו של מר גולני, חלקם התייחסו לחברת קיבוץ בשם קדרון נורית, ובהמשך לגב' רוייס אסתר (נספח יב'). בידי התובעת לא עלה להמציא מסמכים הנוגעים לכספים או מידע אחר באשר לרחל. התובעת מבקשת ללמוד בדרך של השוואה לחברי קיבוץ אחרים שהיו מועסקים באותה העת, אך גם לגביהם עולה תמונת מצב של סכומים חסרים בהעברות לגמולים. מר גולני התבקש להסביר במסגרת חקירתו החוזרת, מדוע לא הועברו דמי גמולים במקרים הללו והשיב כי: "ש. הוצגו לך הכרטיסיות לגבי העדר העברה של דמי גמולים, מדוע אין העברה כזו לקיבוץ. ת. יכול להיות שהיו צורות שונות של עבודה. אני יכול לשער שהיו צורות עבודה שונות. בוודאי שהבקרה של אז היתה רחוקה מאוד מהבקרה של היום. כל אחד הלך לפי האסכולה שלו." (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 20-22) תיאורו של מר גולני בדבר חלוקת הכספים לעיל, ממחישה כי היו צורות שונות של עבודה והבקרה עליהן לא הייתה אחידה. מכאן, לאור כך שהתובעת מבססת את תביעתה על ההנחה לפיה הועברו תשלומים באופן זהה לגבי כל חברי הקיבוצים שהועסקו על ידה ולכן באותו האופן הועברו גם לרחל, דבריו של מר גולני מפריכים זאת. זאת ועוד, בעוד שאין מחלוקת כי ממועד תחילת עבודתה של רחל בבית החולים סורוקה הועברו בגינה דמי הגמולים לקיבוץ, מר גולני לא ראה לנכון לציין האם חברי הקיבוצים האחרים בגינם הועברו דמי גמולים הועסקו במרפאת הקיבוץ או מחוצה לה, מכאן כי אין לייחס משמעות למסמכים אלו לענייננו. מטעם הנתבע נחקר מר יוסף גבאי, אשר שימש גזבר אצל הנתבע בין השנים 1993-1996 ו- 2000-2009 כשאין לו, למעשה ידיעה אישית על מה שאירע בקיבוץ לפני המועדים הללו. המצהיר אישר בחקירתו הנגדית כי המידע עליו הוא מצהיר הוא מתוך פסק הדין בבית הדין לעבודה (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 18-19). מר גבאי נשאל לגבי מסמכים בידי הנתבע עובר לשנת 1991 והשיב כי אין ברשות הקיבוץ מסמכים משום שאין חובה לשמור מסמכים מעבר לשבע שנים (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 25). התובעת טוענת כי עלה בידה להוכיח שהכספים המגיעים לרחל הועברו ישירות לקיבוץ. התובעת מתבססת על חקירתם הנגדית של המצהירים, הגב' בייאר: "בתוקף תפקידי הייתי מקבלת רשימה מכ"א מבחורה שם ושם היו כל השמות של האחיות שהינן חברות קיבוץ. היינו מחשבים 12 אחוז מהסכום" (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 5-7). בנוסף העידה הגב' בייאר כי היא זוכרת את רחל היטב (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 3-6, עמ' 6 לפרוטוקול ש' 5-8). מר גולני העיד כי : "ה-12 אחוז זה תשלום שהועבר לקיבוץ" (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 19). מכאן מסיקה התובעת כי בכל התקופות בהן עבדה רחל, חישבה הגב' בייאר 12% ממשכורתה החודשית כדמי גמולים ואלו הועברו לקיבוץ. התובעת ממשיכה וטוענת כי אין כל נפקות בשאלה אם הכספים הועברו לחשבון הבנק בשיק או זוכו בכרטסת, שכן המשמעות בכל מקרה היא שהתובעת העבירה לקיבוץ את דמי הגמולים בעבור רחל. התובעת ממשיכה וטוענת כי גם העדר הכרטסות אינו צריך להיחשב בעוכריה שכן מרבית החומר אשר אוכסן בארכיון המחוז התכלה בעקבות הצפה, כפי שנטען גם על ידי המצהירים (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 11-10, 15-16). אני דוחה את טענות התובעת בעניין זה. על פי הכלל הבסיסי "המוציא מחברו - עליו הראיה", על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים (ראו י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). מכאן כי היה על התובעת להוכיח את טענתה בדבר העברת דמי הגמולים בצירוף מסמכים ואסמכתאות מתאימים. התובעת תומכת את תביעתה במסמכים הנוגעים לשנת 1988 ואילך, וטוענת כי יש לכך משקל רב לאופן שבו נעשו הדברים לפני כן. בנוסף, התובעת סבורה כי, הצגת מכלול הכרטסות בצירוף המסמכים המעידים על הנוהג בתנועה הקיבוצית מלמדת על ההקשר התעשייתי להעביר את דמי הגמולים, כמו כל תשלום אחר בגין עובד לידי הקיבוץ. גם טענה זו אינה מקובלת עליי. אי הצגת מסמכים הנוגעים ישירות לרחל, ולעומתם הצגת מסמכים אקראיים הנוגעים לקיבוצים אחרים, אינה תורמת כלל להוכחת טענת התובעת באשר להעברת הגמולים לרחל ועל כן, אינה מספקת את נטל ההוכחה הנדרש לתובעת על מנת להוכיח את טענתה. מעבר לכך, בית הדין קבע כי המסמכים אשר הציגה התובעת : "נכתבו החל מינואר 1988 ואילך, כלומר רק החל מתחילת עבודתה של רחל בסורוקה" (עמ' 11 לפסק הדין). לאחר מכן אף נקבע כי: "לו אכן היתה מעבירה קופ"ח את כל כספי הגמולים של רחל לקיבוץ בו היתה חברה, יכולה היתה להמציא ראיות על כך, בדיוק כפי שעשתה לגבי חברות קיבוץ אחרות, החברות בקיבוצים אחרים, ואשר מהנעשה לגביהן ביקשה להקיש לעניין התובעת כאן" (עמ' 14 לפסק הדין). בהמשך דחה בית הדין את טענות התובעת בדבר נזק ראייתי שנגרם לה ובשלו נבצר ממנה להגיש ראיות (עמ' 15-16 לפסק הדין). מכאן כי בית הדין סבר כי דמי הגמולים לא הועברו, שאם לא כן, היה בידי התובעת להמציא ראיות לכך. התובעת מסתמכת על העדים מטעמה, אך מצאתי כי אינם בעלי ידיעה אישית באשר לפירוט הכספים אשר הועברו לנתבע בעבור רחל. מר גולני אומנם החל לעבוד אצל התובעת בשנת 1975, אך עד לשנת 1987 עבד כמנהל קבלה בבית החולים כרמל, במחוז הצפון. מר גולני לא תמך את עדותו במסמכים הנוגעים לרחל ספציפית ולא הפנה לכרטסות ישנות יותר ולא היה ביכולתו לחשב את הסכומים אשר הועברו לכאורה לרחל. "ש. איך הגעת לסכום של 70,000 ₪ כשאני בודק אחורה איזה גמולים העברת, ה-86 לדוגמא, אתה יודע איזה חלק עבר לרחל ואיזה לעובד אחר. ת. אני לקחתי את הסכום ששולם בבית הדין לעבודה שחושב לפי 6%. ברור לשנינו שאין לי מידע מלא ולא יכול להיות לי מידע מלא לאור הזמן שעבר" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 1) מר גולני הודה בחקירתה הנגדית כי המידע שברשותו הוא חסר ביותר, ולמעשה מבוסס על הסכום שנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. הגב' בייאר, שהועסקה אצל התובעת החל משנת 1980, העידה בחקירה מידיעה אישית לגביי כספים שהועברו לרחל. אף על פי כן, כאשר עומתה הגב' בייאר בחקירתה הנגדית עם הטענות בדבר מועדי החל"ת של רחל, לא הצליחה להיזכר חרף הצהרותיה כי הועברו דמי הגמולים לרחל חודש בחודשו, וחרף הצהרתה כי היא זוכרת את רחל באופן ספציפי ועל כן לא היה די בעדותה על מנת להרים את נטל ההוכחה הדרוש כנ"ל. (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 1-14, ועמ' 6 ש' 9-12). התובעת טוענת כי הנתבע בחר שלא להביא מטעמו עדים רלוונטים לבירור התובענה. במקום, בחר הנתבע להעיד מטעמו את מר גבאי, אשר אין לו ידיעה אישית (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 8-9) ואין לייחס לעדותו משקל, כאשר בנקל אפשר היה להביא למתן עדות את מי ששימש כגזבר הקיבוץ בזמנים הרלוונטים או לפחות חלק מהם. מר גבאי אישר בחקירתו הנגדית כי עדותו נסמכת על פסק דינו של בית הדין לעבודה ולא על דברים הידועים לו מידיעה אישית (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 15-21). לו התובעת היתה מרימה את נטל ההוכחה אשר הוטל עליה ניתן היה לבחון את הימנעותו של בעל דין מלהעיד עד מסוים, קרי הנתבע במקרה דנן, אולם מאחר שהנני סבור כי התובעת לא הצליחה להוכיח את תביעתה כדבעי, לא היה כל צורך מצידו של הנתבע בהבאת עדים נוספים מטעמו. התובעת תומכת את טענותיה בטענה כי "לו לא היו מגיעים כספי דמי הגמולים לאורך השנים, וודאי היה הקיבוץ טורח לתבוע או לכל הפחות לבוא בתלונה כלשהי בגין כך" (פסקה 63 לסיכומי התובעת). התובעת ממשיכה וטוענת כי לא יכולה להישמע טענת הנתבע כי סבר שהכספים מועברים ישירות לקג"מ, מאחר וקיבל את תלושי המשכורת של רחל לאורך השנים ויכול היה להיווכח בכך. ומעבר לכך, בכל מקרה החל משנת 1990 ולכל המאוחר 1991, המועד בו חתמה רחל על הצטרפות לקג"מ והכספים חדלו להגיע ישירות לנתבע, היה על הנתבע לפנות לתובעת בעניין זה. אני סבור כי טענות אלו הן ספקולטיביות בלבד, ואין בהן כדי להרים את הנטל המוטל על התובעת. כפי שקבעתי לעיל, התובעת לא הוכיחה כי העבירה כספים בפועל, ובכרטיסיות שצורפו לתצהירי העדות הראשית, לא עלה בידה לייחס את הסכומים שהועברו, כאילו אכן הועברו ישירות לזכות לרחל. כך נלמד מעדותו של מר גולני: "ש. אני מפנה לסעיף 55, אם בחודש מסויים הגיעו לרחל דמי גמולים בסך 300 ₪, נשלח שיק או העברה בנקאית לקיבוץ או שהיא זוכתה בחו"ז והיתרה הועברה לה. ת. בעיניי הסכום הועבר לקיבוץ ובהחלט יכול להיות שבקיבוץ מסויים ובלוחות זמנים מסויימים, אם הקיבוץ היה חייב בגין שירותים, זוכה החוב. אני רואה את זה שווה ערך להעברת הכסף לקיבוץ כי המוטב היה בכל מקרה הקיבוץ." (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 16-20) נראה כי מר גולני הצהיר לגבי קיבוץ כלשהו ולאו דווקא ניתן לייחס את עדותו לנתבע, למועדים הרלוונטים לתביעה ולסכומים כלשהם שהועברו או לא הועברו. הנתבע טוען כי התובענה בענייננו היא ניסיון לערער על פסק דין חלוט, שכן מדובר באותה סוגיה בדיוק שנדונה והוכרעה על ידי בית הדין ומבקשת להגיע לתוצאה הפוכה. מאחר וקביעתו של בית הדין לעבודה לפיה התובעת לא העבירה את דמי הגמולים בגין רחל לקיבוץ היוותה את הבסיס לפסק הדין, קבלת תביעתה של התובעת תוביל לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת ותשמיט את הבסיס תחת פסק דין חלוט עליו בחרה התובעת שלא לערער. הנתבע ממשיך וטוען כי התובעת חוזרת פעם נוספת על אותן הטענות אשר נטענו בפני בית הדין ונדחו אחת לאחת, כך מנסה היא לאיין את פסק הדין בטענה שאין לו נפקות. בנוסף, טוען הנתבע לדחיית התובענה מחמת התיישנות, שכן התובעת מבקשת השבת סכומים אשר שולמו בין השנים 1964-1988, מאחר וחלפו עשרות שנים בטרם הגשת התביעה, הרי שהיא התיישנה זה מכבר. אני דוחה את טענות הנתבע לעניין התיישנות. התובעת הגישה את התביעה רק לאחר הגשת תביעתה של רחל בטענה כי לא שולמו לה דמי הגמולים מהתובעת במהלך שנות העסקתה. או אז התגבשה התביעה דנן ונראה כי לא יכלה התובעת לדעת על ההשבה המתבקשת ולא היה עליה לדעת. רק ממועד הגשת תביעתה של רחל בבית הדין לעבודה, התגבשה עילת התביעה של התובעת בהליך זה. הנתבע טוען כי התובעת לא הוכיחה אילו סכומים הועברו על ידה כדמי גמולים, ואף על פי כן הגישה תביעת השבה. למעשה, התובעת אף לא יודעת לציין את סכום התביעה ובשל כך העמידה את התביעה על סכום פיצויי הפיטורין שחוייבה לשלם בהתאם לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 1-6). לא הייתה התייחסות מצד התובעת בסיכומיה לכתבה שפורסמה על ידי מר אריק בשן ולא לעדותו ועל כן מצאתי לנכון לראותה כטענה שנזנחה. הנתבע טוען כי התובעת מבססת תביעתה על השבה מכוח חוק עשיית עושר וטוענת, כי מאחר ודמי הגמולים הועברו לנתבע לאורך השנים עליו להשיב לה סכומים אלו בערכם הריאלי להיום. אף על פי כן, התובעת אינה טורחת לציין אף לא במסמך אחד מטעמה, אילו סכומים הועברו על ידה לקיבוץ. על המגיש תביעה להשבת כספים ששילם, לפרט ולהוכיח מהם הסכומים ששולמו על ידו. התובעת מסתפקת בטענה סתמית לפיה העבירה לקיבוץ דמי גמולים בשיעור של 6% ממשכורתה של רחל, ואין די בכך. על התובעת להציג נתונים מדויקים בדבר הסכומים אשר הועברו על ידה ושאת השבתם היא תובעת. מעבר לכך, התובעת אף לא טרחה לפרט את סכומי משכורתה של רחל אשר הועברו במהלך השנים, מהן לטענתה, הועברו דמי הגמולים. משכך, ציון אחוז מבלי לציין את סכום המשכורת הינו חסר משמעות. התובעת טוענת כי אינה צריכה להביא ראיות לסכום דמי הגמולים, מאחר וחישוב סכום פיצויי הפיטורין שנפסק לטובת רחל בבית הדין לעבודה נעשה לפי 6% משכרה של רחל לתקופה הרלבנטית. (פסקה 94 לסיכומי התובעת). אני דוחה את טענת התובעת הנ"ל וקובע כי אינה מספקת. פיצויי הפיטורין חושבו על פי חוק פיצויי פיטורין, דהיינו, לפי משכורתה האחרונה של רחל כפול מספר שנות עבודתה במרפאה, ולא לפי שכרה במהלך עבודתה במרפאה, שלגביו התובעת לא הביאה כלל נתונים. מעבר לכך, טענת אופן חישוב פיצויי הפיטורין היא טענה שלא נטענה על ידי התובעת בתצהיריה ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה ודינה להידחות. לאור כל האמור ולסיכום, התביעה נדחית, ובנסיבות הענין הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע סך של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות מתבקשת להעביר לצדדים. ניתן היום, ‏י"ט שבט תשע"ב, ‏12 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. פנסיהדמי גמולים (פנסיה)התיישנות