1. ההליך שבפניי נפתח בהודעת ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות מיום 8.2.10, לפיו אושרה למערער קצבת פרישה בשיעור 51.83%. לטענת המערער - יש להורות על הגדלת אחוזי הפרישה ל- 68% ולשלם למערער את ההפרשים להם הוא זכאי כתוצאה מכך. 2. להלן יובא הרקע העובדתי לערעור, כפי שעולה מהודעת הערעור: א. המערער שירת בכוחות הביטחון בצה"ל מ- 2.2.77 ועד 27.1.80. לאחר מכן התגייס לשירות קבע במשטרת ישראל מיום 4.9.89 ועד 25.4.07. ב. המערער הועבר ביום 25.4.07, לטענתו - בעל כורחו, לשירות בתי הסוהר, שם שירת עד 31.12.09. ג. המערער אובחן כחולה במחלת הסכרת. האבחון היה בחודש ינואר 1999, עת המערער השתתף בקורס בבי"ס לכושר של המשטרה. ד. המערער הועסק לאורך השנים ביחידת ליווי אסירים שבמחוז ת"א-יפו של המשטרה. תפקידו תאם את מצבו הרפואי. ה. בחודש 2/07, קיבל הודעה כי מערך הכליאה של משטרת ישראל יועבר לשירות בתי הסוהר עד ליום 1.4.07, וכי תנאי השכר ותנאי השירות לא ייפגעו. ו. נטען שהמערער זומן לראיון, ובמהלכו הודע לו כי אם לא יסכים לעבור לשב"ס, יפוטר משירות המדינה. נטען שהמערער מסר בראיון את הסיבות להצבתו ביחידה הספציפית, נוכח העובדה שהעבודה מתבצעת במשמרות יום בלבד וכי ידוע לו שבשב"ס תנאי העבודה שונים. ז. לטענתו, הופעלו עליו לחצים במשטרה כי אם לא יעבור לשב"ס, יפוטר. ח. ביום 13.4.07 נשלח למערער מכתב מאת השר לביטחון פנים, לפיו הוא מורה על הפסקת שירותו במשטרת ישראל בתאריך 20.5.07. ט. לטענת המערער, לאחר המכתב הופעלו עליו לחצים נוספים לעבור לשב"ס, כי מדובר בלחץ פסול וכי הרישום בפרוטוקולים שנערכו, אינו נכון וכולל דברים שלא נאמרו. י. לטענת המערער, נוכח הלחצים שהופעלו עליו, לא נותרה לו ברירה ועבר לשב"ס, שם שירת במשך שנתיים וחצי במשמרות בנות 24 שעות ובמשמרות לילה, עובדה שגרמה להחמרה במצבו הרפואי. יא. לטענת המערער, רופאה תעסוקתית קבעה שאינו יכול להמשיך בעבודת לילה ובעבודה מעל 8 שעות ומשהציג מסמכים אלו בפני שב"ס, הועבר עניינו לועדה רפואית שהתכנסה ביום 14.7.08. יב. מהמסמכים עולה שהועדה הרפואית בהחלטה מיום 30.9.09 החליטה להמליץ על פיטורי המערער ואולם המערער עשה הכל על מנת שלא להיות מפוטר, הגיש ערעור על ההחלטה, אך לטענתו - מדובר היה במשחק מכור. 3. אלה טענות המערער: א. לטענת המערער, פיטוריו נעשו בניגוד לפקודת המשטרה. בסעיף 66 להודעת הערעור טען: "במעשיהם לעיל התנערו המשיבים 2 ו- 3, הלכה למעשה, מאחריותם להעסקתו במשרה התואמת את מצב בריאותו ובאם לא היה מועבר לשירות בתי הסוהר, היה המערער ממשיך בעבודתו עד לגיל הפרישה. המערער יוסיף ויטען כי הוא היה צפוי לפרוש לגמלאות שהוא בן 57 שנים ובכך אחוזי הפנסיה להם היה זכאי לולא מעשיהם של המשיבים 2 ו- 3, היו עומדים על סך 68%". ב. עוד טען לפגיעה בזכות קניינית, לחובת תום לב מוגברת והפרתה, לאי עריכת שימוע כדין. ג. בסעיף 85 ואילך פירט מהן העילות על פיהן טוען הוא כי אחוזי הפנסיה שלו אמורים לעמוד על 68%: "(1) למנהל הכללי של המשטרה יש סמכות להגדיל את תקופת שירותו של עובד לצורך חישוב גמלה, מכח סעיף 100 לחוק הגמלאות. (2) לולא הועבר ממשטרת ישראל לשב"ס תוך הרעת תנאיו, היה ממשיך לעבוד עד לגיל 57 והיה זכאי ל- 68% משרה. (3) לנוכח רמיסת זכויותיו, זכאי הוא להגדלת אחוזי הגמלה". 4. המדינה הגישה בקשה לסילוק הערעור על הסף. ביום 2.1.11 ניתנה החלטה לפיה בקשת המדינה מתקבלת באופן חלקי, באופן שמשיבים 2, 3 ו- 4 נמחקים מכתב הערעור וכי הערעור עומד על כנו כנגד משיב 1 בלבד ועניינו: "סבירות החלטת הממונה על הגמלאות שלא להגדיל את אחוזי הגמלה של המערער. כל הטענות העובדתיות בכתב הערעור, יתבהרו כרגע לבחינת סבירות ההחלטה". 5. ביום 17.4.11 הוגשה תגובת המדינה. להלן יפורט הרקע העובדתי שפורט בתגובת המדינה: א. המשיב הנכון בערעור הוא נציב שירות בתי הסוהר ולא משרד האוצר, שכן הסמכות החוקית להורות על הגדלת הקצבה נתונה לנציב שירות בתי הסוהר. ב. המערער לא פנה בבקשה להגדלת אחוזי הגמלה בהתאם להוראות סעיף 100 לחוק הגמלאות. פנייתו מיום 29.10.09 שצורפה לתיק, אינה מהווה פניה להגדלת אחוזי הגמלה כמשמעה בחוק. ג. טענות המערער שפנה בעל פה, לא הוכחו. ד. המערער איחר את המועד להגשת פניה להגדלת אחוזי גמלה. ה. לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בשאלת ניודו של המערער. ו. המערער נמנע מלהגיש עתירה על העברתו לשב"ס, במועד. ז. המשיבה פירטה את הרקע להעברת מערך הכליאה והליווי מאחריות משטרת ישראל לאחריות השב"ס, בהיבט הכללי ובהיבט של כח-אדם. כן פירטה את ההליכים בבג"צ 250/1/07 בתקיפה של ההעברה, ופסיקת בג"צ. עוד טענה כי נושא זה כלל אינו בסמכות בית הדין לעבודה. ח. באשר להליכים בעניינו של המערער, נטען שנערכו למערער מספר ראיונות. בראיון מיום 12.2.07, הובהר לו שההתכנות למצוא לו תפקיד אחר במשטרה, נמוכה וכי ככל שלא ימצא פתרון, ייאלצו לנקוט בהליך שחרור יזום מן החייל. נטען שהמערער התנגד להעברה וציין את גילו ואת מצבו הרפואי. ט. כך גם חזר על הדברים בראיון מיום 28.2.07 ובו הוסבר לו שהוא יכול לבחור בין התגייסות לשב"ס לבין עזיבת המשטרה וכי עליו לתת תשובה עד 7.3.07. י. נטען כי נעשו נסיונות למצוא למערער תפקיד אחר במשטרה, כסייר תנועה ואולם הדבר לא הסתייע וכן נבדק מצבו הרפואי ונמצא שאינו מתאים לעמוד בפני ועדה רפואית לקראת שחרור מטעמי בריאות. יא. ביום 12.4.07 הורה השר לביטחון פנים על פיטורי המערער החל מיום 20.5.07 ובהמשך תוקן ל- 31.7.07. החלטה על הפיטורים נמסרה למערער בראיון ביום 17.4.07 ושוב הועברה הצעה לעבור לשב"ס. יב. בסופו של דבר החליט המערער לעבור לשב"ס ולכן בוטל מכתב הפיטורים ובוטלה ההחלטה על הפסקת שרותו של המערער (ועובדים נוספים) במשטרת ישראל. יג. המערער הועסק בשב"ס עד לפרישתו, שובץ לתפקיד זקיף ביטחון ביס"ר מעשיהו, במתכונת 48 שעות/24 שעות. יד. המערער עבר קורס השלמה לתפקיד סוהר וסיימו בהצלחה. טו. בתום שנתיים נערכה ועדה רפואית שהחליטה ביום 14.7.09 לשבצו בעבודת יום בלבד למשך חודשיים. טז. ביום 19.7.11 נערך למערער ראיון עם סגן המפקד ביס"ר מעשיהו, שם פירט את הקושי שלו לעבוד במשמרות לאור מצבו המשפחתי, היותו מטופל בהורים חולים ובבת גרושה הגרה עימו וכי הוחלט להעמידו בפני ועדה רפואית. יז. ועדה רפואית מיום 30.8.09 קבעה שאינו כשיר לעבודה בשב"ס. נטען שהמערער לא קיבל את החלטת הועדה והודיע שבכוונתו לערער. יח. בדיון בפני ועדת ערר ביום 21.10.09, ערעורו נדחה. יט. המערער הגיש תביעה לגמלה ביום 29.10.09, בהתאם לסעיף 42 (א) לחוק. באותו יום פנה במכתב בו ביקש "קיצור פז"מ". כ. ביום 1.11.07 יצא המערער לחופשת מחלה. כא. ביום 11.11.09 הוחלט על ידי נציב בתי הסוהר כי לאור ממצאי הועדה הרפואית המוסמכת, החליט להשתמש בסמכויותיו על פי סעיף 87 לפקודת בתי הסוהר ולשחרר את המערער לגמלאות מטעמי בריאות לקויה. כב. עניינו של המערער הובא לפני ועדת הגדלות המייעצת לנציב שב"ס לצורך הגדלת תקופת שירות לפי סעיף 100 לחוק הגמלאות. הועדה החליטה ביום 29.11.09 להגדיל את שיעור הקצבה ב- 5.17%. כג. המערער פרש לגמלאות ביום 1.1.10. כד. ביום 4.1.10 נשלח למערער אישור גמלאות לפיו בגין תקופת שירותו, זכאי לגמלה בשיעור 46.67% ובעקבות ההגדלה אושרה גמלה ביום 8.2.10, בשיעור 51.83%. 6. אלה טענות המשיבה: א. סמכות בית הדין לעבודה בנוגע ליחסים בין שוטר או סוהר למדינה, צומצמה בפקודת המשטרה ובפקודת בתי הסוהר באופן שלבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בפיטורי שוטר או השעייתו. ב. המערער בחר שלא להגיש עתירה לבג"צ בעקבות העברתו לשב"ס. משכך, מושתק הוא מלטעון לגבי ההעברה. ג. מדובר בתביעה נזיקית - נזק כספי שנגרם למערער, לטענתו, כתוצאה מהתנהלות משטרת ישראל. ד. תביעות נזיקיות אינן בסמכות בית הדין לעבודה. ה. למערער אין זכות ערעור על החלטת הועדה הרפואית בשנית, מיום 21.10.09. ו. המערער איחר את המועד להגשת בקשה להגדלת שיעור הגמלה וממילא אינו עומד בהוראות החוק לצורך הגדלת אחוזי הגמלה. ז. המערער לא ביקש הגדלת אחוזי גמלה מכח סעיף 100 (ב) לחוק הגמלאות. על הבקשה להיות מוגשת לפני הפרישה, על הבקשה להיות מופנית לקצין פרישה וגמלאות ביחידת הרווחה. ח. מכל מקום, הנימוק של אפשרות לעבוד עד גיל 57 לולא ההעברה לשב"ס, אינה מהווה נימוק להגדלת אחוזי הגמלה. ט. התערבות בית הדין בשיקולי הממונה לעניין שיעור הגמלה, תעשה שעה שהובהר שהממונה פעל בשרירות לב או תוך הפעלת שיקולים זרים. 7. בישיבת 14.6.11 ניתנה הוראה על הגשת סיכומים בכתב. בנוסף הוסף, בהסכמה, משיב נוסף - שירות בתי הסוהר. 8. בעקבות הדיון הוגשו סיכומי הצדדים. 9. לאחר עיון בכל החומר שבפניי ובטענות הצדדים, להלן פסק הדין. 10. נציין בראשית הדברים כי הטענות העובדתיות שהובאו על ידי הצדדים, הובאו לעיל כפי שנטענו על ידי הצדדים, ללא הכרעה בהן. הטעם לכך הוא שבהליך כאן, המערער אינו רשאי לתקוף את החלטת משטרת ישראל להעבירו לשב"ס, זאת משני טעמים: האחד - הסוגיה של פיטורי שוטר אינה בסמכות עניינית של בית הדין לעבודה. לראיה, חלק מהשוטרים שעבדו ביחד עם המערער, הגישו עתירה לבג"צ בגין העברתם לשב"ס ולא לבית הדין לעבודה (בג"ץ 2541/07). שנית - הדברים אירעו בשנת 2007. המערער עבר, בסופו של דבר, לעבוד בשב"ס. המערער לא הלין על ההעברה בפני ערכאה שיפוטית כלשהי בזמן אמת. העברתו לשב"ס הפכה לעובדה מוגמרת. 11. לאור האמור, קבענו בהחלטה במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, כי הטענות העובדתיות יובאו כרקע בלבד. מטעם זה הובאו הן להלן, כפי שנטענו על ידי הצדדים, ללא הכרעה. 12. הסוגיה העומדת לפתחנו היא אך ורק זכאות המערער להגדלת אחוזי הגמלה, מכח סעיף 100 לחוק הגמלאות. בעניין זה הועלו על ידי המדינה שתי טענות: האחת - המערער היה חייב להגיש בקשה להגדלת אחוזי הגמלה בעודו בשירות, אולם לא עשה כן ולכן אינו יכול לעתור לשם כך. השניה - הגדלת אחוזי הגמלה נתונה לסמכות המפקח הכללי של המשטרה ובשב"ס לסמכות נציב שירות בתי הסוהר. בית הדין רשאי לבחון את החלטתם כהחלטה מינהלית ואינו אמור לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתם. 13. למדינה טענה מקדמית והיא כי תביעתו של המערער היא למעשה תביעה נזיקית - כספית. נאמר כבר עתה כי יש צדק רב בטענת המדינה בעניין זה. הנימוק היחיד שמעלה המערער המצדיק, לטעמו, את העלאת אחוזי הגמלה, היא העובדה שלו לא היה מועבר בשנת 2007 ממשטרת ישראל לשב"ס, היה יכול לעבוד במשטרת ישראל עד גיל הפרישה החוקי - 57 ואזי להיות זכאי לפנסיה מלאה בשיעור 68%. בהחלט ניתן להתייחס לטענה זו כאל טענה נזיקית. משמע - כתוצאה מפעולת משטרת ישראל, נגרם למערער נזק בדמות אי יכולת לעבוד עד לגיל הפרישה. ואולם, ניתן להסתכל על הטענה גם כטענה ערעורית. משמע - שומה היה על הגורם המוסמך על פי סעיף 100 לחוק הגמלאות, להתחשב בקביעת שיעור הגמלה, בעוול שנגרם למערער. 14. דרך הדיון בערעור תהיה כדלקמן: א. האם חלה חובה לפנות לממונה קודם לפרישה, בבקשה להגדיל את אחוזי הגמלה. ב. ככל שקיימת חובה כזו - האם המערער מילא אחר החובה. ג. ככל שתנאי זה התקיים - האם נשקלו השיקולים הרלוונטיים בעניינו של המערער. ד. האם על בית הדין להורות על הגדלת אחוזי הגמלה. 15. המטרייה המשפטית בה אנו פועלים הוא הוראת סעיף 100 לחוק שירות המדינה (גמלאות). כך נקבע בסעיף: "א. עובד המועסק בתנאי עבודה שקבעה הממשלה כתנאים מיוחדים לעניין סעיף זה, רשאי נציב השירות להורות בהודעה ברשומות ובתנאים שקבעה הממשלה, כי לצורך קביעת זכויותיו של אותו עובד לפי חוק זה, כולן או מקצתן, תחושב תקופת שירותו, כולה או מקצתה, כתקופה גדולה משהיתה למעשה, ובשיעור שקבעה הממשלה. ב. לגבי עובד שסעיף קטן (א) אינו חל עליו רשאי נציב השירות להורות, בהודעה ברשומות ובתנאים שקבעה הממשלה באישור ועדת העבודה של הכנסת, כי לצורך קביעת זכויותיו של העובד לפי חוק זה, כולן או מקצתן, תחושב תקופת שירותו, כולה או מקצתה, כתקופה גדולה משהיתה למעשה, בשיעור שקבעה הממשלה". 16. מכח סעיף 70 לחוק הגמלאות, לגבי שוטר, בכל מקום שמדובר ב"נציב שירות", ייקרא כאילו מדובר ב"מפקח הכללי של המשטרה"; ולעניין סוהרים נקבע בסעיף 81 לחוק כי הגורם הרלוונטי הוא "נציב בתי הסוהר". 17. המדינה מאשרת בסיכומיה כי סוהר הוא בגדר "עובד המועסק בתנאי עבודה מיוחדים" ולפיכך חלות עליו הוראות סעיף 100 (א) לחוק. 18. עוד מפנה המדינה להוראות פקודת נציבות שירות בתי הסוהר, בה נקבע בסעיף 1 א' כי חוק שירות המדינה מקנה לנציב שירות בתי הסוהר סמכויות מיוחדות לחשב את תקופת שירותו של סוהר כגדולה משהיתה למעשה, ועל ידי כך לגרום להגדלת הקצבה. 19. טוענת המדינה כי תנאי לדיון בהגדלת אחוזי הפרישה מכח סעיף 100 ומקבילתו בפקודת שירות בתי הסוהר, היא הגשת הבקשה עובר לפרישה לגמלאות. זאת לומדת היא מהמילה "עובד" שבחוק הגמלאות, משמע לא מי שכבר אינו עובד וכן מהוראות פרק 2 לפקודת הנציבות שעניינו "הגדלת תקופת שירות לצורך חישוב קצבה" ולסעיף 3 לפקודה בה נקבע: "בקשה להגדלת הקצבה מהטעמים האמורים, יש להגיש בטרם הפרישה באמצעות קצין הרווחה המחוזי/יחידתי"; וכן בסעיף 6: "א. סוהר העומד לפרוש לגמלאות, רשאי להגיש בקשה להגדלת אחוזי קצבתו אל קצין הרווחה המחוזי/יחידתי..." 20. עוד מפנה המדינה לבג"צ 338/81 אברהם בוצר נ' ממשלת ישראל פ"ד לו (1) 185, שם נקבע: "... יוצא שבהעדר הוראה מפורשת לסתור, מתגבשת זכותו של הזכאי לקצבה ביום פרישתו ולהגדלה פיקטיבית של תקופת השירות לגבי חיילים המשרתים בצבא לא תחול על חיילים שכבר פרשו ממנו... ... נוכח הטעמים שכבר הזכרנו, אין אנו מקבלים את טענתו של עו"ד הרצוג שהדיבור "חייל המשרת בתפקיד" בסעיף 53(א) נכתב דרך שגרת לשון ומתייחס גם למי שכבר פרש לקצבה...". לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את טענת המדינה וקובעים כי יש להגיש בקשה לפי סעיף 100 לחוק הגמלאות לפני מועד הפרישה. עתה יש לבחון האם המערער פנה בבקשה להגדלת אחוזי גמלה מכח סעיפים 100, לפני מועד הפרישה. 21. המערער מעלה בעניין זה שתי טענות: אחת - שפנה בעל פה; שניה - מכתבו מיום 29.10.09. 22. באשר למכתב הנ"ל, כך נאמר בו: "... אני שוטר שהועבר לשב"ס בניגוד לרצוני. גויסתי למשטרה ללא הדירוג הצבאי שלי כי זה היה הנוהל בזמנו. כמו כן התגייסתי בגיל מאוחר יחסית (גיל 30) בזמן שירותי גם במשטרה וגם בשב"ס לא קיבלתי פז"מ... בתאריך 31.12.09 אני יוצא לגמלאות עקב החלטת ועדה רפואית ונגד רצוני. אבקש לזמן אותי לראיון". 23. במסגרת ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף, קבענו שספק אם ניתן לראות במכתב זה מעין פניה בכתב בהתאם לסעיף 100. במכתב עצמו אין כל אזכור של הגדלת אחוזי גמלה ואין כל נימוק שמציין זאת. ואולם, בסיפא מבקש המערער להזמינו לראיון. לא מן הנמנע שלו היה מוזמן, היה מעלה את כל הטענות אותם טען בכתב הערעור, לעניין העברתו הכפויה לשב"ס, לעניין ההפסד שנגרם לו עקב ההעברה לשב"ס וכיו"ב. 24. באשר לטענה שפנה בעל פה, אמנם בהליך לא נשמעו ראיות ,שכן מדובר בערעור על החלטת הממונה, ואולם, אף ללא שמיעת עדות המערער, ניתן לומר שאין די בטענתו זו. המערער לא טען למי פנה, מה היה תוכן הפניה. האם אי פעם טען לזכותו להגדלת אחוזי הגמלה ל- 68% בפני מי ממקבלי ההחלטות ? לא נטענה ולו טענה בעניין זה. 25. מהחומר שהונח בפנינו, אין מנוס אלא לקבוע שלא הוגשה בקשה להגדלת אחוזי הגמלה, עובר לפרישת המערער לגמלאות, בכתב או בעל פה. 26. על אף זאת, נוכח הפניה בכתב בה עתר לזמנו לראיון, נמשיך ונבחן את הטענות הנוספות שהעלו הצדדים. סיבה נוספת לבחינה עניינית של הטענות, היא העובדה שלא ברור מהן היכולות של עובד שנמצא לפני פרישה בעל כורחו, לברר את הזכויות המגיעות לו ואת הפרוצדורה הנדרשת לקבלתן. לא הובאו ראיות לכך כי מישהו הסביר למערער מהן זכויותיו, מתי עליו להגיש בקשות, מה תוכן הבקשות. 27. לטענת המדינה, גמלתו של המערער הוגדלה בשיעור 5.17% מכח סעיף 100 (א) לחוק הגמלאות, ביוזמת המעסיק וללא בקשה של המערער. במכתב מיום 2.2.10 הודע למערער כי עניינו נדון בועדת הגדלות של שירות בתי הסוהר וכי נציב בתי הסוהר החליט להגדיל את אחוזי הקצבה ב- 5.17% ולהעמידה על 51.83%. 28. בסיכומי המערער הועלתה טענה חדשה ולפיה החלטה זו ניתנה ללא נימוקים וללא שהובהר כי נשקל נושא העברתו הכפויה לשב"ס ולכן די בכך כדי להתערב בהחלטה ולשנותה. ב"כ המדינה טען להרחבת חזית אסורה. 29. אף אנו סבורים שאין לקבל טענה זו של המערער. ראשית - אכן הטענה לא נטענה בהודעת הערעור. המערער לא מצא לנכון לתקוף את ההחלטה המגדילה את אחוזי הגמלה, בזמן אמת. שנית - וזה החשוב - כפי שנקבע לעיל, לא הוכח שבפני הממונה עמדה טענה של המערער לכך שהוא זכאי להגדלת אחוזי גמלה, רק בשל העברתו ממשטרת ישראל לשב"ס. כפי שציינו לעיל, פניה בכתב וודאי שלא היתה. אם היתה פנייה, הרי שהיתה זו בקשה להיות מוזמן לראיון, ואולם זאת ללא התיחסות לגוף הטענות. לכן, אין לקבל את הטענה לפיה בהחלטה להגדיל את אחוזי הגמלה מכח סעיף 100 (א) נפלה טעות בשיקול הדעת. במאמר מוסגר נציין שלטעמנו, ראוי לציין במסגרת החלטה בעניין הגדלת אחוזי גמלה, מהם הנימוקים להגדלה. מן הראוי לאפשר לעובד לדעת מה עמד בבסיס ההחלטה על מנת לכלכל צעדיו. 30. עתה נפנה לבחינת הזכאות להגדלת אחוזי הגימלה מכח סעיף 100 (ב). לטענת המדינה, אף לו היתה מוגשת בקשה בכתב להגדלת אחוזי גמלה, הרי שהעילות לבקשת הגדלה מכח סעיף 100 (ב) לחוק הגמלאות, מהוות רשימה סגורה ועניינו של המערער אינו נמנה על המקרים שבהם יש להגדיל אחוזי נכות מכח תקנה 100 (ב). עוד טוענת היא שהמערער לא זכאי להגדלת אחוזי הגמלה מכח סעיף 100 (א) ומכח סעיף 100 (ב) ביחד. 31. המדינה מפנה בעניין זה להחלטת הממשלה "מדיניות פרישה במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר" מיום 7.9.09 (נספח לתגובת המדינה), בה נקבע בסעיף 5: "להבהיר כי הפרישה לגמלאות במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר תהיה על פי סעיף 100 (א) או סעיף 100 (ב) לחוק שירות המדינה (גמלאות) וכי לא תהיה אפשרות לזכויות בשילוב שני מסלולי פרישה אלו" ניתן להסיק מסקנה זו של הממשלה, גם מהוראות החוק, כאשר בסעיף 100 (א) נקבע שיחול על עובד המועסק בתנאי עבודה שנקבעו בממשלה כתנאים מיוחדים ואילו סעיף (ב) יחול על "עובד שסעיף קטן (א) אינו חל עליו". משמע - מי שחל עליו סעיף (א), לא יכול לחול עליו בנוסף סעיף (ב). 32. מסקנת האמור היא כי משקיבל המערער הגדלה של אחוזי הגמלה מכח סעיף 100 (א), אין הוא זכאי לקבל אחוזי גמלה נוספת מכח סעיף 100 (ב). 33. משזו קביעתנו, אין עוד צורך לדון בטענת המדינה לפיה התנאים להגדלת אחוזי הגמלה מכח סעיף 100 (ב) הינם רשימה סגורה של מקרים ובהם פעילות חינוכית בבתי ספר יהודיים בחו"ל, הורה שכול ועוד. נציין בעניין זה כי המערער מפנה להוראות התקשי"ר, סעיף 85.144, שם צוין במפורש כי במקרה של פרישה לרגל מצב בריאותי לקוי, יש מקום להגדלת אחוזי גמלה (בשיעור שנקבע בסעיף). מאידך, מפנה המדינה להוראות סעיף 85.146 המחייבות להגיש בקשה בעניין זה, בדיוק ששה חודשים לפני התאריך המיועד לפרישה, דבר שלא נעשה במקרה הנדון כאן. 34. כאמור, משקבענו שהמערער אינו יכול לקבל הגדלת אחוזי קצבה פעמיים, מכח סעיף 100(א) ומכח סעיף 100(ב), אין עוד צורך להכריע בשאלה האם המקרים בהם יופעל סעיף 100 (ב) מהווים רשימה סגורה. 35. טוענת המדינה כי בית הדין לעבודה אינו רשאי לבחון את כל הקשור בפיטורים של המערער ממשטרת ישראל והקשור בפרישתו בשב"ס וכי הסמכות לכך נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. מנגד, קיימות הוראות סעיף 43 לחוק הגמלאות, לפיהן הסמכות לדון בערעור על החלטת הממונה לעניין שיעור הקצבה, נתונות לבית הדין לעבודה. כפי שקבענו לעיל, הערעור אינו נסוב על טענות נזיקיות של מניעת הזכות לעבוד במשטרה עד גיל 57. אף שכך טען המערער בכתב הערעור, אף שכך טען גם בסיכומים עת טען שהוא דורש לעבוד במשטרה, בפועל, עד גיל הפרישה. למעשה, הערעור שבפנינו הוא ערעור בעניין קביעת אחוזי הפרישה. 36. בעניין זה מצאנו: א. המערער לא פנה קודם לפרישה בבקשה להגדלת אחוזי פרישה מחמת נסיבות אישיות, אף שעל פי חוק, היה עליו לעשות כן כתנאי לדיון בבקשתו. ב. המערער קיבל העלאה של אחוזי הפרישה -% 5.17 מכח סעיף 100 (א) לחוק הגמלאות. ג. משכך, המערער אינו זכאי לקבל גמלה גם מכח סעיף 100 (ב). ד. אין מקום להתערבות בהחלטה על שיעור ההעלאה מכח סעיף 100 (א), שעה שלא הועלו בפני הגורמים המחליטים, בזמן אמת, טענות שיש בהן כדי להגדיל את אחוזי הפרישה מעבר להגדלה שנעשתה בפועל. 37. לסיכום, לא מצאנו לנכון להתערב בהחלטה בעניין אחוזי הפרישה של המערער. ההחלטה ניתנת במסגרת הסמכות הנתונה לנציב שירות בתי הסוהר מכח סעיף 100 (א) לחוק גמלאות. לא מצאנו שנפל פגם בשיקול הדעת של מקבלי ההחלטות בסוגיה. 28. סוף דבר, הערעור נדחה. משמדובר בערעור בעניין גמלאות, אין צו להוצאות. ניתן היום, 9/2/12 , בהעדר הצדדים. נציג עובדים - מר בנדה הדס יהלום,שופטת נציג מעבידים - מר זלינגר 4678313משטרהפנסיהשוטר