התובענה והסעדים המבוקשים בה 1. המבקשים הגישו תובענה בהמרצת פתיחה בה עתרו לצו הצהרתי לפיו: א. המשיבה (להלן: "העיריה") מחזיקה בנאמנות עבור המנוח (להלן: "המנוח") את מלוא הזכויות בקרקע חלופית ו/או בזכויות בניה ל-7 יח"ד בתוכנית ח / 300 / 1 א' וזאת תמורת הפקעת מגרש 66 בגוש 6043 בשטח 664 מ"ר (להלן: "המגרש"), שלמנוח היו זכויות בו. ב. העירייה הטעתה את המנוח ואת יורשיו כשהצהירה כי הוא אינו זכאי לקרקע חלופית וסירבה לתת להם מגרש חלופי ו/או זכויות בניה שהגיעו להם, גם בשנים בהן נתנה זאת לבעלי מגרשים שהופקעו, כשלמעשה נטלה לעצמה את זכויות המנוח ויורשיו ועתה עליה להחזיר זכויות אלה למבקשים. ג. העיריה פעלה בחוסר תום לב בבטלה בינואר 1972 את תוכנית ח/103 לאיחוד וחלוקה משנת 1962. לחילופין: - ד. (1) לקבוע את סכום הפיצויים שעל העיריה לשלם למבקשים בגין הפקעת המגרש. (2) לקבוע את הסכום שעל העיריה לשלם למבקשים בגין הפסד דמי חכירה מיום פרסום ההודעה בדבר ההפקעה ותפיסת החזקה (1.3.73) ועד לתשלום המלא של הפיצויים. תמצית העובדות 2. המבקשים הינם יורשי זכויותיו של המנוח במגרש שנרכש על ידי המנוח ביום 25/11/46 ונפטר ביום 31/7/88. המבקש 1 הינו בנו של המנוח. המבקשות 2 ו-3 הינן בנותיו של רמי שרעבי ז"ל, בנו ויורשו של המנוח, אשר נפטר ביום 14/12/00. 3. ביום 1/3/73 פרסמה העירייה הודעה ברשומות לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "הפקודה") לפיה הפקיעה חטיבת קרקע בגוש 6043, ובכלל זה את המגרש, לצורך הקמת קרית חינוך. 4. ביום 11/3/73 ובהתאם לסעיף 5 לפקודה, נשלחו לבעלי הזכויות המופקעות בקרית החינוך הודעות בדבר הכוונה להפקיע את הקרקע ובדבר זכותם לקבל פיצויים כספיים. גם למנוח נמסרה הודעה כאמור. (ראה נספח ט' לבקשה). 5. ביום 15/1/75 ובהתאם לסעיף 19 לפקודה נרשמה החלקה (ובה המגרש) על שם העיריה. 6. לבעלי הזכויות המופקעות אשר קבלו את ההודעה ופנו מיוזמתם לעיריה בבקשה לקבלת פיצוי במקרקעין, ניתנה אפשרות לבחור בין פיצויים כספיים לבין פיצוי בקרקע חלופית. העיריה קבעה נוסח חוזה עליו יחתמו בעלי המגרשים, במידה ויבחרו בפיצוי בקרקע חלופית (נספח ו' לבקשה). 7. לטענת המבקשים, המנוח הביע הסכמתו לחתום על החוזה והמתין לזימונו על ידי העירייה לחתימה ולצורך כך הכין, כפי שנדרש, אישורים לפיהם שילם עבור המגרש את המיסים לעירייה ולמס רכוש. בתמיכה לטענה זו של המבקשים הוגש אישור עירייה לפיו החובות לעירייה עד ליום 31/12/76 סולקו במלואם. באישור צוין כי מדובר ב"הפקעה". כמו כן הוגש אישור מס רכוש לרישום פעולה בפנקס המקרקעין, המופנה לרשם הקרקעות, לפיו מס הרכוש שולם ואין מניעה לרישום ההפקעה ע"ש עיריית חולון בלבד. האישור נושא תאריך 30/8/83 וכוחו יפה עד ליום 19/12/74. (שני האישורים נספח ז לבקשה). 8. על פי האמור בבקשה, במועד כלשהו נאמר למנוח כי לא יקבל קרקע חלופית אלא פיצוי כספי. המנוח זעם על כך וסירב לקבל זאת מאחר והדבר עמד בניגוד למה שהובטח לו (סעיף 12 (ב') לבקשה). לאחר פטירת המנוח, בשנים 1988-1989, חזרו שני בניו ודרשו לקבל מהעירייה קרקע חלופית ונענו בשלילה. 9. היורשים פנו לעירייה בכתב באמצעות בא כוחם עו"ד עמיר ביום 20/3/89. אין בידי המבקשים עותק מפנייתם זו אלא את תשובת העיריה למכתב, בה צוין כי לא ידוע לעיריה שהובטחה למנוח קרקע חלופית או זכויות בניה בשטח אחר, וכי העירייה מעולם לא התחייבה להעמיד לרשות בעלי מגרשים בגוש 6043, שטח כלשהו. כמו כן צוין שהעיריה מוכנה לשלם פיצויים תמורת ההפקעה כדין, שעל פי הערכת השמאי המוסמך הוערכו בסך 166 ל"י למ"ר (נספח ט' לבקשה). 10. במענה למכתב נוסף שנכתב מטעם ב"כ היורשים (שלא נמצא), השיב ב"כ העירייה ביום 13.12.89 כי העירייה אינה משלמת עבור הפקעות קרית החינוך בזכויות בנייה אלא בפיצויים, כמתחייב מהוראות החוק. עוד צוין במכתב כי לא ברור מדוע המנוח לא פנה, כמו נפקעים אחרים, לקבל פיצויים כדין ועם זאת העירייה מוכנה לשלם את הפיצויים ליורשי המנוח ובלבד שיומצאו לעירייה תצהירים של שני אנשים המאשרים, מידיעה אישית, שהמנוח היה בעל הזכויות במגרש, זאת מאחר ובנסח הרישום צוין שמו של המנוח ללא מספר תעודת זהות. (נספח א' לתשובה). 11. פנייה נוספת של היורשים לעירייה באמצעות עו"ד הררי, נעשתה מיום 18/2/90 בה צוין:- "מאחר והמנוח לא חתם על הסכם חליפין, הוצע ליורשים פיצוי כספי". במכתב ביקש ב"כ היורשים שיודע לו על שינוי בייעוד או שינוי בתוכנית, לגבי החלקה שהופקעה, ובכללה המגרש, אם יש כאלה. (נספח ב' לתשובה). 12. הפניה הבאה מצד היורשים לעיריה, נעשתה באמצעות עו"ד טננבלט, ביום 13/6/93 ובה צוין כי היורשים דוחים כל הסדר ביחס למגרש ודורשים להקצות להם קרקע חלופית במסגרת תוכנית ח-300 תמורת המגרש שהופקע (נספח ד' לתשובת העירייה) . 13. חלפו למעלה מעשור שנים והמבקשים פנו לעירייה פעם נוספת ביום 8/3/04, באמצעות עו"ד אדלר, במכתבו ביקש להיפגש ולסכם את נושא הפיצוי, אך נראה כי נציגי העירייה סירבו לכך בטענה כי חלה התיישנות. (נספח ה' לתשובה). 14. ביום 9/8/09 פנתה ב"כ המבקשים, עו"ד אזולאי, (המייצגת אותם בתובענה זו) לעיריה בבקשה לקיים פגישה כדי להגיע להסכם, אך בקשתה נדחתה במכתב ב"כ העירייה מיום 1/9/09 לפיו על תביעת הפיצויים חלה התיישנות (נספחים יג' יד' לבקשה). 15. טענת המבקשים היא כי העירייה הטעתה אותם במזיד ומתוך תרמית כשבשנת 1989 סירבה ליתן להם קרקע חלופית תמורת ההפקעה. זאת בזמן שממכתב מ"מ ראש עיריית חולון מר משה רינת מיום 12/7/98 (להלן: "המכתב") עולה כי העירייה העניקה קרקע חלופית לבעלי מגרשים תמורת ההפקעה עד "תחילת שנות ה-90" (המכתב נספח י"א לבקשה). 16. לטענת המבקשים תוכנו של מכתב זה הובא לידיעתם רק בשנת 2009 ומירוץ ההתיישנות מתחיל מיום שהדבר נודע להם. 17. להשלמת התמונה יצוין כי העירייה הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות. המבקשים הגישו התנגדות לבקשה ובה טענו לראשונה כי הם מאמינים שהמנוח חתם על חוזה לקבלת קרקע חלופית והחוזה מוסתר ע"י העירייה (סעיף 11 להתנגדות). כמו-כן נטען לראשונה כי העיריה פעלה בתרמית ולא הציעה ליורשים מעולם הצעה כספית כלשהי, לא בגין המגרש ולא בשל אובדן דמי חכירה (סעיף 20 להתנגדות). השאלות הטעונות להכרעה 18. השאלות העיקריות הטעונות הכרעה, בשלב ראשון, הן שתיים: הראשונה, האם הוכיחו המבקשים שהעירייה הטעתה אותם במזיד ומתוך תרמית בסרבה להעניק להם קרקע חלופית, בזמן שבאותה עת הסכימה להעניק לבעלי מגרשים אחרים קרקע בתכנית ח/300 ? השניה, האם חלה התיישנות על תביעת המבקשים לפיצוי בקרקע חלופית או לפיצוי כספי. במידה וייקבע שהתביעה לפיצוי כספי לא התיישנה, יש להדרש לשאלות נוספות שעניינן סוג הפיצוי שיש להעניק למבקשים, והיקפו. דיון והכרעה האם הוכחה תרמית או הטעיה במזיד 19. תביעת המבקשים נסמכת כל כולה על המכתב, אשר בשל החשיבות שהמבקשים מייחסים לו, אצטט את כולו: המכתב נושא תאריך 12.7.98 מופנה לעו"ד חיה אזולאי ומתייחס למשפחת פוליטי, שהיתה מיוצגת על ידה. "מכתבך לראש העיר, הועבר אלי לבדיקה ולמתן תשובה. כפי הידוע לך, הופקעה החלקה נשוא הנדון במסגרת הקמת קרית חינוך. הודעה בדבר ההפקעה נשלחה למשפחת פוליטי בדואר רשום כדין. לבעלי החלקות המופקעות ניתנה אפשרות לקבל קרקע חלופית עם חתימה חוזה כדין. משפחת פוליטי לא פנתה בבקשה כנ"ל למרות הזמן הרב שניתן היה לפנות לעיריה (מפרסום ההפקעה בשנת 1973 ועד תחילת שנות ה- 90). כיום מוצע למשפחת פוליטי פיצוי כספי, כפי שמקובל". 20. מר משה רינת העיד ביחס למכתב כי לא ערך כל בירור עובדתי מטעמו, טרם הוצאת המכתב (עמ' 6 ש' 22-23) וכי העובדות שצוינו במכתב נמסרו לו ע"י היועצת המשפטית. בחקירתו הנגדית אישר שיתכן כי במכתב נפלה טעות ביחס למועד בו שינתה העירייה את מדיניותה וחדלה להעניק קרקע חלופית ואין לו הסבר אחר לשוני בין האמור במכתבו, לאמור בפסק הדין בה.פ. 1046/96 (מחוזי ת"א) גוש 6043 חלקה 37 נ' עיריית חולון (עמ' 6 שורה 23 לפסה"ד) שם צוין כי בשנת 1988 שינתה העירייה את מדיניותה והחלה להעניק פיצוי כספי בלבד. (עמ' 7 ש' 6-32). 21. העדה רחל וייסמן, המשמשת כפקידת הסדר רישום מקרקעין בעירייה מאז 1991, העידה בתצהירה כי העירייה הציעה לנפקעים שפנו אליה מיוזמתם, לבחור בין פיצויים כספיים לפיצויים בקרקע חלופית ונקבע נוסח חוזה עליו חתמו אלה שבחרו בחלופה של פיצוי בקרקע. החוזים שנחתמו, הובאו לאישורם של מועצת העיר ושר הפנים (סעיף 8 לתצהיר). אלה שפנו לעירייה, בתקופה מסוימת, בעקבות ההפקעה, ידעו על האפשרות לקבל קרקע בתמורה (עמ' 10 ש' 15-17). עם זאת, בשנים 1989 - 1988, חל שינוי מהותי בנסיבות ובעקבותיו הפסיקה העירייה, לחלוטין, להיענות לבקשות נפקעים לקבל קרקע חלופית והודע לכל הפונים כי פיצוי על ההפקעה ינתן אך ורק בכסף ולא בשווה כסף (סעיף 9 לתצהיר). 22. בחקירתה הנגדית העידה כי מספר שנים לפני כניסתה לתפקיד (בשנת 1991), הפסיקה העירייה לחתום על חוזים למתן קרקע תמורת ההפקעה (עמ' 15 לפרוטוקול). 23. על פי תצהירה של הגב' וייסמן ביום 13/12/89 הודיעה זאת העירייה ליורשים במכתב עו"ד טויסטר, מטעמה וכן צויין במכתבו כדלקמן: "... מכל מקום, כמי שבא במקום אביך... מוכנה העירייה לשלם את הפיצויים המגיעים כדין תמורת ההפקעה. אך, דא עקא, ליד שמו של אביך ברישומים בלשכת ספרי האחוזה, לא מפורט מספר תעודת הזיהוי שלו ואי לכך יהא עליך להמציא לעירייה, באמצעות הח"מ, תצהירים של שני אנשים שהעובדות ידועות להם, המאשרים מידיעה אישית כי אביך המנוח, אברהם שרעבי (תוך פירוט מספר תעודת הזיהוי שלו) הוא אותו אברהם בן יעקב שרעבי שרכש והיה הבעלים של החלקה שבנדון עד מועד הפקעתה. לאחר המצאת תצהירי הזיהוי, יערך חשבון הפיצויים המגיע לך ויעשו הסידורים לתשלומם ע"י העירייה". המבקשים התעלמו מכך. בחקירתה הנגדית העידה כי העירייה אינה חותמת על חוזה ללא הוכחה קניינית (עמ' 11 ש' 4-5). 24. על פי האמור בתצהירה, בסופו של יום, לא נחתם חוזה כלשהו בין המנוח לבין העירייה המקנה לו זכות לקרקע חלופית במקום פיצויי הפקעה. בעניין זה הפנתה למכתבו של עו"ד הררי, ב"כ היורשים, מיום 18/2/90 בו ציין כי "מאחר שהמנוח לא חתם על הסכם חליפין, הוצע ליורשים פיצוי כספי" (נספח ב' לתשובה). עוד צוין בתצהירה כי טענת המבקשים לפיה המנוח נתן הסכמתו לחוזה והמתין לזימונו ע"י העירייה לחתום על החוזה מועלית לראשונה בתובענה זו. 25. באשר לאישורי תשלום המיסים (אישור העירייה מיום 18/7/76 ואישור מס רכוש מיום 20/8/83) לדבריה, אין כל קשר בינם לבין החתימה על החוזה, הן מהטעם שהאישורים הוצאו בהפרש של שבע שנים זה מזה והן מהטעם שתשלום המיסים לא היווה תנאי כלשהו לחתימה על החוזה. כמו כן הדבר עומד בסתירה לסעיף 14 לחוזה הקובע כי "העירייה מתחייבת לשאת בכל המיסים, ההיטלים והאגרות החלים או שיחולו על החלקה וזאת מיום פרסום המודעה ועד רישום השטח שיגיע לבעל הקרקע בהתאם להוראות חוזה זה, על שמו". בחקירתה הנגדית העידה כי העירייה לא דרשה המצאת אישורים וזו הייתה יוזמה של בעל המגרש (עמ' 11 שורות 1-2). 26. אל מול עדותה של הגב' וייסמן עומדת עדותו של המבקש מס' 1 (להלן: "המבקש"). על פי תצהירו, המנוח הביע הסכמתו לחוזה והמתין לזימונו ע"י העירייה לחתימה ואף הכין את אישורי המיסים. כשנשאל בחקירתו הנגדית מתי המנוח הביע הסכמתו ואיך זה נודע לו, לאחר 30 שנה השיב: "זה נודע לנו לאחר שהוא נפטר שראינו את הקבלות שהוא שילם מיסי עירייה ומס רכוש. הוא נפטר בשנת 88" (עמ' 20 ש' 8-9). עולה מעדותו כי אין המדובר בידיעה פוזיטיבית מתוך דברים שהמנוח אמר לו אלא מסקנה שהסיק מאישורי המיסים. עוד עולה מעדותו שהדבר נודע לו אחרי פטירת המנוח ולא בזמן אמת. 27. כשנתבקש להסביר מדוע בצוואת המנוח נכתב שתמורת הקרקע שהופקעה מגיע למנוח קרקע או פיצוי כספי ולא צוין כי המנוח חתם על הסכם, המבקש השיב: "הוא כתב רק שאת הזכויות הוא משאיר לבנים, אם הבנים ירצו קרקע יקבלו קרקע ואם ירצו כסף אז יקבלו כסף. כמובן שדרשנו קרקע" (עמ' 20 ש' 13-15). מן הצוואה שנערכה ביום 21/1/79 עולה כי עד למועד זה לא הובטחה למנוח קרקע חלופית, אחרת ניתן היה לצפות שהדבר יצוין בצוואה. טענת המבקשים שאישורי המיסים, המתיחסים לתקופות שקדמו למועד עריכת הצוואה, מצביעים על כי הובטחה למנוח קרקע חלופית, דינה להדחות מאותו הטעם. העובדה שלא צוין בצוואה שהובטחה למנוח קרקע בתמורה להפקעה, משמיטה את הקרקע תחת הטענה שהאישורים שהוצגו מצביעים על התחייבת העיריה לקרקע חלופית. 28. על פי עדותו של המבקש, בשנת 1989, לפני שנשלח מכתב בא-כוחם לעו"ד טויסטר, העירייה הודיעה להם שהמנוח לא חתם על ההסכם והם השיבו שהם חושבים שהוא כן חתם על ההסכם (עמ' 20 ש' 21-22). גרסת זו של המבקש לפיה המנוח חתם על הסכם, עומדת בסתירה לאמור בתצהירו שהמנוח הסכים לחתום על החוזה אך המשיבה לא הזמינה אותו לחתימה (סעיף 10 לתצהיר). 29. כשנשאל מדוע המתינו עם תביעתם 20 שנה, אם בשנת 1989 חשבו שהמנוח חתם על ההסכם, השיב: "לאחר התשובה של טויסטר הכוונה הייתה להגיש תביעה. פנינו לשני עורכי דין, הררי ושמעון טננבלט, לשניהם הראנו את מכתב התשובה וסיפרנו להם מה שהעירייה אמרה לנו שאבא לא חתם על ההסכם. הררי בחר לשלוח מכתב וטננבלט יזם פגישה עם מהנדס העיר גופר שבסופם של הפגישות גופר זימן אותנו לישיבה אצלו במשרד בעירייה והסביר שלא מגיע לנו פיצוי כספי אלא נרשם על שמנו 1.12 (יח"ד), שגם לה התנגדנו ואמרנו שמגיע יותר. אמרו לנו לחכות בסבלנות ולא היה טעם לפנות לבית משפט. הוא אמר תתאזרו בסבלנות, ולאחר שגב' וייסמן התכחשה לזכות הקרקע שלנו ל-1.12 וסיפרה לנו סיפור בדים ואז החלטנו להגיש את התביעה. עד אז לא הייתה שום סיבה לפנות לבית המשפט" (עמ' 21). גרסה זו של המבקש לא נזכרה כלל בתצהירו והועלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט. משקלה הראייתי, אם כן, נמוך. גרסה זו גם אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. מכתבי עו"ד טויסטר נשלחו למבקשים בשנת 1989. מכתב עו"ד הררי לעירייה נושא תאריך 18/2/90 (נספח ט' לבקשה) ומכתב עו"ד טננבלט נושא תאריך 13/6/93. היתכן שהבטחה כה חשובה ומהותית של מהנדס העיר לא תזכה להתייחסות כלשהי במכתבי ב"כ המבקשים, או לפחות להתייחסות מפורשת בתצהיר ובתובענה? 30. לא נתתי אמון בעדות המבקש ביחס להבטחת מהנדס העיר לקבל קרקע הן בשל היותה כבושה במשך שנים כה רבות, הן בשל כך שלא הובאה כל ראיה שיכולה הייתה לתמוך בכך (זימונם של מר גופר, או עו"ד טננבלט לעדות). לו היה ממש בגרסה זו, היה בה כדי להקים למבקשים טענות כנגד העיריה לקיומה של הבטחה שלטונית, הטעייה, יצירת מצג וכו'. 31. המבקשים העלו בעדותם טענות עובדתיות סותרות. מחד נטען כי המנוח הסכים לחתום על חוזה והמתין לזימונו לחתימה ועם זאת נטען כי נמסר לו ע"י העיריה שלא יחתמו עמו על חוזה (לפני שנת 1988) והוא זעם על כך. לא היה בכך כדי למנוע מהמבקשים לטעון, באותה נשימה, שהמנוח חתם על חוזה והוא מוסתר ע"י העיריה, כמו גם שמהנדס העיר הבטיח ליורשים קרקע חלופית והמחלוקת הייתה לגבי היקף הזכויות בה. התוצאה היא, שאין ליתן אמון בגרסאותיהם הסותרות של המבקשים. 32. אם כך, הראיה היחידה שהמבקשים מסתמכים עליה בהעלותם את טענת התרמית או ההטעיה הזדונית הינה משפט אחד מתוך המכתב, לפיו ניתן היה לפנות לעיריה ולבקש קרקע חלופית תמורת ההפקעה, משנת 1973 ועד תחילת שנות ה - 90. 33. למכתב משקל ראייתי נמוך ביותר, אם בכלל. ראשית, במכתב לא נכתב שהעיריה חתמה על חוזים לקרקע חלופית עד תחילת שנות ה - 90. כל שצוין במכתב הוא שניתן היה לפנות לעירייה ולבקש קרקע חלופית עד מועד זה. שנית, מר משה רינת העיד כי האמור במכתבו לא נכתב מתוך ידיעתו האישית וכי כשנתבקש להשיב למכתב, נזקק לנתונים שקיבל מהיועצת המשפטית ועל סמך נתונים אלה נכתבו הדברים. עדותו זו לא נסתרה. 34. זאת ועוד, לו היה ממש באמור במכתב, יכולים היו המבקשים לאתר בנקל נפקעים שהתקשרו עם העירייה בהסכם לחילופי קרקע לאחר שנת 1988 והדבר לא נעשה. המבקשים לא הצביעו ולו על נפקע אחד שהתקשר עם העירייה בחוזה לקבלת קרקע חלופית לאחר שנת 1988 והדבר אומר דרשני. 35. הלכה פסוקה היא כי בטענת תרמית "מוטל על בעל הדין המטיל דופי בחבריו נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום בפני בית המשפט" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פד"י מז(2) 605, 615 (1993) וראה גם ע"א 373/89 מסרי (שחהין) נ' חלף, פד"י מה(1) 729, 742 (1991), ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פד"י לח(4) 253, 257 (1984). 36. אין די באמור במכתב כדי להוכיח תרמית או הטעיה בזדון. המשפט עליו מסתמכים המבקשים הינו כללי ביותר ובגדר עדות שמיעה. יוסף כי טענת המרמה הועלתה לראשונה ע"י המבקשים בהתנגדותם לבקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, כשבתובענה נטען באופן מינורי יותר כי סירובה של העירייה והנמקתה הינה "בלתי נכונה עובדתית ומטעה בעליל". אין זו הדרך להעלות טענת תרמית. תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי מטילה נטל פירוט מוגבר בקובעה:- "כל מקום שבעל דין טען טענת מצג שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים,יפורטו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות". (ראה גם: ע"א 4004/90, אבי לוי קורפ בע"מ נ' פולירול בע"מ, פ"ד נ(1) 705) 37. הפקודה אינה מקנה לנפקע זכות לקרקע חלופית בתמורה למקרקעין שהופקעו. לנפקע זכות לפיצויים כספיים בלבד. יוצא, אם כן, שהמבקשים מבססים את טענותיהם לקרקע חלופית על כך שהופלו לרעה ביחס לנפקעים אחרים, שקיבלו בשנים 1989-1990 קרקע חלופית, בעוד הם נתקלו בסירוב העירייה לכך. טענה כזו יש להוכיח בראיות כבדות משקל. במיוחד כך הדבר כשבמספר פסקי דין שדנו באותה הפקעה ובתביעות דומות לקבלת קרקע חלופית נקבע כי בשנת 1988, שינתה העירייה את מדיניותה וחדלה להיענות לבקשה לפיצויים בקרקע חלופית. (ראה ה"פ 1047/96 קופמן נ' עיריית חולון סעיף 5 להחלטה, ה"פ 1046/96 גוש 6043 חלקה 36 בע"מ נ' עיריית חולון (עמ' 6 שורה 23 לפסק הדין), וכן ראה ת.א. 1141/00 פוליטי נ' עיריית חולון. הקביעות העובדתיות בפסקי הדין מגבירות את הנטל המוטל על המבקשים להזים את טענת העירייה. אין די לטעון בעלמא שהעירייה הטעתה את הנפקעים ואת בתי המשפט מבלי לבסס טענות אלה על ממצאים וראיות. 38. נדבך נוסף לטענת התרמית שהעלו המבקשים מצוי, לשיטתם, במכתבו של עו"ד טויסטר מיום 29/3/89 שהטעה אותם לחשוב שהעיריה מעולם לא התחייבה לתת קרקע חלופית במקום פיצוי ההפקעה. אף טענה זו דינה להידחות. את מכתב עו"ד טויסטר יש לפרש כך שכוונתו היתה שאין העיריה מחוייבת, ככלל, על פי חוק, להעניק קרקע חלופית לנפקעים ולא ניתן לחייבה לכך. לא נרשם במכתב שהעיריה מעולם לא התקשרה בחוזה לקרקע חלופית עם נפקעים אחרים. מה גם שבפועל האמור במכתב לא גרם להטעיה כלשהי, מאחר והמבקשים שבו ופנו לעיריה לקבלת קרקע חלופית, ולא ראו במכתב "סוף פסוק". האם התביעה לקרקע חלופית התיישנה 39. המבקשים סומכים ידם על סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע: "7. הייתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה". 40. בהקשר זה נקבע בע"א 3552/01 Bbanco Exterior נ' Zegluga Polska פדי נט (4) 941, פיסקה 19:- "לא מן הנמנע במקרים מיוחדים וחריגים יהיה בתרמית אף כדי להצדיק לפטור תובע כליל מעולו של דין ההתיישנות, אך קודם שיידרש בית המשפט לשקול אפשרויות אלו במקרה נתון, מוטל על התובע להציג לפניו תשתית עובדתית המבססת, ברמה הלכאורית, את טענת התרמית. לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות". 41. משלא הוכח שהעירייה נהגה בתרמית או בהטעיה זדונית, לא מתקיימים התנאים להחלת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, ונותרים אנו עם תקופת ההתיישנות הכללית. כשעסקינן בהפקעה מיום 1.3.73 הרי שעד הגשת התביעה חלפו למעלה מ-36 שנים וברי כי חלה התיישנות. 42. למעלה מן הדרוש יוסף כי לא ברור מדוע השתהו המבקשים השתהות כה ממושכת מאז נודעה להם עמדתה הנחרצת של העירייה שלא להעניק להם קרקע חלופית שמצאה ביטויה בכתב בשנת 1989, והיתה ידועה למנוח לפני שנת 1988, עוד בחייו. (סעיף 12 (ב) לתצהיר המבקש). טענות המבקשים כי בשל מצבם הרפואי של המנוח ובנו לא התפנו לטפל בתביעתם במשך עשרות שנים, אינה מתקבלת על הדעת. 43. התוצאה, אם כן, היא כי יש לדחות את הבקשה לצו הצהרתי הקובע שהמבקשים זכאים לזכויות בקרקע חלופית תמורת ההפקעה וכי העירייה הטעתה אותם בסרבה לתת להם קרקע חלופית. חוסר תום לב בפעולות בשנת 1972 44. המבקשים עותרים גם למתן צו הצהרתי כי העירייה פעלה בחוסר תום לב בבטלה בינואר 1972 את תוכנית ח/103 לאיחוד וחלוקה משנת 1962. דין עתירה זו להדחות הן מחמת התיישנות והן מחמת העדר כל ראיה לחוסר תום ליבה של העירייה. האם התביעה לפיצוי כספי התיישנה? 45. העתירה החלופית של המבקשים היא לקבוע את סכום הפיצויים והפסד דמי החכירה שעל העירייה לשלם להם בגין הפקעת המגרש ואי תשלום הפיצוי עד כה. לאור השיהוי הממושך בהגשת התביעה, יש לבחון תחילה את טענת ההתיישנות שהעלתה העירייה. 46. בע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה פדי ס (4) 437 נקבע כי דיני ההתיישנות הכלליים חלים גם על תביעות בגין פיצויי הפקעה ותביעות אלה כמוהן כתביעות כספיות. עם זאת נתגלעה מחלוקת בין שופטי ההרכב בשאלה מתי נולדה עילת התובענה. המשנה לנשיא, השופט חשין היה בדעה כי כל עוד לא סירבה הרשות המפקיעה להענות לדרישת בעל הזכות, רואים אותה כמחזיקה בפיצויי ההפקעה בנאמנות עבורו. עילת התביעה נוצרת, אם כן, עם סירובה של הרשות לשלם את הפיצוי. לדעת השופטת ארבל, תקופת ההתיישנות מתחילה במועד בו מומשה המטרה הציבורית שלשמה בוצעה ההפקעה. לדעת השופט גרוניס עילת התביעה מתגבשת לכל המאוחר במועד מסירת החזקה בקרקע המופקעת לידי הרשות המפקיעה. משנתפצלו דעות השופטים ובהתחשב בחשיבות הסוגיה שעמדה להכרעה, הוחלט על עריכת דיון נוסף, אשר טרם ניתן בו פסק דין סופי. 47. המבקשים בסיכומיהם לא התייחסו כלל לפס"ד ארידור, וכל שטענו ביחס להתיישנות נסמך על התרמית הנטענת וההתיישנות המיוחדת לה. המבקשים אף לא התייחסו לבקשת העיריה להגיש תצהירי זיהוי על מנת להוכיח את זכויותיו הקניניות של המנוח במגרש המופקע. 48. מבין עמדות השופטים, נראה כי במקרה זה יש לאמץ את עמדת השופט גרוניס. במקרה שבפני העירייה לא סירבה לשלם פיצוי כספי למבקשים אלא להיפך, היא שבה והציעה למבקשים פיצוי כספי והמבקשים הם אלה שסירבו וחזרו וביקשו לקבל זכויות בקרקע חלופית. בשנת 1989 העיריה הודיעה כי עליהם להוכיח את זכות המנוח במגרש (בהגשת תצהירי זיהוי) והמבקשים התעלמו מכך. ב"כ המבקשים או מי מטעמם, שבו ופנו במכתבים לעיריה בשנים 1990, 1993, 2004 ו- 2009. במענה למכתב משנת 2004 העלתה העיריה לראשונה את הטענה שהתביעה התיישנה. סבורה אני כי לא ניתן לראות בהתנהלות זו של העיריה סירוב לפצות את המבקשים ולכן לא ניתן לקבוע מהו המועד בו מתחיל מירוץ ההתיישנות, על פי עמדה זו. באשר לעמדת השופטת ארבל, אף היא אינה ניתנת ליישום בענייננו מאחר ולא הוכח מתי מומשה המטרה הציבורית שלשמה בוצעה ההפקעה. התובענה הוגשה מספר שנים לאחר מתן פסה"ד ארידור ולו רצו המבקשים להוכיח שתביעתם לא התיישנה, היה עליהם להביא ראיות ולהעלות טענותיהם בענין זה. כזאת לא נעשה ע"י המבקשים. על פי עמדת השופט גרוניס, מירוץ ההתיישנות מתחיל לכל המאוחר עם מסירת החזקה במקרקעין המופקעים לעיריה ובענייננו, משנת 1973. 49. התוצאה, אם כן, שהתביעה לתשלום פיצוי ההפקעה התיישנה בחלוף למעלה מ-30 שנים מיום הווצרות עילת התביעה ודינה להידחות. 50. לא נעלם מעיניי שהפקעת זכות במקרקעין מהווה פגיעה של הרשות בזכות הקניינית של הפרט ולכן מחויבת הרשות לפצות את היחיד שזכויותיו נפגעו. עם זאת, במקרה זה המבקשים השתהו עשרות שנים, לא פעלו כנדרש להוכיח את זכויות המנוח והתעלמו מעמדת העירייה שלא להעניק להם פיצוי בקרקע חלופית אלא פיצוי כספי בלבד, מתוך מחשבה, שצצה כל פעם מחדש, שיוכלו לשנותה. התוצאה, בנסיבות אלה, הינה בלתי נמנעת. הבקשה לפיצול סעדים 51. המבקשים הגישו בקשה לפיצול סעדים בה צוין כי אם תביעתם העיקרית לקבלת קרקע חלופית תידחה מסיבה כלשהיא, לאור המירמה שהופעלה על המנוח והמבקשים כאחד, יהיו המבקשים זכאים לפיצויים בגין כל הנזקים שנגרמו להם מהתנהגות המשיבה. דין הבקשה לפיצול סעדים להידחות. כשם שתביעתם נשוא תובענה זו נדחתה מחמת התיישנות כך גם התיישנה, עילת התביעה לנזקים הנטענים, אם בכלל קיימת עילה כאמור. כמו כן, משנקבע שהעיריה לא פעלה בתרמית והטעיה כלפי המנוח ו/או המבקשים, לא ניתן לתבוע נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בשל אותה תרמית נטענת. התוצאה: 52. התוצאה, אם כן, שתביעת המבקשים על כל חלקיה נדחית וכך גם הבקשה לפיצול סעדים. המבקשים ישאו בהוצאות המשפט של המשיבה בסכום של 10,000 ₪. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום. ניתן היום, י"א כסלו תשע"ב, 07 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים. קרקעותקרקע חלופיתהפקעה