התובע הגיש נגד הנתבע תביעה למתן חשבונות. הנתבע טוען שהתביעה התיישנה זה מכבר ולפיכך יש לדחותה על הסף. הצדדים הגישו את טיעוניהם בכתב, ומכאן פסק הדין המקבל את טענת הנתבע, שלפיה כאמור, דינה של התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה. א. העובדות הרלוונטיות 2. ביום 25.11.2011 הגיש התובע נגד הנתבע תביעה למתן חשבונות, שבמסגרתה ביקש כי בית המשפט יורה לנתבע להמציא "דו"ח כספי מלא ומפורט ומבוקר ומגובה באסמכתאות, קבלות וחשבוניות לעניין ניהול הכספים שהועברו בנאמנות לידי הנתבע עבור התובע". ניהול הכספים, שבעניינו התבקשו החשבונות מתייחס לכספי פיצויים בגין הפקעת מקרקעין, שהעבירה עיריית ירושלים אל התובע ומשפחתו בשנת 2002. נתון זה, שלפיו התשלום האחרון שולם על-ידי עיריית ירושלים ביום 13.2.2002 עולה מכתב התביעה (שם, פסקה 13(ד)(3)), וגם מהאמור בכתב ההגנה (פסקה 35). חשוב גם להדגיש, כי בשום שלב לא חלק התובע על טענת הנתבע, שלפיה הכספים נמסרו על-ידי הנתבע אל התובע ואל בני משפחתו, שהיו שותפים עמו במקרקעין שהופקעו, סמוך לאחר שהתקבלו אצל הנתבע וכי לא עוכבו אצלו. טענה זו אף מתיישבת עם צילומי ההמחאות שצירף התובע אל כתב התביעה, שלפיהן ההמחאה האחרונה שנמסרה לתובע מהנתבע נושאת תאריך 25.2.2002 (נספח ב' של כתב התביעה). 3. בכתב התביעה טען התובע שביום 11.8.2008 קיבל תעודת עובד ציבור שעליה חתום מר קובי סדן, הממונה על נכסי עיריית ירושלים, שבה פורטו סכומי הפיצויים ששילמה העירייה באמצעות הנתבע. לאחר בדיקת סכומים אלו, כך לטענת התובע, הגיע למסקנה שישנן אי התאמות בין הסכומים ששילמה העירייה לבין אלו שהעביר הנתבע לידיו, ומכאן תביעתו להורות לנתבע למסור לו את החשבונות כאמור. בכתב ההגנה שהוגש ביום 10.1.2011 טען הנתבע שהתביעה כאמור, התיישנה. לגופה של התביעה טען, כי בשעתו מסר לתובע את כל החשבונות וכי בכל מקרה, אלו נערכו יחד עימו. עוד טען, כי המציא לתובע את כל המסמכים הרלוונטיים שנותרו ברשותו, כי אין לו מסמכים נוספים וכי אף לא חלה עליו כל חובה לשמור מסמכים במשך תקופה כה ארוכה. מסיבה זו גם טען, שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר באופן שמונע ממנו להתגונן כראוי מפניה. 4 בקדם המשפט שהתקיים ביום 17.1.2012, נקבע שתחילה תתברר טענת ההתיישנות ובהתאם לכך נקבעו מועדים להגשת תגובת התובע ותשובת הנתבע. תגובת התובע הוגשה ביום 12.2.2012 ותשובתו של הנתבע הוגשה ביום 18.3.2012. ב. טענות הצדדים 5. התובע טען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות של הנתבע. תחילה טען כי הנתבע לא תמך את בקשתו בתצהיר, וכן טען שהנתבע לא טען שבשל חלוף הזמן אין עוד בידיו את המסמכים הרלוונטיים, מה גם שהנתבע הגיש מסמכים רבים. התובע טען עוד שגם הנתבע אישר, שנמשכו התכתבויות בין הצדדים בעניין נושא התביעה, גם בשנים 2005, 2006 ו-2007, כך שאין לומר שהעניין הסתיים בשנת 2002. בנוסף לכך טען התובע, כי אפילו התיישנה התביעה, הרי שלאור הוראות בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, בדבר המועד שבו יש למנות את תקופת ההתיישנות, אין לומר שהתביעה התיישנה. בעניין זה הסתמך התובע על הוראות סעיפים 7 (תרמית והונאה), 8 (התיישנות שלא מדעת) ו-9 (הודאה בקיום זכות), אולם מעבר להבאת לשון הסעיפים ופירוט האמור בהם, לא הראה התובע באופן ממשי כיצד יש ליישם הוראות אלו על ענייננו. התובע גם טען, כי מאחר שטענת התיישנות חוסמת את זכות הגישה לערכאות, יש להתייחס אל טענה זו בזהירות ובצמצום. 6. בתשובתו לתגובת התובע ביקש הנתבע לדחות את כל טענותיו של התובע. לטענתו, עילת התביעה נולדה עוד בשנת 2002 וכי תביעה למתן חשבונות ניתן להגיש רק בהתייחס לתקופה של שבע שנים שקדמה להגשת התביעה, לפיכך התביעה התיישנה. הנתבע טען עוד, כי טענות התובע סתמיות, תוך הפניה להוראות בחוק ההתיישנות מבלי להראות כיצד הן ישימות על המקרה הנדון. באשר לטענה כי בשנים האחרונות היו חילופי מכתבים בין הצדדים טען הנתבע, כי אין באלו כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, וכי בהתאם להוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות, רק תביעה המוגשת אל בית המשפט הממלאת אחר תנאי סעיף זה, תעצור את תקופת ההתיישנות. הנתבע חזר וטען כי מסר את כל המסמכים שיש ברשותו, וכי לא חלה עליו כל חובה לשמור מסמכים מעבר לתקופה של שבע שנים. בעניין זה הפנה גם אל הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973 וגם אל תקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ו-1976. לבסוף חזר הנתבע, על תכליתו של העיקרון בדבר התיישנות תביעות, אשר לנוכח הטעמים העומדים בבסיסו של עיקרון זה, אין הצדקה לבירורה של התביעה הנדונה, שכאמור, התיישנה זה מכבר. ג. דיון (1) הערות בעניין טענות התובע והטענה בדבר היעדר תצהיר 7. נקדים ונאמר, כי ראוי היה לדחות את כל טענותיו של התובע אף מבלי להידרש אליהן, וזאת מן הטעם שהתובע לא הניח כל נימוק ממשי לאף טענה מטענותיו. בטענותיו פירט הוראות מחוק ההתיישנות מבלי להסביר או לנמק באופן אמיתי, כיצד יש בכל הוראה כדי לעכב את מניין תקופת ההתיישנות. מכל מקום, ואפילו הדבר נעשה מעבר לדרוש, נדון בטענותיו של התובע בשים לב לתשובותיו של הנתבע. 8. תחילה נבקש לסלק מן הדרך את טענת התובע, שלפיה יש לדחות את טענת ההתיישנות שטען הנתבע מהטעם שטענותיו בעניין לא נתמכו בתצהיר. טענה זו שטען התובע, ראוי היה שלא תיטען עכשיו ובדיעבד. בדיון שהתקיים ביום 17.1.2012, שבו נקבע שתחילה תתברר טענת ההתיישנות, לא העלה התובע טענה מעין זו והיה ברור לכל הצדדים שטענת ההתיישנות תתברר על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט ועל סמך הטענות בכתב שאותם יגישו הצדדים, הגם שהדברים לא נכתבו באופן מפורש בפרוטוקול. לפיכך ראוי היה שהתובע לא ינסה להיתפס לעניין זה במסגרת טענותיו בכתב. 9. מכל מקום, את הטענה שלפיה הבקשה לדחיית התביעה על הסף, שהתבקשה במסגרת כתב ההגנה, לא נתמכה בתצהיר, יש לדחות גם לגופה וזאת בהיותה נסמכת על העובדות שנטענו בכתב התביעה ועל נספחיהן. בנסיבות אלו, חל הכלל ש"אם העובדות הנדרשות עולות מהבקשה ומהמסמכים המצורפים לה או ממסמכים אחרים אשר בפני בית-המשפט, אין צורך בתצהיר" (ע"א 8160/01 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ' א' בע"מ (בפירוק), פ"ד נ"ז(6) 597, בעמ' 603 (פסקה 6) (2003), שניתן על-ידי כבוד השופט ת' אור. כן ראו: א' גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי מהדורה עשירית תשס"ט-2009, בעמ' 476. להלן - גורן). רק במקום שבו אין בפני בית המשפט נתונים עובדתיים, המאפשרים לקבוע אימתי מתחיל מניינה של תקופת ההתיישנות, יש צורך בתצהירים ובבירור עובדתי (ראו למשל את העניין שנדון בע"א 1708/05 אבי גרא, עו"ד (רו"ח) נ' ד"ר יהושע רוזנצוויג, עו"ד (2006), על-ידי כבוד השופטים א' ברק וא' גרוניס וכבוד השופטת ע' ארבל). בענייננו, אין מחלוקת באשר למועדים, אין מחלוקת באשר לנתונים העובדתיים ואף אין מחלוקת בעניין המסמכים שצירף התובע לתמיכה בטענותיו. בנסיבות אלו, לא נדרש תצהיר. כך אמנם נקבע בעניין הבנק הבינלאומי הנזכר, כי "מסקנתנו היא שעל יסוד החומר שבא בפניו, היה בית-המשפט רשאי להגיע למסקנות שהגיע אליהן", אף מבלי שהמבקש באותו עניין נדרש להוכיח את טענותיו בתצהיר (שם). מכאן שאין כלל הקובע שנדרש תצהיר בכל מקרה, אלא הדרישה לתמיכת בקשה בתצהיר קמה רק במקום שבו אין בפני בית המשפט את הנתונים הדרושים להכרעה, או שהצדדים חלוקים ביחס לעובדות שעל בסיסן מכריע בית המשפט. (2)       מועד היווצרות עילת התביעה לעניין התיישנות   10.      חוק ההתיישנות קובע בסעיף 5(1), שתובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים, וסעיף 6 קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה "ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (21.7.2003), בפסקה 8. כן ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684; ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594).   עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (ע"א 1650/00 זיסר, שם). במילים פשוטות "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010), פסקה 39 בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית).   11. התביעה הנדונה שעניינה תביעה למתן חשבונות, הוגשה כאמור, ביום 25.11.2011. מכאן שאם יימצא שעילת התביעה התגבשה למעלה משבע שנים קודם למועד הגשת התביעה - כך שהתגבשה קודם ליום 25.11.2004 - כי אז המסקנה תהיה שהתביעה הנדונה אמנם התיישנה. תביעה למתן חשבונות היא עילה מתמשכת המתחדשת בכל יום, כל עוד נמשכת בין הצדדים מערכת היחסים המקימה את העילה להגשת תביעה מעין זו. אולם תביעה למתן חשבונות ניתן להגיש רק ביחס לשבע השנים שקדמו להגשת התביעה ובלבד שמערכת היחסים שבין הצדדים נמשכת. ראו בעניין זה את פסק-דינה של כבוד השופטת ש' נתניהו בע"א 502/88 אדמונד שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד(3) 833 (1990), בפסקה 2: "עילתו למתן חשבונות ... זו עילה מתמשכת ומתחדשת מיום ליום. אף בהנחה שההליכים הקודמים אינם מפסיקים את מרוץ ההתיישנות , תחול ההתיישנות רק על מתן חשבונות לתקופה שהסתיימה שבע שנים קודם להגשת התביעה". אולם אם הסתיימה מערכת היחסים המקימה את העילה להגשת תביעה למתן חשבונות, כי אז יחל מניין תקופת ההתיישנות ממועד סיום מערכת היחסים שבין הצדדים. זאת מן הטעם שתביעה כאמור, ניתן להגיש רק כל עוד מתקיימת בין הצדדים מערכת יחסים של שותפות, שליחות, הרשאה, נאמנות וכיוצא בזה, המקימה את העילה להגשת תביעה כאמור (ראו: גורן, עמ' 220). מכאן אפוא, שהתביעה למתן חשבונות יכולה הייתה להיות מוגשת רק ביחס לתקופה שבו נולדה עילת התביעה ועד תקופה של שבע שנים מאותו מועד. 12. מהאמור בכתב התביעה, כמו גם מנספחיה, עולה שייצוגו של התובע על-ידי הנתבע בעניין קבלת הפיצויים בגין הפקעת המקרקעין הסתיימה בשנת 2002 לאחר שהנתבע העביר אל התובע ואל משפחתו את כל כספי הפיצויים ששולמו להם באמצעותו על-ידי עיריית ירושלים. מכאן, שכבר אז יכול היה התובע לדרוש את החשבונות כדי לבדוק אם הנתבע אמנם ניהל את ענייניו כנדרש. כך גם יכול היה התובע כבר בשנת 2002 לדרוש מהעירייה תעודת עובד הציבור שתפרט את כל התשלומים ששילמה לתובע ולמשפחתו באמצעות הנתבע. לפיכך ומאחר ש"כוח התביעה" התגבש במועד זה, הרי שמאז שנת 2009 התביעה התיישנה. (3) האם התקיימה עילה לעיכוב תקופת ההתיישנות 13. משהגענו למסקנה שהתביעה התיישנה, יש לבחון אם כטענת התובע, התקיימה עילה כלשהי לעיכוב תקופת ההתיישנות, כך שיש למנות תקופה זו רק ממועד מאוחר יותר. בעניין זה טען התובע, ארבע טענות שבהן נדון, הגם שהתובע לא ביסס אף אחת מטענות אלו. הטענות שטען התובע הן כאמור: תרמית ואונאה; התיישנות שלא מדעת; הודאה בקיום זכות; ניהול מגעים בין הצדדים. סעיף 7 בחוק ההתיישנות - תרמית ואונאה 14. בכתב התביעה לא נטענה כל טענה שלפיה הנתבע נקט תרמית או אונאה כלפי התובע, ולפיכך מטעם זה יש לדחות את הטענה שלפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה. כך במיוחד שגם בתגובת התובע לא נאמר דבר מעבר לאמירה הסתמית כי "התנהלותו וטענותיו של הנתבע מצדיקות החלת הוראת סעיף 7 של חוק ההתיישנות". אולם אפילו היה טוען כן בכתב התביעה, לא הראה התובע מהי אותה "תרמית או אונאה" ואף לא אימתי נודעה לו, שאז יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות (ראו בעניין זה למשל, ע"א 4958/99 עין גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד נה(2) 11 (2000), פסק-דינו של כבוד השופט י' אנגלרד בפסקאות 23-22; ע"א 9800/01 יעקב שאוליאן נ' רוחולה אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389 (2004), פסק-דינו של כבוד השופט א' מצא בפסקאות 11-9). לפיכך משלא טען התובע טענת מרמה או אונאה ואף לא טען מתי נודעה לו, ממילא שגם לא ניתן לומר אימתי מתחיל מניינה של תקופת ההתיישנות ולא ניתן כלל לדון בטענה ולפיכך דינה להידחות. סעיף 8 בחוק ההתיישנות - התיישנות שלא מדעת 15. התובע טען כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו וכי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. אולם פרט למילים ריקות אלו, לא טען דבר, ולא הניח כל תשתית לביסוס טענתו זו. הוראת סעיף 8 בחוק ההתיישנות קובעת שבמקום שבו לא ידע התובע על עילת התובענה, תוארך תקופת ההתיישנות אם התמלאו התנאים הקבועים בסעיף זה, שזו לשונו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".   על-פי הוראה זו, הארכת תקופת ההתיישנות תחול רק במקום שבו התקיימו ארבעה תנאים מצטברים אלו: האחד, קיומן של עובדות אשר נעלמו מן התובע; השני, העובדות שנעלמו מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; השלישי, העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; הרביעי, שהתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה. רק בהתקיים כל ארבעת התנאים המצטברים, יידחה מירוץ ההתיישנות עד המועד שבו נודעו לתובע אותן עובדות (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מ"ט(5), 485, 497 (1996), שניתן על-ידי כבוד השופט ד' לוין. כן ראו: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקה 42; ע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חברת דובק בע"מ (2010), פסקאות 14-7 בפסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה; ע"א 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק (2010), פסקה 24 בפסק-דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן. כן ראו את פסק הדין שניתן לאחרונה ממש, בעניין ע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (22.2.2012), בפסקאות 13-11 בפסק-דינה של כבוד השופטת א' חיות).   מאחר שהוראה זו מהווה חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכחת כל ארבעת התנאים מוטל על הטוען לו, ובענייננו, על התובע (ע"א 97/77 נחמן זונבנד נ' אלכסנדר קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, בעמ' 471 (1997), בפסק-דינה של כבוד השופטת מ' בן-פורת. כן ראו: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית בפסקה 41; עניין מולהי, בפסקה 10; עניין סיגמן, בפסקה 14). לא רק שנטל ההוכחה מוטל על התובע, אלא עליו לטעון זאת בכתב טענותיו ולפרט את העובדות המבססות את טענתו זו (עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, שם).   16. באשר להיקף הגילוי הנדרש, או רמת הידיעה שדרוש שתהיה לתובע כדי שניתן יהיה להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות מאותו מועד, נקבע כי די שיתגלה לתובע "בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לאירוע, או כאשר נתגלה לתובע ולו קצה חוט הקושר ... בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק" (עניין סיגמן, פסקה 14 וכן ראו עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקה 45, שבשניהם נקבע כן בעקבות פסק הדין בע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 865 (1998), שניתן על-ידי כבוד השופט א' גולדברג).   עוד נקבע כי המבחן הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות הוא מבחן אובייקטיבי. "לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר" (עניין אורי שגיא בפסקה 24. כן ראו: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקה 55-49).   17.       יישום הכללים אשר נקבעו בפסיקה על המקרה הנדון מוביל למסקנה כי אין מקום להחיל על התביעה הנדונה את הכלל הקבוע בסעיף 8 בחוק ההתיישנות, שעניינו התיישנות שלא מדעת. התובע לא הניח תשתית עובדתית כלשהי שבכוחה להוכיח ולו אחד מארבעת התנאים, שלפיהם יכול הכלל בדבר התיישנות שלא מדעת לחול בענייננו. זאת ועוד, לאור העובדה שלטענת התובע העילה שבעקבותיה הוגשה התביעה הייתה קבלת תעודת עובד הציבור מהעירייה, שאותה קיבל עוד בשנת 2008, הרי שלא הייתה כל מניעה אובייקטיבית לכך שיבקש את אותה תעודה שנים קודם לכן. לפיכך, אין לומר שאי ידיעת התובע עומדת במבחנים אובייקטיביים, ולפיכך אין מקום להחלת עילת ההשעיה של תקופת ההתיישנות, הנסמכת על הכלל בדבר התיישנות שלא מדעת. סעיף 9 בחוק ההתיישנות - הודאה בקיום זכות 18. גם את הטענה הנסמכת על הוראת סעיף 9 בחוק ההתיישנות, שעניינה "הודאה בקיום זכות", טען התובע מבלי לפרט ומבלי לומר היכן, אם בכלל, הודה הנתבע בקיום זכותו הנטענת של התובע. כל אשר טען התובע בעניין זה הוא שהנתבע הודה בטענת התובע בכתב קודם להגשת התביעה, בכתב ההגנה ובנספחיו, מבלי להפנות לדבר (פסקה 12 בתגובת התובע). סעיף 9 בחוק ההתיישנות, קובע שאם הודה הנתבע בזכות הנתבעת ממנו על-ידי התובע, כי אז תקופת התיישנות תביעתה של אותה זכות, תחל מיום ההודאה. זו לשון הסעיף:   "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".   בעניין זה נקבע, שכדי "לבוא בגדרי חריג זה נדרש כי תתקיים הודאה מפורשת של הנתבע (...) בקיום הזכות או שיעשה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" (ע"א 2016/07 שמעון לוי נ' ששון לוי (9.11.2009), כבוד השופט ס' ג'ובראן, בפסקה 30). אין די בהודאה משתמעת אלא, על ההודאה בקיום הזכות להיות מפורשת. ראו בעניין זה את האמור בפסק-דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (16.8.2005), בפסקה 5): "הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע'. דרישה זו נדונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (...), מפי השופט זמיר. בין היתר, נקבע באותה פרשה כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך 'הודאה'. כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות".   19.       לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין הודאה בקיום זכות, ככזו העוצרת את תקופת ההתיישנות, אין לומר שהנתבע הודה בקיום זכותו של התובע. לא רק שהתובע לא הצביע על הודאה מעין זו, אלא שלא הצביע על הודאה מפורשת. עוד נוסיף, כי העובדה שהנתבע נעתר לבקשת התובע ומסר לו את כל המסמכים הרלוונטיים שהיו ברשותו, אינה מצביעה על זכות התביעה של התובע. 20. היענות הנתבע לבקשת התובע לקבל מסמכים, לא רק שאינה עוצרת את תקופת ההתיישנות, אלא שאין זה ראוי שהתובע יעשה שימוש בהיעתרות הנתבע לבקשתו למסור לו מסמכים כדי לטעון שאותה היענות ושעצם מסירת המסמכים יעמדו לנתבע לרועץ. בנוסף לכך, יש לדחות גם את טענת התובע כי עצם ניהול המגעים במהלך השנים האחרונות עוצר את תקופת ההתיישנות ומשהה אותה. כפי שנפסק לא פעם, רק הגשת תביעה אל בית המשפט, שלגביה מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 15 בחוק ההתיישנות, עוצרת תקופה זו (ראו בעניין זה ובעניין הוראת סעיף 15 בחוק ההתיישנות בין השאר: פסק-דינו של כבוד השופט ש' לוין בע"א 748/89 שלומית שפירא נ' שמחה חייט, פ"ד מח(2) 365, בעמ' 371 (1994); ע"א 2486/04 אהרן אהרוני נ' אלחנני, דנציגר, שפרן ושות, עו"ד (2005) בפסקאות 41-35 בפסק-דינה של כבוד השופט מ' נאור; פסק-דין זיסר שנזכר לעיל). בענייננו, אין מחלוקת שלא הוגשה כל תביעה אל בית המשפט, כך שממילא אין כל רלוונטיות לטענות התובע בעניין. אין במגעים כלשהם, בכתב או בעל-פה, כדי לעצור את תקופת ההתיישנות. (4)       סיכום נושא ההתיישנות   21.       המסקנה המתבקשת מכל האמור הוא שהתביעה למתן חשבונות שהגיש התובע התיישנה, וכי לא היה כל אירוע שהיה בו כדי לעצור את מניין תקופת ההתיישנות. בנסיבות אלו, אין מנוס מדחיית התביעה על הסף.   22.       גם המדיניות העומדת בבסיס עיקרון התיישנותן של תביעות מצדיקה את דחיית התביעה הנדונה מחמת התיישנותה. ראו על כך בדברי כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בעניין הטעמים העומדים בבסיסו של עיקרון ההתיישנות שעוגן בחוק ההתיישנות, כפי שהובאו בד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London), פ"ד מד(2) 265 (1990) (בפסקה 21):   "מדיניות זו מבוססת על שלושה טעמים הקשורים בבעלי הדין עצמם (ראה ד"נ 36/84, בעמ' 602) ראשית, טעם ראייתי הקשור בקושי לשמור, לזמן רב מדי, על אמצעי ההוכחה. ההגינות כלפי החייב דורשת, כי חייב להגיע זמן, שבו הוא יוכל לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. 'אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים...' (ע"א 165/83, בעמ' 558); שנית, טעם הקשור במהירות התנועה והחיים של תקופתנו, בה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו; שלישית, טעם הקשור בעצם עבור הזמן, אשר משתמעים ממנו ויתור או מחילה. בצד טעמים אלה, שעניינם בעלי הדין, יש להוסיף טעמים הקשורים באינטרס הציבורי. אינטרס זה הינו, כי 'זמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח' (ע"א 165/83 הנ"ל, בעמ' 559)".   לאחר שעמד על טעמים אלו הוסיף בית המשפט כי "שיקולים אלה כולם - הן השיקולים בדבר היחסים בין הצדדים והן השיקול הציבורי - חלים בענייננו". שיקולים אלה כולם, חלים אף בענייננו (ראו גם דברים דומים שאמר כבוד השופט מ' זילברג, שאליהם הפנה הנתבע, בע"א 158/54 יצחק דה בוטון נ' בנק המזרחי, פ"ד י 687 (1956)).   (5)       שיהוי בהגשת התביעה   23.       משהגענו לכלל מסקנה שהתביעה התיישנה, הרי שאיננו נדרשים עוד לשאלה אם יש לדחות את התביעה על הסף בשל השיהוי שחל בהגשתה. למרות זאת נוסיף, כי אלמלא התיישנה התביעה, לא מן הנמנע שהיה מקום לדחותה בשל הגשתה בשיהוי כה ניכר. אפילו היינו מקבלים את טענת התובע בדבר הצורך במסמכים ובחשבונות שתבע לקבל - טענה אשר לא התקבלה - הרי שלא ברור מדוע במשך כעשר שנים מאז קיבל את התשלום האחרון, לא תבע מהנתבע לקבל את אשר הוא מבקש בתביעתו הנדונה.   24.       הגם שחוק ההתיישנות קובע תקופות התיישנות סטטוטוריות, קובע סעיף 27 כי בית המשפט מוסמך לדחות תביעה מחמת שיהוי, אפילו התביעה לא התיישנה, בקובעו כי "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".   המבחנים לדחיית תביעה מחמת שיהוי בהגשתה, נדונו בהרחבה בפסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 443 (2003). כאמור שם (פסקה 14), "השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי במובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94)".   כדי שתתקבל טענת שיהוי, על הנתבע להוכיח כי "בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי, שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע" (שם, פסקה 14. ראו גם את פסקי הדין המובאים שם). יחד עם זאת, מדגיש בית המשפט כי יש להראות "מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו" (שם).   באשר לדרישה של שינוי מצבו של הנתבע לרעה, נקבע שם כי בין השאר יש לבחון, אם התובע הציג "מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו" (שם). הכוונה היא אפוא, למצב אשר בו התובע נמנע לתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר, באופן שהצביע כי שוב לא יעמוד על אותן זכויות, ובשל כך שינה הנתבע את מצבו לרעה.   25.       הנתבע חזר וטען, גם בכתב ההגנה, גם בתשובתו לתגובת התובע וגם בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 17.1.2012 שמסר לתובע את כל המסמכים שיש ברשותו. מסמכים אחרים, ככל שלא נשמרו, לא היה חייב לשמור ובכל מקרה אינם עוד ברשותו. די בכך כדי להצביע על השיהוי הניכר בהגשת התביעה ודי בכך כדי למנוע כל סעד אופרטיבי שנתבע בתביעה.   ד. סיכום   26.       לאור האמור, הרי שהתביעה הנדונה התיישנה, ולפיכך דינה להידחות על הסף.   הגם שהנתבע ייצג את עצמו, בהיותו עורך-דין במקצועו, הוא זכאי גם לכך שייפסק לו שכר-טרחת עורך-דין וגם הוצאות משפט. לפיכך, התובע ישלם לנתבע עבור אלו סך של 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. ניתן היום, כ"ט באדר תשע"ב, 23 במרץ 2012, בהעדר הצדדים. שאלות משפטיותהתיישנות