בקשת עיקול במסגרת בקשה למינוי מנהל עזבון

ערעור על פסק דינו והחלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט פיליפ מרכוס) מיום 4.7.11. השופט דוד מינץ: הרקע לערעור וההליכים בבית המשפט לענייני משפחה 1. המנוח ד.ב. ז"ל נפטר ביום 25.2.10 והשאיר אחריו צוואה שנערכה על ידו ביום 7.2.09. במסגרת הצוואה הוא הוריש את הדירה ברחוב ... ב.... (להלן: "הדירה") הרשומה על שמה של המערערת לבדה לשלושת ילדיו, משיבים 2-4. המנוח הסביר בצוואה כי הדירה נרכשה מכספו ורשומה על שם המערערת באופן פורמאלי בלבד מפני שבזמן רכישתה הוא היה נשוי למשיבה 5 ורישום הדירה על שם המערערת אפשר לו לרכוש אותה באמצעות הלוואה המובטחת במשכנתא. משכך, הוא ציווה על המערערת לרשום את הדירה על שם ילדיו תוך חודש ימים מיום פטירתו. עוד ציווה המנוח כי אם המערערת תמלא אחר רצונו, היא תזכה לקבל את פנסיית השאירים שלו מהאוניברסיטה ... בה לימד ותוכל לגור בדירה במשך שנה מיום פטירתו. ברם, היה ותַמרֶה את פיו, הוא ציווה על ילדיו שיתבעו אותה לדין והיא לא תזכה בקצבת השאירים. את אשתו, משיבה 5 הוא הדיר לגמרי מעיזבונו ואת משיב 1 מינה כמנהל העיזבון. 2. הצוואה הוגשה לרשם לענייני ירושה למתן צו קיום והמערערת הגישה מצדה שני הליכים. האחד ביום 13.6.10, שהוא התנגדות למתן צו קיום לצוואה אשר הועברה על ידי הרשם לענייני ירושה לבית המשפט לענייני משפחה. בהתנגדותה ציינה המערערת כי הדירה הייתה דירתם המשותפת היחידה שלה ושל המנוח והיא רשומה רק על שמה. כן ציינה כי הזכויות הפנסיוניות של המנוח מגיעות לה על פי דין בהיותה ידועתו בציבור. משכך, האמור בצוואה הנוגד את המציאות אינו משקף את רצונו האמיתי של המנוח. ההליך השני שפתחה בו המערערת היה ביום 14.7.10 בו הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא הייתה הידועה בציבור של המנוח (שני ההליכים ייקראו להלן לשם נוחיות: "ההליכים"). 3. ביום 21.10.10 התקיים הדיון הראשון במכלול העניינים בבית המשפט לענייני משפחה ובא-כוחה של המערערת ביקש כי הדיון יפוצל באופן שתחילה תידון שאלת מעמדה של מערערת כידועתו בציבור של המנוח. ברם, הוחלט כי שאלה זו תידון יחד עם שאלת הבעלות על הדירה. התיק נקבע להוכחות לשלושה מועדים: בימים 4.7.11; 5.7.11; ו-7.7.11 ונקבע גם קדם משפט נוסף ביום 3.3.11. בקדם המשפט שאכן התקיים ביום 3.3.11 בא-כוח משיבים 2-4 ביקשה כי תצהירי העדות הראשית של המערערת יתייחסו לרכישת הדירה ותכולתה ושהמערערת תצרף לתצהירה כל מסמך רלוונטי לדירה. בא-כוח המערערת הסכים לדרישה זו ואף ביקש ממשיב 1 (מנהל העיזבון) הנחיות לגבי מסמכים וציוד שיימצאו בדירה. נוכח הסכמה זו ניתנה החלטה בה ציווה בית המשפט על הגשת תצהירי עדות ראשית, כאשר המערערת צוּותה לצרף באופן פרטני את כל המסמכים הנוגעים להעברת הדירה, ובכללם, חוזים, מכתבים, החזרות לרשויות המס, פרטים על הלוואות שנתקבלו לביצוע העסקה וגם פרטים על חשבונות הבנק שמהם שולמו דמי התמורה. היה על המערערת להגיש את תצהיריה תוך 45 יום, ועל המשיבים היה להגיש את תצהיריהם 45 יום לאחר קבלת תצהירי המערערת. 4. בכך לא תמו ההליכים, שכן ביום 27.3.11 פנו משיבים 2-4 ובקשו כי יינתן צו עיקול זמני על הדירה וביום 28.3.11 בית המשפט נעתר לבקשה. כמו כן ביום 7.4.11 פנו משיבים 2-4 וביקשו לחייב את המערערת בדמי שימוש על הדירה החל מיום פטירת המנוח ועד להכרעת הבעלות עליה. בין לבין, מינתה המערערת מייצגת חדשה ובאמצעותה הגיבה על שני הליכים אלו ביום 5.4.11. הבקשה לביטול צו העיקול הוגשה ביום 13.4.11 והתגובה לבקשה להפקדת דמי השימוש הוגשה ביום 3.5.11. בית המשפט קבע כי שתי הבקשות תידונה בדיון שנקבע זה מכבר ליום 4.7.11. החלטה זו לא ערבה לחיכה של המערערת והיא הגישה ביום 24.5.11 שתי בקשות לעיון חוזר, האחת הנוגעת לבקשה לביטול צו העיקול והשנייה הנוגעת לדמי השימוש. בית המשפט החליט שאין מקום לעיין מחדש בהחלטתו, היינו שהדיון בשתי הבקשות יתקיים אך ביום 4.7.11, כאמור. 5. בין לבין הוגשו ביום 26.4.11 על ידי המערערת שתי בקשות נוספות. שתיהן כונו על ידה כ"בקשות דחופות למחיקה על הסף". האחת התייחסה לבקשת ההתנגדות לקיום הצוואה שהיא הגישה, והשנייה לתביעתה שתוכר כידועתו בציבור של המנוח. שתי הבקשות על אף שהן הוגשו על ידי המערערת עצמה, הוגשו כמפורט בהן לפי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 והם נתמכו בתצהירים מפורטים מטעמה. בשני התצהירים פרטה המערערת בהרחבה אודות יחסיה עם המנוח, העובדה שהוא העניק לה את הדירה כמתנה, ושאין משמעות משפטית כלשהי לכך שהמנוח הוריש לילדיו את הדירה, שכן היא לא הייתה שלו כדי להורישה. הטעם שבעטיו בקשה לדחות את התנגדותה לקיום הצוואה היה מפני שלטענתה אין משמעות אופרטיבית ממילא להוראת המנוח שציווה את דירתה שלה לילדיו, והטעם שבקשה לדחות את תביעתה לפסק דין הצהרתי שהיא הייתה ידועה בציבור נעוץ היה בכך שהגיעה לכלל מסקנה שלא תצמח לה תועלת כלשהי מפסק דין הצהרתי, שכן הכרתה כידועה בציבור לפי דיני הירושה לא תשפיע על זכאותה להיות מוכרת כידועה בציבור במסגרת דינים אחרים, כמו למשל כזכאית לגמלאות לפי כל דין. גם בקשות אלו נקבעו לדיון ביום 4.7.11. 6. לשלמות התמונה יצויין כי ביום 12.6.11 הגישה המערערת שלוש הודעות בכל אחד מהתיקים (הבקשה לקיום הצוואה, ההתנגדות לכך, והתביעה להכרתה כידועה בציבור של המנוח). בהודעות אלו ציינה המערערת כי "מחמת הזהירות" יש לראות בתצהירים שהיא הגישה בתמיכה לבקשותיה למחיקת ההליכים על הסף, כתצהירי העדות הראשית מטעמה. משיבים 2-4 הגישו תצהירי עדות מטעמם ביום 6.6.11 ומשיבה 5 ביום 12.6.11. החלטות בית המשפט לענייני משפחה 7. בדיון שהתקיים ביום 4.7.11 ניתנו מספר החלטות ופסקי דין על ידי בית משפט קמא, שהם נשוא ערעור זה. בהחלטה הראשונה שניתנה בפתחו של הדיון, ציין בית המשפט כי קִיים שיחה מקדימה בלשכתו וכי ניסוחן של הבקשות שהגישה המערערת למחיקת ההליכים אינה ברורה. עוד ציין כי לא ניתן לסיים את הדיון רק בדחיית ההתנגדות למתן צו לקיום הצוואה ובמתן צו הקיום בהתאם, אלא יש לדון גם בשתי השאלות האחרות שהועלו על ידי המערערת, היינו הבעלות על הדירה וטענתה שהיא ידועתו בציבור של המנוח שמשמעותה שחלקים מהעיזבון מגיעים לה, אשר בלעדי טענתה זו היו אותם חלקים מגיעים ליורשיו האחרים של המנוח. משכך, העמיד בית המשפט את שאלת סיום ההליכים גם בשאלות האמורות לדיון. 8. לאחר שניתנה לב"כ המערערת ההזדמנות להבהיר את עמדתו ואת בקשותיו, ניתנה החלטה שנייה על ידי בית המשפט. בהחלטה זו, נקבע שמתן אפשרות למערערת לחזור בה מתביעתה למתן פסק דין הצהרתי שתוכרז ידועתו בציבור של המנוח, ואי מתן החלטה באשר לגורל הדירה יפגע במשיבים. משכך, נקבע כי נושאים אלו, חרף בקשת המערערת להפסיק את הדיון בהן, יידונו בהמשך, ואילו לגבי הצוואה יינתן תוקף כפי שנתבקש. בהמשך לכך, אכן ניתן פסק דין הדוחה את ההתנגדות לקיום הצוואה וניתן לו תוקף בהתאם. 9. גם נוכח החלטה זו, ביקש ב"כ המערערת שלא להמשיך בדיון. ב"כ המשיבים התנגד לכל דחייה, בין היתר משום שהתייצבו מטעם המשיבים שמונה עדים, אחת מהן אף הגיעה במיוחד מאיטליה. בית המשפט בהחלטתו השלישית, לא נעתר לבקשת הדחייה, וקבע כי תחילה תעיד המערערת בשתי השאלות השנויות במחלוקת (היותה ידועה בציבור וגורל הדירה) ולאחר מכן יעידו המשיבים. ברם, גם נוכח החלטה זו, חזרה ב"כ המערערת על עמדתה כי היא "מושכת" את ההליכים שהוגשו על ידי המערערת והצהירה כי בהתאם לכך, אין מקום לקיים דיון כלשהו, וכי אין בידי המערערת ראיות כלשהן להוכחת טענותיה. נוכח הצהרה זו הוחלט בהחלטתו הנוספת של בית המשפט כי המערערת תהיה במעמד של תובע שאינו מביא ראיות והתביעות מטעמה תידחנה. ברם, גם נוכח החלטה זו, המערערת עמדה על שלה ובקשה ועמדה על זכותה "למשוך" את תביעותיה. משכך, בית המשפט נתן פסק דין סופי ובו נקבע כי תביעתה של המערערת למתן פסק דין הצהרתי לפיו הייתה ידועתו בציבור נדחית וכי קביעה זו יפה כלפי כולי עלמא. כפועל יוצא מכך, כל הזכויות שהיו למנוח בעת פטירתו, אשר עוברות לפי כל דין למי שהייתה בת זוגו בזמן הפטירה, לא יכולות לעבור למערערת. באשר לדירה, ציווה בית המשפט כי היא תרשם על שם המנוח ומשיב 1 (מנהל העיזבון) יפעל לרישומה בהתאם. בהמשך לכך, ציווה בית המשפט על המערערת לפנות את הדירה תוך 30 יום. עם זאת, בית המשפט נמנע באותו שלב לחייב את המערערת בדמי שימוש. בשולי פסק הדין חייב בית המשפט את המערערת בתשלום הוצאות משיבים 2-4 בסך 35,000 ₪ וכן את הצואות משיבה 5 באותו סכום. טענות הצדדים בערעור 10. בערעור משיגה המערערת על החלטות בית משפט קמא שלא אפשר לה לחזור בה מתביעותיה מבלי שהדבר ייחשב כניצול לרעה מטעמה של הליכי המשפט. היא נסמכה בעניין זה על תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") לפיה, כשבעל דין מבקש להפסיק את תביעתו, יכול בית המשפט להרשות לו לעשות כן בתנאים, או לדחות את תביעתו. ואולם, הוא אינו יכול לחייב את התובע להמשיך בבירור תביעתו. עוד השיגה המערערת על כך שבית המשפט החליט בעניינים שכלל לא נכללו במחלוקות שעמדו לפניו, היינו סוגיית הבעלות על הדירה. לטענתה, עניין הבעלות עלה בדרך אגב, אך לא הונחה לפני בית המשפט בשלב כלשהו תביעה לבעלות או תביעה לשינוי הרישום של זכות הבעלות עליה בלשכת רישום המקרקעין. כל שהונח מטעמה של המערערת לפני בית המשפט היו שני ההליכים. היינו ההתנגדות לקיום הצוואה והתביעה למתן פסק דין ההצהרתי, ולגבי שני הליכים אלו, המערערת בקשה לחזור מהם לפני הדיון. משכך, דחיית תביעותיה האמורות של המערערת, לא הותירה לפני בית המשפט תביעה אחרת הנוגעת לדירה, וכפועל יוצא מכך, לא יכול היה ליתן כל סעד לגביה, וודאי לא צו לפינויה ממנה, סעד שלא נתבקש כלל על ידי מי מהמשיבים. לטענת המערערת משמעות דחיית התובענות שהגישה לא הייתה משפיעה כלל על שאלת הבעלות על הדירה, שכן גם לאחר מתן תוקף לצוואה, אין פירושו של דבר שהבעלות על הדירה עוברת לידי יורשיו האחרים של המנוח. אדם אינו יכול לצוות על הורשת רכוש שאינו שייך לו וככל שהבא בנעליו של המצווה סבור כי ישנו רכוש הנכלל בעיזבון שאינו רשום על שמו, עליו להגיש תביעה מתאימה לשם בירור טענותיו. משכך, עמדה לפני בית המשפט אפשרות חילופית והיא ליתן תוקף לצוואה, אך זאת זולת האמור לגבי הדירה. לטענתה עוד, וכדבריה, בית משפט קמא "התעלם לחלוטין מהאחריות הרובצת עליו והוא ניווט והוביל את הדיון באופן לא נאות, תוך שהוא גילה דעתו כי כל קשר זוגי מחוץ לנישואין אינו לרוחו, בלשון המעטה, תוך שהמערערת חשה בצינה ובעוינות כלפיה לאורך כל ההליך". היא ייחסה גישה זו של בית המשפט להשקפת עולמו האישי. עוד הלינה המערערת על סכום ההוצאות שנפסקו נגדה החורג מכל קנה מידה סביר. 11. המשיבים מצדם תמכו את יתדותיהם בהחלטות בית משפט קמא. בנוסף נטען כי בית משפט קמא לא חייב את המערערת להוכיח את תביעותיה, אלא אך נתן לה את האפשרות לעשות כן, שעה שהורה שאין בדעתו לאפשר לה להפסיק את ההליכים בהם נקטה. לטענתם עוד, כל מטרת המערערת הייתה למצוא לה מותב אחר נוח יותר לפי תפיסתה, ובכך ליהנות מיתרונות דיוניים שלא כהלכה. למערערת ניתנה האפשרות להוכיח את תביעותיה, אך גם לאחר שבית המשפט הסביר את משמעות דחייתן מבחינת מעשה בית דין, היא בחרה להימנע מהבאת ראיותיה. באשר לטענת המערערת שעניין הבעלות על הדירה לא עלה על שולחן הדיונים, הצביעו המשיבים על כך שבדיון שהתקיים ביום 21.10.10 הוחלט בהסכמת כל הצדדים שיתקיים דיון גם בשאלת הבעלות על הדירה. החלטה זו הייתה החלטה חלוטה והמערערת אינה יכולה להתנער ממנה כיום. גם בקדם המשפט שהתקיים ביום 3.3.11 ב"כ המערערת לא העלה הסתייגות לכריכת שאלת הבעלות על הדירה לשאלות האחרות שהועלו בדיון, אלא טען טענות בעניינים אחרים. גם לגופו של עניין, עניין הדירה זכה להתייחסות שני הצדדים. המערערת בכתב ההתנגדות שלה לקיום הצוואה, והמשיבים בכתבי הטענות שהוגשו מטעמם. גם בתצהיריה הארוכים של המערערת מופיעה התייחסות מפורטת לנושא הדירה, ומשכך, המערערת מושתקת כיום להעלות כל טענה בעניין זה. אך גם אם באופן פורמאלי כתבי בי-הדין לא היו מפרטים את נושא הדירה כפלוגתא שיש להכריע בה, הרי היה זה בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה להכריע בפלוגתא זו מכוח סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 לדון בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים כדי לעשות צדק. עוד צוין כי גם לאחר החלפת ייצוג המערערת, ביום 17.4.11 נתבקש על ידי באי-כוחה החדשים של המערערת, כי נוכח החלפת הייצוג יתאפשר להם להגיש את תצהירי המערערת עד ליום 12.5.11. ברם, במקום הגשת תצהירי עדות ראשית, המערערת ניצלה את הארכה שניתנה לה בחוסר תום לב והגישה את הבקשות למחיקת התביעות על הסף. ובנוסף, הם הצביעו על כך שהמערערת החליפה ייצוג ארבע פעמים ושינתה כל פעם את התנהלותה הדיונית שלא בתום לב בהתאם לטעמם האישי של מיצגיה. באשר לסמכות בית המשפט שלא לאפשר למערערת להפסיק את הדיון בהליכים אלא לדחותם, נטען כי היה זה בסמכותו של בית המשפט להמשיך לדון בהליכים מפני שהפסקתם באותו שלב הייתה מעניקה למערערת יתרון דיוני לא הוגן ולא צודק. הם גם יצאו חוצץ כנגד המערערת שתקפה את שופט בבית משפט קמא באופן אישי והם הצדיקו את שיעור ההוצאות שהוטלו על המערערת מפאת התנהלותה חסרת תום הלב בבית המשפט. 12. משיב 1 תמך אף הוא בדחיית הערעור והוסיף כי הדירה היא אחד מהנכסים העיקריים של העיזבון ומשכך, פשיטא כי היה על בית המשפט לדון בה. משכך, אפוא, צדק בית המשפט בדחותו את ההליכים בהם נקטה המערערת השתמש בסמכותו לפי תקנה 154 לתקנות בצורה ראויה ונכונה. דיון והכרעה 13. ראשית ייאמר בכל הנוגע לדחיית תביעתה של המערערת להכירה כידועתו בציבור של המנוח, כי שאלה זו הונחה מפורשות לפתחו של בית המשפט על ידי המערערת עצמה, והוא היה רשאי, גם לאחר שהמערערת חזרה בה מתובענה זו, לדחות אותה על כל המשתמע מכך. הכרתה של המערערת כידועה בציבור של המנוח, הייתה, כדברי בית המשפט, עלולה לפגוע במי מהיורשים, וסברת המערערת כאילו אין משמעות להחלטת בית המשפט לענייני משפחה בשאלת העיזבון, מוטעית. המערערת עצמה בחרה לברר את העניין לפני בית המשפט לענייני משפחה, וחרטתה בבחירת הערכאה כשלעצמה, אינה מאפשרת לה לחזור בה מהכרעתה, שעה שהכרתה כידועה בציבור של המנוח, הייתה משפיעה על יורשיו האחרים, כאמור. 14. ובאשר לפלוגתא האחרת אודות הבעלות על הדירה. ההלכה מקדמת דנא היא כי לעולם לא ייתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך (ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם במאגרים [14.7.11]). הגיונו של כלל זה הוא בתחימת הפלוגתאות שהעלו הצדדים בתחילת הדיון, ובצורך לשמור על אינטרס הנתבע, שהכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענות שהעלה התובע. בהעדר הסכמה, החשש הוא כי הנתבע לא יוכל להתגונן מפני טענה שכלל לא הועלתה כנגדו, וכך עלול שיוענק לתובע יתרון בלתי הוגן. לכן, הכלל הוא שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו במפורש או מכללא. 15. הרחבת יריעת המחלוקת, או כפי שהוא נקרא לא פעם "שינוי חזית" יכולה לעלות גם תוך כדי הדיון, שכן לעתים בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, ובמקרים כאלו אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים (רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחקי בע"מ, פורסם במאגרים [15.5.08]; רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט בע"מ, פורסם במאגרים [25.10.07]). הצדדים בני חורין, אפוא, להחליט אלו עניינים יידונו לפני בית המשפט, ולמרות שדרך המלך היא שהפלוגתאות תועלנה בצורה מסודרת בכתבי הטענות, אם קיימת הסכמה כי עניינים אחרים יידונו גם כן לפני בית המשפט - גם עניינים שלא בא זכרם בכתבי הטענות - ההסכמות תכבולנה את ידי הצדדים ובית המשפט יכריע גם בעניינים הנוספים שהצדדים הסכימו כי תינתן עליהם הדעת. 16. במקרה זה, הפלוגתא בדבר הבעלות על הדירה עלתה באופן המפורש ביותר בכתבי הטענות של הצדדים. כל התנגדותה של המערערת למתן צו קיום לצוואה הייתה מבוססת על הטענה הבלעדית כמעט שהצוואה פגומה בשל הענקת הדירה לילדי המנוח, שעה שלדעת המערערת הדירה הייתה שלה בשותפות עימו. שאלת הבעלות על הדירה הייתה, אפוא, אחת השאלות המרכזיות, אם לא המרכזית ביותר, שהייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, עליה - מראש, ניתנה הדעת בכתבי הטענות מטעם כל הצדדים. מטעם זה ניתנה הסכמת המערערת בקדם המשפט הראשון, כי מסכת שמיעת הראיות תכלול באופן פרטני התייחסות הצדדים לבעלות על הדירה, ובית המשפט אימץ את ההסכמה, ובצדק עשה כן. אלא מאי, טוענת המערערת כי בהעדר הגשת תובענה פורמאלית מטעם המשיבים שנושאה הבעלות על הדירה, מנוע היה בית המשפט ליתן כל סעד בעניין הדירה. ברם, אין ממש בטענה זו, שכן כאמור, לא זו בלבד, שהמערערת הסכימה כי בית המשפט יחליט בגורל הדירה, על כל המשתמע מכך, אלא שבית המשפט היה מחויב, נוכח טענות המערערת עצמה כפי שבאו לידי ביטוי בהתנגדותה, להכריע בשאלה זו, גם לולי ניתנה הסכמתה המפורשת של המערערת מראש. משמעות הסכמת הצדדים והכללת הפלוגתא בדבר הבעלות בדירה בין הסוגיות שיידונו בפניו הייתה למעשה הסמכתו ליתן את הסעד המתבקש ולהצהיר בידי מי הזכויות בדירה. 17. יתר על כן, גם במסגרת הבקשה לביטול צו העיקול שהגישה המערערת ביום 13.4.11 וגם בתגובה לבקשה להפקדת דמי השימוש שהיא הגישה ביום 3.5.11, היא ציינה כי הזכויות הקנייניות של הדירה לא היו של המנוח מעולם, אלא כי הוא רכש את הדירה עבורה ונתן לה אותה כמתנה. אכן בבקשתה לביטול צו העיקול הזמני שניתן, היא הוסיפה כי יש לבטל את העיקול, בין היתר מפני שלא הוגש הליך עיקרי על ידי המשיבים בעניין הדירה, אלא הם בקשו את העיקול אך במסגרת הבקשה למינוי מנהל עיזבון זמני. גם נכון כי בשתי בקשות אלו, חזרה המערערת על טענתה, כי לא ניתן לתת למשיבים כל סעד ביניים - לא עיקול זמני ולא סעד של תשלום דמי שימוש זמניים, מבלי שמונחת לפני בית המשפט תובענה מתאימה מטעם המשיבים כי הם בעלי הזכויות בדירה. ברם, כאמור, לטענתה זו של המערערת לא היה על מה שתסמוך, גם מהבחינה הדיונית וגם מהבחינה המהותית. משהועלתה שאלת הזכויות בדירה כפלוגתא בין הצדדים, הוסמך בית המשפט ליתן סעדים בעניין, והעובדה שהסעד לא נכלל בכתבי הטענות המקוריים לא מעלה או מורידה, וודאי נוכח תוכן כתבי הטענות והסכמת המערערת שבית המשפט יידון במכלול המחלוקות, אף מבלי שהונח לפניו כתב תביעה נפרד לעניין הבעלות בדירה. 18. בשולי עניין זה, אציין כי עיון בטענות המערערת לגופו של עניין גם מגלה קושי לאמץ את טענתה לפיה המנוח העניק לה את הדירה במתנה. שכן, בהתנגדותה למתן צו לקיום הצוואה היא טענה מפורשות, כי למרות שהדירה נרשמה על שמה באופן בלעדי, הדירה הייתה משותפת לה ולמנוח. לעומת זאת, בתצהיריה שנסמכו לבקשותיה לדחיית בקשותיה, היא ציינה כי המנוח נתן לה את כל הדירה במתנה. 19. כך או כך, נוכח האמור, ונוכח השלב שבו בחרה המערערת לחזור בה מההליכים שנקטה בהם, רשאי היה בית המשפט לדחות את בקשתה להפסקת ההליכים, ולהורות על דחייתם. פשיטא גם כי עתירתה של המערערת להפסיק את ההליכים לא הייתה צריכה להיות מוגשת לפי תקנה 100 לתקנות, העוסקת בעתירתו של נתבע לסילוק תביעה שהוגשה נגדו, אלא לפי תקנה 154 לתקנות המורה כדלקמן: 154(א). רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת. (ב). בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות המשפט. (ג). סירב בית המשפט לבקשה והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית המשפט לדחותה. 20. צא ולמד, אפוא, כי לאחר הגשת בקשה להפסקת תובענה, יכול בית המשפט לפעול באחת משתי דרכים. הראשונה, להיעתר לבקשה תוך הטלת הוצאות על פותח ההליך, והשנייה לדחות את התובענה. 21. במקרה זה, בית המשפט החליט שלא לאפשר למערערת להפסיק את ההליכים, אלא ראה לנכון לדחותם. העובדה שבית המשפט לא דחה את ההליכים לאלתר, אלא איפשר למערערת להוכיח את עמדותיה וגרסותיה נעשתה על ידו לפנים משורת הדין. המערערת מפרשת דבר זה כחריגה מסמכות, אך לטענה זו אין כל ממש. אדרבה, לפני דחיית ההליכים בית המשפט ראה לנכון ליתן למערערת להבין כיאות מה משמעות עמידה על רצונה להפסיק את ההליכים. לפני מתן פסק הדין בית המשפט נתן ארבע החלטות מקדימות בהן הסביר למערערת היטב את משמעות סירובה להעיד ובחר ליתן לה אפשרות, להוכיח את תביעותיה. ברם, המערערת לא שעתה לכל ההחלטות ועמדה בשלה. לא הייתה בעניין זה, אפוא, כל חריגה מסמכות, אלא מתן אפשרות למערערת לכלכל את מעשיה כיאות לפני שתביעותיה תידחנה, על כל המשמעויות הנילוות לכך. 22. ובאשר לדחיית בקשותיה של המערערת להפסיק את ההליכים ולא לדחותם. תקנה 154 לתקנות אינה מנחה את בית המשפט אימתי יורה על הפסקת התובענה ואימתי יורה על דחייתה. הדבר מסור לשיקול דעת בית המשפט, והמבחנים לכך נקבעו בהלכה הפסוקה. וכך אמר בית המשפט בפרשת ח'שיבון (רע"א 3876/09 ח'שיבון נ' ח'שיבון, פורסם במאגרים [25.8.09]): "במישור המשפטי הכללי, הפסקת תובענה לפי תקנה 154 אינה הליך של מניה וביה; היא טעונה תשומת לב מצד בית המשפט לזכויות הנתבע, העלולות להיפגע על-ידיה... יש לנהוג זהירות שיפוטית בטיפול בבקשה. ואכן הלכה היא, "כי הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשימוש לרעה בהליכי משפט, וכי אין, כמו כן, להתיר, שתקופח עקב ההפסקה זכות מהותית או דיונית אחרת, אותה רכש הנתבע"". דברים דומים לאלו נאמרו במקור בפסק הדין בעניין רוזין (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 739) ואומצו מתוך הדברים שנאמרו בבית המשפט באנגליה כבר בשנת 1898. הואיל והדברים עדיין רלוונטיים ויפים בבחינת יין ישן שטעמו אינו פג אלא משתבח עם הזמן נביא את המובאה במלואה (שם בעמ' 745 מתוך Fox v. Star Newspaper Co. [1898] 1 Q.B. 636): "The principle of the rule is plain. It is that after the proceedings have reached a certain stage the plaintiff, who has brought his adversary into court, shall not be able to escape by a side door and avoid the contest. He is then to be no longer dominus litis, and it is for the judge to say whether the action shall be discontinued or not and upon what terms". 23. במקרה זה, עיון בשתי בקשותיה של המערערת "למחוק את התביעות על הסף" אינו מגלה כל נימוק מדוע המערערת הייתה זכאית להפסיק את הדיון בהן ללא דחייתן. בבקשתה בעניין מחיקת ההתנגדות לקיום הצוואה, כל שאמרה המערערת היה כי היא "מבקשת למחוק את התנגדותי לקבלת צו קיום צואת המנוח ד.ב. ז"ל, כל זאת, בשל העובדה כי דירת מגוריי כאמור לעיל, אינה מהווה נכס מנכסי העיזבון". ברם, טענה זו, עמדה בעין הסערה של הדיון וביסוד התנגדות המערערת לקיום הצוואה. אדרבה, אם כבר, היא מהווה סיבת הסיבות להמשיך בהתדיינות ומלמדת על התחמקות מכוונת של המערערת לקבל את הכרעתו של בית המשפט בפלוגתא העיקרית שהייתה נטושה בין הצדדים. גם בקשת המערערת למחוק את בקשתה למתן פסק דין הצהרתי שהיא הייתה ידועתו בציבור של המנוח אינה מגלה סיבה לגיטימית להפסיק את התובענה, אלא לדחותה. שם טענה המערערת כי "אין כל ערובה כי תביעה בבית משפט לענייני משפחה להכרה בזכויותיי בעיזבון כידועה בציבור הייתה משמשת בוודאות (ובוודאי שלא מחייבת), את הממונה על הגמלאות, בהחלטתו לעניין זכאות לקצבת שאיר על פי חוק הגמלאות... מבחינה משפטית עדיין ייתכן מצב על פיו, אדם יהיה מוכר כידוע בציבור לפי דיני הירושה, אך לא יוכר על ידי הממונה על הגמלאות כידוע בציבור, על פי חוק הגמלאות". יתר על כן, הוסיפה המערערת באותה בקשה כי "במקרה דנן אני מבקשת למחוק את הבקשה למתן פסק דין הצהרתי לעניין הכרתי כידועה בציבור של המנוח ד.ב. ז"ל, תוך שאני שומרת על זכותי לפעול בהמשך בכל דרך משפטית ראויה ומתבקשת שאמצא לנכון". דברים אלו יותר מאשר משמשים נימוק לאפשר למערערת להפסיק את התובענה, משמשים נימוק מדוע חובה היה על בית המשפט לדחות את תובענתה. באותו השלב חלפה תקופה של כשמונה וחצי חודשים מאז הדיון שהתקיים ביום 21.10.10 בו נקבע המתווה לפיו תוכרע מלוא יריעת המחלוקת בין הצדדים. כל הצדדים, כולל המערערת הגישו את כל ראיותיהם בכל הפלוגתאות, כולל הבעלות על הדירה והכרתה של המערערת כידועתו בציבור של המנוח. כל העדים ללא יוצא מהכלל התייצבו לדיון, והמערערת הצהירה בפה מלא כי גם לאחר מחיקת בקשותיה בכוונתה להמשיך בכל דרך אפשרית להשיג את יעדיה. במצב שכזה, בדין הורה בית המשפט על דחיית ההליכים שהמערערת פתחה בהם ולא קיבל את עתירותיה אך להפסיק את הדיון בהם. מקום בו המערערת הצהירה בריש גלי לפנינו כי לדעתה בית משפט קמא אימץ ללבו את עמדת המשיבים מפאת השקפת עולמו האישית, יש אכן גם רגליים לסברת המשיבים, כי מה שהניע אותה לעתור למחיקת ההליכים בבית משפט קמא, לא היה אלא רצונה להימלט מהחלטותיו של המותב לפניו משפטה היה צריך להתברר. 24. ולעניין חיוב המערערת בהוצאות המשפט. כאמור, התנהלותה של המערערת הייתה שלא בתום לב. במקום להגיש את תצהיריה תוך 45 יום מיום 3.3.11. לא זו בלבד שהיא לא עמדה בלוח הזמנים שהוקצב לה, אלא שהיא גם ניצלה את הארכת מועד שניתנה לה לצורך הגשת תצהירים לשם הגשת הבקשות למחיקת ההליכים. למשיבים אשר התייצבו עם כל עדיהם לדיון נגרם נזק והם נגררו להוצאות אך בעטייה של המערערת. עמדו לפני בית המשפט למתן הכרעה שורה של עניינים שהיוזם להם הייתה המערערת. משכך, למרות שההוצאות שנפסקו היו הוצאות משמעותיות, אין זה המקרה שבו ערכאת הערעור תתערב בהן (וראו ע"א 10242/09 עו"ד משה בלטר נ' מזור, פורסם במאגרים [2.2.11]). 25. עם זאת, בעניין אחד רואה אני שיש מקום לקבל את הערעור והוא בעניין צו הפינוי מהדירה שניתן כנגד המערערת. המשיבים לא בקשו מתן סעד שכזה ומשהסעד לא נתבקש, על אף שהוא פועל יוצא ממתן ההכרעה בשאלה הבעלות על הדירה, לא היה מקום לתיתו. כשם שבית המשפט לא נתן סעד בשאלת חיוב המערערת בדמי השימוש, ראוי היה כי גם סעד הפינוי יידחה לעת מצוא. 26. סופו של יום, למעט סעד הפינוי, אמליץ לחברי לדחות את הערעור על כל חלקיו האחרים ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ₪ לכל אחד מהם (למשיב 1, למשיבים 2-4 יחדיו, ולמשיבה 5). השופט יוסף שפירא: אני מסכים. השופטת תמר בזק-רפפורט: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. המזכירות תעביר למשיבים את סכום הערבון על חשבון הוצאותיהם. ניתן היום, כ"ז תשרי תשע"ב, 25 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. יוסף שפירא, שופט[אב"ד] תמר בזק-רפפורט, שופטת דוד מינץ, שופט ירושהמנהל עיזבוןעיזבוןעיקול