סעד הצהרתי לבעלות על רכב - עיקול

רקע ותמצית טענות הצדדים התובעת הגישה תביעה במסגרתה עתרה לסעד הצהרתי לפיו היא הבעלים החוקי של רכב שפרטיו בכתב התביעה וכי הנתבעת אינה זכאית לעקל את הרכב האמור. מכתב התביעה עולה, כי הנתבעת הינה הזוכה בתיק הוצאה לפועל שמספרו 10-00051-09-0 בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת. עסקינן בתיק אשר נפתח נגד מר X זוהיר (להלן: "זוהיר") בשל חובו לתשלום מזונות לטובת הנתבעת. התובעת טוענת, כי אין לה שום קשר לחוב נשוא התיק האמור. לטענת התובעת, היא רכשה בכספה רכב פרטי מסוג פולקסווגן בעל מספר רישוי 37-686-07 (להלן: "הרכב"). לטענתה, ממועד רכישת הרכב היא מחזיקה אותו, מבטחת אותו על שמה ומשלמת את כל הוצאותיו והרכב רשום על שמה במשרד הרישוי. בנוסף טוענת התובעת, כי היא זו אשר בדרך כלל נוהגת ברכב וכי לעיתים היא מתירה לבני משפחה וחברים לעשות שימוש ברכב, אולם אין בכך כדי להקנות להם זכות כלשהי ברכב. לטענתה, בתחילת שנת 2010 ביקשה למכור את הרכב, אולם היות ובמגזר אליו היא משתייכת לא נהוג, כי אישה דתייה בגילה תיפגש עם גברים זרים ותתעסק לבדה במכירת רכב, וכן לאור העובדה, כי אינה דוברת עברית ברמה טובה ואין לה יכולת לנהל משא ומתן עם הקונים, היא ביקשה מזוהיר, כי ימכור את הרכב בשמה. התובעת טוענת, כי זוהיר פרסם את הרכב ומסר את פרטיו לשם ייעול וזירוז המכירה. לטענתה, אין בעובדה שזוהיר הציג עצמו כבעלים של הרכב כדי להשליך על שאלת הבעלות. כן טוענת, כי לא מן הנמנע שזוהיר ביקש להונות אותה או את קוני הרכב ולגזול לעצמו את כספי המכירה ולפיכך הציג עצמו כבעליו של הרכב. התובעת טוענת, כי ביום 21.3.10 היא קיבלה מכתב מבא כוח הנתבעת, לפיו כבוד רשם ההוצאה לפועל הורה על עיקול הרכב, במסגרת תיק ההוצאה לפועל, וכי בידה להגיש תובענה לסעד הצהרתי באשר לבעלות על הרכב. בנסיבות אלו הוגשה התובענה בה עסקינן במסגרתה טענה התובעת, כי היא הבעלים היחיד של הרכב ואין להטיל על הרכב עיקול במסגרת תיק הוצאה לפועל אשר אינה צד לו. התובעת עתרה לפסק דין הצהרתי לפיו היא הבעלים החוקי של הרכב נשוא התובענה, כי הנתבעת אינה זכאית לעקל את הרכב במסגרת תיק הוצל"פ מספר 10-00051-09-0 וכי יש לבטל כל עיקול אשר הוטל על הרכב במסגרת תיק ההוצל"פ האמור. הנתבעת מתנגדת לתובענה וטוענת, כי דינה להידחות. לטענתה, עסקינן בתובענה טורדנית אשר נועדה בכדי למנוע ממנה שלא כדין גביית חוב מזונות. הנתבעת טוענת, כי אין ממש בטענה לפיה התובעת רכשה את הרכב נשוא התובענה, כי הוא נמצא בבעלותה הבלעדית, כי היא זו שנוהגת בו בדרך כלל, כי היא מחזיקה בו, מבטחת אותו על שמה ומשלמת את כל הוצאותיו. לטענתה, התובעת לא צירפה מסמך או עדות התומכים בטענותיה בנדון ואשר יש בהם להעיד ולו לכאורה, כי הרכב נרכש מכספה הפרטי של התובעת. הנתבעת ציינה, כי התובעת הינה מובטלת. באשר לטענת התובעת לפיה מכירת הרכב נוהלה על ידי זוהיר מאחר ואין זה מקובל שאישה דתייה ובגילה תיפגש עם גברים זרים ותתעסק במכירת רכב טוענת הנתבעת, כי הטענה האמורה עומדת בניגוד לעדות התובעת ולעובדה שהיא מתגוררת עם חבר ונולדו לה ארבעה ילדים מחוץ לנישואים. עוד טענה הנתבעת, כי התובעת נמנעה מלציין את זהותו של זוהיר את עיסוקו בהסעת עובדים ואת היותו אביהם של ארבעת ילדיה. הנתבעת טוענת, כי זוהיר נוהג ברכב מנהג בעלים ורישום הרכב על שם התובעת הינו דקלרטיבי בלבד. לטענת הנתבעת, הרכב לא נרשם על שם זוהיר בשל חששו שהנתבעת תפעל לשם עיקולו ותפיסתו במסגרת תיק ההוצאה לפועל המתנהל נגדו, כפי שפעלה ביחס לרכב אחר אשר היה רשום על שמו. לטענת הנתבעת, זוהיר והתובעת חיים ביחד בבית אשר נבנה על ידי זוהיר ובקרקע אשר קיבל בירושה מאביו. לטענתה, אין ממש בטענת התובעת לפיה אינה חיה עם זוהיר וכי הם מסוכסכים. ראיות מטעם התובעת העידו התובעת, זוהיר, מר יוסי קינן (להלן: "קינן")- ממנו נקנה הרכב נשוא התובענה, מר יוסף חוסיין (להלן: "חוסיין")- אחיה של התובעת ומר נאבלסי עבד (להלן: "עבד")- אשר על פי הנטען קישר בין התובעת ומוכרי הרכב. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. דיון ומסקנות המחלוקת בין הצדדים נסובה באשר לזכויות התובעת ברכב נשוא התובענה. לאחר עיון במכלול טענות הצדדים מצאתי, כי דין התובענה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט. במסגרת התובענה בה עסקינן, הגישה התובעת בקשה לצו מניעה זמני. במסגרת הבקשה האמורה העלתה המבקשת את הטענות אשר פורטו בכתב התביעה אשר הוגש על ידה, כמפרט לעיל. במסגרת החלטה מיום 22.4.10, אשר במסגרתה נדונה בקשת התובעת לסעד זמני נקבע, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה לכאורה של זכות בעלות ברכב. כבר בשלב זה אציין, כי במסגרת שמיעת הראיות לא עלה בידי התובעת ליישב חלק ניכר מהסתירות והתמיהות אשר פורטו במסגרת ההחלטה האמורה. הנתבעת טוענת, כי אין ממש בטענה לפיה התובעת, אשר הינה מובטלת, רכשה את הרכב מכספה. במסגרת הדיון בבקשה לצו מניעה זמני העידה התובעת, כי רכשה את הרכב ושילמה עבורו סך של 68,000 ₪, כאשר 50,000 ₪ שולמו במזומן והיתרה בתשלומים (עמ' 2 ש' 21-28). בעדותה השנייה אישרה התובעת, כי שילמה 50,000 ₪ במזומן בעבור הרכב. התובעת נשאלה מאיפה היה לה את הסכום האמור והשיבה, כי חסכה וכי החיסכון היה אצל אחיה. התובעת נשאלה מדוע לא זימנה את אחיה לעדות והשיבה, כי אחיה רצה להעיד אולם בית המשפט סירב לשמוע את עדותו (עמ' 7 ש' 16-26). לאחר שנשאלה מדוע לא זימנה את אחיה להעיד בדיון הנוכחי השיבה, כי בית המשפט לא ביקש זאת (עמ' 8 ש' 2-3). הנה כי כן, לא עלה בידי התובעת ליתן הסבר מניח את הדעת באשר לאי זימון אחיה ליתן עדות בדיון האמור. ברי, כי ככל שהתובעת שילמה את התמורה בעבור הרכב מכספה אשר היה אצל אחיה הרי שעדותו משמעותית ורלוונטית. לא ברור מדוע אחיה לא זומן להעיד בדיון הנדון. אחיה של התובעת העיד בדיון מאוחר יותר. בעניין זה אין לשלול טענת הנתבעת באשר לתיאום גרסאות. טענה זו מתחזקת לאור עדותו התמוהה של האח, כפי שיפורט בהמשך. חוסיין, אחיה של התובעת העיד, כי לפני שנתיים התובעת ביקשה ממנו כסף. לטענתו, הוא אדם מוצלח ומוכר בכפר שלו ומוכן לתת לאחותו מה שהיא רוצה. חוסיין ציין, כי התובעת עבדה בשבילו ונתנה לו כסף בעבר ובאמצעות הכסף שלה בנה בית והשקיע בחנות (עמ' 16 ש' 27-29, עמ' 17 ש' 1-2). חוסיין טען, כי התובעת ביקשה ממנו את הכסף לפני כשנתיים בערך וכי עסקינן בכסף שלה שהיא השקיעה אצלו והוא השקיע חלק בחנות (עמ' 17 ש' 7-10). חוסיין טען, כי בעת שהתובעת התגוררה בבית הוריה היא חסכה את כל כספה (עמ' 18 ש' 24-28). חוסיין נשאל, האם לטענתו התובעת נתנה לו את משכורתה והשיב, כי בבית ותוכנית חסכון (עמ' 18 ש' 31, עמ' 19 ש' 1). בהמשך העיד, כי כאשר התובעת עבדה, לפני חתונתה, היא השתכרה סך של 2,000-2,500 ₪ ונתנה לו את כל הכסף (עמ' 19 ש' 7-10). חוסיין העיד, כי התובעת ביקשה ממנו את הכסף בכדי לקנות אוטו (עמ' 17 ש' 11-12). לטענתו, בכסף התובעת קנתה רכב פולקסווגן במעין צבע אפור (עמ' 17 ש' 14-15). קינן העיד, כי קיבל את הכסף בתשלומים ותשלומים דחויים, במשך בערך עשרה חודשים (עמ' 13 ש' 3-4). כן העיד, כי הרכב הועבר לרוכשים 8-10 חודשים לפני העברת הבעלות וכי רק לאחר שהועבר מלוא הסכום הועברה הבעלות (עמ' 15 ש' 4-5). עבד טען, כי אינו זוכר את מספר התשלומים אשר התובעת העבירה לקינן דרכו (עמ' 35 ש' 12). נטען בפניו, כי קינן אמר שהעברת מלוא הסכום לקחה שמונה חודשים. עבד אישר טענה זו. נטען בפניו, כי התובעת אומרת שהיא שילמה ארבעה תשלומים השיב, כי התובעת אחרה לפעמים (עמ' 35 ש' 25-28). עבד אישר, כי הוסכם שבמידה והתובעת אינה משלמת, הכסף ירד ממשכורתו (עמ' 35 ש' 21-23). לטענתו, לא הורידו לו מהמשכורת על אף שהתובעת איחרה בתשלום מאחר והסביר לקינן שאין לתובעת כסף והיא דוחה את התשלום והוא קיבל את מילתו והסכים (עמ' 36 ש' 20-24). חוסיין העיד, כי לפני שהתובעת התחתנה היא עבדה איתו. לטענתו, הוא לא היה בעל עסק אלא אחד העובדים והוא היה לוקח את התובעת לתגבור (עמ' 19 ש' 5-6). חוסיין טען, כי ב- 12 השנים האחרונות התובעת לא עבדה ולא מסרה לו כסף אולם מגיע לה כסף עד היום (עמ' 19 ש' 17-18). לטענתו, מגיע לתובעת מעל 200,000 ₪, היא ביקשה ממנו 50,000 ₪ והוא נתן לה (עמ' 17 ש' 3-6). חוסיין נשאל מדוע התובעת ביקשה ממנו 50,000 ₪, לאור טענתו, כי חייב לה הרבה כסף, ומדוע לא קנה לה את הרכב במזומן. במקום להשיב לשאלה האמורה טען חוסיין, כי גם היום מגיע לתובעת כסף (עמ' 21 ש' 29-31). לא עלה בידי חוסיין ליתן הסבר כלשהו לעובדה שהתובעת לקחה ממנו, לכאורה, סך של 50,000 ₪ בלבד ולא את כל הסכום אשר היה עליה לשלם בעבור הרכב נשוא התובענה, זאת על אף שלטענתו חובו כלפיה היה גדול בהרבה מסכום עלות הרכב. העובדה שהתובעת לא לקחה מאחיה את מלוא הסכום בעבור רכישת הרכב על אף שאחיה היה חייב לה, לכאורה, סכום גדול בהרבה אינה סבירה. זאת בעיקר לאור הטענה לפיה התובעת שילמה את היתרה בתשלומים, כי בשל כך הבעלות ברכב הועברה אליה רק בחלוף כעשרה חודשים ולאור העוברה שמעדות עבד עולה, כי התובעת אחרה לפעמים בהעברת התשלומים למוכרים מאחר ולא היה לה את הכסף. סביר, כי ככל שהיה לתובעת, אצל אחיה, את מלוא הסכום לשם רכישת הרכב הרי שהיא הייתה לוקחת אותו בכדי לשלם את מלוא התמורה במזומן ולהעביר את הרכב על שמה. העובדה שהתובעת לא פעלה באופן האמור מעוררת ספק באשר לאמינות עדותו של חוסיין, אשר ביקש להסביר כיצד היה בידי התובעת לרכוש רכב על אף היותה מובטלת. עדות חוסיין לא הותירה עליי רושם אמין. טענתו, לפיה הוא היה חייב כספים לתובעת בגין כספים אשר הביאה לו שנים קודם לכן ובאמצעות הכספים שהביא לה היא רכשה את הרכב נשוא התובענה, אינה אמינה בעיניי. עסקינן בעד בעל עניין אישי בתוצאות התובענה והתרשמתי, כי ביקש ליתן עדות אשר תועיל לאחותו, התובעת. סבורני, כי בעדותו ביקש חוסיין ליתן הסבר לשאלה אשר עלתה במסגרת הדיון בבקשה לסעד הזמני ולפיה לא ברור כיצד התובעת רכשה את הרכב לאור העובדה שפוטרה ומצבה הכלכלי היה קשה. כאמור, עדות חוסיין לא הותירה עליי רושם אמין. בדיון אשר נערך בבקשה לצו זמני העידה התובעת, כי יש לה בבית זיכרון דברים בנוגע לרכישת הרכב. בהמשך טענה, כי לא הביאה את זיכרון הדברים מאחר ושכחה איפה שמה אותו. כן טענה, כי לא ייעצו לה להביא את זיכרון הדברים. אין מחלוקת, כי זיכרון דברים אשר יכול ללמד, כי נכרת בין התובעת למוכרי הרכב יכול לתמוך בטענת התובעת באשר לשאלת הבעלות ברכב. בעדותה השנייה טענה התובעת, כי חתמה על זיכרון הדברים ועבד הלך להחתים את המוכרת. התובעת טענה, כי הוא עובד אצל המוכרים וכי היא לא ראתה אותם מאחר והם לא יכלו להגיע (עמ' 8 ש' 12-13). התובעת נשאלה, מי הדפיס את זיכרון הדברים ושאלה מה הכוונה. לאחר שנשאלה בשנית השיבה, כי אצלם וכי רואה החשבון עשה כן. התובעת נשאלה האם יש לה רואה חשבון והשיבה בשלילה. לטענתה, זה לא היה אצלה וכי היא הלכה אליו. התובעת העידה, כי עסקינן ברואה חשבון מהכפר. לטענתה, היא שילמה לו שכר טרחה בעבור הדפסת זיכרון הדברים ולא לקחה קבלה מאחר שלא חשבה שתגיע ליום הזה (עמ' 9 ש' 24-30, עמ' 10 ש' 1-5). לטענתה, היא אינה יודעת מדוע אין תאריך על זיכרון הדברים והעידה, כי היא לא ראתה את זה (עמ' 10 ש' 8-9). עבד טען, כי אינו יודע היכן נערך זיכרון הדברים ומי כתב אותו. לטענתו, התובעת נתנה לו את המסמך והוא מסר לקינן אשר החזיר לו את המסמך כעבור יומיים שלושה. עבד טען, כי אינו יודע מה זה המכתב ומי חתם או לא חתם (עמ' 34 ש' 29-31). עדותו של עבד בעניין זה לא הותירה עליי רושם אמין. לא סביר בעיניי, כי עבד התבקש להחתים את יוסי קינן או אשתו על זיכרון דברים מבלי שידע במה עסקינן והאם חתמו. ככל שלא ידע במה עסקינן לא ברור כיצד בידו להעיד שהמסמך שהוא העביר הינו זיכרון דברים. כמו כן, סביר, כי במידה שעבד היה מחזיר את הטופס מבלי שהמוכרים יחתמו עליו הרי שהתובעת הייתה מעלה את הסוגיה בפניו. עבד נשאל, האם התובעת חתמה על זיכרון הדברים והשיב, כי לא עשתה כן לפניו. לטענתו, היא נתנה לו את הנייר בכדי שימסור לקינן והוא אינו יודע האם קינן חתם עליו (עמ' 36 ש' 30-32). עבד נשאל, האם הוא זוכר שכאשר התובעת מסרה לו את זיכרון הדברים, האם היה שם משהו בכתב יד והשיב, כי אינו זוכר וכי הוא כלל לא הסתכל על הנייר (עמ' 37 ש' 8-9). הנה כי כן, אף אם תתקבל טענת עבד לפיה זיכרון הדברים נמסר לו בכדי שהוא יעביר אותו למוכרים הרי שאין בידו להעיד, כי התובעת חתמה על זיכרון הדברים כמו כן, אין בידו להעיד דבר מה אחר בנוגע למסמך האמור. קינן אישר, כי נחתם זיכרון דברים בין התובעת וחברת אפרת שירותי גז. לטענתו, הוא אינו זוכר את מעמד החתימה (עמ' 13 ש' 5-10). בהמשך טען, כי הוא אינו זוכר האם התובעת או בעלה חתמו על זיכרון הדברים (עמ' 13 ש' 13-15). קינן טען, כי אין חתימה שלהם על זיכרון הדברים וכי יש שם בלבד. לטענתו, כתב היד אינו שלו או של אשתו (עמ' 14 ש' 10-13). ברי, כי השאלה מי חתם על זיכרון הדברים והאם עסקינן בתובעת או זוהיר מהותית לענייננו. כמו כן, העובדה שקינן אישר, כי נכרת זיכרון דברים ומאידך העיד, כי על זיכרון הדברים שהוצג לו לא מופיעה חתימה שלו או של אשתו ואף כתב היד אינו כתב ידם, מעוררת ספק האם עסקינן במסמך אותנטי והאם יש בו כדי ללמד, כי התובעת היא זו אשר חתמה על זיכרון הדברים. אוסיף ואומר, כי אף אם היה בידי התובעת להוכיח, כי היא חתמה על זיכרון הדברים הרי שאין בכך בכדי להוכיח, כי היא הבעלים היחיד והחוקי של הרכב. כאמור, אין מחלוקת, כי עסקינן ברכב אשר נרשם על שם התובעת. המחלוקת הינה האם הרישום האמור מבטא נכונה את העובדות. עבד נשאל, האם היה לו קשר עם התובעת בכל הקשור לרכב של החברה בה עבד. עבד השיב, כי הוא לא הבין את השאלה. עבד נשאל האם התעסק במכירת רכבים של החברה בה עבד והשיב, כי מכר לתובעת. בהמשך העיד, כי "קישרתי בינו לבין בעל החברה" (עמ' 32 ש' 8-16). לטענתו, בעל החברה אמר שהוא רוצה למכור רכב, הוא סיפר לתובעת וקישר בינה לבין בעל החברה (עמ' 32 ש' 17-20). עדותו של עבד מעוררת ספק באשר לשאלה האם התובעת רכשה את הרכב או שמה עבד קישר בין המוכרים לאדם כלשהו וכי עסקינן למעשה בזוהיר. בעדותה הראשונה טענה התובעת, כי את יתרת התשלום בעבור הרכב היא שילמה בארבעה תשלומים אשר העבירה דרך עבד. אף בעדותה השנייה טענה שהיא נתנה את הסכום לעבד מידי חודש וכי הוא היה ערב לתשלום הסכום (עמ' 8 ש' 4-10). עבד העיד, כי התובעת הייתה מוסרת את הכסף דרך אחיו של זוהיר. בהמשך העיד, כי את רוב הכספים הוא העביר לקינן ופעם אחת אחיו של זוהיר העביר לקינן כסף (עמ' 32 ש' 32-33, עמ' 33 ש' 1-2). הנה כי כן, קיימת סתירה באשר לשאלה דרך מי העבירה התובעת את הכסף למוכרי הרכב. עבד העיד, כי הוא חושב שכל פעם שהוא היה משלם הוא היה מקבל שיק להחזיר לתובעת. עבד שב וטען, כי הוא אינו בטוח שזה מה שהיה. לאחר שנשאל למי היו שייכים השיקים השיב, כי אינו זוכר אם היה או לא היה, כי יכול להיות שהיה וכי אין לתפוס אותו במילה (עמ' 36 ש' 26-29). עדות עבד בעניין זה מעוררת ספק באשר לאמינותו ומהימנותו. התרשמתי, כי עסקינן בעד אשר ביקש למסור עדות אשר תטיב עם התובעת. עבד טען, כי לא ראה את הסכומים אשר התובעת העבירה באמצעותו לקינן, מאחר והיא מסרה לו את הכסף במעטפה (עמ' 35 ש' 12-18). עבד אישר, כי הוסכם שבמידה והתובעת אינה משלמת, הכסף ירד ממשכורתו (עמ' 35 ש' 21-23). לא סביר בעיניי, כי עבד היה ערב לתשלום הסכומים אשר היה על התובעת לשלם למוכרי הרכב ואף על פי כן הוא לא בדק כמה כסף העבירה התובעת, בכדי לוודא שהיא עומדת בהתחייבות אשר ערב לה . בעדותה במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני טענה התובעת, כי כאשר רכשה את הרכב היה איתה חבר מהכפר בשם עבד (עמ' 3 ש' 2-5). בעדותה השנייה טענה התובעת, כי היא סיכמה שימסרו לה את הרכב בטבריה וכי העברת הרכב הייתה בתל אביב. לטענתה, היא נכחה במעמד האמור ועבד היה עמה. התובעת נשאלה האם זוהיר לא נכח והעידה, כי הוא היה בעבודה (עמ' 8 ש' 19-30). התובעת נשאלה כיצד התלוותה לחבר בהיותה דתייה וטענה, כי לא תמיד הייתה דתייה. התובעת העידה, כי היא דתייה במשך חמש שנים (עמ' 9 ש' 1-8). נטען בפניה, כי העברת הבעלות הייתה בחודש פברואר 2010. לפיכך, הרי שאין בטענת התובעת לפיה לא תמיד הייתה דתייה בכדי לתת מענה לשאלה אשר היא נשאלה. בעניין זה יש לציין, כי אף במסגרת עדותה הראשונה העלתה התובעת טענה, כי הייתה דתייה ולכן ביקשה מזוהיר שימכור את רכבה ומאידך העידה, כי היא וזוהיר התגוררו יחד והקימו משפחה ללא הסכם נישואים שכן בתקופה האמורה טרם הייתה דתייה. הסתירות האמורות מעוררות ספק באשר לאמינות עדות התובעת בעניין זה. התובעת נשאלה כיצד הלכה עם עבד והשיבה, כי הוא לב ליבה של המשפחה וכי היא ואשתו כמו אחיות. נטען בפניה, כי העידה, כי הוא קרוב רחוק ולא אמרה שהוא לב ליבה של המשפחה. התובעת השיבה, כי הם ממשפחות שונות ושבה וטענה, כי היא ואשתו הן כמו אחיות (עמ' 9 ש' 12-16). נטען בפני עבד, כי התובעת טוענת שהוא לב ליבה של המשפחה. בנסיבות אלו נשאל עבד כיצד אינו בקשר עם זוהיר. עבד השיב, כי הוא רואה אותם בחתונות והלוויות אולם אינו הולך אליהם מידי יום (עמ' 37 ש' 10-12). עדותו בעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם עדות התובעת אשר ביקשה להסביר כיצד הלכה עם עבד בכדי לרכוש את הרכב. הסתירה האמורה מעוררת ספק באשר לאמינות גרסה זו. במהלך עדותו נטען בפני עבד, כי התובעת העידה שבמעמד העברת הבעלות היו עמה שני אנשים. עבד השיב, כי עסקינן בו ובאשתו. לטענתו, הוא לא רצה שקינן יראה אותו בזמן העבודה ולכן קינן לא ראה אותו ואת אשתו (עמ' 37 ש' 29-32). ככל שאשתו של עבד נכחה במעמד העברת הבעלות הרי שלא ברור מדוע היא לא זומנה לעדות. כמו כן, לא ברור מדוע התובעת לא ציינה עובדה זו בעת שנשאלה כיצד הלכה עם עבד על אף היותה דתייה. קינן זיהה את האישה אשר העבירה את הבעלות וטען, כי אינו יודע האם הייתה לבד וטען, כי ברור שלא הגיעה לבד (עמ' 12 ש' 23-25). קינן העיד, כי לא ראה מי נהג ברכב לאחר העברת הבעלות (עמ' 14 ש' 24-25). אין מחלוקת, כי הרכב נרשם על שם התובעת. לפיכך, העובדה שהתובעת נכחה במעמד העברת הבעלות אין בה בכדי ללמד דבר. העובדה שקינן לא ראה מי הגיע יחד עם התובעת מעוררת תמיהה באשר לנסיבות בגינן קינן לא פגש את מי שהתלווה לתובעת. עבד טען, כי הוא היה זה אשר הגיע עם התובעת וכי לא רצה שקינן יראה אותו במהלך יום העבודה ולכן קינן לא ראה אותו ואת אשתו. אף אם תתקבל טענתו לפיה לא רצה שקינן יראה אותו לא ברור מדוע קינן לא ראה שאשתו של עבד נכחה במקום. לכך מתווספת העובדה שאשתו של עבד לא העידה. סבורני, כי יש בכך בכדי לעורר ספק באשר לשאלה מי התלווה לתובעת במועד הרלוונטי. לא זו אף זו, אף אם תתקבל הטענה לפיה התובעת הלכה במועד האמור בלי זוהיר אין בכך בכדי להוכיח, כי היא לבדה רכשה את הרכב וכי היא הבעלים הבלעדי של הרכב האמור. התובעת טענה, כי רכשה את הרכב בחודש יולי 2009. הרכב נרשם על שם התובעת בחודש נובמבר 2009, לאחר שסיימה לשלם את מלוא התמורה בעבור הרכב. עבד טען, כי הוא אינו זוכר את מספר התשלומים אשר התובעת העבירה לקינן דרכו ולא ראה את הסכומים מאחר והיא מסרה לו את הכסף במעטפה (עמ' 35 ש' 12-18). נטען בפניו, כי קינן אמר שהעברת מלוא הסכום לקחה שמונה חודשים. עבד אישר טענה זו. נטען בפניו, כי התובעת אומרת שהיא שילמה ארבעה תשלומים. עבד השיב, כי התובעת אחרה לפעמים (עמ' 35 ש' 25-28). קינן טען, כי הרכב הועבר לרוכשים 8-10 חודשים לפני העברת הבעלות וכי רק לאחר שהועבר מלוא הסכום הועברה הבעלות (עמ' 15 ש' 4-5). לא ברור כיצד הטענה באשר למשך הזמן אשר לקח לתובעת לשלם את מלוא הסכום וטענתו של קינן באשר לזמן שחלף ממועד העברת הרכב ועד למועד העברת הבעלות עולות בקנה אחד עם עדות התובעת באשר למועד רכישת הרכב ומועד העברת הבעלות, כאמור לעיל. במהלך עדותה נטען בפני התובעת, כי היא אמרה שיש לה את מספרי הטלפון של אפרת ויוסי קינן. התובעת השיבה, כי לעבד יש את המספר וכי הם מחליפים מספרים כל יום ומוסרים רק למי שעובד איתם (עמ' 9 ש' 21-23). בעדותו טען קינן, כי יש לו ולאשתו את אותו מספר למעלה מעשור וכי הם לא משנים את המספרים (עמ' 14 ש' 4-5). עדות זו מעוררת ספק באשר למהימנות התובעת. זוהיר טען, כי אינו יודע כיצד נקנה רכבה של התובעת והוסיף, כי היא אמרה שהיא רוצה לקנות רכב מבעל של חברה שלה ושהיא תסתדר עם הכסף (עמ' 26 ש' 31-33). זוהיר טען, כי אינו יודע את הסכום וגם לא איך שולם (עמ' 27 ש' 1-2). לטענתו, הוא לא היה עם התובעת כאשר קיבלה את הרכב ולא בעת העברת הבעלות (עמ' 28 ש' 18-21). כן העיד, כי לא היה שותף להכנת זיכרון הדברים והתובעת לא ביקשה את עזרתו (עמ' 28 ש' 24-27). זוהיר נשאל מדוע התובעת לא ביקשה את עזרתו לאור העובדה שביקשה את עזרתו כאשר ביקשה למכור את הרכב. זוהיר השיב, כי זיכרון דברים זה לא בעיה וכי אצלם אישה אינה יודעת למכור רכב. זוהיר נשאל האם היא יודעת לקנות אולם לא למכור והשיב, כי היא קנתה ליד עבד אשר אשתו חברה שלה והוסיף, כי הוא ועבד לא חברים ממש טובים. זוהיר נשאל, האם הרשה לתובעת שעבד יתלווה אליה לצורך העברת הבעלות בתל אביב והשיב, כי הוא אינו יודע, האם התובעת הלכה עם עבד לבד וכי הוא חושב שאשתו של עבד הייתה עמו (עמ' 28 ש' 28-33, עמ' 29 ש' 1). עדות זוהיר בעניין זה אינה אמינה בעיניי. התובעת וזוהיר הינם בני זוג המתגוררים ביחד ויש להם ארבעה ילדים משותפים. לא סביר בעיניי, כי התובעת לא שיתפה את זוהיר בעניין האמור, אף אם עסקינן ברכב הנרכש על ידה בלבד. לא סביר, כי עבד היה מעורב בפרטים יותר מזוהיר. התרשמתי, כי עסקינן בניסיון להציג מצג באשר להעדר מעורבות של זוהיר ברכישת הרכב וניסיונו להרחיק עצמו מהרכב לאור ההליכים שמנהלת נגדו הנתבעת לגביית תשלום מזונות. כאמור, עדות זו אינה אמינה בעיניי. בדיון קודם אשר נערך במסגרת בקשת התובעת לצו מניעה זמני טענה התובעת, כי עד שהתעוררה הבעיה עם הרכב נשוא התובענה היא התגוררה עם זוהיר וטענה, כי היא אינה יודעת היכן הוא מתגורר כיום. לטענתה, הוא אינו מגיעה לביתה מאחר והוא ברוגז. בהמשך אף טענה, כי אינה מרשה לזוהיר לבוא הביתה, כי הם נפרדו כאשר התעוררה הבעיה עם הרכב וכי הם בריב ממזמן. בעדותה השנייה נשאלה התובעת האם היא מתראה עם זוהיר והשיבה בחיוב. התובעת טענה, כי זוהיר מגיע כדי לראות את ילדיו (עמ' 2 ש' 26-28). התובעת נשאלה האם זוהיר אינו ישן בבית והשיבה, כי לפעמים הוא ישן בבית. התובעת נשאלה האם אינו עושה כן בדרך של קבע והשיבה, כי אינה רואה אותו הרבה וכי הוא בעבודה (עמ' 2 ש' 29-30, עמ' 3 ש' 1-2). בהמשך נשאלה מדוע בדיון אחר היא לא אמרה שזוהיר אינו מתגורר עמה והשיבה, כי היא אומרת שהוא בא והולך. התובעת נשאלה שוב מדוע לא אמרה שהוא אינו מתגורר עמה והשיבה, כי היה כעס והם התפייסו. התובעת נשאלה האם זוהיר חזר לבית והשיבה בחיוב והוסיפה, כי אינה רואה אותו וכי הוא הולך לעבוד. התובעת נשאלה, האם אינה רואה אותו מאחר והוא עובד כל הזמן והשיבה, כי היא אפילו לא רואה שהוא ישן בבית. לטענתה, הוא ישן בעבודה (עמ' 4 ש' 18-27). עדות התובעת בעניין זה לא הותירה עליי רושם אמין. כאמור לעיל, היא העידה, כי היא מתראה עם זוהיר וכי הוא מגיע בכדי לראות את ילדיו ורק בהמשך אישרה, כי למעשה הוא מתגורר בבית אולם נמצא רחוק לעיתים קרובות בשל עבודתו. זוהיר נשאל באשר ליחסיו עם התובעת והשיב, כי היא חברה שלו ויחסיהם בסדר אולם לא כל כך טובים. זוהיר נשאל היכן הוא ישן מידי יום והשיב, כי לפעמים בדרום ולפעמים בביתה של התובעת (עמ' 24 ש' 4-7). זוהיר נשאל היכן הוא גר כיום והשיב, כי הוא מתגורר בדרום וכי הוא עובד שם בבניין (עמ' 25 ש' 30-33). זוהיר טען, כי לפעמים הוא מגיע הביתה וכי יחסיו עם התובעת בסדר. בהמשך טען, כי בתקופה בה הוטל עיקול על הרכב הייתה הפעם היחידה שהיה ביניהם ריב (עמ' 26 ש' 9-14). זוהיר טען, כי אינו משלם לתובעת כסף וכי לילדים הוא שולח כסף. זוהיר נשאל כמה כסף הוא נותן והשיב, כי אין סכום מדויק וכי הם לא רבים. זוהיר העיד, כי הם חיים יחד ובשל תנאי העבודה הוא גר בדרום וכל פעם נותן לה כסף (עמ' 26 ש' 15-26). זוהיר נשאל האם עזב את הבית בעקבות הריב והשיב בשלילה. לטענתו, עזב בגלל העבודה (עמ' 26 ש' 27-28). התובעת נשאלה על דיון אשר נערך בבית המשפט בטבריה ותחילה טענה, כי אינה זוכרת את הדיון. בהמשך אישרה, כי נכחה בדיון וטענה, כי הגיעה עם בנות הדודים שלה (עמ' 3 ש' 14-18). לאחר שנשאלה שוב בליווי מי הגיעה לדיון טענה, כי הלכה עם בנות הדודים שלה ועם עבדל באסם אשר תירגם לה. נטען בפניה, כי מופיע שזוהיר הופיע עמה לדיון האמור. התובעת נשאלה האם עסקינן בדיון הראשון ולאחר שנענתה בחיוב השיבה, כי היא אינה זוכרת (עמ' 4 ש' 9-14). בהמשך העידה, כי זוהיר נכח איתה בדיונים. לטענתה, היה חג והוא התלווה אליה לבית המשפט (עמ' 5 ש' 12). התרשמתי, כי התובעת ביקשה להתחמק מלהעיד באשר לנוכחות זוהיר בדיון האמור. בהמשך נטען בפני התובעת, כי בתזכיר טוענת העובדת הסוציאלית שהיא וזוהיר עדיין מתגוררים ביחד. התובעת לא התייחסה לטענה האמורה ותחת זאת טענה, כי היא אינה מכירה את קיפה. בהמשך טענה, כי היא אינה מכירה אף אחד מהרווחה והוסיפה, כי היא אינה מבינה מה זה כל הסחרחורת הזו ושהיא באה בעניין הרכב (עמ' 6 ש' 1-8). התרשמתי, כי התובעת ביקשה ליצור תמונה לא מהימנה של מערכת היחסים שלה ושל זוהיר. זאת, בכדי לתמוך בטענה, כי הרכב נשוא התובענה נרכש על ידה ושייך לה בלבד. בעדותה בעניין זה נתגלו סתירות. כמו כן, נתגלו סתירות בין עדותה ועדות זוהיר, כמפורט לעיל. זוהיר העיד, כי הרכב נשוא התובענה הינו רכב של התובעת וכי היא ביקשה ממנו למכור אותו מאחר ואינה יודעת למכור. לטענתו, הוא פרסם מודעה באינטרנט ובמסגרתה פרסם את פרטיו ולא את פרטיה בכדי שיפנו אליו. לטענתו, התובעת ביקשה ממנו לעשות כן מאחר והיא דתייה (עמ' 22 ש' 15-29). כאמור לעיל, הסבריה של התובעת את התנהלותה בעקבות היותה דתייה אינם עולים בקנה אחד עם עדויותיה בעניינים אחרים. זוהיר אישר, כי נפגש עם אנשים לצורך מכירת הרכב. זוהיר נשאל האם אמר להם מי בעל הרכב האמיתי והשיב, כי הדבר ידוע. לטענתו, הוא אמר שהוא בעל הרכב בכדי לקדם את המכירה (עמ' 22 ש' 30-33). בהמשך טען, כי התובעת הייתה איתו וכי הוא סיפר שהוא הבעלים בכדי לקדם את המכירה ושהקונה לא יברח. זוהיר נשאל מדוע חשב שהקונה יברח והשיב, כי כל אחד יכול להחזיק כזה אוטו. לאחר שנשאל בשנית השיב, כי ככה חשב. לאחר שנשאל פעם נוספת השיב, כי סתם ככה הוא אמר (עמ' 23 ש' 1-8). בהמשך נשאל פעם נוספת מדוע סבר שאנשים יברחו אם ידעו שהוא לא בעל הרכב ובתגובה טען, כי התובעת רצתה למכור את הרכב כמה שיותר מוקדם שכן מצבה קשה (עמ' 23 ש' 13-15). זוהיר נשאל האם לא רצה שיבקשו לדבר עם התובעת והשיב, כי היא הייתה עמו (עמ' 23 ש' 16-17). הנה כי כן, לא עלה בידי זוהיר להסביר מדוע סבר שהקונה הפוטנציאלי יברח במידה ויחשוב שהוא לא הבעלים, זאת על אף שהתבקש להסביר טענתו בנדון פעמים רבות. בהמשך טען, כי אם הוא יגיד שהרכב לא שלו יחשבו שהוא סוחר (עמ' 23 ש' 31-33, עמ' 24 ש' 1). עדותו בעניין זה אינה אמינה בעיניי. לא ברור מדוע לא היה בידו להגיד שהרכב שייך לבת זוג,. זאת בעיקר לאור העובדה שהתובעת עצמה נכחה במקום והיה בידי הקונה לשוחח עמה ולהסיר חשדותיו, כי הוא רוכש רכב מסוחר. ברי, כי העובדה שזוהיר הציג עצמו כבעליו של הרכב והעובדה שהתובעת אשר נכחה במקום לא טענה אחרת, רלוונטית לענייננו. לא עלה בידי התובעת או זוהיר ליתן הסבר מניח את הדעת להתנהגותם האמורה. לאור כל האמור לעיל, מצאתי, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי הרכב נשוא התובענה נרכש על ידה, כי היא בעליו היחיד של הרכב האמור וכי היא עושה בו שימוש בלעדי. כאמור, התובעת עתרה לפסק דין הצהרתי לפיו היא הבעלים החוקי של הרכב נשוא התובענה וכי הנתבעת אינה זכאית לעקל את הרכב. בנסיבות בהן עסקינן התובעת אינה זכאית לסעד האמור. לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענת התובעת לפיה רכשה את הרכב נשוא התובענה מכספה אשר היה אצל אחיה וכי היא הבעלים הבלעדי של הרכב. כאמור, התובעת לא הוכיחה, כי היא הינה הבעלים הבלעדי של הרכב נשוא התובענה ולפיכך אין מקום להיעתר לבקשתה לפסק דין אשר יצהיר כאמור וכן יצהיר, כי הנתבעת אינה זכאית לעקל את הרכב במסגרת תיק הוצל"פ מספר 10-00051-09-0 וכי כל עיקול אשר הוטל על הרכב במסגרת תיק ההוצל"פ האמור מבוטל. יחד עם זאת מצאתי, כי מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג ולאחר שכאמור הוכח לי שהתובעת וזוהירהינם בני זוג, אני קובעת שהתובעת וזוהיר הינם בעלים במשותף ובחלקים שווים של הרכב אשר נרכש במהלך חייהם המשותפים כבני זוג. בנסיבות אלו, ניתן פסק דין הצהרתי לפיו הרכב נשוא התובענה, רכב פולקסווגן בעל מספר רישוי 37-686-07 נמצא בבעלותם המשותפת של התובעת ושל מר זוהיר X ת.ז. X ובחלקים שווים. לאחר שלקחתי בחשבון שמחד גיסא התביעה התקבלה באופן חלקי ומאידך גיסא את התנהלות התובעת שהכחישה חלקו של זוהיר ועל כן גררה את הנתבעת להליך משפטי ארוך ולאור כל הישיבות שהתקיימו בתיק, לאחר שעדי התובעת למרות קרבתם אליה לא התייצבו לדיונים ובשל כך היו דחיות, מוצאת לחייב את התובעת בהוצאות שנגרמו לנתבעת בשל ההליך האמור בסכום כולל של 7,000 ₪. הסכום האמור לעיל ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא לצדדים. ניתן היום, ו' תשרי תשע"ב, 04 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. הצהרת בעלותבעלותבעלות רכברכבסעד הצהרתיעיקול