התפטרות "מסיבות אישיות" - פיצויים

1. התובע הגיש תביעה שעניינה גמול שעות נוספות ופיצויי פיטורים וכן תשלומי גמל בהתאם להסכם קיבוצי בענפי היבוא, היצוא, המסחר והשירותים. 2. הנתבעת הינה נציגת חברות זרות בישראל ועוסקת במתן שירות לציוד אלקטרוני. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת ביחס לשאלה אם הנתבעת אף עוסקת בשיווק הציוד - ובאיזה אופן. מחלוקת זו קשורה לשאלת תחולת צו ההרחבה הנזכר על הנתבעת, כפי שיפורט. מכל מקום, נציין עוד כי הנתבעת חברה בלשכת המסחר בתל אביב יפו. 3. התובע, הנדסאי אלקטרוניקה בהכשרתו, הועסק אצל הנתבעת מיום 1.1.2002 ועד יום 1.10.2008 בתפקיד טכנאי. במסגרת תפקידו ביצע התקנות ותיקונים של מערכות ומכונות בתחום האלקטרוניקה, החשמל והמכניקה אצל לקוחות הנתבעת וכן סיפק שירות טכני ללקוחות. 4. ביום 27.8.2008 מסר התובע לנתבעת מכתב התפטרות במסגרתו הודיע על התפטרותו "מסיבות אישיות" (נספח ב' לכתב התביעה). ההליך: 5. מטעם התובע העיד בפנינו התובע עצמו. מטעם הנתבעת העידו מר זלמן ברטל ומר אייל דיקרמן, שניהם מנכ"לים ובעלי הנתבעת. 6. להלן נדון ברכיבי התביעה השונים תוך פירוט המתווה העובדתי הרלוונטי בכל רכיב. פיצויי פיטורים: 7. התובע טוען לזכאות לפיצויי פיטורים בשל התפטרותו בדין מפוטר לפי ס' 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. לטענתו, נאלץ להודיע על התפטרותו מכמה סיבות: א. משום שהנתבעת סירבה לשלם לו גמול שעות נוספות בהתאם לחוק. ב. בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, לנוכח אלה: ב.1 התרבות והתארכות נסיעותיו בחודשים האחרונים להעסקתו ודרישת הנתבעת כי יעבוד מספר רב יותר של שעות נוספות. ב.2 סירוב הנתבעת לבטחו בביטוח אובדן כושר עבודה, ביטוח רפואי וביטוח חיים וכן סירוב לשלם תשלומי אש"ל. 8. הנתבעת טענה כי התובע העלה רק בדיעבד את הטענה להרעת תנאים ולהתפטרות בדין פיטורים וכי התפטר בשל נסיבות אישיות ועל מנת לעבור לעבוד ב"אינטל", אליה התקבל זמן קצר בטרם הודיע על התפטרותו (נספח ב' לכתב התביעה). נטען כי תנאי העסקתו של התובע רק שופרו מפעם לפעם ולא הורעו וכי מדי שנה הועלה שכר התובע בכ-10%. 9. נקדים ונאמר כי מצאנו לדחות את טענת התובע לפיה הוא זכאי להתפטר בדין פיטורים. לא שוכנענו בטענתו כי התקיימו בו התנאים הקבועים בס' 11 לחוק פיצויי פיטורים ולהלן נבהיר: א. עיון בדו"חות התובע (ת/2) מעלה על פניו כי לא חל גידול של ממש במספר שעות העבודה ובמספר הנסיעות בחודשים האחרונים עובר לסיום העסקת התובע. מר ברטל העיד בפנינו כי העומס בתקופה האמורה היה "עומס רגיל" (עמ' 11 לפרו', ש' 26). ב. נזכיר כי הטענה לעומס שהעלה התובע נעוצה לכאורה ביציאתו ללימודים של הטכני הנוסף, מר אבי הוכברג, אך אותו טכנאי יצא ללימודים בשעה 15:00 משך יום אחד בשבוע בלבד (וכן ביום נוסף, יום שישי, שאינו יום עבודה -ר' עדות מר דיקרמן בעמ' 13 לפרו', ש' 14 - 15). כמו כן, מדובר בשינוי שחל בספטמבר 2006, קרי לא פחות משנתיים לפני התפטרות התובע. חלוף הזמן מנתק כל קשר סיבתי בין הדברים ובצדק נזנחה טענה זו בסיכומי התובע. מה גם, שכאמור, לא התרשמנו כי בנתבעת היה עומס חריג באותה תקופה. ג. התובע טען כי הנתבעת סירבה לבטחו בביטוח אובדן כושר עבודה, ביטוח חיים, וסירבה ליתן לו תשלומי אש"ל. אנו סבורים כי סירוב ליתן תנאים אלה אינו בבחינת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, שעה שאלו לא ניתנו קודם לכן. עם זאת, התובע טען כי לאור הנסיעות הארוכות שהתרבו והיות שעבר ניתוח שהקשה עליו את הנסיעות, ביקש את ביטוח בריאות. לטענתו, כאשר ציין כי התפטר מסיבות אישיות במכתב ההתפטרות הרי שכוונתו היתה לחשש אמיתי כי אם יוסיף לעבוד בתנאי המסכנים את חייו בהם התקשה לבצע נסיעות ארוכות יעמיד הדבר את ילדיו ומשפחתו בסכנת אובדן מפרנס. ד. דין טענת התובע להידחות. נזכיר כי הנתבעת הפרישה כספים לקופת גמל עבור התובע החל משנת 2004 ובמסגרת זו התובע בוטח בביטוח חיים (ר' ת/8 למוצגי התובע). התובע הסביר בעדותו בפנינו כי התכוון שהנתבעת תרכוש לו ביטוח בריאות פרטי, להבדיל מהביטוח בקופת החולים (עמ' 2 לפרו', ש' 24), אולם ניכר היה כי כפי שההפרדה בין ביטוח חיים (שכבר היה לתובע) לבין ביטוח בריאות, לא הובהר די צורכו בכתבי הטענות מטעם התובע, כך לא הובהר הדבר למנהלי הנתבעת. נאמנה עלינו עדות מר ברטל בהקשר זה כי התובע לא דיבר על ביטוח רפואי (עמ' 11 לפרו', ש' 21) ולא התריע כלל על קושי בשל הנסיעות ולנוכח הניתוח (עמ' 11 לפרו', ש' 16). ודוק: שככל שמדובר ב'נסיבות' שבידי המעסיק לשנותן, חובה על העובד להעמיד את המעסיק על כוונתו להתפטר בשל אותן נסיבות, ורק אם לא פעל המעסיק לתיקון המצב, תקום לעובד זכות להתפטר תוך זכאות לפיצויי פיטורים (דב"ע (ארצי) לה/13-15 בן צור דרויאנוב בע"מ - רוסקיס, פד"ע ח 60). לא שוכנענו כי המעסיק הועמד על ה'נסיבות' במקרה דנן. מה גם, שכאמור, ספק אם הנסיבות שבעניננו יכולות היו להצדיק התפטרות בדין פיטורים. ה. נותרה שאלת תשלום גמול השעות הנוספות. כפי שיובהר בהמשך פסק הדין, שוכנענו כי הנתבעת שילמה את מרבית גמול השעות הנוספות כדין, למעט בשנת ההעסקה הראשונה ולסכומים נוספים שהיו בשוליים ואותם פסקנו לזכותו של התובע. כפי שיובהר, הנתבעת סירבה לשלם לתובע גמול שעות נוספות של 150% לאחר השעה העשירית לעבודתו. אכן, אין להקל ראש בעובדה זו. רבות הרחיבה הפסיקה בעבר בחשיבותו של תשלום זה ורבים עמדו על תכליתו, להרתעת מעסיק מפני העסקת העובד בשעות נוספות ולהפיכת ההעסקה בשעות אלה לבלתי כדאית. יחד עם זאת, שוכנענו שאין כל קשר בין התפטרותו של התובע לבין אי תשלום השעות הנוספות. למעשה, הגענו למסקנה כי הטענה בדבר התפטרות בגין אי תשלום גמול שעות נוספות הועלתה בדיעבד, לצורך התביעה דנן, ואינה עומדת כלל בבסיס שיקוליו של התובע להגשת מכתב ההתפטרות. כבר נקבע בעבר כי את השאלה אם התקיימו התנאים האמורים בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים יש לבחון לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת לנתונים שפעלו למעשה ולא לנתונים רדומים אשר יכלו לפעול, אך לא הם היו אלה ש"מחמת" קיומם התפטר העובד (דב"ע (ארצי) לו/123 - 3 מדינת ישראל - שלום לבבי, פד"ע ח 261). אנו סבורים כי בעניינו של התובע התפטרותו היתה, כאמור בהודעת ההתפטרות (נספח ב' לכתב התביעה), התפטרות מחמת "נסיבות אישיות" ולא התפטרות הקשורה לתנאי העסקתו - ואותן נסיבות אישיות אינן אלא רצונו לעבור לעבוד חברת "אינטל". כך ותו לא. ו. ממכתב ב"כ חברת "אינטל", מעסיקתו הנוכחית של התובע, מיום 14.7.2010 (צורף להודעת הנתבעת מיום 26.12.2010) עולה כי ביום 15.7.2008 פנה התובע בצירוף קורות חיים לחברת "אינטל" דרך אתר השמה מקוון. מועד זה סמוך מאוד למועד בו החל התובע ממילא לחפש עבודה חלופית (אשר היה לפי עדותו "בערך בתחילת הקיץ", ר' עמ' 7 לפרו', ש' 13). ביום 27.7.2008 נערך עם התובע ראיון טלפוני באינטל וביום 24.8.2008 השתתף התובע במרכז הערכה, בסיומו נמסרה לו הצעת עבודה. מכתב ההתפטרות נמסר שלושה ימים לאחר מכן - ביום 27.8.2008. שוכנענו כי התובע לן על זכויותיו ולא התריע כלל בפני מעסיקיו בנוגע לאי תשלום השעות הנוספות כדין. ודוק: אף אם היינו מאמצים את גירסת התובע לפיה התריע על כך באפריל 2008 (ס' 5.19 לתצהירו) (זאת חרף גירסת מר ברטל בעדותו לפיה באפריל 2008 ביקש התובע רק העלאת שכר, ר' עמ' 12 לפרו', ש' 28), הרי שבין מועד זה לבין מועד חיפוש העבודה ומועד ההתפטרות חלף זמן רב, שבו אף לשיטתו של התובע הוא לא התריע דבר ולא ביקש דבר. עובדה זו מנתקת את הקשר - אשר כאמור, ממילא שוכנענו כי אינו קיים - בין ההתפטרות לבין אי תשלום גמול שעות נוספות במלואו. עולה מן האמור כי התובע התפטר לא בשל תנאי עבודתו, כי אם בשל העובדה הפשוטה שמצא מקום עבודה חלופי, זמן לא רב לאחר שהחל לחפש. במקום עבודה זה קיבל, כפי שהעיד בפנינו, שכר גבוה יותר ותנאים מיטיבים. 10. מכל האמור, נדחית התביעה לפיצויי פיטורים. קופת גמל: 11. התובע נסמך על ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענפי הייבוא, ייצור ומסחר בסיטונות. נטען כי בהתאם לאלה היה על הנתבעת לבטח את התובע בקופת תגמולים החל ממועד תחילת עבודתו ולהפריש עבורו 5% משכרו מדי חודש, אולם הנתבעת החלה בביצוע ההפרשות רק משנת 2004. התובע תבע את הסכומים בגין התקופה שקדמה לפברואר 2004. 12. הנתבעת טענה כי ההסכם הקיבוצי וצווי ההרחבה אינם חלים על הנתבעת והפנתה למחלוקת בדבר חלותם בשני מישורים: ראשית נטען כי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה אינו חל אזורית על הנתבעת ועובדיה חרף שהיא חברה בארגון החתום עליו, לשכת המסחר של תל אביב יפו, בשל מקום מושבה של הנתבעת, בני ברק. זאת, משההסכם נחתם על ידי מועצות הפועלים בתל אביב-יפו, רמת גן וגבעתיים, חולון והוד השרון בלבד וחל באזוריהן בלבד. שנית, נטען כי מבחינה עובדתית כי הנתבעת אינה עוסקת ביבוא, יצוא ומסחר בסיטונות אלא במתן שירותים ללקוח הסופי ומכאן שהצו אינו חל על הנתבעת ועובדיה. בהקשר זה התעוררה גם מחלוקת משפטית בדבר שאלת חלותו של צו ההרחבה על נותני שירותים, כפי שנפרט. 13. אשר לתחולה האזורית: התובע צירף את צו ההרחבה כפי שפורסם בי"פ 3539, התשמ"ח, 1321 (נספח א' לכתב התביעה, להלן: "צו 1988"), ובו הורחבו הוראות ההסכם הקיבוצי בענף המסחר על "מחוזות תל אביב והמרכז". 14. צודקת הנתבעת כי צו ההרחבה המוקדם יותר, כפי שפורסם בי"פ 3060 התשמ"ד, 2595 (להלן: "צו 1984"), הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי בענף המסחר על "על כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות... בתחום המוניציפאלי של עירית תל-אביב - יפו ועיריות רמת-גן וגבעתיים, חולון והוד השרון..." (ההדגשה הוספה - מ.ש.). על כן, חרף חברותה בלשכת המסחר של תל-אביב - יפו, צו 1984 לא חל, שכן לכאורה הוא לא הורחב על אזור מוניציפאלי הכולל את מקום מושבה של הנתבעת בבני ברק. 15. דא עקא, שכאמור, התובע צירף צו הרחבה מאוחר - צו 1988 - אשר חל על מחוזות תל אביב והמרכז ועל כן חל, מטבע הדברים, על העיר בני ברק. 16. אף שהנתבעת לא נדרשה לצו זה ולא העלתה סוגייה זו, נציין למעלה מן הדרוש כי בצו 1988 נפל פגם, לנוכח האמור בדב"ע (ארצי) נב/3-162 מצובע שאלתיאל - טכנו ראלקו בע"מ, פד"ע כד 555 (1992) (להלן: "עניין מצובע"). שם נקבע כי צו זה כשל מלפרט את ההוראות המורחבות ולכן, לכאורה, איננו תקף. אלא שיש להבחין בין הוראות שכבר הורחבו בעבר להוראות שהורחבו לראשונה בצו האמור, כדלקמן: א. צו 1988 הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הענפי מיום 30.3.1987 (מספרו 7023/87 [בפתיח לצו ההרחבה נרשם כי מספרו של ההסכם הקיבוצי הוא 7023/78. כבר נקבע כי מדובר בטעות סופר בדב"ע (ארצי) נו/3-303 לשכת המסחר תל אביב-יפו - י.א.ד. אלקטרוניקה בע"מ, פד"ע ל 249 (1997) (להלן: "י.א.ד. אלקטרוניקה"), בעמ' 260]. ב. הסכם 7023/87 הוא הסכם אשר אימץ את ההסכמים הענפיים הקודמים בענף המסחר מהשנים 1977, 1980 ו- 1983, וזאת מטעמים שאין צורך להידרש להם בענייננו ופורטו בענין י.א.ד. אלקטרוניקה. הוראותיהם של הסכמים ענפיים קודמים אלה, למעט הוראות הסכם 1980 (תקנון העבודה), הורחבו הן בצו 1984 והן בצו קודם משנת 1977 (י"פ, תשל"ח, 1161). בענין מצובע כמו גם בענין י.א.ד. אלקטרוניקה נקבע כי פעולתו של צו 1988 תקפה רק לגבי הרחבת הוראות הסכמים 1977 ו- 1983 (כיוון שהוראותיהם כבר פורטו בצווי הרחבה קודמים כך ש'ההפניה' בצו 1988 תקפה לגביהם), אך לא כך לגבי הוראות הסכם 1980 (תקנון העבודה) (כיוון שהוראותיו לא פורטו בצו הרחבה כלשהו). ג. צו 1988 תקף, איפוא, לענין החובה להפריש לקופת גמל, להבדיל מלענין תקנון העבודה (הסכם 1980). לפיכך, החובה להפריש לקופת גמל כפי שנקבעה הענף המסחר חלה לכאורה גם על הנתבעת, ככל שנגיע למסקנה כי מדובר במעסיק בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות. 17. במישור העובדתי נטען כי הנתבעת עוסקת במתן שירותים ללקוחות הסופיים ולא ביבוא, יצוא ומסחר בסיטונות ולפיכך צו ההרחבה אינו חל לגביה. 18. צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי בענף המסחר חל על ענפי משנה שפורטו בתוספת 1 להסכם הקיבוצי, לגבי מעבידים "בענפי הייבוא, הייצוא והמסחר בסיטונות". בין הצדדים אין מחלוקת כי הצו חל על "ענף האלקטרוניקה - מוצרים, מכשירים וציוד" (ענף 7 בענפים המנויים בנספח). אין גם מחלוקת כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא ב"ענף האלקטרוניקה - מוצרים מכשירים וציוד". גדר המחלוקת היא האם הצו חל רק על עסק של יבוא, יצוא או מסחר בסיטונות מתוך הענפים המנויים בנספח לצו ההרחבה, או שמא הנספח מונה את השירותים אשר יש להתייחס אליהם כאל ענפי יבוא, יצוא ומסחר בסיטונות. 19. אנו בדעה כי הדין הינו עם הנתבעת. היינו, שאין די בהימנות הנתבעת על ענף האלקטרוניקה. יש להראות כי עיקר עיסוקה הינו ביבוא, יצוא או מסחר בסיטונות. ונבהיר: א. לשון צו ההרחבה הינה חד משמעית והיא מחילה את ההוראות המורחבות על "כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, בשירותים ובענפים המפורטים בנספח מס' 1....". הפרשנות הנכונה לנוסח זה הינה שהנספח בא למעט מהוראת התחולה, ולא להרחיב עליה. קרי, שהנספח בא למנות את הענפים, שבהם יחול הצו על עובדים ומעבידים העוסקים ביבוא, יצוא ומסחר בסיטונות. ומכאן - שעצם הימנות הנתבעת על ענף האלקטרוניקה הוא תנאי הכרחי, אך אינו תנאי מספיק, להחלת צו ההרחבה על הנתבעת. ב. בע"ע (ארצי) 1509/02 מחיש שרותי מחשב בע"מ - גאולה וגנר, לא פורסם (2003) נדון ערעור המערערת על פסק דינו של בית הדין האזורי לפיו נושא ה"שירותים" ("כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, בשירותים ובענפים המפורטים בנספח מס' 1....") הינו בעל מעמד נפרד ועומד בפני עצמו בהוראת תחולת הצו, ונושא זה קיבל התייחסות ופירוט בתוספת שבנספח 1 להסכם הקיבוצי - ולפיכך צו ההרחבה חל על מעביד העוסק במתן שירותים במסגרת העיסוקים המופיעים בנספח 1 להסכם הקיבוצי. לאחר שבית הדין הארצי איפשר להסתדרות וללשכת המסחר להתייצב כצד להליך, נתקבל הערעור בהסכמה. אמנם, אין מדובר בדיון לגופו של עניין, אך יש בכך כדי להצביע על עמדת בית הדין הארצי בסוגיה. ג. אף אנו סבורים כי ענף השירותים אינו ענף עצמאי בצו ההרחבה, וזאת מטעמי פרשנות להוראת התחולה שבצו, ולעובדה כי כאמור, להשקפתנו בא הנספח למעט מתחולת הצו ולא להרבות עליה. מה גם שהתובע כלל לא העלה טענה כאמור בעניין ענף השירותים. ד. מר ברטל העיד כי "החברה עוסקת במתן שירותים של תיקונים והתקנות למכונות, בעיקר בתעשיית האלקטרוניקה. אנחנו גם עוסקים במתן ייעוץ לחברות מחו"ל וסוכנים שלהם. הלקוחות מזמינים את הציוד ישירות מהספקים ואנחנו מקבלים עמלה" (עמ' 9 לפרו', ש' 13 - 15) . וכן: "התובע לא התעסק עם מכירה של מכונות" (עמ' 12 לפרו', ש' 13). עולה, כי הנתבעת עוסקת במתן שירותים ולא בענפי היבוא, היצוא או המסחר בסיטונות. לפיכך, אף שעיסוקה נמנה במסגרת העיסוקים המופיעים בנספח 1 להסכם הקיבוצי, לא חלות עליה הוראות צו ההרחבה. 20. מכל האמור, יידחה רכיב התביעה הנוגע להפרשות לגמל. גמול שעות נוספות: 21. עם קבלת התובע לעבודה סוכם כי יעבוד בין השעות 8:30 ל-17:30 וכי 6 השעות הנוספות הראשונות (מדי חודש - מ.ש.) תהינה כלולות בשכרו (נספח א' לתצהיר מר ברטל). הצדדים לא עמדו על תוקפו של סיכום זה, ובדין לא עמדו עליו, שכן בשכרו של התובע לא שולם רכיב גלובלי בגין גמול שעות נוספות וכן כפי שנפרט להלן, חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") חל על התובע. 22. תקופת עבודתו של התובע נחלקת לשניים: תקופה בה לא שולמו לתובע כלל שעות נוספות, בין מועד תחילת עבודתו ביום 1.1.2002 לבין יום 31.12.2002 (להלן: "התקופה הראשונה"). בתקופה זו טענה הנתבעת כי התובע היה מצוי בהכשרה. תקופה שניה, בה שולמו לתובע שעות נוספות בסך 125% בלבד. תקופה זו נפרשה מיום 1.1.2003 ועד לסיום תקופת עבודת התובע בספטמבר 2008 (להלן: "התקופה השניה"). (כאן המקום להעיר כי התובע נקב במועדי תקופות אחרים בכתב התביעה, אולם חזר בו במסגרת תצהירו, כפי שביקש לתקנו בפרוטוקול הדיון מיום 5.7.2011). 23. לטענת התובע, משך כל תקופת עבודתו עבד שעות נוספות רבות, כאשר בתקופה הראשונה לא שילמה לו הנתבעת גמול שעות נוספות כלל והחל מחודש ינואר 2003 שולם לו גמול שעות נוספות שלא בשיעורים המתחייבים מחוק שעות עבודה ומנוחה, שכן הנתבעת שילמה רק גמול של 25% נוספים בעד כל שעה נוספת, אף אם עבד למעלה משעתיים נוספות. 24. הנתבעת טענה כי תשלומי השעות הנוספות נעשו לפנים משורת הדין, ולנתבעת לא היה כל פיקוח על עבודת התובע. אף כי הנתבעת לא הרחיבה בנקודה זו, הרי שככל שהנתבעת מכוונת לכך שעל התובע לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה בשל החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק, כבר נקבע בפסיקה כי עבודה מחוץ לחצרים של מפעל, כשלעצמה, אינה בדרך כלל עבודה שבה נשללת ממעביד כל אפשרות פיקוח על שעות עבודתו של העובד (ע"ע (ארצי) טפקו-ייצור מערכות בקרה אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ - מנחם טל, פד"ע לה 703). די שאפשרי פיקוח, על מנת שהעובד לא יוחרג מתחולת החוק (דב"ע (ארצי) לו/ 3-37 רוחמה סילברמן - ה' פסקלוביץ בע"מ, לא פורסם (1976)). 25. בענייננו, לא קיימת בעיית פיקוח שכן התובע הגיש דיווח סדיר על שעות עבודתו (ת/2 למוצגי התובע). הדיווח נמסר מדי חודש בחודשו, על פי פנקס שבו רשם את שעות העבודה מדי יום ביומו. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור ולפיכך, אין מקום לטענה כי התובע משתייך לחריג שבסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה. התקופה הראשונה: 26. הנתבעת טענה כי בתקופה הראשונה שעד חודש דצמבר 2002 היה התובע בהליך הכשרה במסגרתו לא ביצע כמעט שעות נוספות. טענה זו נסתרת מני ובי באמצעות הדו"חות אותם מילא התובע (ת/2), במסגרתם צויינו מפורשות שעות נוספות. 27. עם זאת, יש להידרש לשתי טענות נוספות של הנתבעת ולפיהן ראשית, התובע לא נדרש לבצע שעות נוספות וביצען על דעת עצמו ושנית, כי התובע השלים בשנת עבודתו הראשונה פרויקט לצורכי לימודיו על חשבון שעות עבודתו ואף נעזר במר דיקרמן להשלמת הפרויקט, כך שאין לסמוך על רישומי השעות היות שלא הוחסרו מהן שעות אלו. הנתבעת טענה כי סוכם עם מר דיקרמן שתמורת שעות העבודה על הפרויקט לא תשולמנה שעות נוספות. 28. התובע הצהיר כי "הנתבעת לא סיפקה שום הדרכה מסודרת (חוץ מקורס קצר של שבוע ימים בגרמניה בשנת 2002). הקורס נתן לי רקע תיאורטי. בפועל עבדתי בשטח לבד ורכשתי ניסיון פרקטי באופן עצמי. רוב הפעמים עבדתי לבד ויצאתי לעבודה עם שותף רק כאשר סוג או אופן העבודה דרשו זאת... לנתבעת לא היה זמן ולא היה מספיק כוח אדם כדי לשלוח אותי ללקוחות יחד עם טכנאי אחר" (ס' 5.14 לתצהיר). 29. הנתבעת הסתפקה בתצהיר מר ברטל שלפיו סוכם על תקופת הכשרה בת חצי שנה שהוארכה, במסגרתה הצטרף התובע לטכנאי אחר. עוד הוסיף מר ברטל כי למעשה, כמעט ממילא לא בוצעו שעות נוספות ובהתאם לסיכום בין הצדדים - שעות אלה לא שולמו לתובע (ס' 7 - 9 לתצהיר). דא עקא, שלהבדיל מבתצהירו, בעדותו העיד מר ברטל כי התובע דווקא כן היה יוצא לבצע לבדו "עבודות פשוטות" אצל לקוחות, ובפעמים אחרות היה מתלווה לעובד ותיק יותר (עמ' 10 לפרו', ש' 1). עדות זו מתיישבת יותר עם תצהירו של התובע, לפיו כאשר היתה לנתבעת עבודה מורכבת שהצריכה זאת, היו נשלחים שני טכנאים למשימה. 30. למעשה, אין נפקות לשאלה אם היה התובע בהכשרה אם לאו. אנו סבורים כי אף אם התובע היה בהכשרה, הרי שמדובר בהכשרה שהחלה לאחר שסוכם כי נוצרו יחסי עובד-מעביד, הכשרה שהיקפה הוא כהיקף משרה מלאה והמעביד מפיק ממנה רווח. אין חולק כי כוונת הצדדים היתה לראות בתקופה זו תקופת עבודה ולראיה - שולם בגינה שכר רגיל. לפיכך, בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה בעבר (ר' למשל פסק דינה המקיף של כב' השופטת וירט-ליבנה בסק (ת"א) 1148/02 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ, לא פורסם (2005)) התובע הינו עובד. מפעל המבקש לשכור לעצמו עובד אינו רשאי להכשיר את העובד מבלי לשלם לו שכר מלא ואף הסכמת העובד אינה תופסת, כאשר עסקינן בויתור על זכות מכוח המשפט המגן (תב"ע (ת"א) נז/35-3633 ערן ארקוש נ' לאופר תעופה בע"מ, פד"ע לג קכח). לפיכך, נדחית הטענה כי בשל היות התובע בהכשרה אין הוא זכאי לגמול שעות נוספות בגין תקופת עבודתו הראשונה. 31. אנו מקבלים את עדות התובע לפיה עבד לפי צרכי הלקוחות ו"הנתבעת נתנה לי משימות לביצוע וידעה היטב לאן אני נוסע ומה היקף העבודה שאני חייב לבצע" ודוחים את הטענה על סיכום זה או אחר בנוגע לקיזוז שעות עבודה על פרויקט עם שעות עבודה נוספות. לא הובאה כל ראיה ובפרט - כל סיכום בכתב - לפיו על התובע להימנע משעות נוספות בתקופה הראשונה או שעל התובע לקזזן עם שעות העבודה על הפרויקט. הנתבעת נמנעה מלהעיד את הטכנאי שליווה את התובע לכאורה בתקופת הכשרתו ויכול היה להעיד על סיכום בעניין השעות הנוספות. הימנעות זו מהבאת עדות שעשויה לסייע לכאורה לנתבעת, מקימה חזקה כי ראיה זו היתה פועלת לחובתה. מכל מקום, הנתבעת אינה יכולה להמיר שעות עבודה נוספות בעבודה אישית על פרויקט של התובע, בלא שינתן לכך ביטוי רישומי בשעות העבודה ויבוצע מעקב כדי לוודא שזכויות העובד מכוח חקיקת המגן אינן נפגעות. כמו כן, מצאנו סתירה בטענות הנתבעת אשר מחד טענה כי לא בוצעו שעות נוספות כלל ומנגד, כי השעות הנוספות קוזזו עם שעות עבודה על פרויקט. 32. מכל האמור, אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום שעות נוספות בגין התקופה הראשונה, ככל שיוכח בפנינו כי אמנם בוצעו שעות נוספות, בשים לב לטענות הנתבעת בעניין ההפסקה ושעות הנסיעה. להלן נערוך דיון הרלוונטי הן לתקופה הראשונה והן לתקופה השנייה, בשאלה אם הוכחה זכאות לשעות נוספות . האם הוכחה זכאות לשעות נוספות בשתי התקופות? 33. תשלום שכרו של התובע בוצע על בסיס דיווחי שעות עבודה שערך התובע מדי חודש בחודשו (ת/2). הנתבעת בדקה את תחשיבי התובע ואישרה אותם (גם אם לפי עדות מר דיקרמן, הדו"חות לא נבדקו בעיון רב, או כלשונו "אני מרפרף ובודק שאין טעויות משמעותיות" (עמ' 13 לפרו', ש' 7)). כלומר, הנתבעת סמכה ידיה על רישומי התובע, כפי שאושרו. 34. על פי הסכמת הצדדים - ועל כך אין מחלוקת - כלל התובע בדו"חות החודשיים גם שעות נסיעה (כלומר, ציין שעת יציאה מביתו ושעת חזרה לביתו). שעות אלה קוזזו מתחשיב שעות העבודה לתשלום. מכתבי הטענות עלה לכאורה כי סוכם על הפחתת שעה אחת בכל יום בגין הנסיעות, אולם מן הדו"חות החודשיים עולה כי התחשיב השתנה לפי תקופות: לפרקים היו משולמות שעות נוספות רק לאחר השעה ה-10, לעתים רק לאחר השעה ה-11 ובתקופות אחרות רק לאחר השעה ה-12. 35. מיום תחילת עבודת התובע, 1.1.2002, ועד שנת 2003 התגורר התובע בבת ים ונסע לשיטתו כשעתיים ביום מהבית לעבודה ובחזרה. משנת 2003 ועד שנת 2005 התגורר התובע בלוד ואף במועדים אלה נסע לטענתו משך כשעתיים מדי יום לעבודתו ובחזרה. משנת 2005 ועד למועד סיום העבודה התגורר התובע בתל אביב ונסע בסה"כ כשעה ביום לעבודתו ובחזרה. מקובל עלינו כי יש להפחית את שעות הנסיעה של התובע למשרד, שכן אין המעסיק צריך לשאת בתשלומן. עם זאת, את התחשיב יש לבצע לפי שעות הנסיעה בפועל, כפי שהעיד אודותיהן התובע - שעתיים (שעה הלוך ושעה חזור) עד לשנת 2005 ושעה (חצי שעה לכל כיוון) לאחר שעבר להתגורר בתל אביב משנת 2005 והלאה. כמו כן, מקובל עלינו כי תחשיבי הנסיעות יחושבו על פי מתכונת זו, אף אם נסע התובע ללקוחות מרוחקים. זאת, הן מן הטעם שבעובדה כי התובע נשלח לעבוד אצל לקוח מרוחק, צריכה לשאת הנתבעת, ככל שזמני הנסיעה חורגים מזמני הנסיעה מביתו של העובד למשרדי הנתבעת (השוו: דב"ע מד/ 143-3 קיסר חיים - דחן בע"מ, פד"ע טז 269; עב (ת"א) 8875/05 ניצה זנגו - איי אס אס אשמורת בע"מ, לא פורסם (2009)). זאת להבדיל ממצב בו יש לראות עבודה בשני אתרים כעבודה רצופה מטעם המעביד (דוגמת טכנאי תיקונים או שליח העובדים במספר אתרים במהלך יום העבודה - שלא כדוגמת התובע שהועסק באתר אחד בכל יום על פי הדו"חות), שאז העובד זכאי לשכר עבודה בעד מלוא זמן הנסיעה מאתר לאתר. כמו כן, היות שהלקוחות פוזרו במרחקים שונים ברחבי הארץ הרי שסביר לקבוע על דרך אומדנא כי זמן הנסיעה הממוצע היה דומה לזמן הנסיעה של התובע מביתו שלו. 36. הפסקות: התובע טען בתצהירו כי לא נהנה מהפסקות היות שברוב ימי העבודה נסע מלקוח ללקוח ואכל בנסיעה או במפעלים שונים, וכאשר עבד במשרדי הנתבעת התבקש לאכול תוך כדי עבודה. בעדותו, מנגד, העיד כי ככלל, יצא להפסקות אוכל וכי בעת שסיפק שירות ללקוחות והונהגה הפסקת צהריים, הוא הוזמן לאכול עמם (עמ' 6 לפרו', ש' 11 - 12). התובע העיד אמנם כי במשרד לא היתה לו הפסקה מסודרת והיה נוהג להביא אוכל מהבית ולסעוד תוך כדי עבודה (עמ' 6 לפרו', 19 - 20), אולם לנוכח הסתירות בתצהירו בעניין זה העדפנו את גירסת הנתבעת, שציינה כי לא נמנע מן התובע לצאת להפסקת אוכל כשעבד במשרדי הנתבעת. שוכנענו, איפוא, כי התובע נהנה מהפסקת אוכל דרך קבע של חצי שעה לכל הפחות, שהנתבעת לא הפחיתה משכרו. 37. מכל האמור, התובע יהיה זכאי לתשלום שעות נוספות הן בגין שעות עבודתו בתקופה הראשונה והן בגין שעות עבודתו בתקופה השנייה, על פי תחשיב כדלקמן: א. בתקופה שעד המעבר לתל אביב - יופחתו שעתיים וחצי (שעתיים נסיעות וחצי שעת הפסקה) משעות הנוכחות הנקובות בדו"חות. התחשיב החלופי של הנתבעת בסיכומיה עולה בקנה אחד עם מסקנה זו. ב. בתקופה שלאחר המעבר לתל אביב - תופחת שעה וחצי (שעה נסיעות וחצי שעת הפסקה). אף זאת עולה בקנה אחד עם תחשיב הנתבעת, ובכלל זה תיקונים שתיקנה הנתבעת בתחשיב התובע, שקיבלה את מרביתו בנוגע לתקופה זו (נספחי ג' לסיכומיה). ג. ודוק: אין בהודאת התובע בעיגול שעות העבודה לשעות עגולות כדי לפגום באמיתות הדו"חות. ממילא, עיגול זה יכול לפעול הן לטובת הנתבעת והן לרעתה. ד. אנו מקבלים את תחשיב הנתבעת גם בהקשר למועד שבו בוצע מעבר הדירה לתל אביב. לפי תחשיבי הנתבעת, בוצע המעבר בחודש יוני 2005. הדבר תואם את אמרת התובע בדיון המוקדם מיום 3.12.2009 בפני כב' השופטת מאירי, לפיו התגורר כשנה וחצי בלוד בטרם עבר לתל אביב. ה. מן הסכומים האמורים יש לקזז רכיבי 'תוספת מיוחדת' ששולמו לתובע בשכרו, אשר שוכנענו מן הראיות שבפנינו כי חרף שמם, הם מהווים תשלום בעבור שעות נוספות. סכומים אלו קוזזו בתחשיבי הנתבעת. 38. התובע זכאי איפוא, כמפורט בתחשיבי הנתבעת לסך 9,956 ₪ בגין גמול שעות נוספות. לסוגיית קיזוז שעות העבודה בימים בהם התובע עבד פחות מ-8.5 שעות, נידרש בפרק הקיזוז בפסק דיננו זה. הלנה: 39. אשר לסוגיית ההלנה: מצאנו כי עיקרו של גמול השעות הנוספות אשר נפסק (למעלה משליש) הינו שעות נוספות שחבה הנתבעת לתובע בגין שנת עבודתו הראשונה, בה לא שולם כל גמול שעות נוספות. בגין תקופה זו התיישנו פיצויי הלנה (ס' 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958). לפיכך, ישולם סכום הקרן בסך 3,528 ₪, שיישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.2002 (אמצע התקופה) ועד למועד מתן פסק הדין. 40. גם פיצויי ההלנה שנתבעו ביחס ליתרת הסכום (בגין השנים 2003 ועד לסיום העבודה), התיישנו ולפיכך ישולם הסכום גופו, סך 6,428, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.5.2005 (אמצע התקופה) ועד למועד מתן פסק הדין. למעלה מן הצורך נאמר כי כמפורט לעיל, שוכנענו שמרבית הסכום שולם כדין וכי אי תשלום יתרת הסכום נבע מטעות כנה ביחס לאופן תשלום השעות הנוספות, וממחלוקת של ממש באשר לאופן קיזוז הנסיעות. טענות הקיזוז: 41. הנתבעת העלתה מספר טענות קיזוז אשר נדון בהן להלן: א. קיזוז שעות הפסקה ששולמו לתובע ותשלום 125% בעבור שעות נסיעה בהן לא עבד בפועל. למעשה, קיזוז זה נלקח בחשבון במסגרת התחשיב שאומץ לעיל ולפיכך מתייתר הדיון בו. ב. קיזוז תשלום שכר עבודה יומי מלא גם בימים בהם עבד התובע פחות מ-8.5 שעות. לא מצאנו להורות על הקיזוז ברכיב האמור, משום שכעולה מן הראיות שבפנינו, בין הצדדים השתכללה הסכמה, מכוח התנהגות, לפיה הנתבעת תשלם לעובד בגין יום מלא גם כאשר לא השלים התובע מלוא שעות עבודה במשרה מלאה (בניכוי שעות הנסיעה). אין מקום לסטות מהסכמה זו דווקא בשל עמידת העובד על זכויותיו הקוגנטיות מכוח משפט העבודה המגן. ג. קיזוז שכר עבודה עבור ימי מחלה בחודש אוגוסט 2008 אשר התובע טרם המציא לנתבעת אישור מחלה בעבורם. אנו סבורים כי אין להורות על קיזוז בהקשר זה מן הטעם שבדו"ח השעות הרלוונטי (אוגוסט 2008 ב-ת/2) ליד הכיתוב "מחלה" מצויין בכתב יד שונה מזה של התובע הכיתוב "ע"ח חופשה ¼2 ימים". הצדדים הסכימו כי ברישומי הדו"חות, כתב היד הנוסף (הוא כתב ידו של כותב ההערה בעניין החופשה) הינו כתב ידו של מר דיקרמן. כלומר, מר דיקרמן ציין בדו"ח שקוזזו ימי חופשה בגין ימי המחלה שלא הוצג לגביהם אישור. עוד נעיר כי בריכוז השכר לשנת 2008 (הוגש בישיבת ההוכחות) שולם שכר רגיל ולא צויין כל תשלום דמי מחלה בחודש אוגוסט 2008. מכאן, שאין להורות על קיזוז משום שלא הוכח ששולמו דמי מחלה ומן הראיות עולה לכאורה כי קוזזו ימי חופשה בגין ימים אלו. ד. קיזוז השתתפות העובד בתשלום בעבור קורס אנגלית שהחל באפריל 2008. הנתבעת טענה ששילמה את מלוא עלות הקורס, וסוכם כי החלק בו ישא התובע יקוזז משכר העבודה. הנתבעת ציינה כי לא הספיקה לקזז מן השכר סך 2,490 ₪. בעניין זה הנתבע הצהיר כי שילם מחצית עלות הקורס וטען כי לא היה כל הסכם לפיו התחייב לעבוד תקופה מינימלית מסויימת לאחר סיום הקורס. משהנתבעת לא הציגה כל אסמכתא לעלות הקורס, דין הטענה להידחות, וממילא אין לנו צורך להידרש לשאלה מה היה הסיכום בין הצדדים באשר לנשיאה בעלות הקורס ומה כבר נגבה מן התובע. סוף דבר: 42. התביעה מתקבלת ברכיב גמול השעות הנוספות ונדחית על יתר רכיביה. טענות הקיזוז נדחות אף הן, למעט הטענות שנכללו בתחשיבי הנתבעת שאומצו. 43. הנתבעת תשלם לתובע גמול שעות נוספות כמפורט בסעיפים 39 ו- 40 לעיל. 44. בשים לב לתוצאה, ישא כל צד בהוצאותיו. 45. הסכומים הנזכרים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שלא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. 46. למרבה הצער חברת המותב ד"ר לילי ניר ז"ל הלכה לעולמה במהלך כתיבת פסק הדין, ובהסכמת הצדדים ניתן פסק הדין על ידי חברי המותב הקיימים. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום, יב' שבט תשע"א, 5 בפברואר 2012, בהעדר הצדדים. נציג עובדיםמר אריה המר מיכאל שפיצר, שופט נשיא פיצוייםהתפטרות