1. מדובר בתביעה שהגיש התובע לתשלום הפרש פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי שכר שעות שבת, מענק התמדה, תוספת ביגוד, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה ותוספת ותק. העובדות הצריכות לענייננו 2. הנתבעת הינה חברה המעניקה, בין היתר, שירותי שמירה ואבטחה. 3. התובע עבד בשרות הנתבעת כמאבטח, זאת החל מיום 24/03/06 ועד ליום 25/7/09. 4. התובע חתם על הסכם עבודה אישי של מאבטח (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן). 5. התובע הועסק בפרויקט לאבטחת מעברי הגבול שביצעה הנתבעת עבור משרד הביטחון. התובע עבד מרבית תקופת עבודתו (עד לחודש 3/09), כמאבטח במעבר הגבול "ארז", והחל מחודש 4/09 עבד בתפקיד מאבטח בבית החולים "קפלן". 6. התובע פוטר ביום 17/06/09, במכתב הפיטורים שהוציאה הנתבעת לתובע, כתבה הדברים הבאים: " הנדון: סיום עבודתך בחברתנו בהמשך לשימוע שהתקיים במשרדנו בתאריך 17/6/09 במשרדנו באשקלון, הוחלט לסיים את עבודתך בחברתנו בתאריך 17/7/09 כולל. חברתנו מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך." (נספח א' לכתב התביעה המתוקן). חרף האמור במכתב הפיטורים, הועסק התובע עד ליום 25/7/09. 7. לתובע נערך גמר חשבון והנתבעת שילמה לו ביום 3/9/09 תשלום בסך 27,234 ₪, מתוכם סך של 24,648 ₪ על חשבון פיצויי פיטורים, 1,952 ₪ ע"ח חופשה שנתית ו-634 ₪ ע"ח דמי הבראה (נספח ב' לכתב ההגנה). השאלות שבמחלוקת 8. מהו שכרו הקובע של התובע והיקף משרתו לצורך חישוב זכויותיו 9. האם התובע זכאי להפרש פיצויי פיטורים, אם לאו 10. האם התובע זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין לאור נסיבות סיום העסקתו בנתבעת 11. האם התובע זכאי למענק התמדה על פי הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים, והאם לנתבעת זכות קיזוז בגין תשלום ביתר של מענק ההתמדה 12. האם התובע זכאי לתשלום דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית וביגוד 13. האם התובע זכאי להפרש בגין אי הפרשות לקרן פנסיה 14. האם זכאי התובע לגמול בגין עבודה בשבתות 15. האם זכאי התובע לתוספת ותק הראיות 16. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר עליו. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של מר רפי דיין והוא נחקר עליו. 17. הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב. דיון והכרעה 18. הצדדים חלוקים באשר לכל רכיבי התביעה שתבע התובע בתביעתו. נדון בהם אחד לאחד תוך פירוט טענות הצדדים הרלוונטיות בגין כל רכיב ורכיב. שכרו הקובע והיקף משרתו של התובע 19. התובע טען כי שכרו השעתי עמד על סך 55 ₪, כפי שסוכם עימו וכפי שנקבע בהסכם העסקתו, אולם בפועל הנתבעת שילמה לתובע 50 ₪ לשעת עבודה בלבד. לטענת התובע, הרישום בתלושי שכרו בכל הנוגע לתוספות עבור חדר כושר ועבור השתתפות בשכר דירה, הינו פיקטיבי ויש לראות בתוספות אלו כנכללות בשכר הקובע מאחר שבמבחן האובייקטיבי אין להם משמעות חוץ מהגדלת שכרו של התובע. מדובר בתוספת בסך של 0.5 ₪ לשעה עבור חדר כושר, ותוספת בסך של 4.5 ₪ לשעה עבור השתתפות בשכר דירה. 20. התובע הוסיף וטען כי עוד בראיון העבודה שקויים עימו הובטח לו כי שכרו השעתי יעמוד על סך של 55 ₪ לשעה וכי אין כל משמעות לחלוקת השכר ולתוספות שפורטו בנספח א' להסכם. 21. הנתבעת מאידך טענה כי שכר היסוד השעתי של התובע עמד על סך של 50 ₪ לשעה, בהתאם להסכם העבודה, עליו חתם התובע כשהוא מודע להוראותיו וכפי שצויין במפורש בתלושי שכרו של התובע. נטען כי מעולם לא הובטח לתובע שכר יסוד בסך 55 ₪, אלא המודבר בשכר יסוד בסך 50 ₪ + תוספות המגיעים לכדי סך כולל של 55 ₪. לטענת הנתבעת, כל התוספות ששולמו לתובע הינן תוספות אמיתיות, המותנות בתנאי ולפיכך אין לכלול אותן בשכרו של התובע. 22. על פי ההלכה הפסוקה, הנטל להוכיח כי תוספת מסויימת הינה פיקטיבית הינו על הטוען זאת, ובענייננו התובע. נקבע כי על מנת שסכום המשתלם בשכר עבודה יהווה "תוספת" ולא חלק מהשכר הרגיל צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או בגורם מיוחד ותלוי בכך, שאלה מתקיימים במי שמדובר בו. הכינוי שבו מכנים רכיב שכר אינו מעיד בהכרח על מהותו; המבחן לבירור מהות התוספת הוא המבחן הענייני (ע"ע 300434/97 החברה למפעלי חינוך ותרבות ב"ש - נינה טופר, פד"ע לה', 687). עוד נקבע כי לגבי רכיב שהינו קבוע והניתן לעובד בלא כל תנאי נוסף, מעבר לעבודתו הרגילה, נקבע בפסיקה כי אין לראותו כתוספת אלא כחלק מהמשכורת עצמה (ע"ע (ארצי) 300124/98 משה אהרונוביץ' - "ערוגות" - מושב להתיישבות בע"מ (2002), מיום 10/6/02). 23. בעניין אמיתות הרישום בתלושי השכר, הלכה היא, כי מקום בו ניתן לעובד תלוש משכורת, חזקה שהתלוש משקף נאמנה את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו אלא אם הוכח אחרת מעדויות אמינות (ע"פ (ארצי) 24/50 א.ח. מור אחזקות בע"מ - מדינת ישראל, ניתן ביום 14/7/08). קרי, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. 24. נקדים ונציין בסוגיה זו כי לאחר שבחנו הראיות ושמענו העדויות, מסקנתנו היא כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי שכרו הקובע לצורך חישוב זכויותיו, עמד על סך של 55 ₪ לשעה וכי התוספות ששולמו לו אינן אמיתיות, כפי שטען, כמפורט להלן. 25. מעיון בהסכם ההעסקה של התובע עולה כי שכרו הורכב משכר יסוד בסך 50 ₪ וכן מתוספות שונות בגין שכר דירה וחדר כושר העולים ביחד לסך של 55 ₪. בנספח א' להסכם ההעסקה, פורטו באופן מפורש רכיבי שכרו של התובע ושיעורם לתשלום שעתי. 26. בעניין זה יצויין כי אין בידינו לקבל את טענת התובע אשר עלתה בעדותו, לפיה הוא לא הבין את החוזה (פרוטוקול מיום 27/3/11, עמ' 9, ש' 10-11). התובע הודה בעדותו כי חתם על הסכם העבודה, על נספח א' להסכם העבודה ועל התוספת שהוספה בכתב יד לנספח א' להסכם . יתרה מכך, התובע קיבל מידי חודש בחודשו תלושי שכרו, אשר בהם צויין מפורשות כי שכרו הורכב משכר יסוד בסך של 50 ₪ + תוספות. התובע לא הלין כל תקופת עבודתו על אופן חלוקת השכר ועל התוספות ששולמו לו על ידי הנתבעת. התרשמנו מעדות התובע כי מדובר בתובע המודע היטב לזכויותיו, וגרסתו כאמור הינה היתממות גרידא. 27. מעבר לכך, טענת הנתבעת כי המדובר בתוספות אמיתיות שאינן נכללות בשכר הקובע, לא נסתרה. 28. באשר לרכיב שכר הדירה - הנתבעת טענה כי המדובר בהטבה שניתנה לתובע שמטרתה השתתפות בחלק מעלות שכר הדירה של המאבטחים. טענה זו כלל לא נסתרה על ידי התובע. יודגש כי הנתבעת הוכיחה כי היא אף העבירה את תשלום שכר הדירה בהמחאות ישירות לבעלת הדירה בה התגורר התובע בעיר אופקים (נספח ד' לתצהירו של מר דיין, וכן הסכם השכירות בין התובע לבעלת הדירה - נ/2). כאן המקום לציין כי בנספח א' להסכם העבודה הוספה הערה בכתב יד כדלקמן: "שכר דירה - יועבר שיק בנפרד עבור שכר דירה בתמורה לחוזה. על תעריף של 4.5 ₪ לשעת עבודה כמפורט בטבלה המצורפת בנספח א'". התובע חתם על הסכם העבודה ואף חתם על נספח א' להסכם וכן חתם ליד ההערה שהוספה בכתב יד כאמור. התובע הודה בעדותו בפנינו כי חתם על הסכם ההעסקה וכי כל השינויים וההערות שנוספו בנספח א' להסכם נעשו לבקשת קבוצת עובדים שהוא היה חלק ממנה, כלשונו: "השינויים בוצעו בהתאם לבקשה הקבוצתית, דהיינו של הקבוצה" (פרוטוקול מיום 27/3/11, עמ' 8, ש' 28-29). עינינו הרואות, המדובר בתוספת אמיתית ולא בפיקציה כטענת התובע, שעה שהנתבעת שילמה לתובע את השתתפותה בשכר הדירה באופן אמיתי כפי שעולה מההמחאות שהציגה בפנינו הנתבעת, ובתמורה להצגת הסכם השכירות של התובע (נ/2). בשולי הדברים נציין כי לראשונה בסיכומיו טען התובע כי הפסיק לשכור הדירה לאחר שסיים את עבודתו במחסום ארז. מדובר בעדות "כבושה", אשר מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו לא הועלתה בעת הגשת התביעה או בעת הגשת התצהירים ולראשונה הועלתה בסיכומי התובע. כמו כן, מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי הנתבעת המשיכה לשלם לתובע תשלום בגין השתתפות בשכר דירה, אף לאחר סיום עבודתו במעבר ארז. 29. באשר לרכיב חדר הכושר - הנתבעת טענה כי המדובר בהטבה שניתנה למאבטחיה, כדי לעודד המאבטחים לשמור על רמת כושר טובה, בהתאם להתחייבותם בהסכם העבודה (סעיף 4.4 להסכם העבודה). גם טענה זו כלל לא נסתרה על ידי התובע. עדותו של מר דיין בדבר היות התשלום בגין תוספת חדר הכושר אמיתית, לאור הצורך לעודד את השמירה על כושרו הגופני של המאבטח, נתמכה בהסכם ההעסקה, הייתה עקבית וקוהרנטית ולא נסתרה כלל על ידי התובע (פרוטוקול מיום 27/3/11, עמ' 17, ש' 14-16). 30. משכך ולאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי שכרו השעתי של התובע, לצורך חישוב זכויותיו עמד על סך של 50 ₪ בלבד, כטענת הנתבעת. 31. אין מחלוקת, כי מדובר בעובד שעתי ולפיכך, יש לערוך החישוב על פי שכרו הממוצע ב-12 החודשים שקדמו לפיטורים (דב"ע נז/57-3 סנונית, הדגמות וקידום מכירות בע"מ - שולמית פרץ, פד"ע ל 364). 32. הרכיבים הנכללים בשכר האחרון הקובע לעניין פיצויי פיטורים, נקבעו בתקנה 1(א) לתקנות, כאשר בתקנה 1 לתקנות, נקבע: "(א) הרכיבים שיובאו בחשבון שכר-עבודה לעניין תקנות אלה הם: (1) שכר יסוד (2) תוספת ותק (3) תוספת יוקר המחיה (4) תוספת משפחה (ב) נכללת בשכר עבודה תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית, יראו תוספות אלה כחלק משכר היסוד. (ג) לא היה שכר העובד משתלם לפי הרכיבים המנויים בתקנת-משנה(א) או לפי חלק מהם, יובא בחשבון שכרו שכר העבודה הרגיל ללא תוספות". 33. ככלל, אם עבד העובד 6 ימים בשבוע (או 5 ימים לפי העניין) כולל שבת, יש להביא את יום השבת במניין ימי העבודה, אולם, אין לכלול את התוספת בגין עבודה בשבת כחלק משכרו הרגיל, אלא לערוך החישוב על פי השכר השעתי שקיבל ביום עבודה רגיל (דב"ע מז/60-3) גדעון ליפשיץ - בית מרגוע מעלה החמישה, פד"ע יט', 169; ראה גם ע"ב 1982/02 סמסונוב ולדימיר - סנסרה ניהול מועדוני בריאות בע"מ, מיום 20/1/05). 34. מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה כי התובע עבד במשך תקופת עבודתו בהיקפי משרה משתנים. עוד עולה כי התובע עבד מידי חודש באופן קבוע בימי שבת וכי מתכונת העסקה זו הייתה חלק מעבודתו הרגילה בנתבעת. עוד עולה מעיון בתלושי השכר של התובע כי קיבל מידי חודש תמורה בגין שעות שבת, בהיקפים משתנים. 35. בנסיבות אלה, סבורים אנו כי יש לכלול את השכר שקיבל עבור עבודתו בשבת כחלק משכרו הרגיל הקובע לצורך חישוב זכויותיו, אולם אין לכלול את "התוספות" בגין שעות שבת (50%), אלא השכר שיובא בחשבון בגין שעות שבת יועמד על גובה השכר השעתי הרגיל (50 ₪ לשעה). 36. שכרו הממוצע של התובע עבור שעות רגילות היה בסך של 5,420 ₪ (בגין התקופה מ-7/08 עד 6/09). בתקופה זו עבד התובע 297 שעות שבת x 50 ₪ ל-12 חודשים = 1,237.5 ₪. לפיכך, סה"כ שכרו החודשי הקובע לצורך חישוב זכויותיו הוא 6,657.5 ₪ (5,420 ₪ + 1,237.5 ₪). הפרשי פיצויי פיטורים 37. לפיכך, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בשיעור של 22,746 ₪, בשים לב לוותקו של התובע (6,657.5 ₪ x 12 / 41). 38. הנתבעת שילמה לתובע סך של 24,648 ₪ עבור פיצויי פיטורים (נספח ג' לתצהירו של מר דיין). 39. מכאן יוצא, שלא רק שלתובע לא מגיע הפרשים בגין פיצויי פיטורים, אלא שהנתבעת שילמה לתובע פיצויי פיטורים ביתר. 40. עוד נציין כי התביעה לחייב את הנתבעת בהפרשי פיצויי פיטורים מבוססת גם על הטענה לפיה השכר הקובע של התובע עומד על 55 ₪ לשעת עבודה. כמצויין בהרחבה לעיל, טענת התובע לעניין גובה השכר הקובע - נדחתה. 41. לפיכך, דין התביעה להפרש פיצויי פיטורים להידחות. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 42. התובע טען כי פוטר מעבודתו מבלי שהנתבעת קיימה שימוע ומבלי שקיימה את הוראות ההסכם הקיבוצי וקיימה משא ומתן עם ההסתדרות טרם פיטורי התובע. 43. הנתבעת מאידך טענה כי קיימה לתובע שימוע כדת וכדין ואף ערכה התייעצות עם ההסתדרות בטרם פיטוריו של התובע וכי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. 44. משמיעת עדויות הצדדים ומעיון בראיות שהוצגו בפנינו התרשמותנו היא כי הנתבעת ערכה לתובע שימוע ביום 17/6/09 במהלכו הוסבר לו הצורך בשינוי השכר, לאור השינויים בחוזה ההתקשרות החדש בין הנתבעת לבין משרד הביטחון. כעולה מפרוטוקול השימוע, התובע סירב לעריכת שינוי בשכר ועקב כך, ניתנה לו ביום 17/6/09 הודעה על סיום העסקתו. (ראה נספחים ב'/1 ו-ב'/2 לתצהירו של מר דיין). עוד עולה מפרוטוקול השימוע כי נערך ניסיון להעסיק התובע ברשות שדות התעופה, והתובע אף אישר זאת בעדותו (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 19-22), אולם ללא הצלחה. כאן המקום לציין, כי התובע לא ציין בתצהירו כי נערך ניסיון לשבצו בפרויקט של הנתבעת ברשות שדה התעופה, והנושא עלה רק בחקירתו הנגדית. 45. התרשמותנו מכל האמור היא כי הנתבעת ערכה לתובע שימוע ונתנה לו הזדמנות להשמעת טענותיו, ואף הציעה לתובע הצעת עבודה חלופית, לפיכך אנו דוחים את טענת התובע כי לא נערך לו שימוע. 46. זאת ועוד, התרשמנו כי אין ממש בטענת התובע לפיה לא נערך מו"מ עם ההסתדרות בטרם פיטוריו. הנתבעת נתנה בעניין זה גרסה סדורה, כאשר בעדותו של מר דיין בפנינו ציין בצורה ברורה כי נוכח השינוי שנערך בהסכם ההתקשרות עם משרד הביטחון, נערכה התייעצות של מר דיין עם נציג ההסתדרות, וניתן היתר למהלכי השימוע וסיום ההעסקה ופיטורים, נוכח העדר הסכמתם של רוב העובדים לשינוי בתנאי השכר (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 19-29). יודגש כי עדותו של מר דיין לא נסתרה על ידי התובע, ואנו מקבלים גרסתו בעניין זה. 47. מכל הטעמים המפורטים לעיל, דין התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין - להידחות. מענק התמדה 48. התובע טען כי על פי הסכם ההעסקה האישי עליו חתם, זכאי הוא בתום כל שנה למענק בסך של 15,000 ₪. התובע עבד כ-3 וחצי שנים אך קיבל רק סך של 29,700 ₪ במקום 45,000 ₪, ומשכך על הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,300 ₪ בגין רכיב זה. 49. הנתבעת טענה בעניין זה כי בהתאם לסעיף 5.1.1 להסכם העבודה, התובע היה זכאי למענק חד פעמי בשיעור 15,000 ₪, עם תום שנת העבודה הראשונה. הנתבעת ציינה כי עקב טעות שמקורה בתום לב, שולמו לתובע סכומים נוספים, מעבר לתשלום זה, בסך כולל של 13,200 ₪. הנתבעת מבקשת לחייב התובע להשיב לה סך של 13,200 ₪ וזאת באמצעות טענת קיזוז שהעלתה בכתב ההגנה. לטענת הנתבעת, התובע קיבל בפועל מענק זה, ואף בשגגה קיבל תשלום נוסף כאמור, ומשכך אינו זכאי לתשלום נוסף בגין רכיב זה. 50. סעיף 5.1.1 להסכם ההעסקה של התובע קובע כי: "עם תום שנת עבודה ראשונה ישולם לעובד מענק חתימה בסך 15,000 ₪. עם העובד יתחייב לשנת עבודה מלאה." 51. אין בידינו לקבל טענת התובע כי המדובר במענק הניתן לעובד כל שנה, מן הטעם הפשוט כי פרשנות זו אינה עולה עם לשון ההסכם. כך למשל מעיון בסעיף 5.1.1 עולה כי מענק החתימה הותנה בכך שהעובד יתחייב לשנת עבודה מלאה. כך למשל מעיון בהסכם עולה כי מקום בו הביעה הנתבעת דעתה להעניק לעובד הטבה מידי כל תקופה, ציינה זאת מפורשות. מעיון בנספח א' להסכם צויין כי תוספת ביגוד בסך של 750 ₪ תשולם בתווי קניה "כל שישה חודשים". 52. זאת ועוד. התובע לא מחה על כך בזמן אמת ולא פנה לנתבעת בבקשה לתשלום הפרש המענק בעת עבודתו. אף העובדה כי בכתב התביעה המקורי, בטרם התיקון, לא דרש תשלום המענק או פנה בכתב בבקשה לשלם ההפרש, מעידה על כך שידע כי המדובר למעשה במענק חד פעמי, למרות שלא צוין כך במפורש. 53. בנסיבות העניין, אנו דוחים את טענות התובע ברכיב תביעה זה וקובעים כי יש ממש בטענת הקיזוז של הנתבעת, לפיכך על התובע להשיב לנתבעת סך של 13,200 ₪ ששולמו לו ביתר, סכום זה יקוזז מכל סכום שייפסק לתובע. פדיון חופשה שנתית 54. התובע טען כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, צו ההרחבה וחוק חופשה שנתית, זכאי התובע לפדיון 12 ימי חופשה בעבור כל שנת עבודה. לטענתו, זכאי הוא לפדיונם של 41 ימי חופשה בגין כל תקופת עבודתו בנתבעת ובסך 17,318 ₪. לטענתו במהלך תקופת עבודתו בנתבעת, שילמה לו האחרונה בגין חופשה הסכומים הבאים: 1,650 ₪ בשכר חודש 4/09, 4,000 ₪ בשכר חודש 11/08, 113 ₪ בשכר חודש 3/07, 3,780 ₪ בשכר חודש 2/07; וכמו כן, הנתבעת שילמה לתובע בגמר החשבון סך של 1,952 ₪ עבור פדיון חופשה. התובע טוען כי הנתבעת נותרה חייבת לשלם לו בגין הפרשי פדיון חופשה שנתית סך של 7,321 ₪. 55. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע עבור ימי חופשה בפועל סך של 9,997 ₪. אליבא דנתבעת, מחישוביה עולה כי התובע קיבל 56.5 ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו בעוד שהיה זכאי ל-28 ימי חופשה בלבד. 56. באשר לתקופה בעדה ניתן לתבוע פדיון חופשה, נקבע בע"ע 324/05 ריבה אצ'לדייב - עמישב שירותים בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 27/3/06), כי בעת שמסתיימים יחסי עובד מעביד בין הצדדים נצברים לזכות העובד לכל היותר ימי החופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים האחרונות להעסקתו. במקרה הנדון סיים התובע את עבודתו בחודש 7/09. מכאן, כי התובע זכאי לפדיון חופשה בעד התקופה שמחודש 8/06 עד חודש 7/09. 57. מעיון בתלושי השכר של התובע ומעיון בכתבי הטענות עולה כי הנתבעת שילמה לתובע בגין פדיון חופשה שנתית סך של 9,997 ₪, במהלך 3 השנים האחרונות להעסקתו. עוד עולה מעיון בתלושי השכר, כי הנתבעת ציינה בתלושים זכאות התובע לימי חופשה. מתלוש שכרו האחרון של התובע עולה כי יתרת זכאותו עמדה על סך של 3.09 ימים. אין אף חולק כי לאחר סיום עבודתו שילמה לו הנתבעת סך של 1,952 ₪ בגין דמי חופשה (נספח ג' לתצהירו של מר דיין). 58. על פי צו ההרחבה בענף השמירה ולאור היקף משרתו של התובע, זכאי התובע ל-28 ימי חופשה בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו ובסך של 11,200 ₪ (28 x 400 ₪). 59. לפיכך, זכאי התובע להפרש בגין פדיון חופשה שנתית ובסך של 1,203 ₪ (9,997 ₪ - 11,200 ₪). 60. בשולי הדברים נציין, כי התובע לא העלה טענות בנוגע לתשלום חופשה בפועל ללא ניצול חופשה בכתב התביעה, אלא רק בשלב הסיכומים, ולפיכך טענותיו אלו הינן בגדר הרחבת חזית אסורה ודי בכך כדי לדחות טענותיו. דמי הבראה 61. התובע טוען כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה, התובע זכאי לדמי הבראה בגין 19.5 ימי הבראה בהתאם לתקופת הוותק בנתבעת בסך של 6,196 ₪, הנתבעת שילמה לתובע סך של 3,632 ₪ בלבד, ולפיכך על הנתבעת לשלם לתובע הפרשים בגין דמי הבראה בסך של 2,564 ₪. 62. הנתבעת טענה כי התובע קיבל תשלום בגין דמי הבראה כדין וזאת בהתאם להיקף משרתו, כדלקמן: בחודש 2/07 קיבל תשלום בסך של 1,335 ₪, בחודש 5/08 קיבל תשלום בסך 1,663 ₪ ובגמר החשבון קיבל תשלום בסך 634 ₪. 63. בהתאם לצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, התובע זכאי לתשלום בגין השנתיים האחרונות להעסקתו. 64. התובע היה זכאי בגין השנתיים האחרונות ל-9 ימי הבראה, בשים לב להיקף משרתו. לפיכך, התובע זכאי לדמי הבראה בשיעור 3,159 ₪ ( 9 ימים x 351 ₪). הנתבעת שילמה לתובע במהלך השנתיים האחרונות לעבודתו סך של 2,297 ₪ בגין רכיב זה ולפיכך, זכאי התובע להפרש דמי הבראה בסך 862 ₪. דמי ביגוד 65. התובע טוען כי בהתאם להסכם העבודה, היה זכאי לקבל תוספת ביגוד בסך של 750 ₪ בתווי קניה כל שישה חודשים. בפועל, הנתבעת הפרה את ההסכם ולא שילמה לתובע בכסף ו/או בתווי קניה תוספת ביגוד בסך 750 ₪ בכל שישה חודשים, ולפיכך התובע זכאי לפיצוי עבור תוספת ביגוד בסך של 4,500 ₪. 66. הנתבעת טענה בעניין זה כי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון וממילא הנתבעת צירפה לכתב ההגנה המתוקן אישורים מטעם התובע, על קבלת תלושי ביגוד (נספח ג' לכתב ההגנה המתוקן). 67. אכן, דמי ביגוד הינה זכות נלווית ואיננה ניתנת לפדיון בסיום תקופת העבודה, אלא אם כן הוסכם אחרת בין הצדדים. "משרצו הצדדים להסכם העבודה לאפשר פדיון זכות הנלווית קבעו כך מפורשות, ומשלא קבעו כך חזקה שהזכות אינה קיימת" (דב"ע תשן/3-74 מיכאל שדה - שלומית לור ואח', פד"ע כ"א 475). 68. בענייננו, מעיון בהסכם העבודה עולה כי לא קיימת הסכמה שכזו. 69. יתרה מזו, הנתבעת צירפה אישורים חתומים על ידי התובע המאשר קבלת תלושי ביגוד (נספח ג' לכתב ההגנה). 70. אשר על כן, ומכל המפורט לעיל, דין התביעה ברכיב זה - להידחות. הפרשות לקרן פנסיה 71. התובע טען כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, המעביד חייב לבטח העובד ולהפריש עבורו תגמולים משכרו היומי המלא הפרשות בסך של 6%. בפועל הנתבעת העבירה עבורו סכום חלקי בלבד ולפיכך זכאי הוא לפיצוי בגין אי הפרשות באופן מלא לקרן הפנסיה ובסך של 4,400 ₪. 72. הנתבעת טענה כי הפרישה עבור התובע הפרשות לתגמולי פנסיה כדין, והשכר המצויין על ידי התובע אינו נכון. 73. על פי תלושי השכר לשנים 2006 עד 2009, התובע השתכר שכר יסוד בסך של 101,540 ₪ בשנת 2006, 87,955 ₪ בשנת 2007 ,93,997 ₪ בשנת 2008, ו-28,962 ₪ בשנת 2009. סה"כ השתכר התובע שכר יסוד בסך 312,454 ₪. על כן, היה על הנתבעת להפריש לתובע סך של 6% מתוך 312,454 ₪, ובסה"כ - 18,747 ₪, בקיזוז הסכומים שהפרישה עבורו הנתבעת ל"כלל" ביטוח בסך של 17,728 ₪. 74. לאור האמור לעיל, התובע זכאי לפיצוי מהנתבעת בגין הפרשי גמל בסך של 1,019 ₪. תוספת ותק 75. התובע טען כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף השמירה, זכאי הוא לתוספת ותק שנתית, ובסך הכל ל-849 ₪ בגין רכיב זה. 76. לטענת הנתבעת, החישובים של התובע ברכיב זה אינם נכונים. 77. בסיכומיו זנח התובע את תביעתו ברכיב זה. משכך, דין התביעה ברכיב זה להידחות. החזר ניכויים שלא כדין 78. אנו דוחים את התביעה להחזר ניכוי שנוכה משכרו של התובע לקרן רווחה לאור עדותו של מר דיין בתצהירו (סעיף 31), לפיה הניכויים הללו בוצעו בהתאם להסכם קיבוצי מיוחד שנחתם בין ההסתדרות ובין הנתבעת. מעיון בהסכם הקיבוצי (צורף כנספח ז' לתצהירו של מר דיין), עולה כי הצדדים הסכימו על הקמתה של קרן רווחה, ועל ניכוי 10 ₪ משכרו של עובד שמשכורתו החודשית מעל 1,500 ₪, לשם מימון פעולות הקרן. הפרשי שכר שעות שבת 79. התביעה לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר עבור עבודה בשבת מבוססת על הטענה כי שכרו הקובע של התובע עמד על סך של 55 ₪ לשעה ולא 50 ₪ לשעה. 80. כמצויין בהרחבה לעיל, טענה זו של התובע נדחתה ונקבע כי שכרו הקובע של התובע עומד על 50 ₪ לשעה. 81. בנסיבות הללו, דין תביעת התובע ברכיב זה להידחות. סוף דבר 82. הנתבעת נותרה חייבת לתובע הסכומים הבאים: (א) פדיון חופשה בסך 1,203 ₪. (ב) דמי הבראה בסך 862 ₪. (ג) הפרשות לקרן פנסיה בסך 1,019 ₪. 83. מנגד, טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת התקבלה. משכך, מהסכומים שנפסקו לתובע יש לקזז את הסך של 13,200 ₪. 83. לאור התוצאה אליה הגענו - יישא כל צד בהוצאותיו. ניתן היום, ‏כ"ד באדר תשע"ב, 18 במרץ 2012, בהעדר הצדדים. נ.צ. פסה מרקוביץ יוחנן כהן, שופט נ.צ. ליאון מיוני פיצוייםפיטורים