פינוי דוכן למכירת ירקות רקע עובדתי 1. התובע הינו בעל הזכויות והמחזיק של חנות המצוייה ברח' התקווה 33 פינת רחוב חנוך, הידועה כחלק מחלקה 89 בגוש 6135 והממוקמת במרכז "שוק התקווה" בדרום תל אביב (להלן: "החנות"). 2. בנוסף לחנות, מחזיק התובע, ברשותה של הנתבעת 2 (להלן: "העירייה"), בדוכן למכירת פירות וירקות על המדרכה הצמודה לחנות, כאשר הכנף האחת של הדוכן פונה לרח' התקווה והכנף השנייה פונה לרחוב חנוך (להלן: "דוכן התובע"). 3. למן שנת 1980 מחזיק הנתבע 3 (להלן: "הנתבע" או "משיח") בעגלת ברזל שאורכה 194 ס"מ ורוחבה 125 ס"מ (להלן: "העגלה הניידת"), המשמשת אותו כדוכן (בסטה) למכירת ירקות. העגלה הניידת הייתה מוצבת בכביש ברח' חנוך, אל מול דוכן התובע, כאשר המרחק שבין דוכן הנתבע לדוכן התובע היה כל העת כ-70 ס"מ. 4. בשנת 2003 החלה הנתבעת 1 (להלן: "חלמיש") לנהל עבור העירייה ומטעמה, פרוייקט של עבודות שיקום שוק התקווה, הכולל בין היתר תיקון והחלפת תשתיות (חשמל, מים ועוד) ושיקום כבישים ומדרכות (להלן: "הפרוייקט" או "השיפוץ"). במסגרתו של השיפוץ הורחבו שטחי המדרכות, בצומת הרחובות התקווה וחנוך, כאשר שטח המדרכה ברח' חנוך הורחב, על חשבון הכביש, ב-95 ס"מ (להלן: "תוספת המדרכה"). 5. זאת לדעת, כי עובר לביצוע השיפוץ והרחבת המדרכות נדרש התובע (כמו יתר בעלי הדוכנים בשוק) לפרק את הדוכן ולהזיזו ממקומו, זאת על מנת לשוב ולהציבו במקומו לאחר ביצוע השיפוץ. 6. עוד יש לידע, לשלמות התמונה העובדתית, כי בתום ביצוע העבודות בפרוייקט, הוחלפה העגלה הניידת בשני דוכנים שנתקבלו מחלמיש, ואלה קוּבעו בשפת תוספת המדרכה, במקביל לדוכן התובע (להלן: "הדוכנים החדשים"). יצויין כי הדוכנים הוצבו לאורכם, האחד בסמוך למשנהו. התביעה וטענות הצדדים 7. בתביעה שבכאן טען התובע כי חרף הבטחת חלמיש להחזיר את דוכנו למקומו טרם הזזתו, קרי: בשפת המדרכה ברח' חנוך, האחרונה הפרה את התחייבותה ולא השיבה את המצב לקדמותו. לשיטת התובע, חלמיש עשתה דין לעצמה והציבה את הדוכנים החדשים של הנתבע בשפת תוספת המדרכה כך שדוכנו שלו הוצב בחלק הפנימי של המדרכה. עקב הצבת דוכני משיח על המדרכה, כך לתובע, ניטלה ממנו האפשרות למכור את מרכולתו בחזית רחוב חנוך (בניגוד למצב הקודם) בשל חסימת המעבר והגישה לדוכנו שלו. לטענת התובע, טרם השיפוץ והרחבת המדרכה, היה מעבר חופשי בין דוכנו לעגלה הניידת, ברוחב של 70 ס"מ, כך שהקונים יכולים היו לגשת לדוכן מחזית רח' חנוך, באורח חופשי. ברם, לאחר הרחבת המדרכה וקיבוע דוכני הנתבע בשפת המדרכה, אין אפשרות גישה לדוכן התובע. לטענת התובע, משניטלה מדוכנו החזית הפונה לרחוב חנוך, כמתואר לעיל, נגרם לו נזק כספי שעל הנתבעים לשאת בו. חלמיש - כך לתובע - הפרה את התחייבותה להשיב מצב הדוכן לקדמותו ובתוך כך הפרה את חובת תום הלב כלפיו. בשל כך שומה עליה להחזיר המצב לקדמותו תוך תשלום פיצויים בגין הפרת ההסכם עימו. עוד ובנוסף טען התובע כי העירייה וחלמיש התרשלו כלפיו בכך שאיפשרו לנתבע להסיג את גבולו, תוך פגיעה של ממש בפרנסתו. 8. בכתבי הגנתן טענו חלמיש והעירייה (שייקראו להלן יחדיו: "הנתבעות") כי יש לדחות את התביעה כנגדן על הסף בהעדר יריבות ומחוסר עילה. לשיטתן, עסקינן בסיכסוך שכנים בין התובע לנתבע בדבר מיקום דוכניהם ואין הם צד לסיכסוך זה כלל ועיקר. לגופם של דברים טענו הנתבעות כי עבודות השיפוץ בפרוייקט נעשו על פי היתר בנייה כדין והתובע לא התנגד לתוכנית ההיתר. הוסיפו הנתבעות וטענו כי האחריות להזזת הדוכנים, טרם השיפוץ, והשבתם למקומם הייתה מוטלת על בעליהם (קרי: התובע והנתבע) וכי מעולם לא ניתנה הבטחה על ידי מי מהן להשיב את המצב לקדמותו. עוד טענו הנתבעות כי מיקום הדוכנים והרווח שהיה בינותם (70 ס"מ) נותר כפי שהיה טרם השיפוץ וכי הגישה לדוכן התובע, בחזית רח' חנוך, נותרה בעינה. הנתבעות הכחישו נחרצות טענת התובע לקיומו של נזק ואם היה כזה הרי שהתובע איננו זכאי לפיצוי כלשהו בגין כך, שכן אין לו זכויות כלשהן בשטח המדרכה המהווה שטח ציבורי. לכל היותר מעמדו הוא כשל בר רשות שהפיק, לאורך שנים, רווח כספי ממקרקעין שבבעלות העירייה. הנתבעות כפרו בטענה כי התרשלו במשהו כלפי התובע כתוצאה מביצוע הפרוייקט, או כי בעטיו נגרם לאחרון נזק כלשהו. ההיפך הוא הנכון. בעקבות השיפוץ הפך השוק למקוּרה ושטח דוכן התובע הורחב משמעותית - לחזית רחוב התקווה. לבסוף הכחישו הנתבעות את נכונות חוות הדעת שהוגשה מטעם התובע. 9. הנתבע מצידו טען בכתב הגנתו כי יש לסלק את התביעה כנגדו על הסף שכן הוא מחזיק בדוכנים החדשים ברשות הנתבעות ומחזיק בהם כדין. לטענת הנתבע, הוא מחזיק בשטח עליו ניצבים הדוכנים מזה 30 שנה, כאשר טרם השיפוץ העגלה הניידת הייתה מוצבת בכביש, במקום בו הורחבה המדרכה. הנתבע הכחיש נחרצות טענת התובע לזכות כלשהי בשטח המדרכה, ומכאן שטענת האחרון להיותו מסיג גבול - אין לה על מה שתסמוך. עוד טען הנתבע, כי לא חל כל שינוי בגודל ובמיקום דוכנו שלו כמו גם בדוכן התובע, וכי המרחק בין שני הדוכנים נותר כשהיה טרם ביצוע הפרוייקט. לבסוף הכחיש הנתבע קיומו של נזק לתובע בשל הצבת הדוכנים החדשים בשפת המדרכה וככול שנגרם נזק לתובע, אין לו יד ורגל בגרימתו. גדר המחלוקת 10. בישיבת קדם המשפט מיום 24/10/06 (שהתקיימה בפני כבוד השופטת ר. ניב) הצהיר ב"כ התובע בזו הלשון - "כיוון שאין לנו זכות מוקנית לגבי שטח הדוכן, אין לנו טענה לגבי השטח לא של הדוכן שלנו ולא של הנתבע 3, אלא לגבי העובדה שכתוצאה מהשיפוץ שנעשה בשוק והרחבת דוכנים אחרים, צומצם 'שטח המחייה' של דוכן מרשי באופן שהגישה אליו היום הינה מכיוון אחד בלבד במקום משניים, בעבר. לגבי דידי, אינני מעלה את העובדה שחל שינוי מעגלות לדוכנים" (שם, עמ' 2). הנה כי כן, התובע חזר בו מטענותיו בכל הקשור להקטנת שטח הדוכן מזה שהיה לו טרם השיפוץ, ואף איננו עומד עוד על טענותיו בדבר זכויותיו בשטח המדרכה החדשה והדוכנים החדשים שהוצבו בו. כל שעותר עתה התובע הוא לפיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לו, לטענתו, עקב ביטולה של אפשרות המכירה מדוכנו, ברוח הפונה לרחוב חנוך. נמצא, איפוא, כי שלוש הן השאלות הצריכות הכרעה בתיק זה ואלו הן - א. האם - אם לאו - חל שינוי במיקום דוכן התובע לאחר השיפוץ באופן המונע גישת קונים אליו מרח' חנוך? ב. הזכאי התובע לפיצויים - ממי מהנתבעים - בגין הנזק שנגרם לו, לטענתו, עקב שיפוץ השוק? ג. ההוכח קיומו של נזק והיקפו? נדון בשאלות הנ"ל כסדרן. דיון והכרעה 11. אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית כי לא מצאתי שחר לתביעת התובע וטוב היה אילמלא הוגשה משהוגשה. לא זו בלבד שהתובע לא השכיל להוכיח כי היה שינוי כלשהו במיקום הדוכנים החדשים באופן שצימצם את "שטח המחייה", כלשון בא כוחו, אלא שמצאתי כי לא נגרם לתובע כל נזק כתוצאה מביצוע הפרוייקט בשוק. ההיפך הוא הנכון. נתברר כי כתוצאה מהשיפוץ עלה שוויו של דוכן התובע, גם בשל העובדה כי זה הורחב באופן משמעותי לחזית רחוב התקווה. שינוי במיקום דוכן התובע - האומנם? 12. את הפגיעה הנטענת בדוכנו, בעטיו של שיפוץ השוק, תיאר התובע בתצהירו כך - "היתרון של החנות הזו שהדוכן שלה שהינו על המדרכה פנה גם לרח' התקווה וגם לרחוב חנוך ..." (סעיף 6 לת/4). דא עקא, כך לתובע, בעקבות השיפוץ נוצר מצב שבעקבות " ... הגדלת הדוכן שלו על ידי חלמיש נחסם המעבר הרצוף במקביל למדרכה ... הייתי בקו המדרכה ברח' חנוך וכעת הוכנסתי פנימה ... מעבר שהיה חופשי הפך להיות עמדת מכירה של משיח ... משיח שהיה לו עגלה ניידת באמצע הכביש ... קיבל שני דוכנים מחלמיש שהוצבו באופן קבוע ... הכל על חשבון הדוכן שלי שהיה פונה לרח' חנוך ..." (סעיף 23 לת/ג). העד מטעם התובע, מר מסלווי שלמה, אשר עבד בחנות בין השנים 1999-2004, הצהיר אף הוא כי "בתקופה שאני עבדתי מכרנו פירות גם ברח' חנוך וגם ברח' התקווה ... לאחר השיפוץ של חלמיש למעשה שינו לחלוטין את המצב בשטח באופן שהבסטה לכיוון חנוך נחסמה לחלוטין ... על פי המצב היום למעשה הבסטה של משה שוע אינה נמצאת על שפת המדרכה ... בגלל שהקונים הולכים על הכביש למעשה אין צורך להגיע לבסטה של משה שוע מרח' חנוך ..." (סעיף 3 ואילך לת/3). אמור מעתה, הפגיעה הנטענת בדוכנו של שוע, כך לגירסת התובע, הינה בשתיים: האחת, העובדה שדוכן התובע, לאחר השיפוץ, אינו עומד בקו המדרכה והשנייה, אין כל אפשרות הגעה לדוכנו של התובע מרח' חנוך, בניגוד למצב הקודם. 13. לא מצאתי שחר לגירסת התובע, על שתי חלופותיה. מחומר הראיות עולה ברורות כי מה שהיה (טרם השיפוץ) הוא שהווה (לאחר השיפוץ). מר חיים חכם, מנהל סיירת אגף הפיקוח בעיריית תל אביב יפו (להלן: "מר חכם") הבהיר, הבהר היטב, בתצהירו ובחקירתו הנגדית, כי אין ולא היה כל שינוי בין מה שהיה קודם השיפוץ ולאחריו, לא באשר לאפשרות הגישה לדוכן התובע ולא באשר למיקומו. על פי הצהרתו של מר חכם " ... הן הדוכן של שוע והן העגלה של משיח, שהוחלפה בדוכן, חזרו למיקומם הקודם בהתחשב בשטח המדרכה החדש" (סעיף 20 לנ/1). ובחקירתו פירט את דבריו - "הרחיבו את המדרכה על חשבון הכביש, הקטינו הכביש, חנות הממתקים ... יצאה החוצה לקצה המדרכה, הרחבת המדרכה הייתה בחלקה מעל מטר, וגם המדרכה של שוע יצאה לכיוון הכביש ... אני אומר שההרחבה הייתה מעל מטר ... " (פרוטוקול מיום 15/6/09 עמ' 6). בעקבות הרחבת המדרכה על חשבון הכביש כאמור "שוע גדל לכיוון התקווה במדרכה. הממתקים גדל לכיוון חנוך. נשארה שם נישה, באותו מקום שהייתה העגלה, אמרנו לו מפה אתה לא זז יותר" (שם). הנה כי כן, מה שהיה הוא שהווה. בעקבות הגדלת המדרכה על חשבון הכביש, ברוחב של כ-100 ס"מ, דוכן התובע גדל לרח' התקווה והעגלה הניידת של משיח הוחלפה בדוכנים החדשים אשר הוצבו בשפת המדרכה המורחבת - במיקום בו עמדה העגלה בכביש, טרם הרחבת המדרכה. יצויין בהקשר זה כי בהתאם למימצאי המדידה שנערכה על ידי המודד המוסמך מר אלון זאב מיום 2/5/00 - המדרכה ברח' חנוך הורחבה (על חשבון הכביש) ברוחב של 0.95 מטר. בנסיבות אלו נפלא ממני הכיצד זה קובל התובע על פגיעה בדוכנו על כי זה איננו ניצב בשפת המדרכה? ברי לכל בר בי רב כי כאשר המדרכה הורחבה על חשבון הכביש ב-95 ס"מ, המקום בו עמדה לפנים העגלה הניידת של משיח, אין מקום שדוכנו של התובע יעמוד בשפת המדרכה, שאם לא כן היכן תעמוד העגלה הניידת של משיח, במרכזו של הכביש? תמהני. 14. טענת התובע כאילו, בעקבות השיפוץ, אין כל גישה לדוכנו בניגוד למצב טרם השיפוץ, אף היא נסתרה מינה וביה מחומר הראיות. מר חכם תיאר את המצב שקדם לשיפוץ כך - "הממתקים בחנוך (הכוונה לרחוב חנוך - ח.ט.) היה על כל שטח המדרכה, היית הולך בכביש. עברת את הממתקים, אתה נתקל בדוכן של משיח. נגמר הממתקים ... אתה מגיע לעגלת משיח. אם אתה רוצה להגיע לשוע, אתה פונה ימינה ומגיע לשוע" (שם, עמ' 6). ומה הוא המצב לאחר השיפוץ? " ... אותו דבר, אין שינוי. אני מכיר המקום 30 שנה. אין שינוי חוץ מהגודל שגדל טיפה הדוכן של שוע ושל משיח ... השינוי היחידי שנגרם עקב השיפוץ שמבקום עגלה העמידו שם דוכן" (שם, עמ' 6 ו-7). הוא שאמרנו, מה שהיה הוא שהווה. מעדותו של מר חכם עולה בעליל כי אף טרם השיפוץ לא היה מעבר חופשי מהכביש לדוכן שוע - הגם שזה עמד בשפת המדרכה טרם ההרחבה, שכן קונים העוברים בכביש היו נתקלים בעגלה הניידת של שוע, צריכים לפנות ימינה ולהיכנס במירווח שבין עגלת משיח לדוכן שוע. כך גם המצב לאחר השיפוץ והצבת הדוכנים החדשים בשטח תוספת המדרכה. חנות הממתקים המצוייה ברח' חנוך (בסמוך לדוכנים החדשים) הוגדלה עד לשפת המדרכה (ראו תצלום במ/2), כך שהעוברים ושבים יכולים להיכנס במירווח שבינות חנות הממתקים (בפנייה ימינה) ולגשת לדוכן התובע במירווח שבין הדוכנים החדשים לדוכן שוע. בנסיבות האמורות, נפלא ממני הכיצד זה טוען התובע כי לאחר השיפוץ אין כל אפשרות גישה לדוכנו מרח' חנוך, לנוכח העובדה המוכחת כי לפני ואחרי השיפוץ יש צורך בפנייה ימינה לפני עגלת משיח על מנת להגיע לדוכן שוע. גירסת התובע לפגיעה כלכלית בו בדמות העדר גישה לדוכנו מרח' חנוך לאחר השיפוץ, נסתרת מינה וביה מעדותו שלו. בתצהירו טען התובע כי הדוכנים החדשים של משיח הוצבו במרחק של 70 ס"מ מדוכנו שלו (סעיף 18 לת/4). מה היה המצב טרם השיפוץ? על כך השיב התובע בחקירתו " ... גם לפני השיפוץ הרווח היה 70 ס"מ בין הדוכנים" (פרוטוקול מיום 7/3/09 עמ' 7) וכן "היום הרווח בין הדוכנים 70 ס"מ" (שם). משהודה התובע, בריש גלי, כי טרם השיפוץ ולאחריו, המירווח בין דוכנו לדוכנים החדשים של משיח - נותר בעינו, מה לו לתובע כי ילין על העדר גישה לדוכנו מרח' חנוך? תמהני! 15. חרף המימצאים האמורים המלמדים על כי גם לאחר השיפוץ קיימת גישה לדוכן התובע מרח' חנוך, טען ב"כ התובע לפגיעה בתובע בגין העדר גישה חופשית לדוכן התובע מרח' חנוך. וכל כך למה? לשיטת ב"כ התובע אורכה של העגלה הניידת ורוחבה היו קטנים מזה של הדוכנים החדשים, כך שהגישה לדוכן התובע הייתה חופשית, להבדיל מהמצב לאחר השיפוץ. בכל הכבוד הראוי אין בידי לקבל את החישובים "האקרובטיים" אותם ערך ב"כ התובע בסיכומיו. ראשית דבר, התובע לא השכיל להוכיח את המידות המדוייקות של העגלה הניידת לעומת הדוכנים החדשים, כך שכל החישובים, המַלְאִים יש לומר, שנעשו, אין להם כל בסיס. שנית וזה העיקר. מעדותו של מר חכם עולה כי מידותיה של העגלה הניידת היו 194 ס"מ (אורך) X 125 ס"מ (רוחב) ולא זו בלבד אלא ש" ... העגלה הניידת היה לה מדף שיצא החוצה וגרם לה להיות ארוכה יותר, 60, 70 ס"מ. זה היה משני הצדדים מרפסת כזו ... סך הכל אורך שתפס משיח היה, כולל המדפים, כולל העגלה וכולל עגלת הסופר, היה בערך 3.50 מ' ... ". ומה אורכם של הדוכנים החדשים? לשיטת התובע אורך כל דוכן הוא 1.35 מ"ר ורווח של כ-50 ס"מ בינותם [סעיף 23(ד) לתצהיר ת/4] כך שאורכם הוא לכל היותר 3.20 מ'. נמצא, כי טרם השיפוץ עמדה העגלה הניידת על הכביש, במקביל לדוכן שוע, באורך גדול יותר (3.50) מזה שלאחר השיפוץ (3.20). אשר לרוחבם של הדוכנים. אף כאן לא טרח התובע להוכיח את רוחבם של הדוכנים החדשים לעומת רוחבה של העגלה (125 ס"מ), כך שלא ניתן לקבוע כי אומנם קיים שינוי בין העגלה הניידת לדוכנים. אף אם אקבל את גירסת התובע (אשר לא הוכחה כאמור) כי רוחב הדוכנים הינו 135 ס"מ, הרי שמדובר בהפרש רוחב של 10 ס"מ בלבד. בהתחשב בכך שהמדרכה הורחבה ב-0.95 מ' ורוחב הדוכנים הינו 1.35 מ', הרי שעסקינן בהזזת דוכן התובע פנימה - מזה שהיה קודם - ב-40 ס"מ בלבד. בכל הכבוד הראוי, אינני סבור כי יש בשינוי מיקום גרידא, כדי לגרום לתובע נזק כלשהו, זאת משני טעמים. ראשית דבר, ב"כ התובע הצהיר בריש גלי, בישיבת קדם המשפט מיום 24/4/06 כי " ... אין לנו טענה לגבי השטח לא של הדוכן שלנו ולא של הנתבע 3 ...".נוכח הצהרה זו של ב"כ התובע, נפלא ממני מדוע טרח האחרון וערך תילי תילים של חישובים באשר לעובדת קיצור דוכן התובע לחזית רח' חנוך? תמהני! שנית וזה העיקר. אין חולק על כך כי דוכן התובע הורחב באופן משמעותי לרח' התקווה עקב הרחבת המדרכה גם ברחוב זה. והנה זה פלא, התובע מלין על הקטנת דוכנו בחזית רח' חנוך ב-40 ס"מ (לכל היותר), אך מתעלם מהרווח המשמעותי ש"קיבל" בעקבות השיפוץ - בדמות הגדלת הדוכן לרח' התקווה. 16. סוף דבר, אני קובע כי התובע לא השכיל להוכיח טענתו בדבר פגיעה בדוכנו עקב השיפוץ, בטענה כי לא קיימת גישה לדוכן מרח' חנוך - ולא היא. הוכח בעליל כי הגישה המוגבלת שהייתה לדוכן התובע טרם השיפוץ - אשר היה מוסתר באמצעות העגלה הניידת ומעמדה על הכביש - נותרה כזו לאחר הצבת הדוכנים החדשים על תוספת המדרכה, בצומת הרחובות חנוך - התקווה. העובדה שדוכן התובע נסוג פנימה ב - 30-40 ס"מ, אין בכך כדי להוות פגיעה משמעותית, לנוכח הגדלת הדוכן לרח' התקווה. נמצא, כי לא היה כל שינוי ב"שטח המחייה" - כלשון ב"כ התובע - מזה הקיים לזה שהיה לפנים, טרם השיפוץ. זכות התובע לפיצוי כספי 17. משבאנו לכלל מסקנה כי לא הייתה כל פגיעה ממשית בתובע בעקבות השיפוץ שנעשה בשוק, יכולים היינו לסיים את פסק הדין בכאן. ברם, למעלה מן הדרוש, ועל מנת להפיס דעתו של התובע, אומר כי אף אם הייתה פגיעה כלכלית כזו או אחרת בתובע בעקבות השיפוץ - מה שאינו - גם אז דין תביעת התובע לפיצוי כספי להידחות. במה דברים אמורים. 18. אין חולק על כך שהעירייה הינה הבעלים הרשום, בשלמות, של רחובות התקווה וחנוך המיועדים לדרך על פי תב"ע 2215 (ראו: נספח א' וסעיף 5 לנ/3). מכאן, ששטחי המדרכות אף הם בבעלות העירייה. נמצא, איפוא, כי הרוכלים בשוק המשתמשים במדרכות לצורכי מכירה באמצעות הדוכנים, לא רכשו זכות קניינית כלשהי בהם, לא כשוכרים, לא כחוכרים ואין צריך לומר שאינם בעלים של שטחי המדרכות המוחזקות על ידם. לא בכדי הצהיר ב"כ התובע בישיבת קדם המשפט הראשונה כי "מכיוון שאין לנו זכות מוקנית לגבי שטח הדוכן, אין לנו טענה לגבי שטח הדוכן ...". היטיב לתאר זאת הנתבע בחקירתו הנגדית "אני כל הזמן יודע שהמדרכה היא של העירייה. זה מה שכל בן אדם יגיד אם תשאל אותו למי שייכת המדרכה" (פרוטוקול מיום 22/9/09 עמ' 3). מהו, איפוא, מקור זכותו של התובע לקבלת פיצויים בגין הפגיעה - שהוכח שאינה קיימת - ב"שטח המחייה", עקב הקטנת דוכנו לרוח הפונה לרחוב חנוך? לטענת התובע, זכותו לפיצויים מושתתת על הפרת התחייבותן של הנתבעות להשיב המצב לקדמותו, כמו גם על עילת הרשלנות מצד האחרונות ועל היותו המחזיק בדוכן בשפת המדרכה - טרם השיפוץ - למן שנת 1969 (סעיפים 11, 12 לכתב התביעה). נדון בכל אחת מן העילות האמורות. הפרת התחייבות ורשלנות 19. לא מצאתי שחר לטענת התובע על קיומו של הסכם או הבטחה מצד חלמיש או העירייה להחזיר את הדוכנים למקומם לאחר השיפוץ. בתצהירו טען התובע כי "מנכ"ל חלמיש איתן פדן נפגש איתי במשרד של הוועד בתקווה ושם הוא התחייב בפני כי לאחר השיפוץ תקבל מה שהיה שלך לפני השיפוץ" (סעיף 12 לת/4). דא עקא, כי לבד מאמירה סתמית בתצהירו לא השכיל התובע להוכיח, אף לא לכאורה, טענתו. משום מה, נמנע התובע מלזמן לעדות את מר פדן ו/או מי מחברי הוועד היכולים לתמוך בטענתו, בדבר הבטחה כלשהי מצד חלמיש להחזיר את הדוכנים למקומם כפי שהיו טרם השיפוץ. יתר על כן, טענת התובע האמורה, נסתרת מהעדויות האחרות שנשמעו כמו גם מעדות התובע עצמו. בתצהירו הצהיר מר חכם כי "ידוע לי שלצורך ביצוע העבודות בפרוייקט, התבקשו מחזיקי הדוכנים ומפעיליהם להזיז את דוכניהם מקומם, כאשר בסיום העבודות הוחזרו הדוכנים למקומם הקודם, על ידי מחזיקי הדוכנים או מפעיליהם" (סעיף 7 לנ/1) (ההדגשה שלי - ח.ט.). אף מר שוורץ יוהן, מטעם חלמיש, העיד בחקירתו כי "רק הסוחרים היו אחראים להחזיר המצב כמו קודם. אנו אמרנו שצריך לפנות את הדוכנים כדי לבצע את העבודה. אחרי שסיימנו אמרנו שאפשר להחזיר את הדוכנים. העבודה בוצעה על ידי בעלי הדוכנים" (פרוטוקול מיום 15/6/09 עמ' 13). ואם לא די בעדויות האמורות באה עדותו שלו התובע עצמו הסותרת את גירסתו בהעידו "את הדוכנים אחרי השיפוץ שמוצבים היום החזרתי מה שהיה קודם" (פרוטוקול מיום 2/3/09 עמ' 9). הנה כי כן, אין שחר לטענת התובע על כי חלמיש התחייבה להחזיר הדוכנים למקומם, שכן החזרתם בפועל נעשתה על ידי בעלי הדוכנים עצמם, ובכלל אלה התובע. משהוכח כי התובע הוא זה אשר החזיר את דוכנו למקומו, לאחר השיפוץ, מה לו כי ילין על הנתבעות. כך גם אמורים הדברים באשר לטענת התובע בדבר רשלנות הנתבעת כלפיו. לבד מאמירה סתמית על רשלנות מצד מי מהנתבעות, לא השכיל התובע להניח תשתית ראייתית כלשהי להוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות הקבועים בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. זכות החזקה והשימוש 20. הגם שקבענו לעיל כי אין בידי התובע זכות קניינית כלשהי, להצבת דוכנו על גבי המדרכה, סבורני כי התובע השכיל להוכיח כי הוא רכש מעמד של בר רשות להציב את דוכנו במדרכה. על פי הדין, רשות או רישיון להחזיק ולהשתמש במקרקעין, אינם נוצרים אך בהיתר מפורש שנתן בעל מקרקעין לאחר להחזיק בהם, וניתן להסיק קיומו של רישיון מכללא, המתהווה מכוח התנהגות הבעלים ושתיקתו משך תקופה ארוכה [ראו: מאמרה של פרופ' זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב (תשנ"ה) עמ' 24, 56,57; ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד ל"ו(4), 403]. אמור מעתה, על מנת שמחזיק במקרקעין יוכר כ"בר רשות" במקרקעין, עליו להוכיח חזקה ושימוש בהם משך שנים, בידיעת הבעלים והשלמתם עם שימוש שעושה המחזיק במקרקעין. בענייננו, אין חולק כי התובע מחזיק בדוכנו שנים הרבה (למצער משנת 1969) בידיעת העירייה וברשותה, כך שהתובע רכש מעמד של בר רשות לשימוש בדוכן המוצב על הדרכה. לעניין זה הבהיר מר חכם בחקירתו " ... בעלי הדוכנים הם בדרך כלל בעלי העסקים אחורה (הכוונה לחנויות הפנימיות - ח.ט.) שהעירייה הרשתה להם בזמנו להוציא סחורות למדרכה" (פרוטוקול מיום 15/6/09 עמ' 5). נמצא, איפוא, כי התובע הינו בעל רישיון מכללא להפעיל דוכן בסמוך לחנותו, בצומת הרחובות התקווה - חנוך. 21. האם היות התובע בר רשות, כאמור, מקנה לו זכות לפיצויים בגין הפגיעה - בהנחה שהייתה כזו - בדוכנו בעקבות השיפוץ. התשובה לכך הינה שלילית. אין חולק על כי עסקינן ברשות חינם, להבדיל מרשות בתמורה. בכגון דא, קובעת ההלכה הפסוקה כי "רישְיון חינם, ללא תמורה, אינו 'הסכם' במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, שאין רצונו להמשיך בהענקת הרישְיון" [ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד ל"א(3) 433]. הגם שאיני סבור כי עסקינן ברשות בלתי הדירה, שכן "רק במקרים חריגים יכיר בית המשפט במצב בו הרישיון הוא בלתי הדיר" [ע"א (ת"א) 1414/00 גת נ' עזנה, ], נראה כי ביטול הרשות צריך שיותנה בפיצויים [ראו: 515/76 יצחק רחל ואח' נ' ליימן ואח', פ"ד ל"א(2) 127]. אולם במה דברים אמורים? בביטולה של הרשות כולה. לו הייתה העירייה דורשת את פינוי דוכנו של התובע ו/או אוסרת עליו להציב דוכן כלשהו בחזית החנות על גבי המדרכה - בניגוד להרשאתה מימים ימימה, או אז היה מקום, לכאורה, להתנות הפינוי בתשלום פיצויים. דא עקא, כי במקרה דנן, הפגיעה (אם הייתה כזאת) הינה מינימאלית ובלתי משמעותית, כך שאין התובע זכאי לפיצוי כלשהו בגין פגיעה זו. במיוחד אמורים הדברים נוכח הרווח אותו הפיק התובע משך שנות דור מהשימוש בדוכן הניצב על המדרכה ולנוכח העובדה כי דוכנו הורחב, משמעותית, לחזית רח' התקווה. בכגון דא " ... אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים" [דברי הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד ל"ט(2) 337, 342]. 22. אני קובע, איפוא, כי התובע לא הניח מקור משפטי המצביע על זכותו לקבלת פיצויים ממי מהנתבעים. קיומו של נזק - האומנם 23. אף אם היה משכיל התובע להוכיח פגיעה כלשהי בעסקיו ואף היה מוכח כי קיימת לו זכות כלשהי לפיצויים - הרי שדין תביעתו היה להידחות, בהעדר הוכחה לקיומו של נזק ואין צריך לומר היקפו. התובע טען כי נגרם לו נזק כלכלי בעקבות השיפוץ בגין ירידת ערך הנכס - החנות והדוכן הצמוד לו. התובע לא טען, אף לא ברמז, לירידה בהכנסות המכירה כתוצאה מהשיפוץ ואין צריך לומר שלא הוכיח כזאת. להוכחת ירידת ערכו של הנכס (הדוכן והחנות) כתוצאה מהשיפוץ, צירף התובע לתצהירו את חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר אברהם גלעד מיום 23/6/05 (להלן: "חוות הדעת"). המומחה קבע בחוות דעתו כי ירידת ערכו של הנכס, כתוצאה מהשיפוץ, הינו לסך 52,000 $. אין בדעתי לסמוך על חוות דעת זו, כלל ועיקר. בחוות הדעת שם המומחה את ירידת ערך הנכס בהסתמך על חוזה שכירות מיום 1/4/05 (במ/3) ממנו עולה כי החנות והדוכן הושכרו על ידי התובע - טרם השיפוץ - בסך 1,000$ לחודש. לנוכח דברי התובע כי לאחר השיפוץ " ... השוכר אינו מעוניין להמשיך ולשכור את הנכס באותם תנאים אלא בשכר דירה נמוך יותר משמעותית" (סעיף 5.2 לחוות הדעת), המוערכים על ידו בגבולות 600-700 $ לחודש (סעיף 7.9 לחוות הדעת) - מכאן שהנזק שנגרם הוא בגבולות 300-400 $ לכל חודש. על בסיס עובדות אלו - גזר המומחה את ירידת ערכו של הדוכן. דא עקא, כי במהלך חקירתו הנגדית הוצגו למומחה 2 חוזי שכירות. האחד מיום 1/1/99 (במ/10) לפיו הושכר הנכס בסך 600$ לחודש והשני, מיום 1/1/07 לפיו הושכר הנכס בסך 800$. חוזי השכירות מלמדים, איפוא, כי אין כל בסיס להערכת המומחה כאילו פחת גובה דמי השכירות לאחר השיפוץ, שכן הנכס הושכר - טרם השיפוץ - בסך 600 $ בלבד ולאחריו בסך 800 $. לשאלת בית המשפט באשר למימצאים האמורים השיב המומחה "אילו הודע לי שטרם השיפוץ שכר (צריך להיות השכיר - ח.ט.) התובע את הדוכן והחנות ב-600 $ ולאחר השיפוץ ב-1,000 $, ייתכן שלא נגרם לו נזק ... " (פרוטוקול מיום 24/1/05, עמ' 2). המומחה אישר בחקירתו כי השומה נקבעה על ידו "על בסיס הפסדים צפויים בדמי השכירות לצמיתות ... בין המצב החדש לקודם בערך 325 דולר לחודש ... " (שם, עמ' 3). 24. משנמצא כי לא זו בלבד שהתובע לא הפסיד דמי שכירות לאחר השיפוץ, אלא אף השכיר אותו בסכומים גבוהים יותר, ברי כי אין לסמוך על חוות הדעת, כמשקפת קיומו של נזק. בהעדר הוכחה על נזק - אין התובע זכאי (אף אם היה מוכיח זכות כזו) לתשלום פיצוי כספי כלשהו. התוצאה 25. סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן - א. התביעה נדחית. ב. לפנים משורת הדין ובהתחשב בכך שהתובע הינו פנסיונר המוכר כנכה - אין אני עושה צו להוצאות. ירקותפינוי