תביעה בגין רשלנות רפואית הנטענת כלפי נתבעת 1, ובגין רשלנות מקצועית של עורך דין הנטענת כלפי נתבעים 2 ו-3. החלטה זו עוסקת בסוגיית התיישנות שהועלתה על ידי נתבעת 1, ובסוגיית אחריותו המקצועית של נתבע 2. רקע כללי וטענות הצדדים התובעים הינם הוריו ועזבונו של המנוח יהונתן אקשלמה ז"ל (להלן: "המנוח") יליד 1985, אשר הלך לבית עולמו ביום 17/10/1992. הנתבעת 1, מדינת ישראל, הייתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה, הבעלים והמפעילה של המרכז הרפואי על שם שיבא בתל השומר (להלן: "בית החולים"). ביום 1/9/1992 התקבל המנוח לחדר המיון בבית החולים בעקבות פציעתו. בקבלתו נמסר כי נפל מאופניים ותוך כדי כך נחבל באפיגסטריום. המנוח נותח ואושפז ביחידה לטיפול נמרץ ילדים ובמחלקה לכירורגיית ילדים; בשבועיים הראשונים חל שיפור במצבו של המנוח, ואולם מאוחר יותר, ביום 17/10/1992, עקב סיבוך שהתפתח אצלו, נפטר המנוח עקב דום לב והפסקת הנשימה. הנתבע 2 הינו עורך דין במקצועו אשר התובעים פנו אליו לאחר פטירת המנוח, על מנת לברר את נסיבות פטירת המנוח ולהגיש תביעת נזיקין בגין עניין זה; הנתבע 2 טיפל בעניינם של התובעים בין השנים 1992 עד שנת 2002. במסגרת הטיפול בעניינם של התובעים ולנוכח התארכות טיפול זה, פנה נתבע 2 אל הנתבעת 1 בבקשה להארכת תקופת ההתיישנות. בעקבות כך נמסר לו מכתב מיום 23/9/1999, שלפיו נרשם שתקופת ההתיישנות תוארך "לכל הפחות במהלך 7 שנים מהיום" (להלן: " מכתב ההתיישנות"). הטיפול של הנתבע 2 בעניינם של התובעים לא בא לידי מיצוי ובחודש יוני 2003 הוא מסר את התיק לידי התובעים, אשר ביקשו לפנות להתייעצות עם עורך דין נוסף. לאחר מכן, התובעים העבירו את הטיפול בעניינם לבא כוחם הנוכחי, עו"ד קין. בסופו של דבר, הוגשה תביעה זו על ידי בא כוחם הנוכחי של התובעים ביום 20/8/2007. לאחר הגשת התביעה הגישה נתבעת 1 בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות וזאת מן הטעם שעל פי מכתב ההתיישנות, תקופת ההתיישנות חלפה והסתיימה ביום 22/9/2006. בהחלטתו מיום 29.11.2009 דחה כב' השופט פולוק את הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות תוך שקבע כי טענת ההתיישנות מחייבת בירור עובדתי וכי יש לדון תחילה בטענת ההתיישנות. מאוחר יותר הועבר הדיון בתביעה למותב זה ונקבע כי יתקיים דיון בטענת ההתיישנות ובשאלת אחריותו המקצועית של נתבע 2. הצדדים הגישו ראיותיהם בעניינים אלה, התקיים דיון שבו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים והוגשו סיכומים בכתב. טענות התובע לטענת התובע, פירוש מכתב ההתיישנות מחייב את המסקנה כי נקבעה תקופת מינימום של 7 שנים, ללא מועד מקסימום; המשמעות היחידה היא מעבר ל-7 שנים, הארכה הניתנת היא ללא הגבלת זמן; פרשנות זו עולה בקנה אחד עם אומד דעת הצדדים, לנוכח הסיכום שהיה בין נתבע 2 לבין עו"ד בוטוש ויזל, אשר קדם לעריכת המסמך. התובע ממשיך וטוען כי נתבעת 1 כפופה גם במסגרת הליכים אזרחיים לחובת הסבירות וההגינות הנוגעים למשפט המנהלי, והעלאת טענת התיישנות בנסיבות העניין מנוגדת לחובת תום הלב החלה עליה. התובעים אף טוענים כי בנסיבות העניין, חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1959, אשר מאריכה את תקופת ההתיישנות, וזאת משום שלא ידעו ולא היו יכולים לדעת על ההסדר בדבר דחיית מועד ההתיישנות שנערך בין נתבע 2 לבין נתבעת 1. לחלופין טוענים התובעים, כי במידה וייקבע כי התביעה התיישנה, הרי הדבר נובע מאשמו הבלעדי והמכריע של נתבע 2 אשר לא הגיש את התביעה במהלך תקופה של 11 וחצי שנים, שבהם הוא טיפל בעניינם של התובעים לצורך מטרה זו, וכן משום שלא מסר לתובעים את מלוא המידע אודות מכתב ההתיישנות. טענות נתבעת 1 לטענת נתבעת 1, הפרשנות המוצעת על ידי התובעים למכתב ההתיישנות הינה פרשנות בדיעבד, המתעלמת מתכליתו של המכתב, כפי שנלמדת מלשונו המפורשת, מנסיבותיו ותכליתו, ועל כן יש לדחות פרשנות זו. טענת התובעים כי מכתב ההתיישנות מהווה התחייבות לוותר כליל על טענת ההתיישנות מתעלמת מלשונו המפורשת של המכתב אשר קוצבת תקופה מוגדרת שעד אליה לא תטען המדינה התיישנות; אילו המדינה הייתה מסכימה לוותר כליל על טענת ההתיישנות היא הייתה מציינת זאת במילים ברורות ומפורשות. התובעים לא טרחו לפנות אל המדינה בבקשה כלשהי לפני תום תקופת ההתיישנות המוארכת, ולא הציגו כל ראיה לכך שאירע שינוי נסיבות כלשהו אשר יכול להצדיק את הגשת התביעה 15 שנים לאחר האירוע. התובעים שמים את כל יהבם על המונח "לכל הפחות" ומבקשים להקנות לו משמעות של "אף פעם" ומתעלמים מהמילים הברורות "תקופה של 7 שנים". התובעים הצהירו כי הם כלל לא ידעו על מכתב ההתיישנות; מכאן שהם אף לא הסתמכו עליה. במצב דברים זה אין מקום לתחולת הכלל של פרשנות נגד המנסח, שכן כלל זה נועד להגן על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר להתחייבות והסתמכות כזו לא הייתה במקרה זה. העובדה שהתובעים לא היו מודעים, כטענתם, למכתב ההתיישנות אינה מהווה נסיבה המאריכה את תקופת ההתיישנות, שכן ידיעתו של נתבע 2 בא כוחם על הודעת הפקס נחשבת כידיעתם של התובעים. טענותיהם של נתבעים 2-3 לטענתם של נתבעים 2-3, נתבע 2 פעל במקצועיות ובנאמנות בייצוג התובעים לאורך השנים; הוא פעל אך ורק על דעת ובהסכמת התובעים, תוך עדכונם השוטף; אי-הגשת התביעה הייתה לאור חוסר רצונם המפורש של התובעים להגישה; התובעים ידעו אודות מכתב ההתיישנות שמאריך את תקופת ההתיישנות; התיק הועבר מטיפולו של נתבע 3 לבא כוחם הנוכחי של התובעים, עו"ד קין, זמן רב לפני חלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה במכתב ההתיישנות, שכן, התיק הועבר בשנת 2003, ולכל המאוחר בתחילת שנת 2004; התביעה כנגד המדינה לא התיישנה ואם התיישנה, הרי הדבר אירע בעת שהטיפול בתיק היה בידי בא כוחם הנוכחי של התובעים, עו"ד קין. דיון ומסקנות לאחר הגשת סיכומי הצדדים, נתבקשה, על ידי בית המשפט, התייחסות הצדדים לטענה משפטית שלא זכתה להתייחסות בסיכומים, שלפיה תקופת ההתיישנות לתביעת העיזבון אמורה להסתיים בחלוף 7 שנים מהמועד שבו המנוח היה מגיע לגיל 18, היינו, בשנת 2010. הצדדים הגישו השלמת טיעונים, כאשר התובעים והנתבעים 2 ו-3 טענו כי התביעה אכן לא התיישנה לנוכח היות התובעים חליף של הקטין בתביעת העיזבון, ולפיכך חלה על התביעה תקופת התיישנות החלה על קטין בהתאם לסעיף 10 לחוק ההתיישנות, ואילו נתבעת 1 טענה כי סעיף 10 לחוק ההתיישנות בדבר השהיית תקופת ההתיישנות לגבי קטינים אינו חל בעניינם של התובעים שאינם קטינים. לאחר שנתתי את דעתי למכלול החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענת הנתבעת 1 להתיישנות התביעה, להידחות. ראשית לכל, לאחר שבחנתי ושקלתי בדבר, באתי לידי מסקנה כי יש לקבל את עמדתה של נתבעת 1, שלפיה בנסיבות המקרה לא חל הכלל לעניין חישוב תקופת ההתיישנות ביחס לקטין בהתאם להוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, אשר קובעת שבחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין, הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע 18 שנה. אמנם בהתאם לסעיף 18 לחוק ההתיישנות: "לעניין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינא אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי או עלי ידי חליפו"; גם הפסיקה קובעת כי: "אין לחליפו של התובע המקורי יותר או פחות ממה שהיה לתובע המקורי" ע"א 2919/07 מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא- ליפל (19/9/2010) סעיף 59 לחוות דעתו של כב' השופט עמית, וכי : "תובע - חליף הוא מי שבא לכל דבר וענין בנעליו של המנוח במובן זה שתביעתו היא תביעת המנוח ואין לו דבר משל עצמו". סע' 2 לחוו"ד של כב' השופטת חיות 2. מדברים אלה עולה לכאורה כי הכללים החלים על התיישנות תביעתו של הקטין, לרבות הכלל הקבוע בסעיף 10 לחוק ההתיישנות, חלים אף בעניינו של התובע החליף, הם התובעים בענייננו, אולם לא כך עולה מחוות דעתו של כב' השופט עמית בעניין גיא ליפל, שם הוא מציין בסעיף 60 לחוות דעתו: "עם זאת, בשל העברת הזכות, לזהותו של התובע החליף עשויה להיות השלכה על עילות ההשעיה של מירוץ ההתיישנות, אם לחידוש המירוץ ואם להשעייתו. כך, לדוגמה, אם התובע המקורי הוא קטין בן שנה שהלך לבית עולמו, קשה להלום כי עילת ההשעיה של קטינות "תדבק" בתביעה למשך 17 שנים נוספות. במקרה כאמור, העברת הזכות לתובע-הנעבר הבגיר, תפסיק את פעולת עילת ההשעיה ותחדש את מירוץ ההתיישנות. מנגד, לאחר העברת הזכות מהתובע המקורי יש לבחון אם מתקיימות עילות השעיה לגבי התובע הנעבר, כגון קטינות או ליקוי נפשי או שכלי (סעיפים 10-11 לחוק ההתיישנות)". נוכח דברים מפורשים אלה, לא ניתן לקבוע כי הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות שחלה על התובע המקורי הקטין, תחול אף על חליפיו הבוגרים. מכאן נעבור לבחינת השאלה האם תקופת ההתיישנות הוארכה או שיש להאריכה, לנוכח הוראת מכתב ההתיישנות מיום 23/9/1999. במכתב נרשם כדלקמן: "מדינת ישראל ו/או משרד הבריאות ו/או ביה"ח שיבא ו/או הקרן הפנימית לביטוחי הממשלה בהנהלת ענבל לא יטענו טענת התיישנות בנדון, לכל הפחות במהלך 7 שנים מהיום". כל המאמץ הפרשני של הצדדים התמקד במשפט "לכל הפחות במהלך 7 שנים מהיום". התובעים והנתבעים 2 ו-3 שמים את יהבם על המונח "לכל הפחות" אשר לשיטתם, משמעותו היא שלא נקצבה תקרה או תקופת מקסימום להארכת תקופת ההתיישנות, ולפיכך יש לקבוע שהתביעה לא התיישנה. מאידך, נתבעת 1 שמה את יהבה על המונח "במהלך 7 שנים מהיום". לשיטתה, מונח זה קבע תקופה קצובה לחלוף תקופת ההתיישנות. במהלך הדיון נשמעו עדויות של מי שהיו צד לעריכת מכתב ההתיישנות: נתבע 2- עו"ד שטיינר מצד אחד, ועו"ד בוטוש-ויזל מצד שני, ששימשה עו"ד בחברת ענבל בזמנים הרלבנטיים לעריכת המסמך. במהלך עדותו נמסר על ידי נתבע 2: "ת. כן ובשיחה זאת אמרתי לה שהאסטרטגיה המשפחתית נכון לאותו רגע היא להמתין לתוצאות הקובלנה וכיוון שהיא התקיימה כחודש לפני תום תקופת ההתיישנות הראשונה, העיסקה היתה שבמקביל היא תאשר לי שהיא לא תטען להתיישנות והיא אמר שאין לה שום בעיה עם זה. ש. והתרשמת שקשה לה עם זה? ת. לא. זה היה דבר של מה בכך ומובן מאליו. ש. גם אתה הבנת שמדובר ב 7 שנים ועוד? ת. הם טענו שלא יטענו התיישנות ואמרה שאין בעיה ותיתן מכתב ובו היא כתבה "לפחות...". ש. הכוונה פתוח היא שכל זמן שהיא לא פוצה פה ואומרת "עד פה" זה חופשי? ת. היא אמרה שלא תטען התיישנות וזה לא היה שנוי במחלוקת ואמרה שהבקשה שלי מיותרת והבנתי שאוכל להגיש את התביעה מתי שארצה ולא יטענו התיישנות". ( עמ' 21 לפרוטוקול הדיון, ש' 17-26) נתבע 2 אף מסר בעדותו: "ש. האם סיכמתם על מעבר ל-7שנים? ת. אני אומר איך היה הדו שיח. ביקשתי מיוזמתי מטעמי זהירות שלי, כדי שאצלי לא תהיה תביעה שתיישן, ואמרתי שאם בחרנו בדרך של המתנה ארוכה וממושכת עד לסיום הליכי קובלנה וזה היה מאד ארוך, היות ובעוד חודש התיישנות ביקשתי שתאשר שלא תטען התיישנות, לא ביקשתי 7 שנים או תקופה אחרת והיא אמרה לי שאין בעיה וזה בסדר. ביקשתי שזה יהיה בכתב ואז היא שלחה לי את המסמך הזה והיא כתבה שלא תטען לכל הפחות 7 שנים מהיום וזה סיפק אותי". (ראו: עמ' 22 לפרוטוקול הדיון, ש' 7-12) בעדותה מסרה עו"ד בוטוש-ויזל: "ש. אילו היו באים אז ומבקשים, לא 7 שנות התיישנות אלא 7 שנים ועוד כמה חודשים, השמיים לא היו נופלים? ת. מן הסתם השמיים לא היו נופלים, אבל מן הסתם זה היה בא לידי ביטוי בכתבים. באופן תיאורטי כפי שאמרנו בתחילת החקירה, היתה סמכות להסכים על הארכת תקופת ההתיישנות בכל מקרה לגופו, כשהיה שיקול דעת. באופן תיאורטי לחלוטין, אילו היתה מתבקשת תקופה של 10 שנים יכול להיות שזה היה ניתן אבל זה היה בא לידי ביטוי בכתבים." ( עמ' 14 לפרוטוקול הדיון, ש' 20-25) עו"ד ויזל אף מסרה במהלך עדותה: "ת. 7 השנים הן תחום מאד מוגדר והן הסוף. ה"לכל הפחות" כפי שכבר הסברתי קודם משמעו שיש לנו גישה של פתיחות ואדיבות אבל זה מותנה במשהו - פניה נוספת או נסיבות חדשות, אחרת אין שום משמעות לביטוי "7 שנים". אם הכוונה היתה ש-7 שנים זה המינימום אבל הכוונה 20 שנה, אז היה נכתב 20 שנה בסה"כ. הכוונה היתה להיות פתוחה לפניות נוספות בנסיבות שהשתנו, אבל בהעדר פניות או נסיבות אחרות, אז התחום הוא 7 שנים". ( עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 28-32) מדברים אלה של הצדדים שהיו מעורבים בהוצאת מכתב ההתיישנות, עולות שתי נקודות חשובות: האחת - זו שעולה מדבריו של עו"ד שטיינר, שלפיה כל ההסדר בדבר דחיית תקופת ההתיישנות בא על רקע הרעיון שהיה מוסכם על הצדדים, שלפיו הם ימתינו לבירור דרישת הפיצוי של התובעים עד לסיום הליך הקובלנה שנפתח נגד הרופאים שהיו מעורבים בטיפול במנוח. עוד עולה מדבריהם של עו"ד שטיינר ועו"ד ויזל, שעניינם של התובעים ודרישתם לפיצוי הייתה מונחת על סדר יומה של נתבעת 1, והצדדים היו במגעים לאורך כל הזמן בעניין זה. הנקודה החשובה השנייה שעולה מעדותה של עו"ד ויזל היא, שהנתבעת נקטה בגישה פתוחה ונדיבה בכל הנוגע להארכת תקופתה התיישנות של התביעה, ולמעשה זהו הבסיס למונח "לכל הפחות" אשר מופיע במכתב ההתיישנות. כאמור, עו"ד ויזל ציינה בדבריה, כי לנוכח הפתיחות והנדיבות, סביר להניח שפנייה נוספת של התובעים להארכת תקופת ההתיישנות הייתה זוכה להתייחסות מקלה ונדיבה לנוכח המונח "לכל הפחות" שמופיע במכתב ההתיישנות; ואולם, פנייה כזו לא באה. בנסיבות אלה מקובלת עלי טענתה נתבעת 1 שלפיה המונח "לכל הפחות" אין משמעו "עד לאין קץ". אף מקובלת עלי טענתה של נתבעת 1, שלפיה בתום 7 השנים שצוינו במכתב, היה צריך שתבוא פנייה נוספת מצד התובעים להארכת תקופת ההתיישנות. מחומר הראיות עולה שהתובעים לא פנו בפנייה פורמלית ומפורשת אל הנתבעת בבקשה להארכת תקופת ההתיישנות; ואולם סבורני כי יש לראות בהגשת התביעה ובטענות התובעים בעניין הזה במסגרת תביעתם, כבקשה להארכת תקופת ההתיישנות. לעניין זה ניתן לגזור גזרה שווה מהפסיקה שקובעת כי ניתן לראות בעצם הגשת התביעה על ידי צד נפגע מהפרת הסכם כתחליף למשלוח הודעה פורמלית לביטול ההסכם כנדרש בחוק ( ע"א 557/75 אנקי נגד כהן, פ"ד ל (2), 64, 73; ע"א 367/83 שושן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נגד רמות גזית בע"מ פ"ד לט (1), 628, 638). בהמשך לכך, סבורני כי בנסיבות העניין, התנגדותה של הנתבעת להארכת תקופת ההתיישנות ועמידתה על דחיית התביעה מחמת התיישנות, אינה עומדת במבחן הסבירות, ההגינות ותום הלב, החלים על הנתבעת מכוח כללי המשפט המנהלי, ומחייבים אותה אף כשהיא משמשת צד בהליך אזרחי ( ע"א 3266/08 סדן נ' פקיד שומה תל אביב), שהובא בסיכומי התובעים. ובמה דברים אמורים? כאמור, עניינם של התובעים ודרישתם לפיצוי, הייתה מונחת על סדר יומה של נתבעת 1 ומטופלת על ידי עורך דין מטעמם אל מול הגורמים המקצועיים אצל הנתבעת 1; בשלב מסוים הגיעו הצדדים להבנה שהתובעים ימתינו בדרישת הפיצוי שלהם עד למיצוי הליך הקובלנה שנפתח כנגד הרופאים שטיפלו במנוח ומטעם זה אף הוצא מכתב ההתיישנות; בנסיבות אלה, יוצא, כי במסגרת איזון האינטרסים העומדים ביסוד מוסד ההתיישנות, האינטרס של התובעים בדבר הצורך ליתן להם מרווח זמן מספיק למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט, זוכה ליתרון משמעותי לעומת האינטרסים האחרים העומדים מנגד, לרבות האינטרס של הנתבעת להשיג ולשמור על ראיותיה והאינטרס הציבורי, שכן, כאמור, עניינם של התובעים היה ידוע ומטופל לאורך כל הזמן על ידי הנתבעת ואף התנהל הליך קובלנה כנגד הרופאים שטיפלו במנוח. מכאן שהאינטרס של הנתבעת 1 בדבר השגת ושמירת הראיות כלל לא נפגע. הפסיקה אף קובעת כי יש לפרש את הסדר ההתיישנות באופן מצומצם וזאת נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות; הדברים אמורים במיוחד בנסיבות כמתואר בענייננו, "מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן ואין בכך פגיעה באינטרס הציבור לסיים מחלוקות" ראו: עניין גיא ליפל, פסקה 29 לחוו"ד של כב' השופט עמית. נראה שגם מכאן באה הגישה המקלה והנדיבה אשר הוצגה על ידי נתבעת 1 כלפי התובעים בעת עריכת מכתב ההתיישנות, כפי שעולה מדבריהם של עו"ד שטיינר ועו"ד ויזל שהובאו לעיל. לנוכח האמור, סבורני שלא היה מקום בנסיבות המקרה דנן, שהנתבעת לא תאריך את תקופת ההתיישנות עד למועד שבו הוגשה התביעה, באיחור של כ-10 חודשים מהמועד שנקבע במכתב ההתיישנות, ולפיכך, אני דוחה את הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. נתבעת 1 תשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח. אחריותו של נתבע 2 סבורני כי גם אילו היה נקבע כי התביעה התיישנה, עדיין לא היה מקום להטיל אחריות על נתבע 2 כלפי התובעים בגין ניהול עניינם עד להעברת התיק לבא כוחם הנוכחי. מחומר הראיות עולה כי נתבע 2 ניהל את עניינם של התובעים באורח מקצועי וסביר, וזאת לנוכח האילוצים של התובעים, בכל הנוגע ליכולת שלהם לממן חוות דעת רפואיות ולנוכח רצונם למצות את הליך הקובלנה נגד הרופאים שטיפלו במנוח בטרם הגשת התביעה. מחומר הראיות עולה כי נתבע 2 פעל לאיסוף החומר הרפואי מבי"ח שיבא; לאחר מכן הוא ניהל מו"מ מול ביה"ח והמבטחת שלו; נתבע 2 אף פנה לקבלת ייעוץ רפואי ממכון בר, אשר מסר לו כי לא ניתן לייחס רשלנות לצוות הרפואי של ביה"ח; נתבע 2 עדכן את התובעים אודות מסקנות אלה והציע להם להיפגש עם מומחה אחר אשר יסכים לתת חוות דעת בעניין, אולם התובעת מסרה כי היא אינה מעוניינת לממן חוות דעת רפואית; או אז, הוצע על ידי נתבע 2 כי תוגש תלונה למשרד הבריאות, על מנת שתיפתח קובלנה נגד הצוות המטפל בביה"ח והנסיבות ייבדקו. נתבע 2 פנה בתלונה למשרד הבריאות כאמור, שבעקבותיה נפתחו הליכים משמעתיים נגד הצוות המטפל; תוך כדי כך הוא הציע לתובעים להמשיך בהליך התביעה נגד בית החולים, אולם התובעים ביקשו להמתין לתוצאת הליכי הקובלנה; נוכח התמשכות ההליכים, נתבע 2 דאג לפנות ולקבל הארכה לתקופת ההתיישנות כאמור במכתב ההתיישנות שנדון בפרק הקודם. לאחר סיום הליכי הקובלנה בשנת 2001, אשר במסגרתם זוכה הצוות הרפואי, נתבע 2 מסר לתובעים שעומדות לפניהם שתי אפשרויות: או להגיש תביעה משפטית ולצורך כך לשאת בהוצאות חוות דעת רפואית, או לגנוז את התיק. בשלב מסוים הוצע לתובעים פיצוי על ידי ענבל בסך של 25,000 ₪; התובעים סירבו להצעה וביקשו לקבל את התיק מנתבע 2 על מנת להתייעץ עם עו"ד אחר. ביום 2/6/2003 מסר נתבע 2 את התיק במלואו לתובעת, אשר לטענתה, העבירה אותו לבא כוחה הנוכחי, עו"ד קין, מספר חודשים לאחר מכן. התובעים לא הצביעו בסיכום טענותיהם על ליקוי מוגדר בהתנהלותו של נתבע 2, בכל הנוגע לניהול עניינם של התובעים, כפי שפורט לעיל. מעדותו של נתבע 2, שלא נסתרה על ידי התובעת, העיכוב בהגשת התביעה נבע מאילוץ של התובעים עצמם, אשר לא היה ביכולתם וברצונם לממן חוות דעת רפואיות לצורך הגשת התביעה; התובעים ביקשו לשים את יהבם על הליכי הקובלנה שנפתחו נגד הצוות הרפואי, מהלך שלא ניתן לומר עליו שהוא בלתי סביר. משהסתיים הליך הקובלנה תוך זיכוי הצוות הרפואי, גם אז התובעים לא היו מוכנים לממן חוו"ד רפואית וסירבו להצעת הפשרה שהוצגה בפניהם. בשלב זה הועבר התיק במלואו לידי התובעים, כולל מכתב ההתיישנות. בתצהירו ובעדותו מסר נתבע 2 כי הוא הסביר במפורש לתובעים על הארכת ההתיישנות על פי מכתב ההתיישנות. גם בעניין זה עדותו של נתבע 2 לא נסתרה ואני נותן בה אמון. מכל מקום, נתבע 2 העביר את התיק במלואו, כולל מכתב ההתיישנות לידי התובעים; אין חולק כי בעת החזרת התיק לתובעים, תקופת ההתיישנות טרם חלפה ונותרו כ-4 שנים עד לסיומה. על פי עדות התובעת, היא העבירה את התיק לבא כוחה הנוכחי, עו"ד קין, לכל המאוחר, מספר חודשים לאחר שקיבלה אותו מנתבע 2. לפיכך, גם כשהתיק היה בפני בא כוחה הנוכחי של התובעת, תקופת ההתיישנות טרם חלפה ונותר זמן רב של מספר שנים עד לסיומה. התובעת מסרה בתצהירה ובעדותה כי מיד עם העברת התיק לבא כוחה הנוכחי, הוא עורר בפניה את טענת ההתיישנות. בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות מהתובעים או מבא כוחם הנוכחי, לכל הפחות לבדוק את העניין לנוכח המסמכים שבתיק, וסביר להניח שבמקרה זה הם היו מוצאים את מכתב ההתיישנות, או, למצער, לברר את העניין מול נתבע 2, אשר היה מעמיד אותם על דבר קיומו מכתב ההתיישנות שמופיע בתיק. בנסיבות אלה, כאשר אין מחלוקת שהתיק הוחזר לתובעים בשנת 2003, מספר שנים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, הרי מכל מקום, גם אם היה מחדל כלשהו בניהול התיק על ידי נתבע 2, עדיין אין למצוא קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ליקוי זה לבין התיישנות התביעה, ככל שהיה נקבע שזו התיישנה, שכן, כאמור, התיק עבר לבא כוחם הנוכחי של התובעים מספר שנים לפני חלוף תקופת ההתיישנות. לנוכח כל האמור, דין התביעה נגד נתבעים 2 ו- 3 להידחות. התובעים ישלמו לנתבעים 2 ו- 3 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. ניתנה היום, ח' שבט תשע"ב, 01 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. רשלנותעורך דיןהתיישנות