שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 14.3.2011 (כב' השופט שמואל ברלינר) בת"א 141/06 (לשם הנוחות, נכנה להלן את המערערת 1 בע"א 3454/11 המערערת ואת המערערות 2 ו-4 בע"א 3099/11 המבטחות). 1. המערערת, ילידת 1.5.1947 נפגעה כהולכת רגל בתאונת דרכים ביום 10.11.2005. אין חולק כי המערערת נפגעה קשה, ובעקבות התאונה אושפזה למשך 56 ימים, וכיום היא מתהלכת עם קביים ונעזרת בכסא גלגלים. התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי העמיד את נכותה הרפואית המשוקללת של המערערת על 55.12%, בעיקר בשל פגיעות בתחום האורטופדי, והפעיל ברבע את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, כך שהנכות לצורך תשלום הגמלאות הועמדה על 68%. כידוע, קביעת הנכות הרפואית על ידי המוסד לביטוח לאומי (להבדיל מהפעלת תקנה 15) מחייבת מכוח סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), ומשכך, אין חולק כי הנכות הרפואית הצמיתה של המערערת עומדת על 55.12%. 2. בית משפט קמא מינה את ד"ר לנגר כמומחה בתחום השיקומי. בחוות דעתו עמד ד"ר לנגר על מצבה של המערערת ועל כך שאיבדה לחלוטין את כושר העבודה וההשתכרות. אשר לצרכי המערערת, נקבע בחוות הדעת כי היא נזקקת לשני טיפולי פיזיותרפיה בשבוע; לציוד ולאביזרים כמו כסא גלגלים, קביים קנדיות, הליכון, גרביים אלסטיות, ונעליים אורטופדיות מיוחדות; לעזרת צד שלישי בהיקף של שעתיים עזרה ביום בפעולות הרחצה וההלבשה, ועזרה מלאה במשק הבית בהיקף מוערך של 4 שעות 3 פעמים בשבוע. המערערת עבדה כשכירה והשתכרה כ-4,000 ₪ בחודש. המערערת טענה כי עבדה גם בבית העסק של בתה, המערערת 2, בעסק בתחום היצירה והאומנות. בית המשפט היה נכון להניח כי המערערת סייעה לבתה בהפעלת העסק ובקידומו, אך לא קיבל טענתה כי בתה שילמה לה, או התחייבה לשלם לה, עבור עזרתה. עם זאת, ציין בית המשפט כי בהעריכו את ראש הנזק של הפסדי השתכרות ופגיעה בכושר ההשתכרות, ייתן משקל לנתון זה בהערכה גלובאלית. על רקע נתונים אלה, העריך בית המשפט את הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד, מיום התאונה ועד למתן פסק הדין (64 חודשים) ומיום פסק הדין עד הגיעה לגיל 67 (38 חודשים) בסכום גלובאלי של 550,000 ₪. בגין עזרת הזולת לעבר נפסק למערערת סכום גלובאלי של 300,000 ₪. עזרת צד ג' לעתיד הוערכה בסך 4,200 ₪ לחודש ובהתאם לכך, בחישוב עד סוף תוחלת חיים, נפסק למערערת הסך של 705,000 ₪. כן נפסק למערערת פיצוי בגין התאמת דיור (40,000 ₪); הוצאות נסיעה מוגברות (50,000 ₪); הוצאות רפואיות (15,000 ₪); הפסד פנסיה (35,000 ₪) ונזק בלתי ממוני (99,000 ₪). סה"כ נפסק לזכות המערערת סך של 1,794,000 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל בסך של 855,729 ₪, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהיתרה. על פסק דינו של בית משפט קמא הוגשו שני הערעורים שבפנינו. 3. בתה של המערערת הלינה על כך שלא נפסק לזכותה פיצוי בגין קריסת עסקה, בשל כך שנאלצה להתלוות לאמה-המערערת בתקופת האשפוז ובחודשים הראשונים לאחר שחרורה מבית החולים. עוד נטען, כי היה על בית המשפט להגדיל את הסכומים שנפסקו בראש הנזק של ניידות, התאמת דיור והפסדי השתכרות. כן הלינה המערערת על כך שבית המשפט לא הוסיף מע"מ על שכר הטרחה שנפסק. 4. המבטחות טענו בערעורן, כי היה על בית משפט קמא להורות על הקפאת חלק מסכום הפיצוי, באשר היקפם הסופי של תגמולי המוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) להם זכאית המערערת טרם ידוע. זאת, מאחר שהמערערת עדיין מנהלת הליכים בבית הדין לעבודה בתביעתה להגדלת בסיס שכרה לצורך חישוב התגמולים. עוד נטען, כי נכותה הרפואית של המערערת נופלת מנכותה התפקודית וכי אין מניעה שתמשיך לעסוק ביצירת דברי אומנות בישיבה. בהקשר זה, הלינו המבטחות על כך שבית משפט קמא נמנע בפסק דינו מלציין את שיעור הנכות התפקודית של המערערת כך שלא ניתן לעמוד על נכונות שיקוליו וחישוביו, וכי על פי בסיס שכרה של המערערת, הסכום הגלובאלי שנפסק לזכותה עולה על המגיע לה. עוד הלינו המבטחות על הסכום שנפסק לזכות המערערת בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד. לשיטתן, יש להעריך את היקף העזרה האישית לפי שעה עזרה ביום בצירוף 12 שעות עזרה במשק בית - סה"כ 19 שעות שבועיות, ולהעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לפי 2,400 ₪ לחודש. 5. איני רואה עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לשופט הערכאה הדיונית מתחם רחב של שיקול דעת בהערכת הנתונים העיקריים הצריכים לשומת הנזק. כמי ששומע את הראיות ומתרשם ישירות מהעדים ומהנפגע, יש לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בקביעת פרמטרים שונים כגון הנכות התפקודית והיקף עזרת צד שלישי. מכאן נובעת המדיניות השיפוטית באשר להיקף המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בתיקי נזיקין. בהיעדר טעות בולטת בהערכת הנזק, ערכאת הערעור לא נדרשת לבחון לפני ולפנים את כלל ראשי הנזק, אלא את אותם ראשי נזק החורגים באופן בולט מהמקובל על רקע כלל הפיצוי שנפסק (ראו, לדוגמה, ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' שגיב אביטן (לא פורסם, 20.7.2011); ופסק דיני בע"א 148/10, 741/10 יוסף כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם, 12.10.2010)). על רקע זה, אקדים ואומר כי למעט שני נושאים המצריכים התערבות, איני רואה מקום להתערב בסכומים שנפסקו לזכות המערערת, לא כלפי מעלה ולא כלפי מטה. 6. שלא כטענת המבטחות, בית משפט קמא קבע את נכותה התפקודית של המערערת, וליתר דיוק את אובדן כושר השתכרותה, באומרו כי הוא מקבל את מסקנתו של הרופא השיקומי לפיה כושר העבודה וההשתכרות של ההמערערת נפגע באופן מלא. מאחר שתקופת ההפסד לעבר ולעתיד ידועה, ניתן לשחזר במעין "הנדסה חוזרת" (Reverse Engineering) את בסיס השכר שעמד בפני בית משפט קמא. המסקנה היא, כי בסכום הגלובאלי של 550,000 ₪ שנפסקו בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, נלקח בחשבון סכום של כ-1,200 ₪ לחודש בגין הפסד השתכרותה של המערערת בעסק של בתה. בכך אין להתערב, נוכח קביעתו של בית משפט קמא כי במסגרת הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד, יתן משקל-מה לעבודתה של המערערת בעסק של בתה. 7. הסכומים שנפסקו לזכות המערערת בגין עזרת צד שלישי, תואמים במדויק את היקף העזרה על פי חוות דעת המומחה השיקומי, בהיקף של 26 שעות שבועיות בשבוע (12 שעות עבור משק בית ו-14 שעות עבור עזרה אישית). לכן, אין מקום להתערב גם בראש נזק זה. בקביעת סכום עזרת צד שלישי כלפי עבר, נראה כי בית המשפט לקח בחשבון עזרה מוגברת מצד בתה של המערערת ופסק סכום של 300,000 ₪, למרות שלא הוצגו אסמכתאות לכך שהמערערת נזקקה לעזרה בשכר. לכן, אין מקום לקבל את טענת בתה של המערערת כי היה על בית המשפט לפסוק לה פיצוי נוסף בגין השעות בהן נעדרה מהעסק שבבעלותה או בגין "קריסת" העסק, באשר יהא בכך כפל פיצוי. 8. המערערת מנהלת עדיין הליכים כנגד המל"ל בתביעה להגדלת בסיס שכרה לצורך קצבת הנכות מעבודה. כל עוד יש אפשרות שתביעתה של המערערת בבית הדין לעבודה תתקבל, המבטחות חשופות לסיכון כי המל"ל יחזור ויתבע מהן סכומים גבוהים מאלה שנוכו בפסק הדין. לכן, אני סבור כי יש ממש בטענת המבטחות בנקודה זו, ומורה על הקפאת סכום של 250,000 ₪ מהפיצוי שנפסק לזכות המערערת, עד לסיום סופי של הליכי התביעה שהיא מנהלת כנגד המל"ל. 9. המערערת הלינה על כך שבית המשפט לא הוסיף מס ערך מוסף לשכר הטרחה שנפסק לזכותה. הדבר לא נעשה בהיסח הדעת, אלא בכוונת מכוון נוכח תיקון תשע"א לתקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תיקון שנכנס לתוקפו ביום 18.10.2010. וזה נוסח התקנה לאחר התיקון (הדגשה שלי - י.ע.): "פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע". נוסח התקנה לפני התיקון היה כלהלן (הדגשה שלי - י.ע.): "פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א) יווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף שמשולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; לענין תקנות אלה, דינו של הסכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק". מאחורי התיקון של תקנה 512(ג) עומדים שלושה רציונלים, כפי שעולה מדברי ההסבר לתיקון (לדברי ההסבר ראו - : "לאור האזכור המפורש של מע"מ, פעמים רבות דורש הצד המפסיד מהצד הזוכה חשבונית מס כתנאי לתשלום המע"מ. מובן, כי אין בסיס לדרישה כזו. אין המדובר בעסקה החייבת במע"מ, אלא בהחזר הוצאות לצד הזוכה. אלא שלמרות שאין ספק בדבר פרשנות ראויה זו, מתנהלים מעת לעת הליכים משפטיים מיותרים בבתי המשפט בסוגיה זו של דרישת חשבונית. בנוסף, התעורר קושי בנוגע לפסיקת מע"מ כאשר המדינה היא הצד הזוכה. המדינה, בדומה למלכ"רים ולרשויות מקומיות, חייבת במס שכר ולא במע"מ. כאשר המדינה שוכרת את שירותיו של עורך דין פרטי, דינה כדין כל מתדיין אחר, ואילו כאשר המדינה מיוצגת על ידי אחד מעובדיה, אין היא מחויבת במע"מ בגין העסקתו אלא במס שכר. כאמור, חוסר הבהירות בעניין זה גדול ונמשך שנים רבות. במשך השנים ניתנו הנחיות שונות לפרקליטויות, ואף אחת מהן איננה נקייה מספקות. גם מסיבה זו מוצע התיקון. טענה נוספת לעניין תקנה 512(ג) היא שאין מקום להוספת רכיב המע"מ כאשר הזוכה במשפט הוא גוף שרשאי לקזז את מס התשומות שכלול בחשבונית שהוצאה לו ע"י בא כוחו (במקרים בהם מדובר בסכסוכים מסחריים שהם במסגרת עיסוקו של הצד הזוכה). במקרים אלו, אם יקבל הזוכה את סכום המע"מ מהצד המפסיד, הרי, שלמעשה הוא יקבל רכיב זה פעמיים. בנסיבות אלה, ועל מנת להביא לפתרון הקשיים שתוארו, מוצע לקבוע באופן ברור, כי כאשר בית המשפט יפסוק את סכום שכר הטרחה, יהיה זה הסכום הכולל, ועליו לא ייווסף סכום מע"מ". הנה כי כן, מאחורי תיקון התקנה מסתתרים שלושה טעמים מעשיים והם: מניעת התדיינות סרק בשאלה אם מדובר בעסקה בגינה על הצד הזוכה להוציא חשבונית לצד המפסיד; המדינה כצד זוכה המיוצג על ידי מי מעובדיה אינה חייבת במע"מ; כאשר הצד הזוכה מקזז מס תשומות הרי שתוספת מע"מ מזכה אותו פעמיים בסכום זה. 10. כשלעצמי, ספק בעיני אם הרציונלים דלעיל - במיוחד שני הרציונלים הראשונים - הצדיקו את התיקון האמור, תיקון אשר עלול לגרום לחסרון כיס למתדיין הפרטי שזכה בריבו. [במאמר מוסגר: בפרקטיקה, התפתחו דרכים "לפצות" את הצד הזוכה על אי פסיקת המע"מ לפי התקנה בנוסחה החדש. כך, לדוגמה, במקום לפסוק שכ"ט בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ (=11,600 ₪), נפסק סכום כולל של 12,000 ₪]. ניתן לטעון כי מחוקק המשנה אינו רשאי לשלול סעד שרשאי בית המשפט ליתן מכוח סמכותו הכללית הקבועה בחקיקה ראשית בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אף ניתן לתהות על היחס בין התקנה בנוסחה החדש לבין תקנה 512(א) הקובעת כי "לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977...". ואילו בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) התש"ס -2000 (שביטלו את הכללים מתשל"ז) נקבע בסעיף ההגדרות: "'שכר מינימלי מומלץ' או 'שכר מינימלי' - השכר הנקוב בתעריף, בצירוף סכום השווה למס ערך מוסף המגיע בעד מתן השירות בענין הנדון". לאור כל אלה, שמא היה עדיף להותיר שיקול דעת לבית המשפט (בנוסח "יהא בית המשפט רשאי....") אם לפסוק מע"מ אם לאו. 11. אלא שאיני נדרש לשאלות אלה, הנוגעות לתוקפה וגבורתה והיקף תחולתה של תקנה 512(ג) לאחר התיקון. ענייננו בערעור זה מצטמצם אך ורק לשאלת היחס בין תקנה 512(ג) בנוסחה החדש, לבין סעיף 16 לחוק הפיצויים וסעיף 5 לכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977 (להלן: הכללים)). סעיף 16 (א) לחוק הפיצויים קובע כלהלן: "המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין תקבע, באישור שר המשפטים, תעריף מקסימלי לשכר טרחה של עורך דין בעד הטיפול בתביעות לפי חוק זה, ובלבד ששכר טרחה שנקבע לפי תוצאות הטיפול לא יעלה על 8% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע, ואם היו הליכים משפטיים - על 13% מהסכום שנפסק; מי ששילם שכר טרחה העולה על התעריף המקסימלי, זכאי להחזר העודף". למרות שהחוק נוקט לשון "לא יעלה על..." כתעריף מכסימלי, הרי שבפרקטיקה, כפי שיודעים העוסקים במלאכה, התעריף של 13% מהסכום שנפסק בתביעה לפי חוק הפיצויים שהסתיימה בפסק דין, נתפס כתעריף מחייב, ובתי המשפט פוסקים כעניין שבשגרה שכר טרחה בשיעור של 13%, כפי שנעשה גם במקרה דנן.   סעיף 5 לכללים קובע כלהלן: "השיעורים בכללים אלה אינם כוללים מס ערך מוסף שבו נתחייב עורך הדין לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1976". מכאן, שתקנה 512(ג) לאחר התיקון, עומדת בסתירה לכללים ולחוק הפיצויים. היש דרך ליישב בין שני הכתובים המכחישים זה את זה? הערכאות הדיוניות נחלקו בנושא זה, ומכאן הצורך להעמיד הלכה על מכונה. 12. דרך אחת ליישב בין דברי החקיקה היא לפרש את תקנה 512(ג) באופן שלא תחול מקום בו שכר הטרחה נפסק באחוזים, כפי שנעשה בתביעות על פי חוק הפיצויים. ברם, פרשנות זו עלולה לרוקן מתוכן את תקנה 512(ג) בכל תביעות הנזיקין שבהן נהוג לפסוק שכר טרחה באחוזים, וגם במקרים רבים נוספים בהם פוסק בית המשפט שכר טרחה באחוזים מהסכום שנפסק לזכות התובע. אף איני מוצא נפקות של ממש להבחנה בין פסיקת שכר טרחה בסכום נקוב לבין פסיקת שכר טרחה באחוזים מתוך הסכום שנפסק. אפשרות נוספת ליישב בין דברי החקיקה היא לראות את הכללים ואת חוק הפיצויים כמסדירים את היחסים בין עורך הדין ללקוח בכל הנוגע לתביעות לפי חוק הפיצויים, בעוד שתקנה 512(ג) עניינה ביחסים שבין התובע לנתבע (ראו החלטתה של השופטת ג'ני טנוס בת"א (שלום עכו) 2124/03 שי אדיר נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 15.5.2011)). 13. כשלעצמי, אני סבור כי קיימת התנגשות בין הוראות החקיקה וכי יש להעדיף את הוראות חוק הפיצויים והכללים. דומה כי אין חולק שאי פסיקת מע"מ על שכר הטרחה שנפסק באחוזים בתביעות לפי חוק הפיצויים, פוגע בתובע אשר יוצא נפסד בשל סכום המע"מ שעליו לשלם לעורך דינו. אוסיף ואומר כי אף אחד מהרציונלים העומדים בבסיס התיקון של תקנה 512(ג) לא חל בתביעות על פי חוק הפיצויים, שהרי התובע הוא תמיד אדם פרטי שאינו תובע בכובעו כ"עוסק" לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976. מכאן, שנקודת המוצא הפרשנית היא, כי הדין הרצוי הוא שלא להחיל את תקנה 512(ג) במקרים כגון דא. בהתנגשות בין הוראות החקיקה, אני סבור כי יש לראות את הכללים כנורמה ספציפית הגוברת על ההוראה הכללית בתקנה 512(ג) ולכן, בתביעות על פי חוק הפיצויים יש להוסיף מע"מ על שכר הטרחה (לדעה זו ראו פסק דינה של השופטת פריאל בת"א (שלום חי')) 18530/07 גרשון שץ נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב הפול (לא פורסם, 10.4.2011)). אפשרות אחרת היא לפרש את סעיף 16 לחוק הפיצויים כקובע תעריף של שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13%, כפי שעולה מהפרקטיקה הנוהגת, כך שאי הוספת המע"מ משמעה פסיקת שכר טרחה נמוך מזה הקבוע בחוק, ופשיטא שאין מחוקק המשנה יכול לגבור על המחוקק הראשי (השוו החלטת השופטת אבידע בת"א (מחוזי ב"ש) 1155/01 אבנר איגוד לנפגעי רכב בע"מ נ' דוסטאר דגנתי (לא פורסם, 5.5.2011)). סיכומו של דבר, שכאשר בית המשפט פוסק לזכות תובע על פי חוק הפיצויים שכר טרחה (בשיעור של 8% או 11% או 13% לפי העניין), לא תחול תקנה 512(ג) ועל הסכום הנפסק יווסף המע"מ, ויש לקבל ערעור המערערת בנקודה זו. אחזור ואדגיש כי המסקנה אליה הגעתי לעיל, עניינה אך ורק ביחס בין חוק הפיצויים לתקנה 512(ג) ואיני מביע עמדה לגבי חיקוקים אחרים בהם נקבע שכר טרחה מכסימלי (כמו צו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה) (תיקון), התשע"א-2010 הקובע סכום מכסימלי של 6,583 ₪ וסעיף 1ג לצו הקובע כי הסכום המכסימלי אינו כולל מס ערך מוסף; סעיף 16 לחוק נכסי נפקדים (פיצויים), תשל"ג-1973 הקובע שכר טרחה באחוזים; סעיף 6ב לחוק הלוואות לדיור, תשנ"ב-1992 הקובע שכר טרחה באחוזים). בשולי הדברים, אפנה קריאה למחוקק המשנה לתקן פעם נוספת את תקנה 512(ג) באופן שניתן יהא לפסוק ולהוסיף מע"מ על שכר טרחה שנפסק לזכות תובע פרטי בכל תביעת נזיקין (ושמא גם בכל תביעה בה התובע הוא אדם פרטי שאינו עוסק).   12. בכפוף לאמור בסעיפים 8 ו-12 שני הערעורים יידחו ללא צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט י' עמית, למעט נושא המע"מ. אף אני סבור כמותו, כי ראוי לו למחוקק המשנה לשקול את תיקון הוראת התקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, באופן שניתן יהא לפסוק ולהוסיף מע"מ על שכר טירחה שנפסק לזכות תובע פרטי בתביעת נזיקין. עם זאת, אינני סבור כי ניתן לעשות כך בהכרעה שיפוטית שכן כללי לשכת עורכי-הדין אינם סותרים את (וממילא אינם גוברים על) הוראת התקנה 512(ג) הנ"ל. המשנה לנשיאה השופט ע' פוגלמן: אף אני מצטרף לפסק-דינו של חברי השופט י' עמית. אולם בשאלת החיוב במע"מ דעתי כדעת חברי המשנה-לנשיאה. סעיף 16(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) מסמיך את המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, באישור שר המשפטים, לקבוע תעריף מקסימלי לשכר טרחה של עורך-דין בתביעות לפי חוק הפיצויים, ובלבד שהתעריף שייקבע בכללים לפי תוצאות הטיפול לא יעלה על השיעורים שנקבעו בסעיף 16(א) האמור. הסעיף מגביל אפוא את שכר הטרחה שעורך-דין רשאי לגבות מלקוחו. בהתאם להסמכה שבסעיף 16(א) לחוק הפיצויים נקבעו כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגע תאונות דרכים), התשל"ז-1977 (להלן: הכללים). סעיף 5 לכללים קובע כי תעריפי המקסימום שנקבעו במסגרתם - הזהים לתעריפי המקסימום שנקבעו בסעיף 16(א) לחוק הפיצויים - "אינם כוללים מס ערך מוסף שבו נתחייב עורך הדין לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976". כלומר, הכללים מבהירים שבמישור היחסים שבין עורך-הדין ללקוחו, עורך הדין רשאי לגבות מהלקוח גם את סכום המע"מ שעורך הדין מחויב לשלם. סעיף 16(א) לחוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו מתייחסים אפוא למערכת היחסים שבין עורך הדין ללקוח ומגבילים את עורך הדין מלקבוע בהסכם ו/או לגבות מהלקוח שכר הטרחה המותנה בתוצאה ועולה על השיעור שנקבע בהם, בצירוף מע"מ שעורך הדין חב בו. חיזוק לכך ניתן ללמוד מהסיפה של סעיף 16(א) הקובע כי "מי ששילם שכר טרחה העולה על התעריף המקסימלי, זכאי להחזר העודף". התניה ו/או גביית שכר טרחה מעבר לתעריף המקסימלי עולה כדי עבירת משמעת (ראו: גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 258-257 (2001)). סעיף 16(א) והכללים אינם משמיעים דבר בנוגע לסכום שבית המשפט רשאי או לא רשאי לפסוק לטובת בעל דין. תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 עוסקת במישור היחסים שבין בית המשפט לבעל-הדין. בהקשר זה קובעת תקנה 512(ג), מהטעמים שעמד עליהם חברי השופט עמית, כי בית המשפט לא יוסיף מע"מ לשכר טרחה שפסק לפי תקנת-משנה 512(א). כלומר, במישור היחסים שבין בית המשפט לבין בעל הדין, לא ייתוסף מע"מ. המסקנה הנובעת מניתוח זה היא, שבעוד שבית המשפט אינו רשאי להוסיף מע"מ לסכום שפסק כשכר טרחה לפי תקנה 512(א), עורך הדין רשאי גם רשאי לגבות מלקוחו שכר טרחה בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק הפיצויים ובכללים בצירוף מע"מ. הלכה היא כי שכר טרחת עורך דין שפוסק בית המשפט אינו נפסק לטובתו של עורך-הדין המייצג כי אם לטובת בעל הדין אשר חופשי להתקשר עם בא-כוחו בכל הסכם שכר טרחה שימצא לנכון, כפוף להוראות חוק קוגנטיות המגבילות את חופש ההתקשרות בעניין זה (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 128 (1964); ע"א 2871/00 ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פ"ד נז(6) 319, 329-326 (2003); ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן, פסקה 18 (12.8.2009) (להלן: עניין גורן)). סעיף 16(א) לחוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו הן בבחינת הוראות קוגנטיות כאלו. פסיקת שכר טרחת עורך דין על-ידי בית המשפט אינה מקימה לעורך הדין את הזכות לקבל את שכר הטרחה שנפסק ואין היא מיועדת להעשיר את כיסו של עורך הדין מעבר לשיעור שסוכם בינו לבין לקוחו. על כן נפסק, כי המגמה הראויה בהקשר זה היא לפסוק לבעל דין שזכה הוצאות ריאליות הקרובות ככל הניתן לאלה שהוציא בפועל לצורך ניהול ההליך, ובכללן שכר הטרחה שהתחייב לשלם לעורך דינו בעד ייצוגו, והכל בכפוף למבחנים של סבירות ומידתיות (עניין גורן, שם; ע"א 27/81 מודול חברה להנדסה מכנית בע"מ נ' אימקו הנדסה תעשייתית וימית בע"מ, פ"ד לז(1) 211 (1983); בג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת, פ"ד ס(1) 600, 615 (2005)). על רקע מגמה זו, וכפי שציין חברי השופט עמית בפסקה 11 לחוות דעתו, כעניין שבשגרה נוהגים בתי המשפט לפסוק לבעל-דין שזכה בתביעה לפי חוק הפיצויים שכר טרחה בשיעור המקסימלי שנקבע בכללים (13% מהסכום שנפסק בתביעה שהסתיימה בפסק דין). כל עוד התוסף מע"מ לתעריף זה, התוצאה הייתה שבתי המשפט פסקו לעורכי הדין בתביעות האמורות סכום בשיעור זהה לזה שהוסכם עם הלקוח. והנה לנו הגשמת המגמה במיטבה: בתי המשפט פסקו שכר טרחה בשיעור "ראלי", כזה התואם את המוסכם. הקושי נוצר עם תיקונה של תקנה 512(ג), כאשר מחד גיסא בתי המשפט המשיכו לפסוק לבעלי הדין שכר טרחה בשיעור מקסימלי (13%, כפי שארע במקרה דנן), אולם מפאת התיקון לא הוסיפו עליו מע"מ; בעוד שהסכום המקסימלי שהוסכם בין עורך הדין ללקוחו (ושמותר לעורך הדין לגבות לפי חוק הפיצויים והכללים) נותר כשהיה: 13% בצירוף מע"מ. במצב דברים זה, בתי המשפט פוסקים לבעל דין שכר טרחה נמוך מזה שהוסכם בינו לבין עורך דינו, ובעל הדין נאלץ לשאת בפער שנוצר. תמים דעים אני עם חבריי שמצב זה אינו רצוי ועלול לפגוע בתובעים ובשל כך אני מצטרף בקריאה למחוקק המשנה לתקן את תקנה 512(ג) כמוצע על-ידם. עם זאת, כחברי המשנה לנשיאה, אף אני סבור ששני ההסדרים - זה הקבוע בחוק הפיצויים ובכללים מצד אחד, וזה הקבוע בתקנה 512(ג) מצד שני - אינם סותרים זה את זה, ולכן דין ערעורה של המערערת להידחות גם בנקודה זו. כאמור, למעט בנושא המע"מ, אני מצטרף לפסק דינו של חברי השופט עמית. ש ו פ ט אשר על כן נפסק כדעתו של השופט עמית, למעט בסוגיית המע"מ. ניתן היום, י"ג בתשרי התשע"ב (11.10.2011). תקסד"א 1984 (הישנות)