אחזקת רכב דרגת ניידות א - עובד מדינה

1. התובע הינו מהנדס המועצה - המועסק אצל הנתבעת - מועצה מקומית דבוריה (להלן: "הנתבעת" או "המועצה"), החל מיום 11.1.2000 ועד היום. התובע מועסק על פי חוזה מיוחד להעסקת עובד (חוזה בכירים), שנכרת בין התובע לבין הנתבעת ביום 11.1.2000. 2. התובע הגיש תביעה כנגד המועצה ביום 7.2.2006, שבה הוא ביקש הפרשי שכר, פיצויי הלנת שכר בגין איחורים בתשלום שכרו, דמי הבראה, דמי ביגוד, אחזקת רכב וכן מתן צו לפיו על הנתבעת לשלם לו שכר לפי חוזה בכירים ולבצע הפרשות לקופות בהתאם לאותו שכר. הנתבעת הגישה כתב הגנה שבו היא טענה כי היא שילמה ומשלמת שכר בהתאם לחוזה העסקה לפי חלקיות משרתו, ויתר התנאים שנקבעו בחוזה והתובע אינו זכאי לסעדים המבוקשים בתביעתו. לאחר שהתקיים דיון מוקדם הראשון בפני כב' הנשיאה, השופטת ורד שפר, הגיש התובע, עת היה מיוצג על ידי בא כוחו הראשון, עו"ד עואודה נידאל, כתב תביעה מתוקן. ביום 16.12.2007 נתנה כב' הנשיאה החלטה לפיה התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, האם ברצונו להתייצב בהליך. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה הודיע על רצונו להצטרף להליך והוגשה החלטה של הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן:"הממונה על השכר") בעניינו של התובע, מיום 5.6.08. ההחלטה שוגרה למר מושון גבאי, ראש מועצה ממונה של הנתבעת, ביום 15.6.2008. בהחלטה נאמר: "א. העסקתו של מר מסאלחה בחוזה בכירים בתקופת ההתמחות במשפטים: מהבדיקה עולה כי בתקופת ההתמחות במשפטים מ-3/04 עד 3/05 מר מסאלחה הועסק לפי שכר בכירים בהיקף של 35% משרה, חריגה ממה שנהוג לגבי כלל עובדי המדינה. יובהר, כי עפ"י הודעת נציב שירות המדינה סד/4, עובד בחוזה אישי שיבחר לבצע התמחות במשפטים בשירות המדינה, חוזהו יופסק והעסקתו בשירות המדינה תהיה בהתאם להסכם הקיבוצי החל על מתמחים במשפטים בשירות המדינה. מתמחה במשפטים כאמור אשר במקביל להתמחותו יבקש לעבוד בשירות המדינה, ושהיקף משרתו כמתמחה היא בת 36 שעות בלבד, יורשה לעבוד בהיקף שעות בהעסקה הנוספת שמשלים ל-42.5 שעות (6.5 שעות) ועוד 10.5 שעות נוספות הקבועות בפסקה 42.421 בתקשי"ר, לפיו קיימת הגבלת שעות בהיתר לעבודה נוספת במסגרת שירות המדינה. יצוין כי, בגין עבודתו של מר מסאלחה בתקופת ההתמחות היה זכאי במקסימום לתשלום עבור 17 שעות נוספות לפי ערך שעה הנגזר מרכיבי שכר מהנדס מועצה מקומית המועסק לפי דירוג ודרגה (דרגה 43 בדירוג המח"ר, תוספת איזון, תוספת שקלית אחוזית 22%, הסכם שכר 2001, תוספת יוקר בסך 68 ש"ח). הנני מורה בזאת לרשות לתבוע השבת כל סכום ששולם למר מסאלחה עדנאן בתקופת ההתמחות במשפטים מעבר לשכר שאושר כאמור בסעיף 2 לעיל בתוספת הפרשי הצמדה. בהסכמת מר מסאלחה, ניתן לפרוס את סכומי ההשבה ל-24 תשלומים חודשיים שווים. יובהר כי, עד תום 30 ימים ממכתבי זה על המועצה להודיענו האם הושגה הסכמה לעניין ההשבה: הושגה הסכמה כאמור - על המועצה להוציא תלוש משכורת שכולל את יתרת סכום ההשבה ולהעבירו לעיוננו. לא הושגה הסכמה - על המועצה להודיע כי הוגשה על ידה תביעת השבה עד תום 60 יום ממכתבי זה. 3. בעקבות עמדת היועץ המשפטי לממשלה, צורפה מדינת ישראל כנתבעת נוספת בתיק (נתבעת מס' 2- להלן:"המדינה"), שהגישה כתב הגנה ולאחר מכן, כתב הגנה מתוקן. לאחר צירופה של המדינה, התקיים דיון מוקדם נוסף בתיק בפני כב' הנשיאה בפועל השופטת איטה קציר, שהורתה על העברת התיק למותב זה לצורך שמיעת הוכחות ומתן פסק דין. השתלשלות עניינים הנ"ל מסבירה את הזמן הארוך שבו מתנהל התיק הנוכחי בפני בית הדין (התביעה הוגשה כאמור ביום 7.2.2006). ישיבת ההוכחות התקיימה בפנינו ביום 8.2.2011, ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב והתיק הועבר להכרעה. לאור טענות המדינה באשר לקבלת שכר ביתר על ידי התובע, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן (תיקון שני) הפעם על ידי בא כוחו הנוכחי, עו"ד וג'יה יוסף, ביום 7.6.2010 והנתבעות הגישו כתב הגנה מתוקן בהתאם. 4. לטענת התובע, הוא הועסק בחודשים הראשונים לעבודה בהיקף של חצי משרה, שכרו אמור היה להיות מוסדר בהתאם להיקף משרה וגובה השכר שסוכם, אולם נקבע בחוזה כי שכרו יהיה בסך 7,686 ₪ - סכום שנקבע באופן שרירותי על ידי הנתבעת ואינו משקף את אשר סוכם בין הצדדים. מכאן, כי למחרת יום חתימת ההסכם (יום 12.1.2000), קיבלה מליאת המועצה החלטה לפיה יתוקן ההסכם כך שהוא יועסק בחצי משרה לפי 82.50% משכר העובדים הבכירים. לדברי התובע, למרות שסוכם על עבודה בחצי משרה, הוא עבד בפועל במשרה מלאה אך לא קיבל שכר לפי מה שסוכם ולא על פי דין. ביום 21.10.00 נתקבלה החלטה נוספת על ידי מליאת המועצה לפיה התובע יועסק בהיקף של משרה מלאה לפי 87.50% משכר העובדים הבכירים. התובע לא קיבל שכר בהתאם למוסכם והחלטות הנ"ל. בנוסף, טען התובע כי יש לעדכן את שכר הבכירים בהתאם למספר התושבים ברשות. החל מ-1.1.2002 מונה המועצה אוכלוסייה בין 7,501 לבין 10,000 תושבים ועל כן היה לעדכן את שכרו לפי דרגה 4. משרד הפנים אישר לתובע העסקה לפי 100% משכר הבכירים החל מיום 1.1.2004 ועל אף זאת הנתבעת לא פעלה לאישור העסקה בהתאם. מעבר לכך, הנתבעת הפחיתה משכרו של התובע בטענה כי הדבר נעשה לצורכי תוכנית הבראה, הפחתה שאינה כדין. בשל כל אלה, ביקש התובע, בכתב התביעה המתוקן, לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר אשר לטענתו מגיעים לו בגין תקופת עבודתו וכן לגבי העתיד, בהתחשב כי הוא עדיין עובד אצל הנתבעת כמהנדס מועצה. בנוסף, מבקש התובע להורות לנתבעת לבצע הפרשות עבור ביטוח מנהלים וקרן השתלמות בהתאם לשכר אשר לדבריו מגיע לו. כמו כן, ביקש התובע בתביעתו לחייב את הנתבעת בדמי החזקת טלפון וטלפון נייד, ביגוד, דמי הבראה ואחזקת רכב, רכיבים אשר לטענתו לא שולמו לו כדין. התובע טען כי הנתבעת שילמה את שכרו באיחור, ועל כן הוא מבקש לחייבה בפיצויי הלנת שכר בגין התקופה של שלוש שנים בטרם הגשת התביעה. 5. המועצה הסכימה כי ביום 11.1.2000 נחתם עם התובע חוזה מיוחד להעסקת עובד (להלן:"חוזה העבודה"), לפי הנוסח שפורסם בחוזר המשותף למנכ"ל משרד הפנים ולממונה על השכר באוצר ב-23.3.93 (להלן:"החוזר המשותף"), המסדיר את היחסים ביניהם. התובע התקבל לעבודה לפי מכרז והיקף משרתו נקבע ב-50%. תנאי העבודה והשכר סוכמו בחוזה העבודה. הנתבעת דוחה את הטענות שמעלה התובע כנגד החוזר המשותף שנחתם 10 שנים לפני כן, הן לגופן והן מחמת התיישנות. התובע התקבל לעבודה בחצי משרה ועליו היה לקבל 50% משכר בכירים - קרי, 41.25%. התובע עבד בהתאם לחוזה העבודה, וקיבל את מלוא השכר המגיע לו בהתאם למוסכם. לאחר הגדלת היקף המשרה שולם לתובע שכר מלא, למרות שמשרד הפנים לא אישר את הגדלת היקף המשרה. כבר בחודש בפברואר 2000 שולם לתובע שכר על בסיס 82.5% משכר בכירים בסך 7,609 ₪ וכן משכורת כוללת נוספת בסך 6,000 ₪. התובע קיבל בפועל 87.5% משכר בכירים על אף שמשרד הפנים אישר שכר בגובה 80% בלבד ועל כן נדרש התובע להחזיר לנתבעת את הסכומים שהוא קיבל ביתר. הנתבעת טענה כי השכר שקיבל התובע הינו משכורת הכוללת כל התוספות. כן טענה הנתבעת, כי התובע הפר את חוזה העסקה בכך שעסק בעבודות פרטיות בשכר. לגרסת המועצה, התובע מקבל שכר בהתאם לדירוגו, כאשר מספר תושבי הרשות בשנת 2002 תאם את דרגתו ודירוגו, וכל שינוי/עדכון דירוג שכר הבכירים עקב גידול מספר התושבים מותנה באישור מועצת הרשות ומשרד הפנים. המועצה טענה כי כאשר התובע התחיל את לימודי המשפטים, הוא צמצם את שעות העבודה שלו, והחל מ-15.3.2004 הוא החל התמחות בבית המשפט המחוזי בנצרת, כך שלא התייצב לעבודה כמעט כליל, במשך שנה שלמה. המועצה טענה למצב כלכלי קשה שבו היא שרויה, כאשר התובע, כמו יתר עובדי המועצה, הסכימו לתוכנית הבראה. הנתבעת טענה להתיישנות התביעה בגין הבראה וביגוד בגין שנים 2000 ו-2003 וכן כי תשלום דמי הבראה עבור שנת 2003 נדחה לשנת 2004, על פי הסכם שנערך עם הסתדרות העובדים ומשרד הפנים. באשר לאחזקת רכב, טענה הנתבעת כי התובע קיבל דרגת ניידות א' ואינו זכאי לתוספת כלשהי. באשר לדרישה לפיצויי הלנת שכר, נטען כי התביעה התיישנה וכן למצב הכלכלי הקשה של הנתבעת אשר גרם לעיכובים בתשלום השכר. על כן, ביקשה המועצה לדחות את תביעתו של התובע על כל רכיביה. 6. המדינה טענה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה כי ניתן אישור למילוי משרה פנויה של מהנדס בהיקף של 50% משרה וביום 11.11.09 פורסם מכרז, שבו נבחר התובע למשרה. ביום 11.1.00 נחתם עם התובע חוזה העסקה לתקופה החל מיום 1.2.00 בנוסח שפורסם בחוזר המשותף. בחוזה נקבע כי התובע יועסק ב-50% משרה, בשכר של 7,686 ₪ המהווה בחישוב משוקלל 43,34% משכר הבכירים לרשות בדרגת 3. ביום 13.1.00 נחתם נספח לחוזה שבו שינוי השכר ל-82.5% משכר בכירים, אשר לכאורה תואם את אישור המליאה, אולם בחלק השני נקבע "אנו מתחייבים כי בתקופת הניסיון של 6 חודשים הראשונים להעסקתך להשלים את משרתך למשרה מלאה במסגרת של שעות נוספות ובתעריף בהתאם לקביעת החוזה בינינו". משמעות חלק זה הינה למעשה כי היקף משרתו של התובע הועמד בפועל על 100% משרה - בניגוד להחלטת מליאת המועצה וללא אישור משרד הפנים. ביום 21.10.00 אישרה המועצה להשלים את היקף משרתו של התובע ל-100% משרה ואת השכר ל-87.5% משכר בכירים. בשל מצבה הרעוע של המועצה נערכה תוכנית הבראה לשנת 2001 שבה התחייבה הרשות לקצץ, בין השאר, בשכרם של העובדים. ביום 8.2.01 נשלח מכתב של מר ישראל שפיצר, מנהל אגף כ"א ושכר ברשויות המקומיות (להלן: "מר שפיצר") ובו דרש מראש המועצה ליתן הסברים להגדלת היקף המשרה והגדלת שכר של התובע וכן נדרש שלא להוציא לפועל את החלטת המליאה מאוקטובר 2000. ביום 21.2.02 הוחלט על ידי הגורמים הרלוונטיים לאשר את חוזה העסקתו של התובע כך ששכרו לא יעלה על 80% משכר בכירים דרגה 3, 50% משרה. באישור נקבעה התקרה המקסימאלית של הוצאות משתנות שניתן יהיה לשלם לתובע על פי דיווח מפורט של ביצוע בפועל. ביום 17.2.02 אושר למועצה להגדיל את היקף משרתו של התובע ל-100% משרה לפי 80% שכר בכירים. מאוחר יותר. ביום 9.1.03 אושר לראש המועצה לשלם לתובע 87.5% משכר בכירים 100% משרה, עד ינואר 2004 ומ-1.1.04 100% משכר בכירים, בכפוף לאישור מליאת המועצה. על אף זאת, עמדת המדינה בכתב ההגנה היא כי מ-1.03 רשאית המועצה לשלם לתובע 87.5% שכר בכירים, דרגה 3, מבלי שיהיה עליה להמציא כל אישור נוסף למשרד הפנים או לממונה על השכר. ביום 13.1.03 ביקש ראש המועצה לעדכן את דירוג שכר הבכירים מדרגה 3 ל-4 עקב גידול במספר התושבים, בתשובות נאמר כי יש צורך באישור על ידי מליאת המועצה. המדינה טענה, באשר לתקופה שבה היה התובע מתמחה במשפטים בבית המשפט המחוזי בנצרת, כי העסקתו בחוזה בכירים בתקופה זו הינה בניגוד לכללים והיוותה חריגת שכר ב"גוף מתוקצב". המדינה טוענת לחריגות בשכר התובע, בגינן נשלחו מכתבים לראש המועצה ולתובע. ביום 25.4.07 אישר שר הפנים לפזר את המועצה ולהדיח מתפקידם את ראש המועצה ואת חברי המועצה ולמנות במקומם ועד ממונה. המדינה אף ציינה את אותן חריגות אשר הביאו להוצאות מכתב מטעם הממונה על השכר, שפורט בעמדת המדינה. המדינה אף התייחסה לטענות התובע בכתב התביעה המתוקן, וסברה כי אין התובע זכאי להפרש שכר ולתשלומים נלווים ואחרים בגין ההסכמות שהוגשו בינו לבין המועצה בדבר תנאי העסקתו, אלא וככל שהמדובר בסכומים שבמועד הרלוונטי לא הייתה מניעה חוקית מאת הרשות לשלמם והכל בשים לב לאישורים שניתנו מטעם המדינה להיקף משרתו של התובע ולשיעור שכרו משכר הבחירים ולאור הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן:"חוק יסודות התקציב"). 7. ראיות שנשמעו בדיון: התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו. מטעם המועצה לא הוגשו תצהירים. מטעם המדינה העיד מר יואל נון, מנהל תחום פיקוח ובקרת שכר ברשויות מקומיות, באגף לכוח אדם ושכר ברשויות המקומיות שבמשרד הפנים (להלן:"מר נון"). כן הוגשו מסמכים רבים מטעם הצדדים, אשר ברובם אינם במחלוקת. לאחר שהסתיימה שמיעת הוכחות בתיק, הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים והתיק הועבר אלינו להכרעה. 8. גדר המחלוקת: התובע הגיש תביעה בגין הפרשי שכר וזכויות (דמי הבראה, ביגוד, אחזקת רכב, אחזקת טלפון וטלפון נייד) ופיצויי הלנת שכר אשר לטענתו מגיעים לו בגין תקופת העבודה. יש לציין כבר עתה כי בהתחשב בתקופת העבודה של התובע ותקופת התביעה (החל מיום 1.2.2000) ומועד הגשת התביעה המקורית (7.2.2006) התביעות בגין שכר וזכויות אחרות לא התיישנו - למעט הרכיב של פיצויי הלנת שכר, לגביו נדון בנפרד. במהלך המשפט, בעקבות החלטה שבה התבקש היועץ המשפטי לממשלה להודיע על עמדתו והאם הוא מעוניין להתערב בהליך, נערכה בדיקה במשרדי הממונה על השכר, לפיה התברר כי בתקופת התמחותו של התובע בבית המשפט המחוזי בנצרת שילמה לו המועצה שכר בכירים לפי היקף של 35% משרה, בניגוד לדין. על כן נדרשו התובע ויו"ר הממונה של המועצה להגיב לטענה בדבר חריגות בשכרו של התובע באותה תקופה. לאחר מכן, ביום 15.6.08, יצאה החלטה מטעם הממונה על השכר שבה הורה למועצה לתבוע השבת כל סכום ששולם לתובע בתקופת התמחותו במשפטים. אף מעבר לכך, נערכה בדיקה נוספת מטעם המדינה לגבי תנאי העסקתו של התובע ונתגלו חריגות, כאשר לתובע ולמועצה ניתנה הזדמנות להעלות טענות במכתבו של מר שמואל נחמני - סגן בכיר (אכיפה) לממונה על השכר (להלן:"מר נחמני") מיום 6.7.10. עלינו לציין כי בגין אותן "חריגות" שנתגלו, לפי טענת המדינה, לאחר שהתובע הגיש תביעה, לא הוגשה תביעה שכנגד ולא התבקש סעד אופרטיבי כנגד התובע. כמו-כן, לא הועלתה טענת קיזוז מפורטת על ידי המועצה בכתב ההגנה המתוקן. על כן, אין בסמכותינו במסגרת התיק הנוכחי להתייחס לאותה טענה ולהחלטת המדינה. נציין בנקודה זו, כי התובע טען כי הסכום שהמדינה טוענת שהוא קיבל בעודף בגין תקופת ההתמחות, כבר נוכה משכרו. המועצה התייחסה לכך בכתב ההגנה המתוקן ולדבריה ההפחתה בשכר נעשתה לאחר תיאום מס, שכן לתובע נוכה מס הכנסה תחילה בשיעור 35%, כאשר כבעל הכנסה נוספת הוא חייב בניכוי 45% על ההכנסה העודפת, מעל תיקרה של 162,360 ₪ ועל כך נעשה תיקון בחישוב השכר והמס רטרואקטיבי מינואר 2004. מדובר בהסבר הגיוני, מאחר שבאותו מועד טרם התקבלה הסתייגות המדינה באשר להעסקת התובע לפי 35% משכר הבכירים בתקופת ההתמחות ומנגד, נראה סביר כי הניכוי נובע מהפרשי המס שהתובע היה חייב עת הועסק בעבודה נוספת. 9. תביעה בגין הפרשי שכר: התובע דורש הפרשי שכר בהתאם להחלטה של מליאת המועצה מיום 12.1.00 (יום אחרי מועד החתימה על חוזה העבודה) לפיו הוא יועסק בחצי משרה לפי 82.50% משכר בכירים והחלטת מליאת המועצה מיום 21.10.00, לפיה עליו לקבל שכר בהיקף משרה מלאה - 87.5% משכר בכירים. מתלושי השכר של התובע עולה כי הוא קיבל שכר לפי חלקיות משרה 50% עד לחודש אפריל 2000 בלבד, כאשר בחודש מרץ 2000 הוא קיבל בנוסף לשכר בהתאם לשכר בכירים, סך של 6,000 ₪ תחת תיאור "משכורת כוללת". החל מתלוש חודש מאי 2000 הוא קיבל שכר לפי 100% משרה. קרי, שכרו של התובע עודכן למשרה מלאה עוד בטרם התקבלה החלטה על כך. עובד של רשות מקומית הינו עובד ציבור, ועל הצדדים חלים הכללים של המשפט המנהלי. אין מדובר ביחסי עובד-מעביד בין פרטים, שבהם רשאים לקבוע את תנאי החוזה בהתאם למעשה ומתן חופשי ביניהם. המועצה כפופה לסמכותו של הממונה על השכר בהיותה "גוף מתוקצב" כהגדרתו בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב. התובע מונה במכרז, לאחר שניתן אישור נחיצות משרה למילוי משרה של מהנדס בהיקף של 50% משרה. ביום 1.2.00 נחתם עם התובע חוזה העסקה, שם נקבע כי הוא יועסק ב-50% משרה, בשכר של 7,686 ₪ (סכום אשר היווה 43.34% משכר בכירים לרשות בדרגה 3). ביום 12.1.00 אישרה מליאת המועצה את העסקתו של התובע ב-50% משרה, בשכר 82.5% משכר בכירים (41.125% משכר בכירים לרשות בדרגה 3). ביום 13.1.00 נחתם נספח לחוזה בו נקבע כי שכר התובע יעמוד על 82.5% ו"בתקופת הניסיון של 6 החודשים הראשונים להעסקת התובע תשלים המועצה את משרתו למשרה מלאה במסגרת שעות נוספות ובתעריף בהתאם לקביעת החוזה ביניהם". ביום 21.10.00 אישרה המועצה להשלים היקף משרה ל-100% לפי 87.5% משכר בכירים. בפועל, כאמור, קיבל התובע שכר הקיף של משרה מלאה החל מחודש 5.00. מצבה הכלכלי של המועצה היה בכי רע. בשנת 2001 הוגשה למשרדי הממשלה תוכנית הבראה המעידה על גרעון השוטף של 4,257 מיליון ₪. ביום 8.2.01 נשלח מכתב של מר שפיצר בו נדרש ראש המועצה ליתן הסברים באשר להגדרת משרתו של התובע והובהר כי אין להוציא לפועל את החלטת המליאה מיום 14.10.00, שהינה בניגוד לחוק ובניגוד להתחייבות המועצה בתוכנית הבראה. ביום 21.1.02 השיבו מר שפיצר ומר נחמני לראש המועצה, כי הוחלט לאשר את חוזה העסקתו של התובע כך ששכרו לא יעלה על 80% משכר בכירים דרגה 3, 50% משרה, קרי, אושרה העסקתו של התובע מתחילת תקופת העבודה בשכר של 40%. הגדלת משרתו של התובע ל-100% אושרה על ידי מר נון ביום 17.2.2002 - עם שכר של 80% משכר בכירים (לאחר מכן ניתנה החלטה נוספת באותו עניין על ידי מר שפיצר ביום 12.8.02). במכתב מיום 13.1.03 מטעם מר נון, אושר לשלם לתובע 87.5% משכר בכירים (משרה מלאה) ומיום 1.1.04 ל-100% שכר בכירים, בכפוף לאישור מליאת המועצה - כפי שהובהר על ידי ב"כ המדינה, ההתניה הייתה רק לגבי ההעלאה ל-100%. אין חולק שהתובע קיבל שכר שהינו גבוה מזה שאושר לו על ידי הגורמים המוסמכים במדינה ודרישתו היא מעבר לכך, בהתאם לסיכום איתו והחלטות של מליאת המועצה. על אף זאת, אין התובע זכאי לתנאים שלא הוסכמו באופן חוקי ושהנתבעת, כרשות ציבורית, לא הייתה בעלת סמכות להעניק. שלגבי השאלה מתי קשורה רשות ציבורית להבטחה, אימץ בית הדין הארצי לעבודה כללים, שעל פיהם הבטחה תחייב את הרשות, כאשר לשם כך צריכים להתקיים מספר תנאים מצטברים:   א. נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה. ב. היתה לו כוונה להקנות לו תוקף משפטי. ג. הוא בעל יכולת למלא אחריה. ד. אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה.   במידה ואחד התנאים הללו אינו מתקיים, רשאית הרשות לשנות או לבטל את ההתחייבות (דב"ע מ"ט 3/170 מדינת ישראל נ' מצגר, פד"ע י"ב 237, עתירה לבג"ץ נדחתה, דב"ע נ"א 3/23 מדינת ישראל נ' יוסף הס, עבודה ארצי כרך א' (2) 442). נזכיר כי האינטרס הציבורי לבטל הסדרים הנוגדים סדרי עבודה תקינים גובר על היסוד החוזי ועל הבטחה שאיננה תקפה, ובוטלה כדין על ידי הרשות (גם אם בכך שלא יושמה בפועל). יש בשתיקתו של התובע במשך תקופה ארוכה, מאז תחילת עבודתו בחודש פברואר 2000 עד להגשת התביעה בחודש פברואר 2006, כדי להעיד על הסכמתו לשכר ששולם בפועל, שהיה כאמור אף מעבר לזה שאושר על ידי המדינה. התובע לא הוכיח כי הוא זכאי בהתאם להוראות הדין להפרשי השכר הנתבעים. 10. עדכון שכר בהתאם למספר התושבים במועצה: התובע טען כי החל מיום 1.1.2004 גדלה האוכלוסייה במועצה ועל כן יש לתקן את שכר הבכירים לרשות דרגה 4 (במקום דרגה 3). טענת הנתבעות - שאינן חולקות לגבי מספר התושבים בתקופה הרלוונטית - היא ששינוי הדרגה דורש אישור של מליאת המועצה ושל משרד הפנים. בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד הפנים 3/93, משותף עם הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר (מ-23.3.93) בעניין חוזה אישי מיוחד להעסקת עובד בכיר ברשויות המקומיות ושכרם של העובדים הבכירים, נקבעה טבלת משכורת כוללת של עובדים בכירים לפי גודל הרשות, המבוסס על גודל האוכלוסייה. על פי נתוני הטבלה, מהנדס ברשות המונה למעלה מ-7,501 תושבים יסווג בדרגה 4. עוד נקבע בחוזר כי "גודל האוכלוסייה על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה". בפסק דין שניתן על ידי מותב של בית דין זה, תע"א 07- 1217 מוחמד חסן דרוויש נ' מועצה מקומית דבוריה (פס"ד מיום 22.6.10) (להלן:"פסק דין דרוויש") נקבע באשר למזכיר מועצה כי "בהתאם להוראות החוזר, והבהרותיו של מר שפיצר, עולה כי מדובר בעדכון אוטומטי, שלא דורש כל אישור שהוא. מאחר שהוכיח התובע, כי גודל האוכלוסייה של המועצה עלה, ונתון זה פורסם על ידי הרשות המוסמכת, זכאי הוא לקבל שכר לפי הדירוג המתאים - דרגה 4". אולם, שונה המקרה של התובע מזה שנידון בפסק הדין דרוויש, מהסיבה שבחוזה העבודה של התובע, השכר נקבע בהתאם לסכום מסוים (על אף שייתכן כי חושב לפי אחוז מסוים משכר בכירים) ולא על פי הגדרה של אחוז משכר בכירים. כך, נכתב בסעיף 8 לחוזה העבודה כי "תמורת עבודתו תשלם הרשות המקומית לעובד סך של 7,686 ₪ לחודש החל מיום תחילת תוקף של חוזה זה" ולא נקבע כי השכר יוגדל בהתאם לגידול האוכלוסייה ביישוב. החוזר המשותף מקנה רשות למועצה להגדיל את השכר של העובדים הבכירים, בהתאם. משלא הוחלט כך על ידי מליאת המועצה, וכל עוד לא מדובר בתנאי מפורט בחוזה העבודה של התובע, אין הוא זכאי להפרשי שכר בשל שינוי דרגת הרשות עקב מספר התושבים. 11. הפחתות שכר במסגרת תוכנית הבראה: התובע ביקש לחייב את הנתבעת בהשבת סכומים שנוכו משכרו בשנים 2002-2003 במסגרת "תוכנית הבראה", למרות שלא נתן הסכמתו לכך. המועצה טענה למצב כלכלי קשה שאף גרם לעיכובים בתשלום השכר ואילץ אותה לעשות תוכנית הבראה, אשר כללה קיצוצים בשכר העובדים. תוכנית הבראה משנת 2001 הוגשה למשרד הפנים, אלא שהמועצה לא עמדה ביעדים ולכן פוזרה. במסגרת תוכנית הבראה התחייבה הנתבעת להקטין הוצאות בגין שכר עובדים בשנת 2001 ב-1.1 מיליון ₪. התובע הינו עובד בכיר של הנתבעת, וסביר שהיה מודע היטב לקיום של תוכנית הבראה, מה גם שהניכויים מופיעים בתלושי השכר תחת כותרת "תוכנית הבראה". התובע אכן המציא מכתבים ששלח באותה תקופה לראש המועצה, אולם ניתן לראות הסכמה מצידו לניכוי משכרו, כדי לתרום להבראת הרשות, גם בדרך של התנהגות, עת בחר התובע להמשיך בעבודה והגיש תביעתו רק בשנת 2006. לא מן המיותר לציין, כי בתקופה שבה מדובר סיים התובע את לימודי המשפטים ואף התחיל התמחותו בבית המשפט המחוזי בנצרת, ולכן, אין המדובר בעובד פשוט שלא הבין את משמעות הניכוי והסכמתו לכך. בהתאם להלכה שנקבעה בתב"ע נד/86-3 (ארצי) יוחנן גולן נ' אי.אל.די. בע"מ, פ''ד כז(1) 270: עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים. בשל כך אין להשיב לתובע את הסכומים שנוכו משכרו במסגרת תוכנית הבראה. 12. תביעה בגין אחזקת טלפון ואחזקת רכב: לטענת התובע, בהתאם לחוזה העסקה וחוזר משותף, הוא זכאי להוצאות אחזקה ושימוש בטלפון הדירתי כמהנדס מועצה מחודש 12.02 בסך 116 ₪ לחודש. כן בהתאם לחוזר מרכז השלטון המקומי חוזר מנכ"ל 442, זכאי הוא לדמי טלפון נייד בסך 350 ₪ בתור מנהל אגף. התובע טען כי לא שולם לו ביגוד בסך 1,473 ₪ ודמי הבראה בשנים 2000 ו-2003 . בעניין אחזקת רכב, טען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו בשנים 2002-2010 אחזקת רכב (דמי ביטוח ורישיון). לעניין דמי הבראה, שאכן לא שולמו במסגרת תוכנית הבראה, טענה המועצה כי אלה הוחזרו בשלושה תשלומים בחודשים ינואר, פברואר ומאי 2004, בהסכמת ועד העובדים. על כך נשאל התובע בחקירתו בדיון ולא הכחיש כי הוא קיבל את הסכומים המדוברים, שגם עולים מתלושי השכר. לכן, אין לחייב שוב את הנתבעת בגין דמי הבראה, ששולמו בפועל. לגבי דמי הביגוד, לא מכחישה הנתבעת כי אלה לא שולמו, אך טוענת להתיישנות, שאינה קיימת לאור מועד הגשת התביעה ב-7.2.2006. על כן, אכן מגיע לתובע הסכום הנדרש בגין דמי ביגוד: סך של 1,473 ₪ מיום 1.8.00. באשר להחזר הוצאות טלפון, טענה המועצה כי בהתאם להיקף העבודה ותפקידו, זכאי התובע לתשלום בסך 104 ₪ לחודש בגין החזר הוצאות אחזקת טלפון. הסכום ששולם לתובע כפי שעולה מתלושי השכר הוא בסך 48 ₪ בלבד, ועל כך, זכאי התובע ליתרת תשלום בסך 6,232 ₪ (מיום 1.1.10). על פי חוזר מנכ"ל מרכז השלטון המקומי מס' 442, מנהלי אגפים זכאים לדמי טלפון נייד. תפקידו של התובע אינו מוגדר כמנהל אגף. התובע טען בעדותו כי הוא משמש מנהל מחלקת הנדסה, אולם לא המציא על כך כל אסמכתא. על כן, אינו זכאי התובע לתשלום נוסף עבור טלפון נייד. אחזקת רכב: בהתאם לסעיף 9 (ב) לחוזה העבודה נקבע כי התובע זכאי להחזר הוצאות רכב שירות בהתאם לדיווחים "כמבוקש בשירות המדינה ובהתאם לרמת הניידות שאושרה לעובד ...". נטען על ידי המועצה כי על פי הדירוג שנקבע בתקשי"ר, זכאי התובע לרמה א', 4500 ק"מ לשנה, בהתאם לדיווח, ואם לא דיווח כדין, אין לו להלין אלא על עצמו. אולם, התביעה אינה להוצאות אחזקת רכב חודשיים, על פי דיווח, אלא לגבי החזרי דמי ביטוח ורישיון רכב, ששולמו על ידי התובע. בנוסף, טענה המועצה כי תשלום של אחזקת רכב הינה פררוגטיבה של ראש הרשות, אשר רשאי להוריד את ההטבה אם הרשות שרויה במצב כלכלי קשה. התובע טען בתצהירו ואף העיד בדיון, כי הוא נוסע במסגרת תפקידו ולא קיבל דמי אחזקת רכב, כאשר עובדים אחרים שאינם נוסעים המשיכו לקבל דמי אחזקת רכב, על אף המצב הכלכלי הקשה של הנתבעת ותוכנית ההבראה (ראו ע' 10 לפרוטוקול הדיון). טענתו לא הוכחשה על ידי הנתבעת. גם אם תשלום החזר הוצאות בגין שימוש ברכב מהווה זכות יתר של המעסיק - הרשות, אותה זכות לא יכולה להיות שרירותית, צריך להפעיל אותה באופן שוויוני וסביר כלפי העובדים. בנוסף, לא ניתנה לתובע זכות שימוע בטרם הפסקת התשלום ולכן מדובר בשינוי חד-צדדי ולא לגיטימי של הסכם העבודה. בהתאם לכך, בגין רכיב זה יש לחייב את הנתבעת. 13. תביעה לפיצויי הלנת שכר: התובע דרש בתביעתו פיצויי הלנת שכר בגין השכר ששולם לו באיחור עבור שנים 2003 עד 2005. הנתבעת טענה למצב הכלכלי הקשה שבו הייתה שרויה תקופה ממושכת, שהביא לנקיטת תוכנית הבראה ולאחר מכן, אף לפיזור המועצה. ב"כ התובע לא חזר על דרישה זו בסיכומיו. סעיף 18 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (להלן:"חוק הגנת השכר") קובע: "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, בלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". בהתאם להלכה שבפסק דין ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון (עבודה ארצי - לג (36) 25) על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לעניין קיום הנסיבות שבס' 18 לחוק הגנת השכר. יש לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע הסנקציה הדרקונית של פיצויי הלנת שכר, כאשר נאמר באותו פסק דין (חוות דעתה של כב' סגנית הנשיא, השופטת אלישבע ברק): "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה... את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה". על כן, בהתאם להלכה פסוקה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לגבי קיום הנסיבות שבס' 18 לחוק הגנת השכר ומידת ההפחתה או ביטול של פיצויי הלנת השכר. כאשר מדובר במועצה שלא מצליחה לאזן את תקציבה, הצטברות של חריגות תקציביות, העדר נקיטת תוכנית הבראה סבירה על מנת ליישב את המצב, בתוספת מספר רב של תביעות ועיקולים של נושים ועובדים שלא קיבלו את התשלומים המגיעים להם במועד וחוב מצטבר, בין היתר בגין פיצויי הלנת שכר על החודשים שלא שולמו בזמן, מדובר בנסיבות שלא בשליטת המעביד כדברי ס' 18 לחוק הגנת השכר. הנסיבות לפיהן התובע לא קיבל שכרו במועד, למרות מאמציה של הנתבעת, הן נסיבות שלא בשליטתה, אשר מצדיקות שלא לחייב בפיצוי הלנת שכר. בנוסף, התביעה לפיצויי הלנת שכר מתייחסת לשנים 2003-2005, כאשר התביעה הוגשה כאמור לבית הדין ב-7.2.2006, כך שחלק מן התקופה התיישן, על פי הוראות סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר, או שהתביעה הוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות. בשל כך, אין אנו רואים לנכון לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בגין השכר ששולם באיחור. 14. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת מס' 1 - המועצה לשלם לתובע סכומים כדלקמן: א. סך של 1,473 ש"ח, בגין דמי ביגוד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.8.00 ועד ליום התשלום בפועל. ב. סך של 6,232 ש"ח, בגין הוצאות טלפון, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.10 ועד ליום התשלום בפועל. ג. החזרי הוצאות רכב - ביטוח ורישיון רכב - החל משנת 2002, בכפוף להמצאת מסמכים ועד לתקרה המגיעה לתובע. יתר רכיבי התביעה נדחים. לאור תוצאות המשפט, רכיבים שהתקבלו מול אלה שנדחו, אין צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו. 15. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ניתן היום ט"ז חשון תשע"ב, 13/11/2011 בהעדר הצדדים. עידית איצקוביץ, שופטת מר סאלח סאלחהנציג ציבור (עובדים) מר ישראל שוטלנדנציג ציבור (מעבידים) ניידותאחזקת רכברכבעובדי מדינה