סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי - קצבת נכות כללית (תאונת דרכים)

פתח דבר 1. במוקד הערעור שלפנינו, החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) שלא לשלם למערער קצבת נכות כללית "וזאת בהסתמך על סעיף 329 לחוק ביטוח לאומי, הואיל והנכות הרפואית ודרגת אי הכושר שנקבעה לך, נגרמו עקב תאונת דרכים ובגינם קיבל פיצויים מצד שלישי". כנגד החלטה זו פנה המערער בתביעה לבית הדין האזורי בחיפה (ב"ל 1869-08; הנשיא רמי כהן ונציגי הציבור מר דוד דניאלי ומר ליאור מרגולין), ותביעתו נדחתה. על כך הערעור שלפנינו. רקע עובדתי 2. להלן הרקע העובדתי, כפי שתואר בפירוט במסגרת פסק דינו של בית הדין האזורי: "2. א.        התובע יליד 1965, נפגע בתאונת דרכים ביום 14.09.1992 ונגרמו לו נזקי גוף שונים.   ב.        ביום 07.12.1992, בחלוף שלושה חודשים ממועד התאונה, הגיש התובע למוסד תביעה לקצבת נכות כללית. הרופא המוסמך קבע לתובע נכות רפואית זמנית בשיעור 94%. כמו כן, קבע פקיד התביעות לתובע דרגת אי כושר זמנית בשיעור 100%. באבחונים רפואיים נוספים (ינואר 1993 ופברואר 1994) נקבעו לתובע נכות זמנית וכן נקבעה לו דרגת אי כושר זמנית. בשנת 1996 קבע הרופא המוסמך לתובע נכות רפואית יציבה, מיום 01.02.1996, בשיעור 50%. כמו כן, נקבעה לתובע דרגת אי כושר יציבה וקבועה בשיעור 75% מיום 01.02.1996.   ג.         במסגרת תביעת נזקי גוף שהגיש התובע כנגד מבטחת הרכב ("חברת הביטוח") בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ניתן ביום 31.01.00 פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו של התובע (ת"א (נצ') 452/92). בית המשפט המחוזי פסק לתובע פיצויים בראשי נזק שונים, בסך 306,011 ש"ח. מסכום הפיצויים נוכו סכומי קצבת הנכות שקיבל התובע מהמוסד, "כולל עבר ועתיד (מהוון) ... בסך 587,800 ש"ח בערכי ספטמבר 1999" ("פסק הדין").   ד.        ביום 08.01.02, שנתיים לאחר פסק הדין, הגיש התובע תביעה לקצבת נכות כללית. ביום 04.07.02 קבע הרופא המוסמך לתובע נכות רפואית בשיעור 0%, לאמור: אין נכות פסיכיאטרית ואין נכות נוירולוגית.   ה.        ביום 01.09.02 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון בערעור שהגיש התובע על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 1992/00). בית המשפט העליון נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים לפיהן "הואיל ותביעת המערער נדחתה על ידי המוסד, והואיל ואין בכוונתו לערער, יתוקן פסק הדין כך שבנושא הפחתת גמלת המוסד לא יופחת הסכום אשר נקבע בפסק הדין, אלא סכום הגמלאות ששולמו בעבר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית" ("הסדר הפשרה"). בשנת 2003 שולם למוסד סכום של 297,554 ש"ח על ידי חברת הביטוח עבור קצבאות ששילם לתובע בגין תאונת הדרכים מיום 14.09.1992.   ו.         יצוין, כי המוסד לא היה צד להליכים האמורים. עוד נוסיף כי תאונת הדרכים אירעה לתובע שלא במסגרת עבודתו, ולכן לא נתבקש המוסד להכיר בה כתאונת עבודה.   ז.         ביום 13.12.06 הגיש התובע תביעה מחודשת לקצבת נכות כללית בגין החמרת מצב. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה לתובע, ביום 12.03.07, נכות רפואית יציבה בשיעור 10%. ערר שהגיש התובע התקבל, וביום 05.06.07 קבעה הוועדה הרפואית לעררים לתובע נכות רפואית זמנית בשיעור 50% מיום 01.06.07 עד 31.05.09, לפי הפירוט הבא: שינויים ניווניים במרפק - 10% לפי פריט 35(1)(ב) לתוספת בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 ("התקנות"); מצב אחרי חבלת ראש עם דימום וירידה קוגניטיבית - 30% לפי פריט 29(11) מותאם לפריט 34(ד) לתוספת בתקנות; שינויים בהתנהגות עקב חבלת ראש - 20% לפי פריט 34(ג) לתוספת בתקנות; שינויים בהתנהגות - 10% לפי פריט 34(ב) לתוספת בתקנות. כמו כן, ביום 07.02.08 נקבעה לתובע דרגת אי כושר זמנית בשיעור 75% מיום 01.06.07 ועד 31.05.09.   ח.        ביום 29.02.08 נשלחה לתובע הודעה בדבר זכאותו לקצבת נכות כללית, מיום 01.02.08, שעה שהתשלום עבור התקופה מיום 01.06.07 ועד 31.01.08 הוקפא לצורך בחינה מחודשת.   ט.        ביום 16.04.08 נשלח לתובע מכתב שעניינו "שלילת זכאותך לקצבת נכות כללית". במכתב ציין המוסד כי לאחר בדיקה חוזרת הוחלט לשלול את זכאותו של התובע לקצבת נכות כללית, מיום 01.02.07, בהסתמך על הוראת סעיף 329 לחוק, "הואיל והנכות הרפואית ודרגת אי הכושר שנקבעה לך, נגרמו עקב תאונת דרכים ובגינם קיבלת פיצויים מצד שלישי". כתוצאה משלילתה הרטרואקטיבית של הגמלה נוצר חוב בסך 9,584 ש"ח והתובע התבקש להסדיר את חובו.   י.         להשלמת התמונה אוסיף כי בשנים 2008 ו- 2009 שולמה לתובע גמלת הבטחת הכנסה בשיעור החל עליו לפי הרכב משפחתו."   ההליך ופסק הדין בערכאה דלמטה 3. מאחר שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לתשתית העובדתית דלעיל, לא נשמעו ראיות בתיק, והצדדים הגישו סיכומים בכתב בשאלה האם בדין הפעיל המוסד את זכות הזקיפה העומדת לו מכוח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) והחילה על המערער. 4. המערער טען בבית הדין האזורי כי המוסד לא היה רשאי להפעיל בעניינו את סעיף 329. לטענתו, לא הוכח קשר סיבתי בין מצבו הרפואי כעת לבין התאונה. עוד טען, כי אין מחלוקת, שלכל הפחות חלק מהליקויים בגינם נקבעה לו נכות במסגרת החמרת המצב, כלל אינם קשורים לתאונה, ולכן הפחתת הגמלה במלואה אינה כדין. המוסד טען מנגד, כי הנכות כפי שנקבעה בהחלטת הוועדה מיום 1.6.07 קשורה קשר סיבתי הדוק לתאונה, וכי זקיפת הגמלה במלואה מהפיצוי על פי סעיף 329 נעשתה כדין. לטענתו, ההחלטה נועדה למנוע מצב בו המערער יקבל פיצוי יתר. 5. בפסק דינו מיום 23.9.09 דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער כנגד החלטת המוסד, משמצא כי המוסד פעל כדין בהפעילו את סעיף 329 במקרה הנדון. בית הדין ציין כי תכליתו של הסעיף היא למנוע מצב שניזוק יקבל כפל פיצוי בגין אותה נכות. בית הדין קבע כי תשלום הקצבה בגין החמרת המצב, ייצור מצב בו המערער יקבל כפל פיצוי בגין אותו הנזק - הן מחברת הביטוח והן מהמוסד. בנוסף, נקבע כי הנכות שנקבעה במסגרת הליך החמרת המצב כוללת אמנם גם מגבלות רפואיות שאינן קשורות לתאונה, אולם דרגת הנכות של המערער לא הייתה חוצה את הסף הרפואי הנדרש בחוק לצורך תשלום קצבה, אלמלא קיומה של הנכות הנובעת מהתאונה. לפיכך, סבר בית הדין כי אין להפריד בין הנכות הכוללת לבין הנכות הנובעת מהתאונה. לאור האמור, דחה בית הדין את תביעתו של המערער, והותיר את החלטת המוסד על כנה. הערעור 6. ביום 7.12.10 התקיים בבית דין זה דיון בפני מותב, שלאחריו הבהירו הצדדים כי הם דבקים בעמדותיהם לעניין השאלה השנויה במחלוקת באשר לחוקיות החלטת המוסד לבצע במקרה הנדון זקיפה על פי סעיף 329 לחוק. 7. ביום 9.3.11 התקיימה ישיבת תזכורת, במסגרתה העלה בית דין זה את שאלת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעה, והצדדים התבקשו לטעון בכתב לעניין זה. להלן נפרט את עיקר טענות הצדדים בשאלת הסמכות. 8. לטענת המערער, לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעתו, מכוח סעיף 391(א)(1) ו-(3) לחוק. לשיטתו, עניינו נופל בגדר הסעיפים הללו באשר הוא קופח על ידי המוסד שעה שנשללה ממנו גמלתו, ובאשר שלילת הגמלה והפעלת סעיף 329 הינם עניין הנוגע לביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי. המערער מבהיר כי הוא אינו תובע תשלום סכומים שנוכו מהפיצוי המגיע לו, אלא מלין על החלטת המשיב המקפחת את זכויותיו על פי החוק. המערער מציין כי במכתב המוסד מיום 16.4.08 צויין, כי הוא רשאי לערער על ההחלטה לבית הדין האזורי. לחילופין טוען המערער, כי לבית הדין האזורי סמכות נגררת לדון בעניין זה, שכן שאלת הזקיפה מתעוררת אגב הדיון בשאלת זכאותו לגמלה. המערער מדגיש כי תביעתו מתנהלת מזה כשלוש שנים, והעברת עניינו לדיון מחודש בפני ערכאה אזרחית תגרום לדחיית ההכרעה במספר שנים נוספות. לחילופי חילופין, וככל שפסק הדין מושא הערעור יבוטל מחמת היעדר סמכות, מבקש המערער כי בית דין זה יביע דעתו בנוגע לסוגיה השנויה במחלוקת. 9. לטענת המוסד, עניינה של תביעת המערער בשני נושאים: האחד - ערעור על החלטת הועדה הרפואית להפחית את אחוזי הנכות של המבקש; השני - תביעה כספית להשבת כספים ששולמו למוסד על ידי חברת הביטוח כשיפוי ואשר קוזזו בהתאם לסעיף 329. בכל הנוגע לתביעה הכספית - בית הדין האזורי לעבודה משולל סמכות לדון בה. המדובר בתביעה כספית שעניינה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, ולא בתביעה לקבלת גמלה או ערעור על החלטת המוסד, והיא אינה נמנית על החלופות המנויות בסעיף 391(א) לחוק. בנוסף טוען המוסד, כי אין מדובר במצב בו בית הדין קנה סמכות נגררת לדון בתביעה. דיון והכרעה 10. נקדים ונאמר, כי לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי תביעת המערער כנגד החלטת המוסד אינה בסמכותו של בית הדין לעבודה. לפיכך, פסק הדין של בית הדין האזורי דינו להבטל מחמת חוסר סמכות. כל זאת מן הטעמים שיפורטו להלן. כבר בשלב זה נבהיר, כי הדברים שלהלן נאמרים לעניין שאלת הסמכות בלבד, ומבלי להביע כל עמדה באשר לחוקיות החלטת המוסד לגבי עצם הזקיפה. 11. לשם בהירות התמונה, יובא נוסחו של סעיף 329 לחוק: "זכאי לגמלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ- 75% מאותו תשלום על חשבון הגמלה המגיעה ממנו; הוראות סעיף זה לא יחולו על פיצויים ששולמו לזכאי לגמלה מכוח סעיף 330." 12. אשר לסמכותם של בתי הדין לעבודה לדון בתביעות מתחום הביטחון הסוציאלי, זו הוגדרה בסעיף 391(א) לחוק, כדלקמן: 391. (א) לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה למעט בתובענה לפי פרק ח' - (1) של הזכאי לגמלה, או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם או שלא הוחלט תוך הזמן הקבוע בתקנות בתביעה שהגישו בהתאם לסימן א' של פרק י"ד; ... (3) של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או של הטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לביטוח לפי חוק זה; ... על פי פסיקתו של בית דין זה, את גדר סמכותם של בתי הדין לעבודה יש לפרש באופן דווקני, ובית הדין רשאי להעלות את שאלת הסמכות מיוזמתו, לאמור: "הסמכויות הכלליות הייחודיות של בית דין אזורי לעבודה בעניינים אזרחיים נקבעו ופורטו בסעיף 24(א) לחוק. מסגרת הסמכויות הכלליות הורחבה במשך השנים, ונוספו עליהן אף סמכויות ספציפיות בחוקים שונים. מטרת ומדיניות המחוקק היו, והינם, לרכז בידי בית הדין לעבודה באופן ייחודי, בין השאר, את הסמכויות הנוגעות ליחסי העבודה האינדיבידואליים והקיבוציים וכן את נושאי הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב של המונח. ריכוז הסמכויות כאמור פירושו הפקעת סמכויות אלה ממערכת בתי המשפט האזרחיים. בשים לב לכך, קו הפרשנות של בית הדין לעבודה בפסקי דין רבים היה מאז ומתמיד כי יש לפרש את מסגרת הסמכות שלו באופן דווקני, כאשר שאלת הסמכות מועלית אף על ידי בית הדין עצמו, גם כאשר הצדדים לא העלו אותה". [דב"ע נג/3-254, יהושע אורנשטיין הוצאת ספרים יבנה בע"מ - אמיר דוידזון ואח' (29.9.94)]. 13. טוען המערער, כאמור, כי תביעתו כנגד החלטת המוסד לשלול את זכאותו לגמלה מכוח סעיף 329, באה בגדר סמכותם של בתי הדין לעבודה, כפי שהיא מוגדרת בסעיפים 391(א)(1) ו-(3) לחוק. טענה זו של המערער אינה מקובלת עלינו, כפי שנבהיר להלן. 14. סעיף 329 לחוק נמצא תחת "סימן ד': תביעות נגד צד שלישי". הסימן כולו, כפי שמעידה כותרתו, עוסק במערכת היחסים המשולשת שבין הזכאי לגמלה (המבוטח), המוסד לביטוח לאומי והצד השלישי. הצורך בקיומו של סימן ד' נבע מכך שקיימים מקרים בהם מבוטח שנפגע, זכאי לתשלום בגין אותה הפגיעה משני מקורות שונים: תשלום גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי, ותשלום פיצויים מצד שלישי האחראי כלפי המבוטח בגין אותו מקרה, מכוח פקודת הנזיקין או מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על מנת להבטיח, כי הזכאי יקבל את המגיע לו, מאידך למנוע מצב של תשלום כפל פיצוי, בא לעולם סימן ד', המסדיר את היחס המשולש בין הזכאי, המוסד והצד השלישי. בהתייחס לסימן ד' לחוק, נאמר על ידי בית המשפט העליון כך: "חוק הביטוח הלאומי קובע מנגנון להסדרת היחסים המשולשים שבין המוסד לביטוח לאומי, הזכאי (הניזוק) והצד השלישי (המזיק). מערך התשלומים המאוזן הקבוע בחוק, ובהוראות הנורמטיביות שבצדו, בא לשרת הן תכליות "נזיקיות" והן תכליות "סוציאליות" "[רע"א  9475/02, רע"א 9823/02 "המגן " חב' לביטוח בע"מ - המוסד לביטוח לאומי (27.12.04) (להלן: פרשת "המגן"), פסקה 9 לחוות דעתו של השופט ריבלין]. הנה כי כן, סימן ד' אינו עוסק במערכת היחסים שבין המוסד והמבוטח בלבד, ואינו עוסק בחובות המוסד כלפי המבוטח העומדות בפני עצמן, אלא בהסדרת מערכת היחסים המשולשת לגבי הפיצוי הנזיקי בין המוסד המזיק והניזוק המבוטח. 15. סעיף 329 מצוי תחת סימן ד' לחוק, כאמור, שכותרתו - "תביעות נגד צד שלישי" ומהווה חלק ממערך הדינים המסדיר את מערכת היחסים המשולשת, כפי שתוארה לעיל. אמנם, הפעלת זכות זקיפת הפיצויים מהגמלה על ידי המוסד, משליכה באופן ישיר על תשלום גמלת המוסד למבוטח. עם זאת, אי תשלום הגמלה על פי אותו סעיף נובע מזכותו של המוסד לזקוף כנגד הגמלה, את סכום הפיצויים ששולם למבוטח מצד שלישי בגין אותו מקרה המזכה בגמלה. לענייננו, נאמר על ידי בית המשפט העליון כך: "המוסד לביטוח לאומי זכאי לזקוף את מרבית סכום הפיצויים ששולמו לניזוק על-ידי המזיק, על חשבון הגמלאות המגיעות לניזוק. כך, מתאזנת שוב המשוואה: הניזוק אינו זוכה פעמיים, והמזיק אינו נדרש לשלם פעמיים" (הדגשה שלי- י.פ.) (פרשת "המגן", פסקה 12 לחוות דעתו של השופט ריבלין). עוד נאמר באותה פרשה, ובהתייחס לנסיבותיה, כך: "הטעם העיקרי שבגינו יש להפעיל את הסדר הזקיפה הקבוע בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי במקרה שלפנינו נעוץ לדעתי בכך שהניזוק קנה לו כפל-פיצוי שלא כדין, תוך הפרת ההתחייבויות אותן נטל על עצמו כלפי המזיק בהסדר-פשרה. במקרים כגון אלה, מן הראוי לאיין בפעילת זקיפה ישירה כנגד הניזוק את כפל-הפיצוי שהשיג". (פרשת המגן, חוות דעתה של השופטת חיות). הנה כי כן, גם סעיף 329, הכלול בסימן ד' לחוק, עניינו במערכת היחסים המשולשת שתוארה לעיל, ומהווה חלק ממערך הדינים שנועד למנוע תשלום כפל פיצוי לזכאי לגמלה. אין עניינו של אותו סעיף בשאלת הזכאות לגמלה ושיעורה. על הזכאות לגמלה ושיעורה על פי החלטת פקיד התביעות בנכות כללית במסגרת סמכותו על פי סעיף 298 לחוק - אין חולק לעניינינו. המחלוקת לעניינינו הינה החלטת המוסד - להבדיל מפקיד התביעות - לזקוף את הפיצויים שקיבל הניזוק המבוטח מחברת הביטוח על פי החוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים על חשבון גמלת הנכות הכללית. 16. בענייננו, תביעת המערער שהוגשה לבית הדין האזורי הינה כנגד החלטת המוסד שלא לשלם לו את גמלת הנכות הכללית נוכח זקיפת הגמלה מהפיצוי, על פי סעיף 329. כל תביעתו של המערער מתרכזת בשאלה האם המוסד פעל כדין בהחלטת הזקיפה. ויודגש, אין עניינה של התביעה בגובה הגמלה שהייתה אמורה להשתלם למערער אילולא בוצעה הזקיפה. ודוק - המערער לא הלין במסגרת תביעתו על קביעות הוועדה הרפואית באשר לשיעור נכותו, או על קביעות פקיד התביעות באשר לגובה הקצבה לה הוא זכאי בגין נכותו. החלטות אלה של הוועדה ושל פקיד התביעות אינן מושא הליך זה, ואין חולק עליהן. כמו כן, אין חולק כי המערער הוא "מבוטח" על פי חוק הביטוח הלאומי, וכי אילולא בוצעה הזקיפה, הוא היה זכאי לגמלה על פי החוק, בהתאם לדרגת נכותו ואי כושרו. עוד יודגש, כי המוסד קבע במפורש בהחלטתו כי אי תשלום הגמלה נעשית מכוח סעיף 329 "הואיל והנכות הרפואית ודרגת אי הכושר שנקבעה לך, נגרמו עקב תאונת דרכים ובגינם קבלת פיצויים מצד שלישי" (ההדגשה הוספה - י.פ.). הנה כי כן, החלטת המוסד לשלול מהמערער את הגמלה לא הייתה באה לעולם אילולא קיומו של הצד השלישי (חברת הביטוח) בתמונה הכוללת, והעובדה כי הצד השלישי שילם למערער פיצויים בגין התאונה. 17. בנסיבות אלה, על אף שהחלטת המוסד משמעה אי תשלום גמלה למערער ועל אף שהמערער "זכאי לגמלה", אין לראות בתביעת המערער כתביעה אשר עניינה במערכת היחסים שבין המבוטח למוסד הנוגעת לזכויות המבוטח מאת המוסד מתוקף מעמדו של המערער כמבוטח על פי חוק. ההחלטה מושא ההליך נובעת ממערכת היחסים הנזיקית המשולשת שבין המבוטח, המוסד והצד השלישי (חברת הביטוח), ומהעובדה ששולמו למערער פיצויים מחברת הביטוח בגין התאונה שעבר. לאור כל האמור, מסקנתנו היא כי אין לראות בתביעת המערער כבאה בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. 18. עמדתנו זו כבר הובעה במסגרת פסקי דין קודמים, אם כי בהקשרים מעט שונים. בעב"ל 11/99 המוסד לביטוח לאומי - רלי שלום זילברשמידט (18.9.05), אשר אושר על ידי בית המשפט העליון [בג"ץ 9978/05 רלי שלום זילברשמידט - בית הדין הארצי לעבודה (26.1.06)], נדון ערעור שעסק בתביעה שהוגשה על ידי הגב' זילברשמידט, כנגד המוסד, בטענה כי היא זכאית לתשלום 25% מסכום הפיצוי ששולם למוסד על ידי חברת הביטוח בגין תאונה במהלכה נהרג בעלה. התביעה הוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי, והועברה על ידו לבית הדין האזורי לעבודה על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984. בית הדין הארצי התייחס לשאלת סמכותו של בית הדין האזורי לדון בתביעה, וקבע כי "בירור התובענה מלכתחילה לולא העברתה - אינו במסגרת סמכותו של בית הדין לעבודה על פי סעיף 394 לחוק, אלא בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי". אמנם, האמירה הנ"ל בפרשת זילברשמידט התייחסה לסעיף אחר בסימן ד' - סעיף 330(ב), שעניינו זכאותו של הזכאי לגמלה לתשלום מהמוסד, כאשר שולמו למוסד פיצויים מצד שלישי על פי הסכם שביניהם. יחד עם זאת, גם שם, כמו בענייננו, דובר בתביעה של מבוטח כנגד המוסד, הנוגעת לזכויות ולחבויות הכספיות בקשר למערכת היחסים המשולשת שגם חברת הביטוח צד לה. לפיכך, דברים אלה יפים גם לעניינו. בעב"ל 747/09 עופר בר מור - המוסד לביטוח לאומי (9.3.10), נדון ערעור על פסיקת בית הדין האזורי, בתביעה שהגיש המערער נגד המוסד, להשבת כספים שנוכו בגין גמלת הניידות מסכום הפיצויים שקיבל המערער מחברת הביטוח בגין תאונת דרכים שעבר. באותה פרשה קבע בית דין זה כי "צדק בית הדין קמא בפוסקו כי אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעות שיבוב המבוטח כלפי המוסד, על פי סימן ד' להוראות הכלליות בדבר גמלאות, בחוק הביטוח הלאומי". גם הליך זה לא נגע לסעיף 329, אולם עניינו היה במערכת היחסים המשולשת המוסדרת בסימן ד', ולכן דברים אלה יפים גם לענייניו. [ראו גם: דב"ע נד/0-227 הרמן - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע כח, 432); בדב"ע מז/0-27, דיזי קריביאן - המוסד לביטוח לאומי (9.7.87) פד"ע י"ח, 499]. 19. לא מקובלת עלינו הפרשנות שמייחס המערער לסעיף 391(א)(1) ו-(3). לדידנו, אין לפרש את הסעיפים באופן המקנה לבית הדין האזורי סמכות לדון בכל תביעה של מבוטח כנגד החלטות המוסד לעניין תשלום או אי תשלום גמלאות. סעיף 391(א)(1) מקנה לבית הדין האזורי סמכות לדון בתובענות "של הזכאי לגמלה, או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם...". אולם, במקרה הנדון אין מדובר בתביעה בנוגע לזכאות לגמלה, לגבי עצם הזכאות לגמלה לא קופח המערער בזכותו, שהרי כפי שכבר ציינו, המערער אינו מלין על החלטת פקיד התביעות בדבר הגמלה לה הוא זכאי בגין נכותו. ההחלטה העומדת לדיון היא החלטת המוסד לבצע את הזקיפה, הואיל ושולמו למערער פיצויים מצד שלישי עבור אותו מקרה ביטוחי, כמפורט לעיל. באשר לסעיף 391(ג), המסמיך את בית הדין לדון בתביעות של מבוטח ... נגד המוסד בכל ענין הנוגע לביטוח לפי חוק זה", גם בו אין כדי להסמיך את בית הדין האזורי לדון בתביעה הנדונה. נושא המחלוקת אינו נוגע ל"ביטוח לפי חוק זה", אלא לשאלת חוקיות הזקיפה. מסקנה דומה נקבעה בדב"ע מז/0-27, דיזי קריביאן - המוסד לביטוח לאומי (9.7.87) פד"ע י"ח, 499. במסגרת הליך זה העלתה המערערת, שנפגעה בתאונת דרכים, טענה כי המוסד התעשר שלא כדין מכספים שקיבל מאת חברת הביטוח בגין אותו מקרה, על פי הסכם בין המוסד וחברת הביטוח. בית הדין קבע כי המערערת לא הצביעה על מקור הסמכות של בית הדין לעבודה לדון בתביעה, כדלקמן: "(א) אשר לסמכות העניינית: (1) המערערת היא אמנם 'זכאי' לגמלה, אך התובענה אינה מתייחסת לזכאותה. טענת ההתעשרות שלא כדין מתייחסת לחלוקת סכום פיצויים שנקבעה בתביעת נזיקין בין המערערת לבין המשיב וצד שלישי. על כן, ספק אם התביעה באה במסגרת הסמכות שנקבעה בסעיף 230(א)(1) לחוק. (2) אשר לסעיף 230(א)(3) לחוק, תביעת החלוקה אינה מתייחסת ל"ביטוח", שכן המשיב מסכים כי המערערת מבוטחת וזכאית לקבל קצבה כ'עקרת בית נכה'. (3) לעומת זאת, מוסמך בית הדין לדון בסוגיה מכוח סעיף הגררה..." יפים לעניין זה גם הדברים שנאמרו בדב"ע נד/0-227 הרמן - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע כח, 432), בהתייחס לסמכות בית הדין לעבודה לדון בתביעה לפי סעיף 328 לחוק (סעיף 150 בנוסחו הקודם של החוק), לאמור: "יש לפרש את המונח "נוגע" בסעיף 230(א)(3) לחוק, במשמעות של דבר הקשור בביטוח לפי החוק, כלומר בדבר שקשור ב"ביטוח" של המבוטח במסגרת חוק הביטוח הלאומי, כמבוטח. מכאן, שלא מדובר כאן כלל בתובענה של מבוטח בעניין הנוגע לביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי, כמשמעותם בסעיף זה, שכן, אף אחד מהתנאים הנזכרים אינו חל כאן, ובוודאי שלא כולם במצטבר, כפי שנדרש בחוק. היפוכו של דבר: מדובר כאן בתביעת "ניזוק" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בנוגע לפיצוי המגיע לו לפי דיני הנזיקין וסעיף 150, שאינם בסמכותו של בית הדין לעבודה." 20. לסיכום, משמושא הדיון בפנינו אינו החלטת פקיד התביעות לעניין גמלת הנכות הכללית הראויה להשתלם למערער כמבוטח על פי החוק בענף ביטוח נכות כללית, אלא הדיון בפנינו עניינו - החלטת המוסד לזקוף, על פי סעיף 329, את גמלת הנכות הכללית מהפיצוי הנזיקי שקיבל המערער, לאור הסדרת שאלת הפיצוי הנזיקי בין הניזוק הזכאי לגמלה, המזיק והמוסד בסעיפים 228 - 330 לחוק; אזי תביעת המערער לעניין החלטת הזקיפה של המוסד על פי סעיף 329 לחוק - אינה בסמכותנו, כשם שתביעת הזכאי לגמלה את המוסד לתשלום הסכום העודף העולה על 75% מסך כל הפיצויים על פי סעיף 330(ג) לחוק - אינה בסמכותנו. 21. באשר לטענתו החלופית של המערער, לפיה במקרה הנדון קונה בית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה מכוח הסמכות הנגררת, לא מצאנו אל נכון לקבלה. השאלה העומדת במרכזו של תיק זה היא חוקיות החלטת המוסד לבצע זקיפה במקרה הנדון. זו השאלה היחידה בתיק זה, והיא עומדת בפני עצמה. אין מדובר בטענה המתעוררת אגב דיון בשאלת זכאותו של המערער לגמלה. לפיכך, לא קמה לבית הדין לעבודה סמכות נגררת לדון בהליך במקרה הנדון. 22. עוד סומך המערער טענתו על מכתב המוסד מיום 16.4.08, בו הודיע המוסד על שלילת גמלתו מכוח סעיף 329. באותו מכתב צויין כי "על החלטה זו זכותך לערור ... בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, תוך 6 חודשים". אולם, לאור מסקנתו בדבר היעדר סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה לדון בתביעה, הרי שאמירה זו במכתב הינה בגדר טעות, ואין בה כדי להקנות לבית הדין האזורי סמכות לדון בתביעה. עוד טען המערער, כי קביעה בדבר היעדר סמכות בית הדין לעבודה לדון בתביעה, תביא להתארכות ההליכים המשפטיים. אולם, גם בטענה זו אין כדי להתגבר על היעדר סמכותו של בית הדין לדון בתביעה. עוד ייאמר לפני סיום, בהתייחס לטענתו האחרונה של המערער, כי בית דין זה אינו עוסק בעניינים שאינם בסמכותו. 23. לאור כל האמור, מסקנתנו הינה כי תביעת המערער כנגד החלטת המוסד בדבר הפעלת סעיף 329, אינה בגדר סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה. בנסיבות אלה, דינו של פסק הדין מושא הערעור להתבטל, משניתן בהיעדר סמכות. תביעת המערער כנגד החלטת המוסד תועבר לדיון בית משפט השלום בחיפה. ניתן היום, כ"ז חשון התשע"ב (24 נובמבר 2011), בהעדר הצדדים ויישלח לצדדים. נילי ארד,נשיאה, אב"ד יגאל פליטמן,סגן נשיאה ורדה וירט-ליבנה,שופטת מר אלי וייץ,נציג עובדים גב' רות הורן,נציגת מעבידים נכותתאונת דרכיםקצבת נכותנכות כלליתביטוח לאומי