התובע ביקש ללוות כספים מהנתבע 2 (להלן - בנק מרכנתיל) ולטענתו בקשתו זו נדחתה, בשל הליכי הוצאה לפועל שנקט נגדו הנתבע 1 (להלן - בנק הפועלים), אשר לא בוטלו חרף סילוק החוב שבגינו נפתחו ההליכים. מכאן תביעת התובע נגד הנתבעים לפיצוי בסך של 34,000 ₪, בגין רשלנותם הנטענת ובגין כך שלטענתו, היה במעשיי הנתבעים משום פגיעה בשמו הטוב, פגיעה בקניינו וכן בגין עוגמת הנפש שלטענתו, נגרמה לו. א. רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים בתביעה (1) רקע 2. התביעה הנדונה הוגשה בהליך של סדר דין מהיר, עוד ביום 28.7.2008. מאז הוגשה, עברה התביעה גלגולים רבים עד אשר הגיעו הצדדים ביום 4.12.2011 להסדר דיוני, שלפיו סיכמו את טענותיהם בכתב על סמך המסמכים הקיימים בתיק. העובדות הקשורות בהשתלשלות ההליכים בתיק זה, לפחות בחלקן, חשובות להבנתו ואף להכרעה בו, ומטעם זה ראינו לנכון לפרט לצד העובדות, גם את השתלשלות ההליכים בתיק. (2) כתב התביעה הראשון: נגד בנק הפועלים (הנתבע 1) 3. כתב התביעה הראשון שהגיש התובע הוגש כאמור, ביום 28.7.2012, רק נגד בנק הפועלים (הנתבע 1). על-פי הנטען בו, התובע, עובד אגף התברואה בעיריית ירושלים, פנה בחודש מאי 2008 אל בנק מרכנתיל (הנתבע 2) בבקשה לקבל הלוואה בסך של 40,000 ₪ ולבקשתו צורפה המלצה מטעם המעסיקה שלו, עיריית ירושלים. בקשה זו נדחתה לטענתו, בשל העובדה שבמסגרת תיק הוצאה לפועל (01-22576-95-1, שייקרא להלן - תיק ההוצל"פ) הוטל עיקול על חשבונות בנק שלו. לפי הנטען בכתב התביעה הראשון, בשנת 1998 ערב התובע לחוב שחב סבו, מר שאול ישעיהו (להלן - הסבא), לבנק הפועלים, ומשלא נפרע החוב, הוגשה תביעה על-ידי בנק הפועלים נגד התובע וסבו. לאחר שניתן פסק-דין בתביעה זו, נפתחו שני תיקי הוצאה לפועל לשם גביית החוב, תיק ההוצל"פ ותיק נוסף (01-223075-95-6, שייקרא להלן - תיק ההוצל"פ השני) וכן הגיש בנק הפועלים נגד הנתבע התראה על הכרזתו פושט רגל. ביום 7.12.1998 נחתם הסכם בין הסבא לבין בנק הפועלים, שלפיו הסבא שילם 25,000 ₪ כנגד סילוק מלא של התביעה נגד התובע וביטול כל ההליכים שננקטו נגדו (שם, נספח א'). לטענת התובע, למרות ההסכם האמור ועל אף שהסבא שילם את הסכום שעליו הוסכם, התברר לו שבנק הפועלים הטיל עיקולים על חשבונות הבנק שלו במסגרת תיק ההוצל"פ. לטענתו, ביום 20.7.2007, הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו בבנק יהב וביום 21.3.2007 הוטל עיקול על כספו בקופת גמל (צווי העיקול - שם, נספחים ב1 ו-ב2). בא-כוחו של התובע פנה אל בא-כוחו של בנק הפועלים בדרישה לבטל את כל ההליכים שננקטו כאמור. בעקבות מכתב זה מיום 26.4.2007, השיב בא-כוחו של בנק הפועלים במכתב מיום 2.5.2007 שבו נאמר שכל ההליכים שננקטו, אכן בוטלו. ביום 27.5.2007 ביקש בא-כוח התובע אישור על ביטולם של הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגד התובע ואישור כאמור נשלח ביום 29.5.2007 (ארבעת המכתבים - שם, נספחים ג', ד', ה' ו-ו'). ביום 26.5.2008 פנה התובע אל בנק מרכנתיל בבקשה לקבלת ההלוואה האמורה, ואל בקשתו צירף מכתבי המלצה של מעסיקתו, עיריית ירושלים (שם, נספחים ז1 ו-ז2). אז התברר לו שבקשתו למתן הלוואה סורבה, בשל עיקול שהוטל על-ידי בנק הפועלים במסגרת תיק ההוצל"פ (בעניין זה צירף רק תדפיס בעניין העיקול של בנק מרכנתיל מיום 17.6.2008 - שם, נספח ח'). בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 3.12.2008 הוסכם שהאמור בכתב התביעה יהווה את תצהיר העדות הראשית מטעם התובע. 4. כתב הגנה מטעם בנק הפועלים הוגש ביום 23.10.2008 וכן הוגשו תצהיריהם של עו"ד אביחי דרזנר ושל עו"ד רחל בן-גרא, התומכים בעובדות הנטענות בו. הרקע להטלת העיקולים על חשבונותיו של התובע תוארו על-ידי בנק הפועלים באופן שונה מזה שתואר על-ידי התובע. לטענת בנק הפועלים, ביום 20.7.1994 הוגשה תביעה כספית אל בית משפט השלום בתל-אביב (ת"א 49188/94) נגד אמיר ישעיהו חברה קבלנית לבנין ולעבודות פיתוח בע"מ (להלן - חברת התובע), אורי ישעיהו (להלן - אורי) והתובע בגין חוב כספי. התובע נתבע מאחר שהיה ערב לכל חובותיה של החברה. לאחר שנדחתה בקשת רשות להתגונן שהגישו נתבעים אלו, ניתן נגדם פסק-דין ביום 28.2.1995, שלפיו חויבו בתשלום סך של 72,546 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין (פסק הדין - שם, נספח א'). משלא שילמו אותם נתבעים את חובם על-פי פסק הדין נפתח נגדם תיק ההוצל"פ (הבקשה לביצוע פסק הדין - שם, נספח ב'), וכן הוגשה נגד התובע בקשה למתן התראת פשיטת-רגל. במקביל הוגשה תביעה נוספת אל בית המשפט השלום בתל-אביב נגד גיא ישעיהו ואורי וגם בה ניתן פסק-דין באותו יום (28.2.1995), שלפיו חויבו בתשלום סך של 27,475 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין (ת"א 49186/94 בבית משפט השלום בתל-אביב), ובעניינו נפתח תיק הוצל"פ השני (שם, נספח ג'). אולם תיק הוצל"פ זה לא נפתח נגד התובע, שלא נתבע בתביעה השנייה הנזכרת. כפי שנאמר גם בכתב התביעה, ביום 7.12.1998 נחתם הסדר עם הסבא, שלפיו אמנם שילם הוא לבנק הפועלים סך של 25,000 ₪ (שם, נספח ד'). על-פי הסדר זה, הגיש בנק הפועלים ביום 20.12.1998 בקשה לביטול כל הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגד התובע, ובקשה זו אושרה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 27.12.1998. בהתאם להחלטה זו אמנם בוטלו כל ההליכים שננקטו נגד התובע וניתן אישור על כך (הבקשה, ההחלטה והאישור - שם, נספחים ה1, ה2 ו-ו'). למרות זאת, ובשל טעות של בא-כוחו של בנק הפועלים, הגיש הוא ביום 15.3.2007 בקשה להטלת עיקול על חשבונות בנקים וקופות גמל של התובע. ביום 29.4.2007 התקבלה פניית בא-כוח התובע לביטול אותם עיקולים שגויים (שם, נספח ז'), ולאחר בדיקת הפנייה, הגיש בא-כוחו של בנק הפועלים, כבר למחרת היום, ביום 30.4.3007, בקשה לביטולם של כל ההליכים האמורים שננקטו נגד התובע. אלו אמנם בוטלו והודעה על כך נשלחה אל בא-כוח התובע ביום 2.5.2007 (שם, נספח ח'). לבקשת בא-כוח התובע מיום 27.5.2007, אושר לו ביום 29.5.2007, שאכן התובע אינו חייב עוד דבר לבנק הפועלים (שם, נספחים ט' ו-י'). הדבר אף אושר בשיחת טלפון בין באי-כוח הצדדים, כמפורט בתצהירים מטעם בנק הפועלים. על יסוד העובדות כאמור, טוען בנק הפועלים שמשנתגלתה הטעות בהטלת העיקול, בוטל העיקול לאלתר, כמתואר. בכל מקרה, היה זה למעלה משנה קודם שהנפיק בנק מרכנתיל את התדפיס בעניין העיקול שהוטל ובוטל. לפיכך ככל שהייתה טעות כלשהי, הרי שנעשתה על-ידי בנק מרכנתיל או על-ידי לשכת ההוצאה לפועל. עוד טען, כי אילו התובע היה פונה אליו במועד שבו נדחתה בקשתו לקבלת הלוואה מבנק מרכנתיל, לא מן הנמנע שהיה יכול לסייע בפנייה אל בנק מרכנתיל ובמתן הסבר שהעיקול נרשם כמתואר, בטעות. לפיכך לא רק שבנק הפועלים אינו אחראי, אלא שאפילו התרשל, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק הנטען. בנוסף טען בנק הפועלים, שסכום הנזק הנתבע מופרז ומוגזם, וכי יש בו ניסיון לעשיית רווחים מטעות אנוש של מה בכך. 5. בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 3.12.2008 בפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, נדונה בין השאר, האפשרות שהתובע יתקן את כתב התביעה, כך שיוגש גם נגד בנק מרכנתיל או נגד המדינה (לשכת ההוצאה לפועל), או נגד שניהם. נקבע שאם התובע יחליט לעשות כן, יהיה עליו להגיש את כתב התביעה המתוקן תוך עשרים יום. כן נקבע שבנק הפועלים יגיש תדפיס של כל ההליכים שננקטו במסגרת תיק ההוצאה לפועל וכן תדפיס הבקשות וההחלטות שניתנו במסגרתו, ואלו אמנם הוגשו ביום 14.12.2008. (3) כתב התביעה השני: נגד בנק הפועלים (הנתבע 1) ונגד מדינת ישראל (לשכת ההוצל"פ) 6. ביום 21.1.2009 הגיש התובע את כתב התביעה השני, וזה הוגש נגד בנק הפועלים (הנתבע 1) ונגד מדינת ישראל (לשכת ההוצאה לפועל). כתב התביעה זהה בעיקרו לכתב התביעה הראשון, למעט העובדה שבמסגרתו של כתב התביעה השני הוטלה אחריות גם על לשכת ההוצאה לפועל, וכן נטענו טענות נוספות שלפיהן בנק הפועלים התרשל בכך שלא וידא בלשכת ההוצאה לפועל שהרישום השגוי של העיקולים אמנם בוטל. באשר ללשכת ההוצאה לפועל נטען, כי התרשלה בכך שחרף ביטול הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגד התובע, לא בוטל רישום העיקול ברישומיה. 7. ביום 2.2.2009 הגיש בנק הפועלים בקשה לדחיית כתב התביעה השני על הסף בשל הגשתו באיחור וכן בשל הרחבת הטענות נגד בנק הפועלים. בהתאם להחלטת השופט בן-עטר ז"ל מיום 6.2.2009, הוגשה תגובת התובע לבקשה ביום 8.2.2009 ועל כך השיב בנק הפועלים ביום 17.2.2009. 8. ביום 19.5.2009 הגיש התובע הודעה, שבה נאמר כי נציג מפרקליטות מחוז ירושלים שטיפל בתביעה מצא שלשכת ההוצאה לפועל פעלה כדין, וכי שלחה במועד את ההודעות על ביטול העיקול לכל הגורמים שהיה עליה לשלוח. להודעה צורפו תדפיסים מלשכת ההוצאה לפועל, התכתבויות דוא"ל ותרשומת כלשהי. לפיכך סבר, שמקור התקלה והרשלנות הנטענים, בבנק מרכנתיל. עוד טען, כי בנק הפועלים לא המציא אישור על המועד שבו נשלחה ההחלטה על ביטול העיקול אל בנק מרכנתיל, וכי זה נמסר לו רק כאמור, על-ידי נציג המדינה. לפיכך ביקש התובע לתקן בשנית את כתב התביעה, כך שהמדינה תימחק ובמקומה תוגש התביעה נגד בנק מרכנתיל (הנתבע 2). 9. בחודש מרץ 2011, לאחר פטירתו של השופט בן-עטר ז"ל, הועברה התובענה הנדונה אליי להמשך שמיעתה ולמתן החלטות בבקשות האמורות. בהחלטה מיום 8.3.2011 נדחתה בקשת בנק הפועלים לסילוק התביעה על הסף ונקבע שהתובע רשאי לתקן את כתב התביעה בשנית, כפי שביקש, ובלבד שכתב התביעה המתוקן יוגש תוך שלושים יום. (4) כתב התביעה השלישי: נגד בנק הפועלים (הנתבע 1) ונגד בנק מרכנתיל (הנתבע 2) 10. כתב התביעה השלישי הוגש ביום 7.4.2011 נגד בנק הפועלים (הנתבע 1) ונגד בנק מרכנתיל (הנתבע 2). כתב תביעה זה זהה לקודמיו, למעט העובדה שצורף אליו נספח נוסף (נספח ט'), שכלל את המסמכים שקיבל התובע מנציג המדינה, כפי שהוזכר לעיל, שמהם עולה לטענתו, שלשכת ההוצאה לפועל הודיעה על ביטול העיקולים כנדרש ובמועד. לטענת התובע, רשלנותו של בנק מרכנתיל (הנתבע 2) מתבטאת בכך שלא מילא אחר ההחלטה המורה על ביטול העיקולים שהוטלו על חשבונותיו של התובע, ולפיכך גם עליו חלה חובה לפצות את התובע בגין נזקיו הנטענים. 11. כתב הגנה מתוקן מטעם בנק הפועלים הוגש ביום 22.4.2011, שבעיקרו זהה לקודמו. 12. לאחר בקשות ארכה שהגיש בנק מרכנתיל ועוד בקשות שנבעו לטענתו, מהצורך בהמתנה לקבלת מסמכים כאלה ואחרים, הוגש כתב ההגנה מטעמו ביום 12.9.2011. בין שאר טענותיו, טען בנק מרכנתיל כי אין בהמלצות עיריית ירושלים ליתן הלוואה לתובע כדי לחייבו לתת הלוואה, שכן השאלה אם תוענק הלוואה, אם לאו, זו החלטה שהבנק רשאי להחליט מטעמיו שלו. לטענתו, גם התובע לא טען שישנה חובה להיעתר לבקשות למתן הלוואה. לטענת בנק מרכנתיל, התובע חתם בעבר על ערבות לחובות של גורם כלשהו, אשר חדל מלפרוע את חובותיו לנושיו השונים ובין השאר לבנק מרכנתיל. לפיכך נפתחו נגד אותו חייב תיקי הוצאה לפועל, אשר אוחדו בהליך של "איחוד תיקים". באותה עת, שקל בנק מרכנתיל לחלט את ערבותו של התובע. לפיכך, לאור מכלול הנתונים שהיו בידי בנק מרכנתיל בעניין התובע, ובהם גם נתוני משכורתו, כפי שעלו מתלושי המשכורת שהגיש עם הבקשה למתן הלוואה, סירב הבנק להיעתר לבקשה זו. בתוך כך, הודיע בנק מרכנתיל לתובע כי ישנו רישום על עיקול שהוטל על חשבונותיו וכי אם הוא מבקש להביא למחיקתו, עליו להמציא אישור על הסרת העיקול. בנק מרכנתיל הדגיש, כי עצם רישום העיקול ואי הסרתו, לא היוו גורם או סיבה לדחיית בקשת התובע לקבל את ההלוואה שביקש. בעניין זה הדגיש, כי התובע אף לא טרח להמציא אישור על הסרת העיקול. באשר להתכתבויות הדוא"ל שצירף התובע אל כתב התביעה המתוקן (נספח ט' הנזכר), הדגיש בנק מרכנתיל, כי לא ידוע מי הם המתכתבים וכי בכל מקרה, מדובר בהתכתבות עם מישהי מבנק דיסקונט בע"מ (להלן - בנק דיסקונט), שזהו בנק נפרד ושונה מבנק מרכנתיל, וכי אין באמירות של מי מעובדי בנק דיסקונט, כדי לחייבו. עוד טען בנק מרכנתיל, כי אין לייחס לו טעות אנוש בעניין רישום העיקול, מכיוון שהודעות על רישומי עיקולים או הסרתם מתקבלות באמצעות מדיה מגנטית והדבר נעשה באופן אוטומטי, ללא כל פעולה על-ידי בנק מרכנתיל. בנוסף לכך, בידי בנק מרכנתיל לא היו כספים של התובע והתובע אף לא טען שהיו, כך שממילא לא הוטל כל עיקול על כספו של התובע בבנק מרכנתיל, ואף לא נדרשה הסרתו של עיקול שכאמור, לא היה כזה. לבסוף טען בנק מרכנתיל, כי לא התרשל, כי התובע לא הוכיח את נזקו, ולא הראה קשר כלשהו בין הנזק הנטען לבין הרשלנות הנטענת. מכל מקום, אפילו נגרם לתובע נזק, הרי שיש לייחס לתובע אשם תורם על מלוא הנזק, וזאת משלא הראה לבנק מרכנתיל שמקור רישום העיקול בטעות, וכי העיקול הוסר, ותחת זאת הגיש את התביעה. (5) ההסדר הדיוני 13. בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 4.12.2012 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט לסכם את טענותיהם בקצרה על סמך המסמכים הקיימים בתיק בית המשפט. לבקשת בנק מרכנתיל (הנתבע 2), הודעה בדבר הסכמתו להסדר הדיוני הוגשה לאחר הדיון (ביום 8.12.2012). בהתאם להסכמת הצדדים כאמור, ניתנה ביום 9.12.2012 החלטה, שבה נקבעו מועדי הגשת סיכומי טענות הצדדים. עוד נאמר כי בהתאם להסכמתם, "הצדדים יסכמו את טענותיהם בקצרה בכתב על סמך כל המסמכים המצויים בתיק בית המשפט". למרות ההסכמה על הגשת סיכומי טענות קצרים וההחלטה שכך קבעה, הגיש התובע סיכומי טענות בהיקף של שלושה-עשר עמודים, שעליהם הוסיף עוד תשעה עמודים בתגובתו לסיכומי הנתבעים. סיכום טענות התובע הוגש ביום 11.1.2012, סיכום טענותיו של בנק הפועלים הוגש ביום 16.2.2012, סיכום טענותיו של בנק מרכנתיל הוגש ביום 15.2.2012 ותשובת התובע הוגשה ביום 27.2.2012. ב. עיקרי טענות הצדדים (1) עיקרי טענות התובע בסיכומי טענותיו 14. תחילה טען התובע, כי יש לקבל את כל טענותיו העובדתיות וזאת לנוכח ויתור הנתבעים על חקירתו הנגדית. טענה דומה טענו גם הנתבעים, שאף טענותיהם העובדתיות נתמכו בתצהירים. כך גם חלק כל אחד על יכולתו של האחר להיבנות מהתצהירים שהגיש. לפיכך אקדים ואומר, שככלל, במקום שבו מסכימים הצדדים להימנע מחקירה על תצהירים, אכן יש לקבל את האמור בתצהירים ככתבם וכלשונם. אך כל זאת, כל עוד הדברים אינם עומדים בסתירה למסמכים מהותיים שהוגשו. 15. התובע הרחיב וטען כי כל אחד מהנתבעים הוא בנק, ובשל היותו כזה מוטלות עליו חובות אמון מוגברות ביחסיו עם לקוחותיו, כפי שאף נקבע בפסיקה ענפה שאליה הפנה. עוד טען, כי במעשיהם של הנתבעים התקיימו כל יסודותיה של עוולת הרשלנות, הגם שלא פורט כיצד, וכן כי בנסיבות העניין מתקיים הכלל הקבוע בסעיף 41 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שעניינו "הדבר מדבר בעד עצמו". זאת מאחר שהתובע אינו יודע מה הסיבות לכך שחרף סגירת תיקו בהוצאה לפועל, נרשם שקיים עיקול על חשבונותיו, וכי אף לא יכול היה לדעת בזמן אמת את הסיבות שהובילו לכך. 16. במסגרת פירוט חלקו של כל אחד מהנתבעים באחריות לנזק, הפנה התובע אל אותה התכתבות דוא"ל שמסר לו נציג הפרקליטות, שצורפה אל כתב התביעה שתוקן בשלישית (נספח ט'). עוד טען, כי שני הנתבעים חייבים לפצות את התובע אשר סבל נזק, בין בהיותם מעוולים במשותף, ובין בהיותם מעוולים בנפרד. כך בין אם גרמו לתובע נזק אחד ובין אם גרמו לו נזקים נפרדים. באשר לסכום הפיצוי הנתבע, טען התובע, כי בשל העיקול שהוטל על חשבונותיו של התובע ובשל כך שבקשתו להלוואה נדחתה, הוא זכאי למלוא סכום הפיצוי הנתבע. הסכום הנתבע, כך לטענתו, נגזר מסכום הפיצוי שנפסק בשני מקרים שאליהם הפנה. מקרה אחד, נדון בת"א (שלום ירושלים) 21132/98 משה זלוצ'בר נ' בנק דיסקונט לישראל (ניתן ביום 14.3.2002 על-ידי כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן בעת כהונתה בבית משפט זה), שבו נפסק פיצוי בסך של 30,000 ₪ (להלן - עניין זלוצ'בר). המקרה השני, עניינו ת"א (שלום ראשל"צ) 2685/06 יעל דגן נ' עיריית בת-ים (ניתן ביום 2.10.2008 על-ידי כבוד השופט יחזקאל קינר), שבו נפסק פיצוי בסך של 40,000 ₪ (להלן - עניין דגן). (2) עיקרי טענות בנק הפועלים (הנתבע 1) 17. בעניין העיקול שהוטל בטעות על-ידי בנק הפועלים בחודש מרץ 2007, חזר בנק הפועלים על כך שמשהתבררה הטעות, הוסר העיקול בתוך שלושה ימים. משהתברר לתובע שרישום העיקול לא נמחק, לא פנה אל בא-כוחו של בנק הפועלים בעניין, כדי לאפשר לו לתקן את התקלה. בנוסף לכך, כפי שנטען, העיקול הוסר כשנה קודם להגשת הבקשה לקבלת ההלוואה מבנק מרכנתיל. 18. בנק הפועלים אינו חולק על חובות הזהירות המוגברות החלות עליו בהיותו תאגיד בנקאי, אך יחד עם זאת לטענתו, אין מדובר באחריות מוחלטת לכל אירוע, בין אם הוא בשליטתו ובין אם אינו בשליטתו. לפיכך, משפעל במהירות להסרת התקלה, כפי שתואר, אין להטיל עליו כל אחריות לנזקי התובע הנטענים. עוד טען, כי לא ידע שנותר רישום שגוי בבנק מרכנתיל, לא יכול היה לדעת על כך ואף לא צריך היה לדעת על כך. שכן, משנמחק העיקול שנרשם בטעות וכך גם נמסר לבא-כוחו של בנק הפועלים, הרי שאין לייחס לו כל רשלנות. 19. בעניין הנזק הנתבע טען בנק הפועלים, כי אפילו היה נמצא שהוא אחראי לנזקי התובע, הרי שהתובע לא הוכיח את נזקיו וממילא שלא הוכיח את הסכום הנתבע. בעניין הטענה לפגיעה בשמו הטוב של התובע טען, כי בהיעדר פרסום אין לומר שהייתה פגיעה בשמו הטוב של התובע. גם התביעה המבוססת על הטענה שלתובע נגרמה עוגמת נפש, צריכה לטענתו, להידחות, באשר לא הוכח כי רישום העיקול השגוי היה הסיבה להימנעות בנק מרכנתיל לתת הלוואה לתובע. גם לא הובאה כל ראייה שנגרמה לתובע עוגמת נפש בשל אי קבלת ההלוואה, או שנגרם לו נזק כלשהו מכך, ולא נטענה כל טענה המבססת את הטענה בדבר עוגמת הנפש שלכאורה, נגרמה לתובע. באשר לפסקי הדין שמהם ביקש התובע לגזור את סכום הנזק הנתבע, טען בנק הפועלים כי אין הנדון דומה לראייה. עניין זלוצ'בר התייחס למצב שבו הוטל עיקול על חשבונות הבנק של התובע במשך שלוש שנים ובסופו של דבר תביעת הבנק נגדו נדחתה. בית המשפט קבע שחובת הפיצוי מבוססת על הערובה שהופקדה להבטחת נזקיו של התובע ולא על דיני הנזיקין, וכי הטלת העיקול וההגבלה על שימוש בנכסיו, הסבו לו עוגמת נפש. מקרה זה אינו דומה למצב שבו העיקול השגוי בוטל תוך זמן קצר ובתוך שלושה ימים מיום שנודע לבא-כוחו של בנק הפועלים על הטעות. כך גם עניין דגן איננו רלוונטי. שכן שם עיקלה העירייה מטלטלין בביתם של התובעים, באופן לא חוקי ומבלי שהיו חייבים דבר. כל זאת לא נעשה ברשלנות, אלא בכוונת מכוון, תוך התנהגות בוטה של הגובים והשפלת התובעים. מקרה שאין לו כל קשר לעניין הנדון. 20. לבסוף טען בנק הפועלים, כי אין להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 בפקודת הנזיקין. לטענתו, בהיות התובע "המוציא מחבירו", הרי שעליו מוטל נטל הראיה, ובנטל זה הוא לא עמד. עוד ביקש להדגיש, כי יש לבחון את הדברים בשים לב לכך שהתשתית העובדתית שהציג התובע באשר לנסיבות פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגדו, נסתרו במסמכים שהגיש, וכי די בכך שהתובע הסתיר את העובדות האמיתיות, כדי לדחות את תביעתו. (3) עיקרי טענות בנק מרכנתיל (הנתבע 2) 21. בנק מרכנתיל הדגיש שהתובע אינו לקוח שלו, וממילא שלא חלות עליו החובות המוטלות על בנק כלפי לקוחו. באשר להלוואה שביקש התובע טען, כי הגם שלבקשת ההלוואה צורפה המלצת המעסיקה של התובע, עיריית ירושלים, אין בכך כדי לחייב את הבנק להעניק את ההלוואה המבוקשת, והתובע אף לא טען שחלה חובה שכזו על הבנק. עוד טען, כי התובע לא הביא כל ראייה באשר לסיבת הסירוב ליתן לו את ההלוואה שביקש. לטענת בנק מרכנתיל, אכן סירב ליתן לתובע את ההלוואה שביקש, אך לא היה זה מהסיבות שציין התובע - רישום העיקול השגוי - אלא בשל העובדה שהתובע היה בעבר ערב לחייב אשר לא פרע את ההלוואה שהבנק נתן לו, ובעקבות זאת, התנהלו הליכים משפטיים ובהם הליכי הוצאה לפועל. כך גם נשקלו מכלול נתוניו של התובע, ובהם גם גובה שכרו, כפי שעלה מתלושי המשכורת שהגיש לבנק בצירוף לבקשה לקבלת ההלוואה שביקש. בנק מרכנתיל הדגיש, שאמנם הפנה את תשומת לבו של התובע לרישום העיקול על חשבונותיו, אולם גם נאמר לו שהוא יכול להציג אישור על הסרתו, אך התובע בחר שלא לעשות כן. כאמור וכפי שביקש להדגיש, רישום העיקול לא הייתה הסיבה לסירוב הבנק להעניק לתובע הלוואה, ובכל מקרה, התובע לא הראה שהעיקול הוסר. אילו היה מראה שהעיקול הוסר, היה נוכח לדעת שבכל מקרה לא הייתה ניתנת לו ההלוואה שביקש וכי לא רישום העיקול היווה את סיבת הסירוב למתן ההלוואה. מכל מקום, התובע לא עשה דבר ואף לא טרח להראות שהעיקול הוסר, אלא בחר להגיש את התביעה. 22. בעניין התכתבות הדוא"ל שצירוף התובע (כחלק מנספח ט'), חזר בנק מרכנתיל וטען, כי לא ברור מי הם הכותבים ומה תפקידיהם, ובכל מקרה, אותה התכתבות נעשתה עם עובדת של בנק דיסקונט, שזהו בנק שונה מבנק מרכנתיל. 23. לבסוף חזר וטען בנק מרכנתיל טענות אלו: התובע סקר את כללי החבות בעוולות הנזקיות, אך לא פירט כיצד יש ליישמם על המקרה הנדון; לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו; לא הראה כיצד, אם בכלל, נפגע שמו הטוב; לא הוכיח שישנו קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק הנטען; לא הוכיח את פגיעתו הקניינית, ככל שנפגע; לא הראה שהבנק פעל באופן שבנק סביר לא היה פועל; לא הראה שיש מקום לתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". כך גם חזר על הדברים שנאמרו בסיכומי טענותיו של בנק הפועלים, שלפיהם אין קשר בין שני המקרים שעליהם ביקש התובע לבסס את סכום הפיצוי הנתבע, עניין זלוצ'בר ועניין דגן, לבין המקרה הנדון. (4) עיקרי תשובת התובע 24. בתשובתו, חזר התובע על עיקרי טענותיו, טען שטענות הנתבעים, או לפחות חלקן, לא הוכחו וכן טען שמקצתן מהווה שינוי חזית או הרחבת חזית אסורה. כך גם חזר וביקש להסתמך על דבריו של נציג הפרקליטות ועל המסמכים שקיבל ממנו ושאותם צירף (נספח ט'), וכן טען כי ישנו קשר בין בנק מרכנתיל לבין בנק דיסקונט. עוד ביקש התובע לדחות את הטענות שייחסו לו אשם תורם, וחזר על טענתו בדבר תחולת סעיף 41 בפקודת הנזיקין. ג. דיון 25. קבלת תביעתו של התובע מותנית בכך שיימצא שהתובע הוכיח את אלו: האחד, כי מי מבין הנתבעים התרשל כלפיו; השני, כי בעטיה של אותה רשלנות נגרם לתובע נזק (קשר סיבתי); השלישי, כי הוכח קיומו של נזק. תנאי זה, קיומו של נזק, הוא קודם לכל. שכן, בהיעדר הוכחה שנגרם נזק, אין כל משמעות לשאלה, אם מי מבין הנתבעים התרשל וממילא שלא יכול להיות קשר סיבתי בין אותה רשלנות נטענת, לבין הנזק שקיומו לא הוכח. 26. הנזק שהתובע טוען לו, הוא פגיעה בשמו הטוב ועוגמת נפש שלטענתו, נגרמה לו. אולם בעניין זה, לא הובאה כל ראייה לכך ששמו הטוב של התובע נפגע מכך שבקשתו לקבלת הלוואה נדחתה. לא הוכח שמאן דהו ידע על כך ולא הוכח שאם ידע, הביא הדבר לפגיעה בשמו הטוב של התובע. גם לא הוכחה עוגמת נפש כלשהי שנגרמה לתובע, לא הוכח נזק ממשי - כספי, רכושי או אחר - שנגרם לתובע בשל כך שלא קיבל הלוואה, והתובע אף לא אמר לשם מה ביקש את ההלוואה. אין לקבל מצב שבו כל סירוב של בנק להעניק הלוואה - יהיו נסיבות הבקשה לקבלת ההלוואה אשר יהיו - יהיה בסיס להגשת תביעה. על התובע המבקש לבסס תביעה על כך להניח תשתית עובדתית, ולו מינימאלית, שתצביע על נזק כלשהו שנגרם מאותו סירוב למתן הלוואה; נזק ממוני, נזק נפשי, פגיעה בשם הטוב או כל נזק מכל סוג שהוא. אולם גם בהוכחת הנזק אין די. עדיין על התובע להראות שחלה חובה כלשהי על הבנק להעניק את ההלוואה, והתובע לא טען זאת ואף לא הוכיח זאת. כך גם עליו להוכיח שסירוב הבנק ליתן הלוואה, שלטענתו חייב היה לתת, לא היה מוצדק, שנבע מסיבות שגויות שמקורן ברשלנות ועוד כיוצא באלו. מכל מקום כאמור, התובע לא הניח כל תשתית עובדתית, אפילו לא חלקית, כדי לבסס את טענתו שנגרם לו נזק כלשהו בכך שבנק מרכנתיל סירב ליתן לו את ההלוואה שביקש. משלא הוכיח התובע נזק שנגרם לו לטענתו, ואף לא הוכיח נזק כלשהו, הרי שדי בכך כדי לדחות את התביעה. 27. אולם אפילו היינו מגיעים למסקנה שנגרם לתובע נזק כלשהו וכי עלה בידיו להוכיחו - ולא הגענו למסקנה זו - לא די בכך, שכן כאמור, על התובע להוכיח שמי מבין הנתבעים התרשל כלפיו. ככל שהדברים אמורים בבנק הפועלים, הרי שאמנם באי-כוחו הטילו עיקול שגוי על חשבונותיו של התובע, אך זה הוסר כחודש וחצי לאחר שהוטל ובתוך שלושה ימים מהיום שהתבררה הטעות. לפיכך, אין לומר שיש בכך כדי להוות רשלנות. אולם אפילו היינו אומרים שיש בכך משום רשלנות - ולא אמרנו זאת - הרי שעל התובע היה להוכיח שישנו קשר סיבתי בין אותה רשלנות לבין הנזק שנגרם כתוצאה מכך ושכאמור, לא הוכח. לצורך הדיון נניח שהנזק נעוץ בסירוב לקבלת ההלוואה. זאת הגם שכאמור, אין בכך כשלעצמו, משום נזק. עדיין על התובע היה להראות שרק בשל העיקול השגוי שנרשם על חשבונותיו נמנעה ממנו קבלת ההלוואה. גם זאת לא הוכיח התובע. ראשית, טענה זו נסתרה בטענותיו של בנק מרכנתיל, שלטענתו הסירוב למתן ההלוואה לתובע נבע מטעמים אחרים, שעליהם עמדנו והתובע לא הוכיח אחרת. שנית, אפילו היינו אומרים שבנק הפועלים התרשל, הרי שהיה זה כשנה קודם למועד שהתבקשה ההלוואה. לתובע ניתנה הזדמנות על-ידי בנק מרכנתיל להראות שהעיקול שהוטל הוסר, והוא לא ניצל הזדמנות זו. כך גם התובע לא פנה אל בא-כוחו של בנק הפועלים, שרשם את העיקול השגוי, ולא ביקש את סיועו בשל אותה תקלה. לפיכך, לא הראה התובע שבנק הפועלים התרשל בדרך כלשהי שהסבה לו נזק, שכאמור, עצם קיומו של אותו נזק, כלל לא הוכח. 28. בדומה לבנק הפועלים, גם באשר לבנק מרכנתיל לא הוכחה רשלנותו. ראשית, לא הוכח שרישום העיקול נבע מרשלנות כלשהי מצד בנק מרכנתיל. כך במיוחד שניתנה אפשרות לתובע להראות שהעיקול הוסר, והוא לא ניצל אפשרות זו. שנית, בנק מרכנתיל עמד בנטל הדרוש להפריך את טענת התובע, כי בשל רישום העיקול השגוי לא ניתנה לתובע ההלוואה. כפי שכבר נאמר, לא חלה על בנק כל חובה להעניק הלוואה. אולם בכל מקרה, בנק מרכנתיל הראה שטעמים אחרים עמדו ביסוד הסירוב ליתן לתובע את ההלוואה שביקש, ובהם ההיסטוריה של התובע בעניין אי פירעון חובות והליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו בעטיים, כפי שפורט לעיל, וכן מצבו הכלכלי כפי שהשתקף בין השאר, מתלושי המשכורת שהציג. 29. בנסיבות אלו, שבהן לא עלה בידי התובע לבסס מעשה רשלני מצדו של מי מבין הנתבעים, לא עלה בידיו להוכיח שנגרם לו נזק, וממילא שלא הוכיח את הקשר הסיבתי בין מעשי הרשלנות - שלא הוכחו - לבין הנזק - שגם לא הוכח - ממילא שאין לקבל את תביעתו. 30. בשולי הדברים אבקש להעיר שלוש הערות: האחת, לא רק שלא מצאתי באותה התכתבות דוא"ל שצורפה אל כתב התביעה השלישי כדי לתמוך בטענה מטענות התובע, אלא שבכל הכבוד, אין היא יכולה להוות ראייה. לא ידוע מי כתב אותה ובאיזה הקשר והיא אף לא נכתבה בידי מי מעובדיו של מי מבין הנתבעים. אפילו ישנו קשר כלשהו בין בנק מרכנתיל לבין בנק דיסקונט, שעובדת שלו כתבה את הדברים, רחוקה הדרך עד אשר יהיה באותה התכתבות כדי לבסס חבות בנזיקין של בנק מרכנתיל. השנייה, אין לקבל מצב שבו תובע, שנטל הראייה מוטל עליו, מתנער מחובתו להניח תשתית ראייתית בסיסית בדרך של הפרחת הכלל בדבר "הדבר מדבר בעד עצמו". כך במיוחד שהתובע אפילו לא הוכיח שנגרם לו נזק, וכי זה נגרם בשל העובדה שלא ניתנה לו הלוואה רק בשל רישום העיקול השגוי. אילו היה מוכיח שני אלו, ניתן אולי, היה לקבל את טענתו כי אין בידיו להראות על שום מה לא נמחק העיקול שהוסר מן הרישומים. אך משלא הראה כי רק בשל כך שנרשם עיקול שגוי נמנעה ממנו קבלת ההלוואה, ממילא שאין כל רלוונטיות לשאלה, מדוע לא נמחק אותו רישום שגוי בדבר העיקול שהוסר, או מי אחראי לו. השלישית, לאור המסקנה שאליה הגעתי מהטעמים שעליהם עמדתי, לא נדרשתי לסיפור המעשה, שבעטיו נפתח בתחילה תיק ההוצאה לפועל נגד התובע. אולם נראה שקשה להתנער מן הרושם, שרב המרחק בין התיאור שתיאר התובע בכתב התביעה, לבין זה שעולה מכתבי-טענותיו של בנק הפועלים, הנתמכים במסמכים ובתצהירים. ההבדל העיקרי הוא בכך שהתובע לא ערב לחובו של סבו, אלא ערב לחובותיה של חברה שנשאה את שמו ובבעלותו. לכך מצרפים עוד פרטים מהותיים רבים, ובהם סכום החוב, מספר תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגד התובע ועוד כמפורט לעיל. ד. סיכום 31. לאור האמור ומאחר שכאמור לעיל, לא הוכיח התובע את טענותיו, התביעה נגד שני הנתבעים נדחית. 32. לאור תוצאה זו, הרי שיש לחייב את התובע לשאת בהוצאותיהם של הנתבעים בשים לב לאלו: הגשת שלושה כתבי תביעה נגד בנק הפועלים וגרירתו להליכים אינסופיים, בעוד שלנוכח טענותיו בכתב ההגנה הראשון, ראוי היה לתובע לשקול היטב אם הוא עומד על תביעה נגדו; הגשת תביעה מבלי להניח תשתית עובדתית המבססת את התביעה, ולו תשתית מינימאלית; חריגת התובע באופן לא סביר מהיקף הסיכומים שעליהם הוסכם. לאור אלו, ישלם התובע לנתבע 1 (בנק הפועלים) סך של 6,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דינו ועבור הוצאות המשפט שהוציא. כן ישלם התובע לנתבע 2 (בנק מרכנתיל) סך של 4,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דינו ועבור הוצאות המשפט שהוציא. ההוצאות כאמור, ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. ניתן היום, י"ט באדר תשע"ב, 13 במרץ 2012, בהעדר הצדדים. עוגמת נפש / נזק לא ממוניבנק