אי כשירות לעמוד לדין

1. לפנינו מחלוקת בדבר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין פלילי. את מקורה הנורמטיבי של שאלה זו ניתן למצוא בהוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. חוק סדר הדין הפלילי אינו מגדיר מהו אותו "חוסר מסוגלות לעמוד לדין", וכך גם החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. 2. נושא נוסף השנוי במחלוקת בין הצדדים הוא האם הנאשם אחראי מבחינה פסיכיאטרית למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. החלטה זו אינה עוסקת בנושא האמור וזו תינתן אך בסיום שמיעת הראיות בתיק ולאחר שמיעת סיכומי באי-כוח הצדדים, אם וככל שיימצא הנאשם כשיר לעמוד לדין פלילי. 3. משחלוקים הצדדים בשאלת כשירות הנאשם לעמוד לדין, על בית המשפט להכריע אם בעטיו של מצב נפשי נתון לא מסוגל הנאשם להתגונן כראוי מפני ההאשמות המופנות כלפיו, אינו מסוגל להבין את מצבו, להעריך את חומרת העבירות ולתקשר עם עורך דין במטרה לקבל סיוע משפטי (השוו: ע"פ 7747/08 ג'ילין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, (5.8.10); ע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 477 (2007); ע"פ 237/67 כחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(1) 182 (1968); י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ג', עמ' 1971 (הוצאת דיונון, 2009). 4. על-מנת לקבוע שנאשם אינו כשיר לעמוד לדין על בית משפט להשתכנע, כי הנאשם חולה במחלת נפש וכי מחמת מחלה זו הוא אינו מסוגל לעמוד לדין, להבין את המתרחש ולהתנהל באופן מושכל לצורך הגנה על עצמו במסגרת ההליך הפלילי. ברי, אפוא, כי עצם קיומה של מחלה הנו תנאי הכרחי אך לא מספיק לצורך קביעת כשירותו של נאשם לעמוד לדין מחמת ליקוי נפשי (ראו: ע"פ 10166/98 פלונית נ' מ"י (לא פורסם, 1.10.10); פרשת ג'ילין הנ"ל, פסקה 107 לחוות דעתו של כב' השופט א' א' לוי; קדמי, בעמ' 1972). 5. הגם שמדובר בעניין שברפואה, עצם קיומה של מחלה מסור להכרעה שיפוטית ובית המשפט ולא הרופא המומחה הוא הקובע אם נאשם חולה במחלת נפש כמובנה בחוק, זאת על-יסוד הכרעה בין חוות-דעת מומחים תוך שקלולן ובחינתן אל מול מכלול הראיות שהובאו בפניו לצורך הכרעה בסוגיה. 6. נגזר מכך, כי גם הכרעה בדבר אי מסוגלות הנאשם לעמוד לדין, כמו גם הכרעה בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הנפש לחוסר מסוגלות הנאשם להבין, להתגונן ולשתף פעולה עם סנגורו, מסורה בלעדית לבית המשפט. כמו ביחס לרכיב הראשון, היינו - עצם קיומה של מחלה, כך גם הכרעות בסוגיות אלו הנן פרי שיקול ושקלול מגוון ראיות יחד עם חוות-דעת מומחים. 7. אִבחון נאשם כחולה במחלת נפש איננו פוטר אותו בהכרח מאחריותו הפלילית או מהעמדתו לדין. יש לבחון באופן פרטני מהן השפעותיה של מחלת הנפש על תפיסת המציאות שלו, על רמת המודעות שלו, על כושרו השכלי ועל יכולת השליטה שלו בהתנהגותו. 8. איננו נדרשים בהכרח לקבוע כבר בשלב זה ממצא משפטי בשאלה האם הנאשם חולה ב"מחלת נפש" כמובנה בחוק (זאת על יסוד ניתוח משולב של מכלול חוות הדעת שהוצגו לפנינו אל מול העובדות העולות מעדויות שנשמעו בפני בית המשפט וממסמכים שהוגשו, וכן מתיעוד מתקופות ההסתכלות השונות), שכן נושא זה יוכרע רק בתום שמיעת הראיות במשפט. כל שעלינו להכריע עתה הוא בשאלה בדבר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין על בסיס הטענה לפיה הוא אינו מסוגל להבין את ההליך המשפטי, לשקול שיקולים ענייניים ולשתף פעולה עם סנגוריו ועם מאמצי ההגנה. בהקשר זה נבחן את התנהגותו של הנאשם בבית המשפט, כמו גם מחוצה לו, כאינדיקטורים המאשרים או השוללים את הטענות הללו. 9. יצוין, כי קיימת שאלה גם לגבי ההגדרה המושגית של הטענה בדבר "אי מסוגלות לעמוד לדין". בהקשר זה קיימות עמדות ואסכולות מצמצמות הרואות בעצם יכולת הנאשם להבין היכן הוא מצוי ומי הם נושאי התפקידים השונים במשפטו, כאינדיקציה מספקת לכך שהוא מסוגל לעמוד לדין חרף היותו חולה במחלת הנפש (בהנחה שהוא אכן חולה). 10. מנגד, קיימות אסכולות אחרות הגורסות כי יש לבחון מהותית האם הנאשם מבין את הליכי המשפט, יכול ומסוגל לעקוב אחר מהלך הדברים, להעריך את מצבו, להיעזר ואף לעזור להגנתו (ראו: עניין ג'ילין לעיל, סעיף 109 לפסק דינו של כב' השופט י' דצינגר וסעיף 4 לפסק דינו של כב' השופט א' א' לוי). 11. בהקשר האמור יובהר, כי לא די באי שיתוף פעולה מצדו של נאשם עם סנגוריו או עם ההליך על מנת להביא בהכרח למסקנה כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין. בע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1845 (2006), נקבע בהקשר זה כלהלן: "העובדה שנאשם אינו מסכים לשתף פעולה עם סנגוריו ומוותר כליל, למעשה, על קו הגנה כלשהו, היא אמנם רלוונטית, ואף חשובה, לבחינת כשירותו הנפשית לעמוד לדין (ראו: ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228 (להלן - עניין לוי) בעמ' 232; רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133(להלן - עניין אבנרי), בעמ' 143). ואולם, אך מובן הוא כי אין היא חזות הכל, אף לא ביחס לנאשם שהומלץ לו ליטול תרופות פסיכיאטריות. ראשית, העובדה שנאשם אינו משתף פעולה עם סנגוריו אינו מנהל קו הגנה, אין בה כדי להעיד בהכרח על חוסר יכולתו לעשות כן. שנית, התנאים המצטברים הצריכים להתקיים כדי שייקבע כי נאשם אינו כשיר לעמוד לדין הם שניים: כי הנאשם סובל ממחלת נפש וכי עקב כך אינו מסוגל לעמוד לדין (סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש; ראו גם עניין אבנרי, בעמ' 140). בחינת יכולתו של נאשם לנהל את הגנתו כראוי ולהתייעץ עם סנגור הנה אך חלק ממה שבית המשפט אמור לבדוק בבוחנו את התקיימות התנאי השני, היינו, אם הנאשם שמולו כשיר לעמוד לדין אם לאו. במסגרת זו על בית המשפט לבחון גם, בין היתר, האם הנאשם מסוגל להבין את הליכי המשפט (עניין לוי, בעמ' 232; עניין אבנרי, בעמ' 143)". (שם, בעמ' 1853, וכן עניין פלונית הנ"ל פיסקה 49 לפסק הדין) 12. ויודגש בשנית: גם אם נצא מנקודת הנחה הנוחה יותר לנאשם, לפיה הוא סובל ממחלת נפש (וכאמור, טרם הכרענו בכך), אין זה בהכרח שולל את המסקנה כי הוא כשיר לעמוד לדין. 13. בהקשר האמור, נבחן אף את משמעות חוסר רצונו של הנאשם לשתף פעולה ולהשתלב במערך הגנתו, למצער במישור הפומבי, וסירובו המוצהר לקבל על עצמו את מרות בית המשפט ואת מרות המדינה וחוקיה. 14. אכן, הנטייה המיידית הרווחת הנה לסבור כי נאשם שאובחן כחולה נפש אינו כשיר לעמוד לדין, אלא שזוהי הכללה שאינה תואמת את הידוע בנוגע ליכולת התפקוד הקוגניטיבי של חלק ניכר מאלה שהוגדרו כחולי נפש או כבעלי הפרעה פסיכוטית, אשר פרט לקיומה של הפרעה ספציפית, שאר תחומי התפקוד שלהם נותרו שמורים ללא פגע. 15. נעמוד גם על מידת ההוכחה הנדרשת מן ההגנה לביסוס טענת אי כשירות לעמוד לדין, והאם עלה בידיה להצביע ולו על קיומו של ספק סביר בשאלת מסוגלות הנאשם לעמוד לדין. יצוין, כי גם בעניין זה קיימות בפסיקה גישות שונות לגבי הנטל שבו על הנאשם לעמוד על-מנת להוכיח את הטענה - האם הוא נדרש להוכיחה במאזן ההסתברות, או שמא די לו בהקמת ספק סביר כי אינו כשיר לעמוד לדין על-מנת להוכיח את הטענה. 16. ומן הכלל אל הפרט: המחלוקת שנתגלעה בין חלק מהמומחים בתיק זה הייתה הן באשר לעצם היות הנאשם חולה ב"מחלת נפש", כנדרש על-פי דין, היינו: האם סובל הוא מהפרעות שאינן עולות כדי מחלה כמובנה בחוק, והן (בין חלק מחוות הדעת) בהשלכה שיש למצבו הנפשי של הנאשם על התנהלותו לעת הזו. 17. אין חולק בין המומחים ובין באי-כוח הצדדים בתיק, כי הנאשם הנו אדם אינטליגנטי מאוד ובעל יכולת מילולית טובה ועשירה, המסוגל להתבטא היטב ובפירוט ולקיים דיאלוג עם המראיין אותו. הוא גם מסוגל להשיב עניינית לשאלות קונקרטיות, וגם אם ניתן לזהות אצל הנאשם בראיון ממושך מעין "התפרקות פסיכוטית", הרי בחלוף זמן מה שב הנאשם למצב רגיל, אף ללא קבלת טיפול, ונותר עם יכולת מילולית מרשימה. בהקשר זה ראוי לציין, כי לדברי הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר קליאן, גם אם תופעה זו של "התפרקות פסיכוטית" התקיימה אצל הנאשם, ניתן לזהות תופעות כאלו גם אצל בעלי הפרעות אישיוּת קשות, ואליבא דגישתו של פרופ' סילפן, מומחה ההגנה, אותו "חולה מתפרק", היינו - הנאשם, השכיל להתארגן ספונטאנית מאוחר יותר "עד כדי רמיסיה". 18. בפרשת פלוני הנ"ל נקבעה כשירות להליך המשפטי, על-אף שהנאשם שם קיבל תרופות פסיכיאטריות. אין חולק, כי הנאשם שלפנינו לא קיבל ואינו מקבל תרופה כלשהי בזמן שהותו במעצר. אין גם חולק, כי הנאשם עצמו איננו טוען בפני מי מהבודקים כי בכוחותיו להכתיב לבית המשפט את דרכי התנהלותו. טענת הנאשם, שחזרה ונשנתה, הנה, כי הוא איננו מכיר בסמכותו של בית המשפט, תהיינה החלטותיו אשר תהיינה, וכי הסמכות היחידה שתחרוץ את גורלו נתונה בידי בית דין של מעלה, היינו: אם רצון האל הנו שהוא ייענש, או-אז, הוא ייענש; ואם ירצה האל לחלצו ממצוקתו, או-אז, יחלצו. 19. קיים שוני מהותי בין מי שרואה עצמו בצורה לא מציאותית כבעל כוחות ייחודיים להשפיע על התנהלות האחר, ובמקרה זה על בית המשפט - מצב שאיננו קיים בענייננו - לבין מי שטוען בצורה קיצונית, כפי שמבטא הנאשם, כי אין הוא כפוף לסמכות על-פי חוקי המדינה וכי אין הוא מכיר בה, אלא בסמכות העליונה לשיטתו, על-פי אמונתו והשקפת עולמו. מומחה ההגנה, פרופ' סילפן, בדק את הנאשם בפעם השנייה ביום 28.3.11, זאת למעלה משנה ממועד בדיקתו הראשונה. הנאשם זכר אותו היטב למרות שפע האירועים שחווה מיום שנותק מסביבתו הטבעית במהלך כשנה שחלפה בין שני המפגשים. בפרק זמן זה עבר הנאשם בדיקות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות חוזרות ונשנות, על-ידי מספר בלתי מבוטל של אנשי מקצוע; כמו גם מעבר בין אתרים שונים במהלך החזקתו במשמורת, היינו: בית כלא, מחלקה פסיכיאטרית בבית החולים "שער מנשה"; שתי מחלקות פסיכיאטריות בכלא "מגן"; יציאות חוזרות ונשנות לבית המשפט, ושוב חזרה לכלא. למרות כל אלה, לא איבד הנאשם במהלך שהותו במשמורת - אף שלא קיבל בכל פרק זה כל טיפול פסיכיאטרי - מיכולתו המילולית המרשימה ומכושרו לנתח ולפרש אירועים על-פי השקפת עולמו הקיצונית (ראו פסקאות 2 ו-3 בעמ' 6 לחוות-דעת פרופ' סילפן). בהקשר לתיאורים המופיעים בעמ' 6 לחוות הדעת האמורה ראוי גם לציין, כי אין המדובר באדם המנותק מהסובבים אותו, ובכלל זה אלה שפגש לאחר מועד מעצרו. לא-זו-אף-זו, יש לו אף עניין לדעת מיהו העומד מולו. פרופ' סילפן, בעמ' 6 לחוות-דעתו, מציין את דברי הנאשם, לפיהם "לדעתו הבודק חזר בתשובה על-ידי כך שמוכן לבוא אליו לבית הסוהר. הוא אף קבע שבעת עבודתי הקודמת כמנהל מב"ן הייתי שייך ל'רעים'". כאן קמה ומזדקרת לה השאלה, כיצד זה ידע הנאשם, האדיש לכאורה לגורלו, אודות אותם פרטים ביוגראפיים מחייו המקצועיים של פרופ' סילפן; ואם ידע - הרי עולה מן התיאור כי נושא זה מאוד עניין אותו וזכה לתשומת לבו ואף קיבל רציונאליזציה על-פי השקפת עולמו. 20. גם בפסקה השנייה בעמ' 8 לחוות-דעתו מביא פרופ' סילפן דברים מפי הנאשם, כלהלן: "הפסיכיאטרים שבדקו אותו נחלקים לשניים. הקבוצה הראשונה טוענת שהוא משוגע והשנייה אומרת שהוא משקר. לדעתו שתי הקבוצות טועות". ושוב קמה ומזדקרת לה השאלה, מאין ידע הנאשם האדיש לגורלו על דעותיהם של "שתי קבוצות הפסיכיאטרים"? האם קרא אותן? האם האזין לעדויותיהם בבית המשפט? האם התעדכן בדרך אחרת? כך או אחרת, הנאשם קלט מידע, הבין שהוא נתון בבדיקות פסיכיאטריות חוזרות וכי קיימים חילוקי דעות בין אנשי המקצוע. 21. על-אף היותו, לכאורה, אדיש לגורלו יש לו דעה ועמדה בנדון (כך אליבא דפרופ' סילפן), ובנוסף, יש לו רצונות הבאים לידי ביטוי מילולי בדבריו, ורצונותיו תואמים להפליא להשקפת עולמו לאורך זמן, למעלה משנה, בה הוא נתון במשמורת ללא כל טיפול פסיכיאטרי. 22. עת נשאל פרופ' סילפן אם הנאשם מבין את ההליך המשפטי המתנהל נגדו, היינו: שהוא נמצא בבית המשפט, שמדובר בשופטים האמורים לחרוץ את הדין בעניינו, שמצד אחד יושב התובע ומן הצד השני הסנגור, ועוד כיו"ב, הודיענו בא-כוח הנאשם, כי בנושא זה אין כל מחלוקת, ועל-אף שיש לנאשם תפיסה מעוותת הוא מבין שהוא נמצא בבית המשפט (עמ' 338, ש' 21-20). וביתר הדגשה: לדעת פרופ' סילפן, טענת אי הכשירות איננה נשענת על אדני אי-הבנת הנאשם את הדמויות המופיעות במשפטו (שופטים, תובע וסנגור), אלא שעל-פי תפיסתו הנשענת על אמונתו הדתית, המשפט שלו איננו נקבע באמת בבית המשפט ("שום דבר לא נקבע פה באמת..."; עמ' 339, ש' 11-4). 23. יודגש, כי בסיומה של הבדיקה הראשונה של הנאשם, שאותה ערך פרופ' סילפן בכלא אשקלון, ביום 10.2.10, הוא ציין (בעמ' 5 לחוות דעתו), כי: "הנ"ל במצבו (הנוכחי) היה זקוק לטיפול פסיכיאטרי (אינו) לא היה מסוגל לשתף פעולה בהליך המשפטי". מנגד לכך, בסיכום ממצאי הבדיקה השנייה שערך לנאשם בכלא רמלה, ביום 28.3.11 (עמ' 5-1 לחוות-דעתו), נמנע פרופ' סילפן מלחזור על אותו ממצא. הסבר לפער כה משמעותי בין אותם ממצאים ניתן למצוא בתשובת פרופ' סילפן לשאלת בית המשפט, בישיבה מיום 23.5.11, האם הנאשם מבין שהוא נמצא בבית המשפט ולא ב"אולם בייסבול", היושבים באולם הם שופטים, באולם נמצאים תובע וסנגור, הנאשם יושב על ספסל הנאשמים, וכי בתום ההליך יכריע בית המשפט בדבר אשמתו או חפותו, כלהלן: "ת. כשפעם ראשונה דיברתי איתו הוא בכלל לא היה מוכן להגיב... לא אמר אף מילה. הוא אמר שהוא מבין רק במדינת הלכה ושאותו ישבו. וזה השקפת עולם ויש בית דין למעלה... עו"ד אוחיון: בודאי שהוא לא מכיר בסמכות. ת. בפעם השנייה הוא ידע מה זה בית משפט, מה זה סנגור ומה זה תובע וכתוב גם דרך אגב. ש. וזה בראייה של שנה? ת. בראייה של שנה. ש. בלי טיפול בכדורים? ת. יש רמיסיה ספונטנית אדוני". (שם, עמ' 338, ש' 32-13) מכאן ניתן ללמוד, שבעוד שלדעת פרופ' סילפן בשלב הבדיקה הראשונה היה הנאשם במצב פסיכוטי פעיל ולא הבין את מהות ההליך המשפטי, הרי שבשלב הבדיקה השנייה, כשנה לאחר מכן, לא היה הנאשם במצב פסיכוטי, אלא ב"רמיסיה ספונטנית", ונמצא, גם לשיטתו, כשיר לעמוד לדין על-סמך הפרמטרים המקובלים לבחינת השאלה. 24. שעה שהוצגה לפרופ' סילפן העובדה, לפיה בעת שרעייתו של הנאשם העידה בבית המשפט התעלם ממנה הנאשם לחלוטין, אך יממה אחת קודם לכן הוא ניהל איתה שיחת טלפון בת חצי שעה, והוא נשאל שמא ניתן להסיק מכך על מגמתיות כלשהי מצידו, השיב: "אני לא יודע. צריך לברר את זה" (עמ' 339, ש' 20-15). סתם ולא פירש יותר. ברוב הגינותו ציין, כי לא עיין בפרוטוקול הדיונים קודם למתן עדותו וחוות-דעתו (עמ' 339, ש' 24). 25. אין חולק, כי פרופ' סילפן נדרש לחוות את דעתו גם לגבי כשירותו של הנאשם לעמוד לדין (מעבר לנושא קביעת האחריות הפלילית). ואכן, לאחר הבדיקה הראשונה (מיום 10.2.10) ראה לקבוע כממצא בתחום מומחיותו כי הנאשם לא היה באותה עת כשיר לעמוד לדין. אולם, בשלב הבדיקה השנייה (מיום 28.3.11), ואף לאחר מכן עת כתב את חוות-דעתו המסכמת (ביום 9.5.11), נמנע הוא מלחוות דעתו בסוגיית הכשרות. בתשובה לשאלת בית המשפט השיב העד המומחה, כי במודע לא קבע דבר בהקשר זה, שכן לדבריו "אני פסיכיאטר ולא שופט" (עמ' 291 ש' 31). אין זאת אלא שמכלל לאו אתה למד על ההן. ניסיונו של בא-כוח הנאשם להצביע על רצונו של מומחה ההגנה להותיר נושא זה מחוץ להכרעתו ולהעבירו לבית המשפט לא יצלח, שהרי כמבואר לעיל בכל מקרה זהו תפקידו של בית המשפט להכריע בכגון דא, אך אין זה פוטר את המומחה לחוות-דעתו בבדיקתו, ומשנמנע מכך - אומר הדבר דרשני. כך הם פני הדברים, אף מקל וחומר, עת המומחה עצמו, בניגוד להצהרתו העקרונית, מחווה דעתו בסוגיית הכשירות בשלב אחד אך נמנע במודע מלעשות כן מאוחר יותר, בשלב השני, המסכם של חוות הדעת. אך למעלה מכך: גם אצל פרופ' סילפן ניתן לגלות רמזים לכך שהנאשם ער למחלוקת המתקיימת אודות שפיותו, אך לשיטתו קיימת אצל הנאשם מידה מסוימת של התחזות דווקא בכיוון ההפוך, היינו: של חולה המנסה להציג עצמו כ"בריא" ועושה למעשה "דיסימולציה" של מחלתו. מכל מקום, ככל שנקבע כי הנאשם כשיר לעמוד לדין, או-אז, נושא ההתמקדות בקיומה (או אי-קיומה) של התחזות כבר אינו כה מהותי. 26. עד הגנה נוסף, ד"ר נמרוד שני, פסיכולוג קליני בהכשרתו, ציין כי הנאשם שיתף עמו פעולה בכל מהלך 4 שעות הבדיקה שערך לו, אף כי בראשיתה עדיין גילה חשדנות, אך לאחר מכן "הוא בסך הכל ענה לעניין" (עמ' 411 לפרוט' מיום 14.9.11), השיב על השאלות ולא גילה ליאות או קושי להשיב. יתרה מזאת, ככל שחלף הזמן האינטראקציה ביניהם רק הלכה והשתפרה (עמ' 412, ש' 13-12). ד"ר שני אף ציין, כי הנאשם הבין היטב כי הוא בא לראיין אותו כעד מטעם ההגנה, ושיתוף הפעולה ביניהם נעשה לטובתו. בהקשר זה הבהיר: "אבל שנהיה ברורים כיוון שבן אדם לא מכיר בזכות של בית המשפט לשפוט אותו, לא שאני מסכים לדעתו. הוא באמת שם קצוץ על כולם. אני לא חושב שזה משנה לו מבחינה זו" (עמ' 413, ש' 5-1). מכל מקום, לאחר שהציג עצמו בפני הנאשם כמי שבא לראיינו מטעם הסנגוריה הציבורית, זכה לשיתוף פעולה מצדו. דווקא מהתרשמותו של העד ניתן ללמוד, שהנאשם הביע בראיון עימו עמדה אידיאולוגית כנגד זכותו של בית המשפט לשפוט אותו ולא השמיע כל אמירה לפיה סירובו לשתף פעולה עם ההליך נובע מהנחיות ש"קיבל מהמלאך". עוד יש לזכור, כי במסגרת המבדק שערך העד לנאשם, מבחן PCLR, הוא נדרש לענות על 560 שאלות בנושא אורחותיו, רצונותיו, העדפותיו ונוהגיו בתחומים שונים והשיב על כולן. עובדה זו עומדת בסתירה לטענה, לפיה הנאשם מוכן לשוחח עם גורמים מן החוץ רק בנושא האירועים נשוא כתב האישום ושיחותיו שלו עם "המלאך". 27. גם עו"ד אוחיון, סנגורו המלומד של הנאשם, לא חלק על כך שמרשו מבין את אשר קורה, והוא בודאי מבין כי "בית משפט הוא בית משפט" (עמ' 506, ש' 27-26). אלא, שעל-פי הסברו: "לא רק שהוא מבין שיש פה משפט, אבל מבחינתו התפיסה של הערך של המשפט הוא כאין וכאפס. שום דבר לא נקבע פה. אם זה חלק מהמחלה, וזה נאמר פה לא מציאותי" (עמ' 507, ש' 28-26). 28. מבחינה משפטית, ככל שמדובר בכשירות לעמוד לדין מה שמכריע הוא הבנת הנאשם כי מתנהל משפט. "הגיגיו" של הנאשם כי למשפט אין ערך ודבר לא נקבע פה אלא על ידי ההשגחה העליונה, אין בהם כדי להעלות או להוריד לעניין עצם יכולתו להיות מובא לדין ולהישפט. אילו קיבלנו את גישת הסנגור, היה רשאי כל אדם לטעון כי לו יש סולם ערכים משלו, אשר על-פיו לא בית המשפט הוא הקובע אלא רק גורמי חוץ ובהם ההשגחה העליונה. איננו רשאים ליתן משקל לאמונתו הדתית של אדם עת אנו דנים ביכולת ההבנה שלו לעמוד לדין. כל אדם רשאי, כמובן, להאמין באשר יחפץ ליבו, אך אין הוא רשאי לבקש מן החברה הסובבת אותו כי תכיר באמונתו זו, באופן שתמנע את העמדתו לדין על עבירות שביצע, על-פי הנטען נגדו בכתב האישום. 29. ראוי לציין, כי אחד מרכיבי הכשירות לעמוד לדין היא יכולת יצירת הקשר עם הסנגור. לעניין אחרון זה מאשר עו"ד אוחיון, כי הנאשם משתף עמו פעולה (עמ' 510, ש' 25), כפי ששיתף פעולה עם המומחים שבדקו אותו, כולל ד"ר שני מטעם ההגנה, שעה שהבין כי אותו מומחה הינו מטעם ההגנה (עמ' 510, ש' 15-4). נזכיר בשנית בהקשר זה את בדיקתו של ד"ר שני, בגדרה השיב הנאשם על מאות שאלות ללא כל בעיה, לא מבחינת ריכוז ולא מבחינת נכונות (עמ' 512, ש' 9-12). 30. המסקנה מן האמור לעיל הינה, כי לצורך קביעת הכשירות לעמוד לדין די בהבנת הנאשם שיש נגדו הליך משפטי הנושא בחובו תוצאות. תוכן דבריו, אופן חשיבתו והשקפתו האמונית, כל אלה מקומם, אם בכלל, בטיעונים לגוף העניין, אך אין בהם כדי לפגוע בכשירותו לעמוד לדין. 31. אכן, ד"ר ראוכברגר, מנהל המחלקה בשער מנשה (ועמו הפסיכיאטרית המומחית, ד"ר זברסקי), קבע בחוות-דעתו מיום 3.5.10, כי הנאשם "במצבו הנפשי אינו מסוגל לעמוד לדין, לעקוב אחר ההליך המשפטי ומתקשה בצורה קונסטרוקטיבית עם עורך דינו, עם השופטים ועם שאר משתתפי הדיון בבית המשפט" (עמ' 11 לחוות הדעת). 32. ברם, מסקנה זו אינה מתיישבת עם הנתונים העובדתיים השזורים לכל אורך חוות-דעתו של ד"ר ראוכברג, ובהם אלה: בבדיקה הפסיכיאטרית בחדר מיון: "היה בהכרה מלאה, התמצא בכל המובנים" (עמ' 6); בבדיקה שנערכה על ידי הקרימינולוגית הקלינית בשפה האנגלית (שפת אמו של הנאשם), נקבע: "הנבדק שיתף פעולה באופן מלא, יצר קשר עין וענה על כל השאלות באופן מפורט ולעניין" (עמ' 6 למטה); בתיאור מהלך ההסתכלות (עמ' 8-7) נאמר, בין היתר, כי הנאשם "שיתף פעולה עם הצוות"; בבדיקה הפסיכודיאגנוסטית צוין, כי: "ישנו שילוב של רמת אינטליגנציה גבוהה ושמורה המאפשרת יכולת התנהלות סבירה..." (עמ' 10). גם אם מדובר בסכיזופרניה פרנואידית (כפי שנאמר בסיפא של אותו קטע, וכאמור, איננו קובעים בשלב זה כל ממצא לגבי מחלת הנפש, זו או אחרת, ממנה סובל, או אינו סובל, הנאשם), אין בכך כדי לגרוע מיכולתו ליצור קשר עם הסובבים אותו ולהגיע ליכולת של התנהלות סבירה. 33. סבורים אנו, כי הדברים שנכתבו על-ידי ד"ר ראוכברגר לפני שנה וחצי (במאי 2010) אינם מתיישבים עם התמונה המלאה שנפרשה בפנינו עתה, בנובמבר 2011. כיום, לאור המידע שיש לנו וההתרשמות ממנו, וכן כתוצאה מהבדיקות הנוספות שעבר הנאשם הן על-ידי הפסיכיאטרים השונים, הן על-ידי פרופ' סילפן והן על-ידי ד"ר שני, ותוכנן, המסקנה העולה היא כי הנאשם כשיר לעמוד לדין, מבין את ההליך המשפטי ויכול ליצור קשר עם באי-כוחו. 34. לעניין נטל הבאת הראיות נציין, כי בכל הקשור להגנה המהותית לה טוען הנאשם בתיק זה (לה איננו נדרשים בשלב זה), קובע סעיף 34ה לחוק העונשין, כי: "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". נוכח קיומה של החזקה האמורה, מונח נטל ההוכחה לקיומו של הסייג, כמו גם נטל הבאת הראיות בהקשר זה, על כתפי ההגנה, הטוענת לקיומו של הסייג (ראו: ע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 189 (1998); י' קדמי בעמ' 465-464). 35. יחד-עם-זאת, ולנוכח הוראת סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, לפיה: "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית והספק לא הוסר, יחול הסייג", הרי שמידת ההוכחה הנדרשת לנאשם להפרכת החזקה הקבועה בסעף 34ה הנ"ל היא הדרישה לעורר ספק סביר, ולא לעמוד במבחן מאזן ההסתברויות (ראו: ע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל סעיף 28 לפסק הדין (לא פורסם, 22.11.06). 36. הדיון האמור לעיל שייך, כאמור, לשאלת נטל השכנוע ומידת ההוכחה בהתייחס לקיומה של ההגנה המהותית לה טוען הנאשם, ולא ביחס להגנה הדיונית, לפיה אין הנאשם כשיר לעמוד לדין. שכן, בעוד שמאליו מתבקש כי בדומה למציאות החלה ביחס להגנת אי שפיות הדעת, ההגנה היא זו שתישא בנטל הבאת ראיות לשכנע כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, הרי מידת ההוכחה הנדרשת ממנה לא הוכרעה בפסיקה, וקיימים שיקולים לכאן ולכאן בסוגיה זו, מהם התומכים בחיוב ההגנה להצביע על אי מסוגלות הנאשם לעמוד לדין לפי מאזן ההסתברות, ומהם המסתפקים בדומה למידת ההוכחה הנדרשת בהגנה המהותית בעצם היכולת לעורר ספק סביר בדבר העדר מסוגלות (ראו: אוביטר בע"פ 1526/97 הנ"ל). 37. כך או אחרת, שאלה זו כאמור טרם הוכרעה בפסיקה. במקרה דנן, סבורים אנו כי לא עלה בידי ההגנה להרים את הנטל המינימאלי ולהצביע על אי כשירות הנאשם לעמוד לדין, ולו ברמה של ספק סביר לעצם קיומה. 38. טוענת ההגנה, כי עצם קיומה של חוות-דעת מומחה, המוצאת את הנאשם כחולה במחלת נפש ומגדירה את מצבו בעת הבדיקה וההסתכלות כ"מצב פסיכוטי פעיל" המעיד על-כך שאינו כשיר לעמוד לדין, יש בה למצער כדי להקים את הספק הסביר. 39. בהקשר האמור קבע כב' הנשיא (דאז) שמגר בע"פ 224/88 איזראלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 661, 671-670 (1991), כלהלן: "אנו נמצאים בתחום של עדויות מומחים: העובדה שמומחה אחד אינו מסכים לדברי עמיתו למקצוע אינה מחייבת, לכשעצמה, זניחת דברי המומחה הראשון". ובהמשך: "ספק אכן פועל תמיד לטובת הנאשם, אולם מומחים החלוקים זה על זה, אינם מותירים בהכרח ספק". גישה זו אומצה בפסקי-דין נוספים (ראו: ע"פ 1275/95 נסים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 359, 369 (1997); ע"פ 7924/07 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 72 לפסק-דינו של כב' השופט דנציגר (לא פורסם, 5.5.08'). 40. בית המשפט מכריע לגופה של מחלוקת, תוך בחינת העמדות השונות על-פי משקלן, השתלבותן במכלול הנסיבות והשכל הישר, ואינו מסתפק בעצם קיומה של מחלוקת בין מומחים כאינדיקציה לקיומו של ספק סביר ממנו מצפה הנאשם להיבנות. עצם קיומם של מספר מומחים בכל צד של המתרס אינה מהווה, כשלעצמה, אינדיקציה להקמת ספק. 41. אכן, קיימות מספר דעות מומחים העומדות בסתירה לחוות-דעתם של פסיכיאטר מחוז ירושלים, פסיכיאטרית מחוז מרכז ופסיכיאטר מחוז תל אביב. ברם, בהתאם למפורט לעיל, שומה עלינו לבחון ולהכריע לגופה של מחלוקת על סמך מכלול השיקולים, חוות הדעת והראיות המונחות לפנינו בשלב זה, ולא ליתן משקל מכריע לעצם קיומה של המחלוקת כמעוררת ספק סביר (עניין פלונית הנ"ל, בעיקר פסקה 46). 42. מן המקובץ לעיל עולה המסקנה, כי הנאשם אינו מנותק מן המציאות בה הוא נתון, הוא בעל כושר מילולי מרשים ובעל יכולת לקיים קשר טוב עם המראיין אותו, מודע היטב להליך המשפטי ותוצאותיו, יודע שהוא נמצא בבית המשפט ומודע לפונקציות השונות הנוטלות חלק בהליך המשפטי. הנאשם גם היה מודע לבדיקות שנערכו לו. למעשה, אין מחלוקת באשר להתמצאותו של הנאשם בזמן ובמקום או באשר ליחסו אל עצמו. 43. בא-כוח הנאשם עצמו, בשלב מסוים של חקירת עד ההגנה מטעמו, ד"ר שני, הודיע לבית המשפט כי ההגנה אינה עומדת על טענה זו ("אחרי שעברתי על החומר... אני לא מעמיד את השאלה הראשונה (הכשירות לעמוד לדין) להכרעה", עמ' 426, ש' 3-1; "אני מוותר" - עמ' 426, ש' 5; "מכיוון שאפשר להכריע באחריות אני לא רוצה להעמיד להכרעה את שאלת הכשירות. נקודה. לא מעמיד את השאלה משמע לא טוען אתה" - עמ' 426, ש' 22-19). ואולם, עת נקבע כי יש צורך להכריע תחילה בנושא הכשירות ורק לאחר מכן בנושא האחריות לביצוע העבירות, חזר למעשה הסנגור המלומד לעמדתו המקורית והעלה שוב את טענת אי הכשירות לעמוד לדין. 44. סיכומם של דברים: דעתי הנה, כי כשירותו של הנאשם לכלכל את הגנתו במסגרת ההליך המשפטי אינה מוטלת בספק ומכאן שהוא מסוגל לעמוד לדין. צבי סגל, שופטסגן הנשיאה השופט מ' דרורי: אני מסכים. משה דרורי, שופט השופט מ' יועד הכהן: אני מסכים. משה יועד הכהן, שופט הוחלט כאמור בהחלטתו של כב' סגן הנשיאה, השופט צ' סגל. ניתנה היום, יא' כסלו תשע"ב, 7.12.11, במעמד הנאשם, באי כוחו עוה"ד אוחיון ועו"ד ועירוני וב"כ המאשימה עו"ד אופיר. צבי סגל, שופט[סג"נ - אב"ד] משה דרורי, שופט משה הכהן, שופט נאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין