שקר בקורות החיים - תביעת לשון הרע


כללי

1. ערעור על פסק דין של בית משפט קמא (כב' השופט ע' שחם) מיום 21.6.11 (להלן – "פסק-הדין"), לפיו, נדחתה תביעת המערער לפיצויים, על סך 100,000 ₪, על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – "חוק איסור לשון הרע"), בשל פרסום שעשה והפיץ המשיב בקרב תושבי היישוב, בית אריה, במהלך מערכת בחירות לרשויות המקומיות, בשנת 2008, בגדרה התמודד המערער על תקופת כהונה נוספת לרשות המועצה.

רקע עובדתי ודיוני

2. המערער מכהן כראש המועצה המקומית בית אריה עופרים (להלן – "בית אריה"). המשיב הוא תושב היישוב. המערער הגיש לבית משפט קמא תובענה לפיצויים, בגין פרסום שעשה המשיב והופץ על ידו בקרב תושבי בית אריה, בעיצומה של מערכת בחירות לרשויות המקומיות, בשנת 2008. העתק מהפרסום צורף לכתב התביעה וסומן שם א' (להלן – "הפרסום"). לטענת המערער, המשיב הפיץ את הפרסום, תוך כוונה לפגוע בו ולסכל את בחירתו לרשות המועצה. אין חולק, כי במהלך מערכת הבחירות, בשנת 2004, הפיץ המערער בתחומי היישוב, עלון, המפרט את קורות חייו (צורף כנספח א' לתצהיר עדותו הראשית של המשיב) (להלן – "קורות החיים"). בין היתר נאמר שם, כי למערער "… שירות צבאי כלוחם חי"ר ומפקד... תפקיד אחרון בצה"ל: סמג"ד בקורס קציני חי"ר... שירות רב שנים בתפקיד בכיר ביחידה מטכ"לית מובחרת (במיל')... כיום משמש כמג"ד מילואים". לעניין ניסיון שצבר, נאמר, בין היתר, "שירת כדיפלומט באחת משגרירויות ישראל באירופה". לטענת המשיב, בעקבות פרסום קורות החיים, פנה לבירור אמיתות העובדות שצוינו שם ומצא, שאין בהן אמת. לפיכך פעל להפצת הפרסום, בקרב תושבי בית אריה, וטען, כי קורות החיים שפרסם המערער, שקריים. בגדר הפרסום, הובאו ביטויים שונים ובכלל זה, כי "אסור לתת הזדמנות נוספת לראש מועצה [המערער – מ.ב.] שסלל את דרכו לרשות המועצה בשקרים והתחזויות והמשיך בדרכו זו תוך כדי כהונתו". המשיב הדגיש, כי המערער שיקר "כשכתב שהוא שימש כסמג"ד, שכתב שהוא משמש כמג"ד מילואים, ששירת כדיפלומט מאחת מבירות אירופה, כשהתהדר בדרגת סגן, ששירת ביחידה מטכ"לית מובחרת ושזכה במגן השקיפות".

3. בנסיבות אלו הוגשה התובענה לפיצויים בגין לשון הרע. על פי הנטען, הפרסום אינו אמת ונועד לפגוע במערער ולסכל את בחירתו לרשות המועצה. מנגד, טען המשיב, כי אין אמת בקורות החיים וחש כי עליו לחשוף את דרכי התנהגותו של המערער מתוך אחריות ומחויבות. לפיכך, הפיץ בגלוי את הפרסום לציבור. הצדדים הגישו את ראיותיהם ונחקרו על תצהיריהם. הדיון בבית משפט קמא התמקד בעיקר, לעניין טענת המשיב לאמיתות הפרסום. בית משפט קמא בחן את טיבו של הפרסום נוכח הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ועל פי ההגדרות הקבועות שם, וקבע, תוך הסתמכות על הפסיקה הרלבנטית והמבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה, כי יש בפרסום משום לשון הרע, שכן זה הציג את המערער "כמי ששיקר לגבי שורה של עניינים הנוגעים לקורות חייו, ובדרך זו סלל את דרכו לתפקיד אליו נבחר. הוא מטיל דופי של ממש באמינותו של התובע. על פי מבחן האדם הסביר, יש בדברים אלה כדי להשפיל את התובע ולעשותו מטרה לבוז וללעג בקרב בני הציבור. יש בהם כדי לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. יש בהם גם כדי לפגוע במשרתו הציבורית" (עמוד 2, שורות 25-29). בית המשפט הדגיש, כי אף שבמועד הפרסום היה המערער אישיות ציבורית, אין בנתון זה כדי לשנות, שכן, הביטויים שהובאו בפרסום "עיקרם הוא אמירות פוגעניות שבעובדה. אמירות מסוג זה פוגעות באיש ציבור לא פחות ואולי אף יותר מפגיעתן במי שאינם מחזיקים בתפקיד ציבורי" (עמוד 3, שורות 2-3). על יסוד האמור נקבע, כי הפרסום הינו לשון הרע.

4. מכאן עבר בית משפט קמא לדון בהגנות העומדות למפרסם, על פי הקבוע בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט מצא, כי עומדת למשיב הגנת "אמת בפרסום", לאחר שקבע, כי המערער שיקר בעניינים שפורטו בקורות החיים. בית המשפט בחן בפרוטרוט את הפרטים שהובאו בקורות החיים וקבע לגבי כל אחד מהם, כי אין בהם אמת.

לעניין שירות המערער כמג"ד במילואים – כעולה מתעודת עובד ציבור של סנ"צ ניסים לוגסי ממשמר הגבול, "בשום שלב לא שירת התובע כמג"ד במשמר הגבול" (עמוד 3, שורה 25). בית המשפט הוסיף, כי שירות המילואים של המערער במשמר הגבול הסתכם בשני ימים ועל רקע זה קבע, כי לא היה למערער תפקיד של ממש כמג"ד. לכל היותר, הוא היה בתהליך לשמש כמג"ד. לפיכך, היה בפרסום "סטייה מן המציאות לאשורה" (עמוד 4, שורה 23). בית המשפט הדגיש, כי אין מדובר באי דיוק גרידא, והוסיף, כי המערער לא היה יכול שלא להיות מודע שאיננו ממלא בפועל תפקיד מג"ד ועדותו בעניין זה איננה מתיישבת עם טענת תום הלב.

לעניין שירות המערער כדיפלומט – בית המשפט קבע, כי "דיפלומט נתפס כמי שמייצג את מדינת ישראל ביחסי החוץ שלה עם מדינות אחרות. המבחן הוא פונקציונאלי בבסיסו. למעשה, התובע עצמו מסכים לכך" (עמוד 6, שורות 2-3). על פי מבחן זה, המערער לא היה דיפלומט בתקופה הרלבנטית, שכן בתפקידו היה ממונה על אבטחת השגריר. מכאן, כי המערער לא שירת כדיפלומט ואין בדרכון הדיפלומטי שקיבל כדי לשנות.

לעניין שירות המערער כסמג"ד בצה"ל – מתעודת עובד ציבור של צה"ל לא עולה, כי המערער שירת בתפקיד האמור. בעניין זה, בית המשפט ביכר להעדיף את המסמכים על פני תצהירים של גורמים ששירתו עם המערער באותה תקופה. יחד עם זאת יצויין, כי המערער בחר שלא לזמן לעדות את מפקדו הישיר לתמיכה בגרסתו.

לעניין שירות בתפקיד בכיר ביחידה מטכ"לית מובחרת – אין הכוונה לסיירת או ליחידה לוחמת, אף שכך ניתן היה להבין מקורות החיים, אלא ליחידה שעיקר משימתה היא אבטחה. בית המשפט קבע, כי למערער לא היה תפקיד בכיר ביחידה, וזאת בניגוד לגרסתו.

לעניין זכייה "במגן השקיפות" – בית המשפט סבר, כי לא ניתן לקבוע שהמערער שיקר "היינו, באמירת אי אמת מודעת על ידי התובע" (עמוד 11, שורה 27), ואולם הוסיף, כי בנסיבות אלה "הצגת הדברים הלא מדויקת באחד המקומות בפרסום אינה חורגת מגדריו של פרט לוואי, אשר אין בו, כשלעצמו, תוספת משמעותית של פגיעה בתובע" (עמוד 12, שורות 5-7).

ככלל, בית המשפט הטעים, כי לא ניתן לייחס למערער תום לב עובר להפצת קורות החיים ולא עומדת לו ההגנה של טעות בתום לב.

5. לסיכום, קבע בית משפט קמא, כי "מכלול הדברים מלמד, כי יש ממש בטענת הנתבע כי באופן בו הציג עצמו התובע הייתה שורה של סטיות מן האמת. מבחינת מהותן, סטיות אלה עקביות... מספר הסטיות בו מדובר וטיבן האמור מקשה לקבל כי מדובר בטעויות אקראיות ותמימות... מדובר בטכניקה מכוונת של ייפוי קורות החיים, על מנת לנסות ולהרשים את ציבור הבוחרים... יש בכך כדי לבסס את הטענה העיקרית שבפרסום, והיא כי התובע סלל את דרכו לתפקיד באמצעות מצגים, אשר אינם נכונים" (עמוד 12, שורות 9-15). בית המשפט מצא, כי טענות המשיב, לגבי חלק מן העניינים שבפרסום, לא התקבלו, ואולם, חרף זאת, סבר כי אלה אינם חורגים מגדר פרט לוואי של ממש ואין בהם כדי לשלול את הגנת האמת בפרסום. יחד עם זאת, דחה את טענת המשיב בדבר הגנת תום הלב, זאת נוכח "הטון החריף של הפרסום... אשר נוטה להצביע על כוונה לפגוע, במידה החורגת מן הנדרש בנסיבות העניין" (עמוד 13, שורות 16-17). עוד נקבע, כי המשיב לא נקט באמצעים סבירים כדי לברר את אמיתות הפרסום. נוכח כל האמור וקביעת בית משפט קמא, כי עומדת למשיב הגנת אמת בפרסום, נדחתה התביעה.

יוער, כי במהלך הדיון הודיע המערער לבית המשפט על מחיקת חלק מטענותיו, בהתייחס לסוגיית שירותו כדיפלומט וכמפקד גדוד מילואים במג"ב, וזאת "משום ניקיון הדעת ותום הלב". בית המשפט קמא דחה את בקשתו.
6. המערער איננו משלים עם פסק הדין ותוקף במילים חריפות ביותר את קביעותיו של בית משפט קמא. בכתב הערעור, מבקש המערער לצרף ראיות נוספות, על פי הקבוע בתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – "התקנות"), שעניינן חוות דעת של גורמים מוסמכים, להבנתו, אשר יש בהן כדי לשנות מקביעותיו של בית המשפט, באשר לחלק מן העניינים מושא הפרסום. לטענתו, בית משפט קמא לא קבע באופן חד וברור, כי המערער שיקר בהצגת קורות החיים ואין "ייפוי" של קורות החיים כ"שקרים והתחזויות". על יסוד טענותיו, שפורטו בהרחבה טען, כי יש לבטל את פסק הדין ואת קביעותיו של בית משפט קמא, לפיהן עומדת למשיב הגנת אמת בפרסום. מנגד, טען המשיב, כי המערער אכן סלל את דרכו לרשות המועצה באמצעות שקרים, אחיזת עיניים ומצגי שווא. המשיב הדגיש, כי אין עילה להתערבות בפסק הדין, שכן קביעותיו של בית המשפט הינן בשאלות שבעובדה, שמן המפורסמות שערכאת הערעור איננה מתערבת בהן. המשיב הדגיש את היותו של המערער איש ציבור ואת הצורך להעדיף, בנסיבות אלו, את חופש הביטוי על פני הזכות לשמו הטוב ומנגד, את מעמדו כאזרח מן השורה, שהעדיף להסתכן ולחשוף את האמת לכלל הציבור. המשיב הטעים, כי בית משפט קמא התרשם מחוסר מהימנותו ותום לבו של המערער ועל יסוד כל האמור חזר על טענתו בדבר הגנת אמת בפרסום העומדת לו, על פי הקבוע בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

7. במהלך הדיון לפניי חזרו הצדדים על טענותיהם. המשיב הדגיש את התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מעדותו של המערער. מנגד, חזר המערער על טענתו, כי כל הנתונים שהובאו בקורות החיים הינם אמת. יחד עם זאת, הוסיף כי "מתחם האמת הוא מתחם רחב. לא משהו שאיננו מדויק, איננו אמת. בחלק מהדברים ניתן היה משום ניקיון הדעת בלבד. ניתן היה לדייק יותר" (פרוטוקול מיום 25.12.11, עמוד 2, שורות 14-15).

דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית

8. אכן נכון, חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכויות אדם בסיסיות במשטר דמוקרטי ולענייננו זכות יסוד לשם טוב אל מול זכות יסוד לחופש ביטוי. שתיהן נגזרות מכבוד האדם וקיים ביניהן מתח מתמיד (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' (טרם פורסם), 4.8.2008 (להלן – "עניין נודלמן"); רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' איילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004); ע"א 6871/99 ששון נ' משה רום, פ"ד נו(4) 72 (2002); א' שנהר, דיני לשון הרע (1997) (להלן – "שנהר")). אין צורך להכביר במילים בדבר חשיבותו של חופש הביטוי, מן הזכויות הנעלות בזכויות האדם, אשר קיבל מעמד על בהלכה הפסוקה, מקדמת דנא, אף שלא נכלל במפורש בגדר זכויות אדם שנמנו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. יחד עם זאת, חרף חשיבותו הרבה, היקפו איננו בלתי מוגבל. גבולותיו נקבעים כפרי איזון בינו לבין זכויות אדם מוכרות אחרות, ובינו לבין אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים. מכאן, כי תחום התפרשותו אינו אחיד והיקפו עשוי להשתנות מעניין לעניין, בהתאם לטיב ולמשקל הזכות או הערך שכנגדו הוא מתמודד (עניין נודלמן, פסקאות 12-13, רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (טרם פורסם), 12.11.2006).

9. אם כן, בגדר ההליך שלפניי אנו נדרשים, פעם נוספת, בקביעת גבולות חופש הביטוי, אשר כנגדו עומד ערך ההגנה על כבוד האדם כפרט וזכותו להגנה על שמו הטוב. המתח בין ערכים נוגדים אלה מתקיים, בענייננו, במסגרת השיח הציבורי, בו מעורב איש ציבור – המערער, בעל מעמד ציבורי ופוליטי – כראש מועצה מכהן. בעניינם של אנשי ציבור, קיימים שיקולים כבדי משקל, המצדיקים את צמצומם של איסורי לשון הרע, בכל הנוגע לפרסומים העוסקים באנשי ציבור (שנהר, פרק 5). אכן נכון, תרופתו של איש הציבור המושמץ יכולה וצריכה להיות בפרסום נגדי, אשר יחשוף את הכזב שפורסם אודותיו (ע"א 214/89 לעיל, 864). מכאן יש להסיק, כי הסעד המשפטי צריך להינתן לו במידה פחותה מכפי שיינתן לאדם פרטי ששמו הטוב נפגע (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 571 (1992)). לשון אחר, נטילת הסיכון על ידי אנשי הציבור מהווה מעין הסכמה מכלל מצידם, לא רק למידה מסוימת של טעויות בנוגע לפרסומים אודותיהם, אלא גם מחשיפת ענייניהם הפרטיים (שנהר, שם). בהקשר זה יש כאמור ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור. דגש מיוחד יש ליתן במקרים בהם מתעוררת שאלת פרסומים על אנשי ציבור במהלך קיומן של בחירות ואשר עוסקים באלה המתמודדים בהן, כבענייננו. הפסיקה הכירה בחשיבותה המיוחדת של תעמולת הבחירות לקיום ההליך הדמוקרטי וגיבשה כללים המקנים מעמד מיוחד לפרסומי לשון הרע, הנעשים לקראת בחירות. כך למשל נפסק כי העובדה שפרסום נעשה תוך כדי תעמולת בחירות, מהווה ראיה לכאורה לכך שהוא נעשה בתום לב (בג"צ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד טו 1723, 1726 (1961); שנהר, שם). הנה כי כן, תועלת חברתית מיוחדת קיימת בנוגע לקבלת מידע על אנשים המצויים בעמדה ציבורית, שכן בחברה דמוקרטית זקוק ומעוניין הציבור במידע מלא, שיאפשר לו לגבש דעה על האנשים המשפיעים על חייו (לדיון מפורט לעניין האיזון הנדרש בעניינם של אנשי ציבור והשיקולים הנוגעים בדבר, ראה עניין נודלמן, פסקאות 29-33).

10. על פי ההלכה הפסוקה, הדיון בסוגיית הפגיעה בשם הטוב, על פי חוק איסור לשון הרע, מחייב ניתוח הבנוי מ-4 שלבים. הראשון, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי ולשאוב ממנו את המשמעות, על פי אמות מידה מקובלות של האדם הסביר. השני, יש לבחון האם על פי משמעות זו מהווים הדברים "לשון הרע", על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום", על פי הקבוע בסעיף 2 לחוק. השלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, ובענייננו, זו הקבועה בסעיף 14 לחוק, שעניינה "אמת בפרסום". הרביעי, נבחנת שאלת הסעדים (ע"א 7380/06 דרור חוטר ישי נ' מרדכי גילת (טרם פורסם), 2.3.2011, פסקה 35 ואילך; ראה עניין נודלמן, פסקה 17 ואילך).

מן הכלל אל הפרט

11. בענייננו, אינני נדרש לדיון בסוגיית פרשנות הפרסום והיותו "לשון הרע", שכן סוגיה זו איננה המחלוקת בגדרי הערעור. השאלה היחידה הדורשת ליבון והכרעה, עניינה, בסוגיית ההגנה העומדת למשיב, הקבועה בסעיף 14 לחוק, שעיקרה "אמת בפרסום". בטרם אדרש לסוגיה לגופה, יש להסיר מעל שולחן הדיונים את הבקשה לצרף ראיות נוספות. תקנה 457(א) לתקנות קובעת, כי, ככלל, אין בעלי הדין בערעור זכאים להביא ראיות נוספות. יחד עם זאת, בית המשפט של הערעור רשאי להתיר את הבאתם, מקום שבו "בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט של הערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק-דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד". לא מצאתי, כי נתקיימו בנסיבות העניין התנאים להגשתן של ראיות נוספות בשלב הערעור (לדיון בתנאים אלה: ראה ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 141 (1992); ע"א 325/68 איטונג-בטרום בע"מ נ' בנק לסחר חוץ בע"מ, פ"ד כב(2) 901 (1968)). על פי הכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה, ככל שמדובר בהוכחת עובדות שאירעו לפני מתן פסק הדין המקורי, יתיר בית המשפט של הערעור את הגשת הראיה הנוספת, רק "אם המבקש לא ידע על הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה" (ע"א 538/82 רבקה נצראל נ' שמחה רג'ואן, פ"ד לז(2) 722, 730 (1983); ע"א 411/81 מוסטפא זידאן נ' מוחמד עלי ע'דיר, פ"ד לח(3) 449, 457 (1984)). בענייננו, הראיות הנוספות הינן חווֹת דעת שהטעם לצירופן הוא חיזוק וביסוס גרסתו של המערער לאמיתות מקצת הביטויים שפורטו בקורות החיים וכפי שנטען במהלך הדיון בערעור (עמוד 6, שורות 14-24). הצורך בהגשת ראיות נוספות התעורר נוכח קביעותיו של בית משפט קמא בעניינים אלו ורצון המערער להפריכם. עם התנהלות זו של המערער, שבמהותה מהווה ניסיון "למקצה שיפורים", לא ניתן להשלים, שהרי אין ולא יכול להיות חולק, כי לא הייתה מניעה להגשתן בערכאה הדיונית, במסגרת פרשת התביעה, ולא הובא כל טעם לפיו, המערער לא ידע על קיומן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה. בכל הכבוד הראוי, אין מקום, ככלל, להתיר לבעל דין לצרף ראיות נוספות, לביסוס ולהוכחת גרסתו, בגדר הליך הערעור, בניסיון לקעקע את קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. הליך הערעור לא נועד ליתן לבעל הדין הזדמנות נוספת להוכחת טענותיו, מקום בו נדרש, להגיש את כל ראיותיו, במסגרת ניהול תביעתו, בבית משפט קמא ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו (רע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' חן שלוה, פ"ד נו(3) 831 (2002)). כללו של דבר, הבקשה לצירוף ראיות נוספות נדחית. מכאן לסוגיית "אמת בפרסום".

הגנת "אמת הפרסום"

12. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי הגנת "אמת הפרסום" בנויה משני חלקים, הראשון, יסוד אמיתות הפרסום והשני, קיומו של עניין ציבורי הנלווה לפרסום. אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית, הבוחנת את תוכן הפרסום מול המציאות העובדתית. אכן נכון, חופש הביטוי פורש את כנפיו, לא רק על הביטוי האמיתי, אלא גם ביטוי שקרי (בג"צ 316/03 מוחמד בקרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נח(1) 249 (2003)). יחד עם זאת, "...נקודת האיזון הראויה בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, מבחינה בין הביטוי האמיתי, אשר יש בו עניין ציבורי, לבין הביטוי השקרי. חשיבות הביטוי האמיתי שיש בו עניין ציבורי, גוברת על חשיבות ההגנה על שמו הטוב של הפרט. הרציונאל למתן הגנה לפרסום אמיתי שיש בו עניין ציבורי טמונה בהנחה כי בעניינים בעלי משמעות ציבורית עדיף גילוי האמת, גם אם יש בכך פגיעה קשה בפרט, אשר כלפיו מוטחים דברי ביזוי והשפלה" (עניין נודלמן, פסקה 23). נוכח האמור, מקנה חוק איסור לשון הרע הגנה מיוחדת לפרסום שיש בו אמת, גם אם יש בו לשון הרע וכל עוד יש בו עניין לציבור. לשון אחר, יסוד אמיתות הפרסום עיקרו בבחינה האם תואם תוכנו של הפרסום את האמת, את המציאות האובייקטיבית (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(4) 843, 857 (1995)). ודוק, תוכן הפרסום ומשמעותו נבחנים על פי מבחן השומע או הקורא הסביר, והם כוללים, הן את המסר המובע בפרסום באופן ישיר, והן את המסרים המובעים בו בעקיפין ובין השורות (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, פ"ד נה(5) 865 (2001)). משמעותו של הפרסום תקבע על פי המובן שייחס לתוכנו קורא או מאזין סביר, על פי המובן הטבעי והרגיל של המילים (שנהר, פרק 17). ודוק, "...אין נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום, אלא נדרש כי המשמעות הכללית העולה מן הפרסום והתוכן העולה ממנו יתאמו (שנהר, בע' 221). גם כאשר נוכח בית המשפט כי קיים פער בין המציאות לבין התיאור בפרסום, עדיין יכול הוא לקבוע כי עומדת לנתבע הגנת הסעיף, אם מצא כי מדובר ב'פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש', היינו פרט לוואי שמשקלו קל במידה כזו שאין פרסומו גורם פגיעה ממשית" (ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב (טרם פורסם), 12.12.2006). הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם הטוען לתחולת ההגנה, במידה הקבועה במשפט האזרחי ועל פי מאזן ההסתברויות. כמו-כן, מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת הטענה, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (שם, פסקה 14).

13. בענייננו, עיון בכתבי הטענות בערעור מעלה, כי המערער מבקש מבית המשפט לערעור להתערב לא רק במסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית, אלא גם בתשתית הראייתית שהונחה לפניה והממצאים העובדתיים שנקבעו. הלכה מושרשת ומבוססת היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות התערבות בקביעות אלה, או כאשר המסכת העובדתית שקבעה הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536,545 (1997); ע"א 144/86 קופלמן נ' קופלמן, פ"ד מא(1) 356, 363-364 (1987); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582,594 (1998)). ביתר שאת נכונים הדברים מקום שההכרעה מבוססת על התרשמות ממהימנות העדים שהעידו לפניה (ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ, תק-על 2005 (1) 3559). ביסודה של גישה זו ההנחה והאמונה כי הערכאה הדיונית נהנית מהיתרון שבהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדים המעידים לפניה, ועל כן יש "לסמוך על תחושתו, על הגיונו ועל שיקול דעתו של בית משפט של דיון" (ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 297, 316 (2004)). אכן נכון, במקרה בו קביעותיה של הערכאה הדיונית נשענות על מסמכים בלבד, יכולת התערבותה של ערכאת הערעור גדולה יותר מבערעור "רגיל", שכן אין לערכאה הדיונית יתרון על פניה "... הנובע משמיעה בלתי אמצעית של עדים, [ולפיכך – מ.ב.] גוברת מוכנותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי הערכאה הדיונית (ראו ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, 189; ע' 5656/93 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מ. גביע בע"מ (לא פורסם), פסקה 6 לפסק הדין; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 189" (ע"א 11100/02 חנן חצור נ' ניסים דותן (טרם פורסם), 26.2.2004).

14. במקרה דנן, לא מצאתי, כי ענייננו נמנה על המקרים החריגים והנסיבות המיוחדות המצדיקים התערבות ערכאת הערעור, ולא הובא טעם מבורר, לפיו יש מקום לקבל את טענותיו של המערער כנגד ממצאי העובדה והמהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. פסק דינו של בית משפט קמא מפורט ומנומק כדבעי. בית המשפט עיגן היטב את קביעותיו העובדתיות בראיות שהוגשו לו ובעדויות הצדדים, כמו גם בהתרשמותו מן העדים שבאו בפניו. אין מדובר בקביעות בעלמא שאין להן ביסוס ואחיזה בחומר הראיות ולא שוכנעתי, לאחר עיון במסמכים שהוגשו לפניו, לרבות תעודות עובד ציבור, כי יש באלה כדי לשנות מדעיקרא את המסקנות אותם הסיק בית המשפט ולדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין.

15. כפי שעולה מתיק בית משפט קמא, במהלך הדיון ביקש המערער לתקן את כתב טענותיו בנוגע לחלק מהביטויים שהובאו בקורות החיים. בהודעה שמסר לבית משפט קמא, ביקש למחוק את טענותיו "בכל הקשור לסוגיית שירותו בשגרירות ישראל בפריז וסוגיית שירותו כמפקד גדוד מילואים במג"ב". בית המשפט דחה את בקשתו. בעניין זה הצהיר המערער, בתצהיר עדותו הראשית, כי לאחר שערך בדיקה "הגעתי לכלל מסקנה כי נכון היה לנסח אחרת את המצגים המתייחסים לתפקידי בשגרירות ישראל בפריז ולתפקידי במערך המילואים של משמר הגבול". נדמה, כי בנסיבות אלה, מקום בו המערער הודה, אף לשיטתו, כי הביטויים שהובאו בקורות החיים, ולו בחלקם, לא היו מדוייקים, יש בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת טענתו המרכזית, לפיה כל שהובא בקורות החיים הינו, אמת. נדמה, כי ניתן היה לראות בהודעתו לבית משפט קמא, מעין "הודייה פורמאלית", המוציאה מתחום המחלוקת את טענותיו, לעניין מקצת מהביטויים, בפרסום, שעניינם, כי המערער לא אמר אמת בקשר לשירותו הנטען כדיפלומט וכן כמפקד גדוד מילואים במג"ב ופוטרת את המשיב מן הצורך להוכיח את אמיתותם (ראה, למשל, ע"א 7003/99 מרינה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(1) 517, 525 (2001); ע"א 9605/03 ד"ר יגלום נ' שר הבריאות, פ"ד נט(5) 278, 284 (2005)). זאת ועוד, הודעת המערער, כי היה מקום "לנסח אחרת את המצגים דלעיל בפרסום שהוצא מטעמו ערב הבחירות לרשויות המקומיות ב-2004", מקימה חזקה עובדתית, לעניין היעדר אמיתותם של יתר הביטויים שהובאו בקורות החיים ופוגמת בתום ליבו.

16. כפי שעולה ממכלול הראיות, מסמך קורות החיים נוסח באופן שהציג לפני הציבור רושם מאוד מסויים, של מועמד בעל רקע ביטחוני ודיפלומטי רלוונטי, נתון בעל ערך מיוחד, למי שמבקש להתמודד במערכת בחירות. אכן נכון, אף אם חלק מהפרטים בפרסום נמצאו לא מדוייקים, אלה חוסים תחת הסיפא של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ובשל היותם פרט לוואי שאין בהם פגיעה של ממש. כאמור, אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית ובית משפט קמא נזקק, בהרחבה, לראיות הצדדים שהובאו, לעניין הוכחת טענותיהם וניתח את הראיות בפסק דין מנומק ומבוסס היטב. לא מצאתי, כי נפל פגם בקביעת הממצאים העובדתיים והמסקנות על פיהם, המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. אמת, בשל חשיבות חופש הביטוי, במיוחד בעניינם של אנשי ציבור ובעיקר במהלך מסע בחירות, יש ליתן משקל מיוחד ועודף לפרסום הנעשה במסגרת השיח הציבורי בו מעורב איש הציבור, ובהיעדר שיקולים כבדי משקל, לסתור, הנני סבור, כי תרופתו הנכונה של המערער שלטענתו הושמץ, צריכה הייתה להיות בפרסום נגדי (תוך תיקון חלק מהביטויים שהובאו בקורות החיים), אשר יחשוף את הכזב הנטען שפורסם אודותיו. המערער הינו ראש מועצה מכהן וחזקה עליו, כי נטל סיכון מודע לאפשרות הפרסום אודותיו, נוכח קורות החיים שהפיץ, שנמצאו בהם חלקים משמעותיים שאינם אמת. בנסיבות אלה, שוכנעתי, כי יש ליתן משקל עודף לאינטרס הציבורי ולחופש הביטוי נוכח חשיבותה המיוחדת של תעמולת הבחירות, על פני זכותו של המערער להגנה על שמו הטוב ומשלא הובא טעם מבורר, של ממש, אין מקום להתערב בפסק הדין.

17. סוף דבר, הערעור נדחה.

18. המערער יישא בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ₪. תשלום ההוצאות ייעשה מכספי הערבון והיתרה, תוחזר למערער.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת לשון הרע

  2. מה נחשב לשון הרע ?

  3. לשון הרע עיקול

  4. לשון הרע בבלוג

  5. לשון הרע באימייל

  6. מהו עניין ציבורי

  7. לשון הרע על מוצרים

  8. הגנות בחוק לשון הרע

  9. לשון הרע במכתב אישי

  10. לשון הרע במכתב התראה

  11. לשון הרע בין בני זוג

  12. לשון הרע בהליך משפטי

  13. מכתב ללקוחות לשון הרע

  14. פרסום לשון הרע הפייסבוק

  15. טעות בזיהוי - לשון הרע

  16. לשון הרע שחיתות מכרזים

  17. לשון הרע נגד גוף ציבורי

  18. לשון הרע נגד איש ציבור

  19. תביעת לשון הרע של רופא

  20. לשון הרע בעידנא דריתחא

  21. ביקורת פנים - לשון הרע

  22. ציטוטים כתבה - לשון הרע

  23. אמירות המהוות לשון הרע

  24. עורך דין לשון הרע המלצה

  25. תביעת סרק בגין לשון הרע

  26. עד אופי בתביעת לשון הרע

  27. צו מניעה בתביעת לשון הרע

  28. תביעת לשון הרע נגד רופא

  29. לשון הרע בית הדין לעבודה

  30. תביעת לשון הרע נגד מעסיק

  31. לשון הרע באולם בית המשפט

  32. מבחן אובייקטיבי לשון הרע

  33. לשון הרע במייל או הבעת דעה

  34. מכתב לעורך דין - לשון הרע

  35. תביעת לשון הרע נגד ערוץ 1

  36. תביעה נגד בנק בגין לשון הרע

  37. תביעת לשון הרע נגד עיתונאית

  38. לשון הרע פרסום תמונה במגזין

  39. פרסום מותר לפי חוק לשון הרע

  40. לשון הרע במסדרונות בית המשפט

  41. פיצויים על לשון הרע בגין מכתב

  42. האם מכתב השמצה מהווה לשון הרע

  43. האם מכתב מעליב מהווה לשון הרע

  44. תביעת לשון הרע - אישיות משפטית

  45. האם המילה ''מטומטם'' לשון הרע

  46. תביעה של בני סלע בגין לשון הרע

  47. תביעה נגד עיתונאי בגין לשון הרע

  48. לשון הרע בבית משפט לענייני משפחה

  49. תביעת לשון הרע של עובד נגד מעביד

  50. ביקורת ציבורית מותרת או לשון הרע

  51. שקר בקורות החיים - תביעת לשון הרע

  52. לשון הרע בין עורכי דין במהלך דיון

  53. תביעה נגד YNET בגין פרסום לשון הרע

  54. המצאת אזהרה בהוצאה לפועל - לשון הרע

  55. כתובות נאצה על קיר - תביעת לשון הרע

  56. דוגמא לתביעה לשון הרע ופגיעה בפרטיות

  57. האם תלונה על עורך דין מהווה לשון הרע

  58. פרסום שמקום ''לא כשר'' - תביעת לשון הרע

  59. הגדרת ''עניין ציבורי'' בתביעות לשון הרע

  60. האם הבעת דעה בכתבה בעיתון מהווה לשון הרע

  61. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  62. חובת פירוט הפרסום בכתב תביעה בגין לשון הרע

  63. תביעה נגד עיתון ידיעות אחרונות בגין לשון הרע

  64. האם דברי גידוף מהווים לשון הרע שוקל בית המשפט ?

  65. תביעה בגין לשון הרע של מעסיק כנגד עובדים לשעבר

  66. הוציאה לשון הרע אודות התובעות בפרסומים לאחר אסון ורסאי

  67. תביעה של מנהל כוח אדם במועצה מקומית בגין הוצאת לשון הרע

  68. סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע: 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק

  69. לשון הרע במכתבי התראה הקשורים להליך המשפטי ולמשא ומתן המשפטי ?

  70. תביעה בגין לשון הרע - טוען כי הנתבעת פרסמה אודותיו ברשת החברתית פייסבוק.

  71. פיצוי בעילת לשון הרע עקב עיקולים שלא כדין על חשבון הבנק בגין חובות ארנונה

  72. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון