סמכות העירייה לדרוש היטל ביוב החלטה זו עניינה בטענת הסף של העוררים כי המשיבה- עיריית הרצליה (להלן: "העירייה") נעדרת הסמכות להטיל היטל ביוב בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הביוב") וזאת לאור הקמת תאגיד המים "מי הרצליה" (להלן: "תאגיד המים") וכן לאור חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט - 2009 (להלן: "חוק ההתייעלות"). הוועדה איחדה לשם מתן החלטה בטענה לעיל את הדיון בתיקים שבכותרת אשר בכולם העלו העוררים את הטענה לגבי חוסר סמכותה של העירייה לשלוח דרישות תשלום והיעדר סמכות הוועדה לדון בדרישות אלו. הטענות שהועלו ב- ו"ע 3069-10-10 (להלן: "ערר התעשייה הצבאית") בכתב הערר העלתה העוררת את הטענה המקדמית כי בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב תשס"א -2001 (להלן: "חוק תאגידי מים") העירייה נעדרת הסמכות להטיל דרישת תשלום חדשה או ולהטיל חיובים חדשים וכי הדבר עומד בניגוד לחוק תאגידי המים וכן בניגוד לחוק ההתייעלות הכלכלית. העירייה הגישה תגובה וטענה כי הערר עוסק בשתי דרישות תשלום. האחת נשלחה לעוררת בשנת 2006 והשנייה נשלחה לעוררת בשנת 2010. הדרישה משנת 2010 נשלחה בעקבות ביצוע מדידה עדכנית בשטחים אותם מחזיקה העוררת ושלא נכללו בדרישת התשלום הקודמת. לטענת העירייה בכתב הערר העלתה העוררת טענה לא נגד סמכותה העניינית של הוועדה לדון ולהכריע בערר אלא נגד סמכותה של העירייה להוציא דרישות תשלום. לעניין זה טוענת העירייה כי אין זה הגיוני כי הצד שמגיש ערר לוועדה יתקוף את סמכותה לדון בערר שהגיש. לטענת העירייה הטיעון כלפי החיוב משנת 2006 נעשה בחוסר תום לב שכן נתנו אורכות לעוררת להגשת ערר, ואין מקום לטעון כי לעירייה אין סמכות להמשיך ולדרוש את דרישת התשלום שיצאה לפני הקמת תאגיד המים והביוב של המשיבה ביום 01.09.09. לעניין דרישת התשלום משנת 2006 טוענת העירייה כי גם העוררת אינה טוענת כי במועד הוצאת דרישת התשלום לא הייתה הסמכות נתונה באופן בלעדי לעירייה, ואף העוררת עצמה אינה טוענת לביטול רטרואקטיבי של דרישות תשלום שהוצאו על ידי העירייה כחוק ובסמכות. בהתייחס לדרישת התשלום משנת 2010 טוענת העירייה כי דרישת התשלום הוצאה על ידה כדין ובסמכות לרבות בהתאם לחוק תאגידי מים. לטענת העירייה מועד ביצוע העבודות הוכר בפסיקה כמועד בו התגבש החיוב וכמועד בו התגבשה עילת התביעה. לעניין זה מפנה העוררת לבש"א 5990/03 רחל פרידמן נ' עיריית ירושלים (מיום 28.03.04) וכן להחלטת הוועדה בו"ע (ת"א) 1159/03 חלבי מלכה נ' עיריית הרצליה (מיום 18.10.07, פורסם במאגרים המשפטיים). עוד טוענת העירייה כי על המקרה הנדון חל סעיף 12 לחוק תאגידי מים. על כן היות ועבודות התקנת הביוב בוצעו על ידי העירייה או במימונה, זמן רב לפני הקמת התאגיד הרי שעילת התביעה של העירייה כנגד העוררת צמחה והתגבשה טרם הקמת התאגיד ולכן יש להחיל את סיפת סעיף 12 לחוק תאגידי מים. לטענת העירייה נסיבות התיק הנדון שונות מפסק הדין בענין עת"מ (ת"א) 326/07 מיתב מים תיעול נ' קרן פייר שותפות (מיום 26.06.2010, פורסם במאגרים המשפטיים, להלן: "פסק דין מיתב"), שכן שם נדונה השאלה האם יש לוועדה סמכות לדון בעררים המוגשים על החלטות תאגידי המים והביוב, בעוד שבמקרה הנדון את דרישות התשלום הוציאה העירייה ולא התאגיד. לטענת העירייה השאלה אותה יש לבחון היא האם חלה עליה הוראת סעיף 139(ב) לחוק תאגידי המים בכל הנוגע לסמכותה להוציא דרישות תשלום להיטלי ביוב בגין הנכס הנדון שעה שהתקינה את תשתיות הביוב המשרתות את הנכס ואשר הותקנו זמן רב לפני הקמת התאגיד. לדעת העירייה הוראת סעיף 139(ב) נוטלת את סמכויות העירייה רק בכל הנוגע לגביה של תשלומי חובה בקשר ל"אספקת שירותי ביוב" ו"לעניין שהיא העבירה לחברה", כלשון הסעיף ובאופן שאינו גורע מזכויותיה של העירייה על פי סעיף 12 לחוק תאגידי מים. על כן ומקום בו הפעילה העירייה את זכותה לעמוד על עילת תביעה הקיימת לה נגד בעל נכס ולדרוש ממנו את היטל הביוב המגיע ממנו הרי שלא צריך להתעורר ספק לגבי סמכותה של העירייה להוציא את דרישת התשלום או סמכותה של הוועדה לדון בערר על דרישה זאת. לטענת העירייה פרשנותה עולה בקנה אחד עם כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב) התש"ע - 2009, המגדירות "נכס ותיק" לא רק נכס שבעליו הוכיח ששולמו בעדו מלוא היטלי המים והביוב הנדרשים בגינו, אלא גם נכס שניתנו לו שירותי מים או שירותי ביוב ערב ההפעלה. לטענת העירייה הנימוק כי הנכס זוכה לתעריף מופחת נעוצה בזכותה של הרשות המקומית שהקימה את תשתיות הביוב ששירתו את הנכס טרם הקמת התאגיד לשלוח לו דרישה לתשלום היטלים. העוררת הגישה תגובתה וטענה, כי, ככל שייקבע, כי המשיבה מוסמכת להשית חיוב בהיטל ביוב, הרי שלוועדה סמכות עניינית לדון בתיק, וככל שייקבע ההפך, הרי שממילא החיובים בטלים ואין נפקות לשאלת סמכותה של הוועדה. עוד טענה העוררת כי הערר הוגש לוועדה לשם הזהירות ובשל כך שהופנתה להגיש ערר לוועדה על גבי דרישות התשלום ששלחה לה העירייה. לטענת העוררת על פי חוק תאגידי המים משנת 2001 כל רשות מקומית חייבת להקים תאגיד מים שיפעל בנפרד מהרשות. כאשר במקרה הנדון הוקם תאגיד המים והביוב "מי הרצליה" בשנת 2008, ובשנת 2009 החל לפעול בהרצליה, לאחר שקיבל רישיון הפעלה ממשרד הפנים. לטענת העוררת מרגע הקמת התאגיד הוא נכנס בנעלי העירייה לכל דבר ועניין הקשור במים וביוב וכל סמכויות העירייה בתחומים אלו לרבות גביית אגרות והיטלי מים וביוב מועברים לתאגיד ורק הוא מוסמך לגבות אותם מתושבי הרצליה. לטענת העוררת בהתאם לפסק דינו של כב' השופט סולברג בעת"מ (ירושלים) 1083/07 יניב דרומי פיתוח והשקעות בע"מ נ' מי אריאל בע"מ (מיום 29.01.08, פורסם במאגרים המשפטיים) נקבע, כי מבוטלות סמכויות הרשויות המקומיות אשר בתחומן קיימים תאגידי מים וביוב לפעול בתחומי המים והביוב. בנוסף טוענת העוררת כי בהתאם לפסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין בתיק מיתב נקבע כי אין יותר סמכות לוועדות ערר לדון בעררים המוגשים על החלטות תאגידי מים וביוב. לטענת העוררת המשיבה מחוסרת סמכות להשית את דרישת התשלום מ-2010 ולהמשיך לדרוש את דרישת התשלום מ-2006 משעה שהוקם תאגידי מים וביוב. לטענת העוררת קיים במקרה הנדון השתק שיפוטי ומניעות, שכן בהליכים קודמים אשר התנהלו בפני הוועדה ולגבי אותן סוגיות טענה העירייה כי חוק תאגידי מים וביוב וחוק ההתייעלות נטלו ממנה את סמכויותיה להשית חיובים בגין מים וביוב והללו הועברו לתאגיד. לעניין זה מפנה העוררת לו"ע 1073-03-10 יורם גולדשמיט נ' עיריית הרצליה (להלן: "פסק דין גולדשמיט"). לטענת העוררת במקרה הנדון העירייה טוענת ההיפך ומנסה להראות כי יש לה סמכות להשית חיובים על אף הקמת תאגיד בתחומה. העלאת טענות סותרות אלה מהווה חוסר תום לב והעירייה מנועה לטעון אותן כיום. לטענת העוררת סעיף 139(א) לחוק תאגידי מים וביוב קובע הוראה כללית בדבר נטילת סמכויות הרשות המקומית לאספקת שירותי מים וביוב, הטלה וגביה של תשלומי חובה ביחס אליהם, וזאת מיום הקמת תאגיד המים בתחומה. סעיף 139(ב) חל על המשיבה, היות והעבירה כמצוות סעיף 10 לחוק תאגידי מים את כל תשתיות המים והביוב לידי התאגיד, כאשר הנטל להוכיח אחרת מונח על כתפיה. לטענת העוררת סעיף 139(ב) אינו מצמצם או מחריג את האמור בסעיף 139(א) כפי שמנסה לטעון העירייה, אלא הוא בא להוסיף על האמור בסעיף 139(א). לטענת העוררת, סעיף 139(א) קובע במפורש, כי סמכויות הרשות לעניין גבייה בטלות ואינן עומדות עוד לעירייה. לטענת העוררת, קבלת פרשנות המשיבה לפיה סמכויות הגבייה ביחס לתשתיות שהיא הקימה לא הועברו לתאגיד המים, ולכן כיום אין סמכות לתאגיד המים להוציא דרישות תשלום, משמעה איון מטרת חוק תאגידי מים, שכן חלק הארי מנפח פעילות תאגידי המים, מלבד השקעה בתשתיות מים וביוב, הוא גם הוצאת דרישות תשלום והשקעה חזרה של אותם הכספים בתשתיות וחוזר חלילה. לעניין זה, טוענת העוררת, כי עמדתה תואמת את קביעתה של וועדת הערר לפיה הוראות סעיף 76(ג) לחוק ההתייעלות משמעה, כי מיום שהוקם תאגיד הרשות המקומית הינה "רשות אחרת", כמשמעה בסעיף 76 ג' (3) לחוק ההתייעלות ולפיכך נעדרת סמכות להוצאת דרישת תשלום. בעניין זה מפנה העוררת לו"ע (ת"א) 10444-02-10 טי.אף.ג'י נ' עיריית תל אביב (להלן: "פסק דין טי. אף. ג'י"). בהתייחס לטענת העירייה כי לפי סעיף 139(ב), אין לרשות סמכות לפעול לגבי "עניין שהיא העבירה", וכי לשיטתה היא לא העבירה לתאגיד את עילות התביעה העומדות לה ביחס לתשתיות שהקימה, ולכן עומדת לה כיום סמכות להמשיך ולדרוש היטלים בגינם, טוענת העוררת כי טענה זו של העירייה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הוראות סעיף 10 לחוק תאגידי מים וביוב. לטענת העוררת במקרה הנדון קיימת חזקה, כי התאגיד הוקם כדין לפי סעיף 10 לחוק תאגידי המים, ולכן במועד הקמתו, העירייה העבירה את כל זכויותיה ביחס לכל התשתיות שהקימה - לתאגיד. לפיכך, מיום הקמתו, לתאגיד בלבד קיימת הסמכות להשית אגרות והיטלים גם בגין תשתיות שהוקמו על ידי העירייה. אם רצונה של העירייה לטעון אחרת עליה להצביע על החרגת הסמכות להטיל חיובים במסגרת ההסכם בינה ובין תאגידי המים. לעניין זה עתרה העוררת לחייב את העירייה להמציא את הסכם העברת הנכסים או הסכם ההתקשרות או כל הסכם אחר שנערך בין העירייה לבין תאגיד המים וזאת לשם בחינת טענות העירייה כפי שהועלו בתיק זה. בהתייחס לפרשנות העירייה לסעיף 12 לחוק תאגידי המים. לטענת העוררת פרשנותה של המשיבה את סעיף 12 מאיינת את כל מוסד תאגידי המים, שהרי, לשיטתה של העירייה, יוכלו התאגידים להוציא דרישות תשלום רק לחלק מזערי ביותר מהנכסים הנמצאים בתחומי הרשות, וגם אז, על תאגיד המים והביוב מוטל הנטל לבחון היטב מי הקים את התשתית ומתי היא הוקמה. לשיטת העירייה, תאגיד המים רשאי לגבות או לפעול לשם גבייה אך ורק ביחס לנכסים ותשתיות, אשר הקים בעצמו ובכל הנכסים, אשר התשתית הוקמה טרם פעילות התאגיד אזי נותרה סמכות זו בידיה של העירייה. פרשנות זו היא יצירתית, אך חסרת כל בסיס משפטי ונוגדת לרציונל של הקמת תאגידי מים וביוב. עוד טוענת העוררת, כי סעיף 12 כלל אינו מדבר על עילה ביחס להליכי גבייה. לחילופין, טוענת העוררת כי גם אם נאמץ את פרשנותה של העירייה כי סעיף 12 מדבר על "עילת תביעה" ביחס להליכי גבייה, הרי שהסעיף אינו מדבר על סמכות העירייה להשית חיוב היטלי ולהמשיך ולדרוש חיוב שהשיתה בעבר. עוד טוענת העוררת לעניין זה כי העירייה המחתה את עילת התביעה שלה לתאגיד לפי מצוות סעיף 10 לחוק תאגידי מים והנטל להוכיח את ההפך מוטל עליה. לחילופי חילופין טוענת העוררת, כי גם אם סעיף 12 מדבר על עילת תביעה במובנה כסמכות להשית חיוב חדש ולהמשיך ולדרוש חיובי היטל, וגם אם נאמר כי בעניין זה קיימת זיקה בין התשתית לנכס, הרי שהעילה לגבי דרישת התשלום מ-2010 לא התגבשה לפני 2010 ולכן לא עומדת למשיבה עילת תביעה, אלא לכל היותר לתאגיד וזאת גם לפי פרשנות העירייה את הסעיף הזה. עוד טוענת העוררת, כי הכספים הנגבים בגין אגרות והיטלי מים וביוב חייבים להיות מושקעים חזרה בתשתיות אלו וכי פרשנותה של העירייה נוגדת את התכלית הכלכלית של חוק תאגידי מים וביוב, שכן עיקרון יסוד בהקשר לגביית תשלומי וחובה של מים וביוב הוא השקעה חזרה לתשתיות מים וביוב וזהו הרציונל להקמת תאגידי מים וביוב מלכתחילה. לעניין זה מפנה העוררת לסעיף 1 לחוק תאגידי מים וביוב, אשר מציין כי מטרת החוק היא "להבטיח ייעוד של הכנסות ממתן אספקת שירותי ומים וביוב לצורך השקעות במערכות המים והביוב, הפעלתן ומתן שירותים" וכן "לאפשר גיוס הון להשקעות במשק המים והביוב בשיתוף משקיעים פרטיים בחלוקת הרווחים". קבלת פרשנות המשיבה משמעה קבלת סכומים אלה לידי העירייה בלא שיושקעו במערכת הביוב. דבר העומד בסתירה הן להוראות חוק תאגידי מים וביוב ואף להוראות חוק הביוב, כמו גם הפסיקה והנחיות משרד הפנים בנושא. בנוסף טוענת העוררת כי חוק ההתייעלות ביטל את פרק ג' לחוק הביוב ומרגע שבוטל, אזי בוטלו עמו סמכויות העירייה להשית חיוב בהיטל ביוב ולגבותו. לאחר הגשת טענות הצדדים הגישה העירייה לוועדה את פסק הדין בעניין רע"א 31925-02-11 עיריית קרית אתא נ' א. א. אנור פיתוח ונכסים בע"מ (להלן: "פסק דין אנור"), אשר לטענתה מחזק את טענותיה לעניין סמכותה להוציא דרישת תשלום. העוררת הגישה תגובתה וטענה כי פסק הדין לעניין אנור אינו רלוונטי למקרה הנדון וזאת כמפורט בתגובתה. בנוסף עתרה העוררת להורות על צירופו של הממונה על תאגידי המים והביוב כצד להליך או על קבלת חוות דעתו הרשמית של הממונה במקרה הנדון. כמו כן ביקשה העוררת לחייב המשיבה להמציא את מסמכי ההתקשרות והעברת הנכסים והסמכויות שבין העירייה לבין תאגידי מים, אשר שם לטענתה מצויות ההוראות הרלוונטיות והמהותיות לשם הכרעה בסוגיה הנדונה. הטענות שהועלו בו"ע 34050-04-10 (להלן: "ערר לוי") במסגרת ערר לוי אוחדו יחד 18 תיקי ערר, אשר בכולם הועלתה הטענה כי אין בסמכות העירייה לדרוש תשלום היטל ביוב נוכח החקיקה בנושא. לטענת העוררים דרישות התשלום התקבלו אצלם בחודשים פברואר-מרץ 2010, כאשר דרישות תשלום אלו הוצאו על ידי העירייה, על אף שבאתר האינטרנט של העירייה צוין כי החל מה- 01.09.09 יישום חוק העזר הוא באחריות הבלעדית של תאגיד המים והביוב "מי הרצליה בע"מ". לטענת העוררים בהתאם לעמדת העירייה בעניין גולדשמיט, כיוון שהוקם תאגיד אשר קיבל רישיון ב- 01.09.09 מנועה העירייה מלפעול לגביית היטלי מים וביוב, ומעורבותה היחידה היא במתן שירותי גבייה עבור התאגיד. לטענת העוררים, עמדת המשיבה לפיה המקרה הנדון שונה מפסק הדין בעניין גולדשמיט, שכן במקרה הנדון העבודות בוצעו טרם הקמת התאגיד ולפיכך דרישת התשלום נשלחה על ידי העירייה, היא עמדה העומדת בניגוד לתכלית החוק ואף מנוגדת לעובדה לפיה בעת העברת נכסי העירייה לתאגיד מקבלת העירייה תמורה עבור נכסים אלו וכל זכויותיה עוברות לתאגיד. עוד טוענים העוררים כי בהתאם לחוק ולפסיקה רשות מקומית רשאית לגבות אגרות רק מקום בו הסמכות הוענקה להם בחוק. וכי במקרה הנדון סעיף 139 לחוק התאגידים קבע כי רשות מקומית שיש לה תאגיד מים וביוב יינטלו ממנה סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם של שירותי מים וביוב ולהטלה וגבייה של תשלומי חובה. לטענת העוררים העירייה העבירה את נכסי המים והביוב שלה לידי התאגיד וקיבלה תמורתם כספים על פי ערך כינון מופחת, על כן העירייה אינה זכאית לגבות היטלי ביוב במקרה הנדון, שכן העבודות שביצעה במתחם תורגמו לנכסים והנכסים תורגמו לערך כינון מופחת המהווה העברה כספית כדברי ראש העיר. העירייה הגישה תגובתה וטענה, כי טענת העוררים, כי העירייה מקבלת תמורה עבור הנכסים וכל זכויותיה עוברות לתאגיד אין בה ממש. לטענת העירייה אמנם קיבלה תמורה מהתאגיד עבור מערכת הביוב, אולם תמורה זו היא חלקית בלבד וניתנה גם בגין קווי ביוב שהתקינה לפני 10, 20 ו- 30 שנה ואשר בגינם הספיקה לגבות היטל ביוב מבעלי נכסים הנשענים על קווי הביוב והן בגין קווי ביוב שהתקינה שנתיים טרם הקמת התאגיד. כשם שהעירייה גבתה כדין היטל ביוב בגין קווי ביוב אותם התקינה לפני שנים רבות ובכל זאת קיבלה עבורם תשלום מהתאגיד שאינו מהווה תשלום כפול, אין בכך כדי לשלול את זכותה של העירייה לגבות היטל ביוב בגין עבודות אלו. לטענת העירייה בנסיבות אלו בדיוק חוקק סעיף 12 לחוק התאגידים המקים לעייריה את הזכות לגבי הותרתן בתוקף של עילות תביעה שהיו קיימות לה עובר להקמת התאגיד. העוררים הגישו תגובתם וטענו כי העירייה מנסה להרחיב את היריעה ולצקת לסעיף 12 לחוק התאגידים תוכן שאינו קיים בו. לטענתם גם אם ייקבע כי ניתן להרחיב את תחולת הסעיף לגבי גביית חובות עבר על עילות שנוצרו לזכות העירייה טרם הקמת התאגיד, הרי שהכוונה להליכי גבייה כתוצאה מהליכי הוצל"פ או הליכים משפטיים. לטענת העוררים פרשנותה של העירייה עלולה להביא למצב אבסורדי שבו לדוגמא כל בעל נכס בהרצליה אשר יבקש אישור העדר חובות על פי סעיף 324 לפקודת העיריות ייאלץ לקבל אישור בנוגע להיטלי ביוב הן מהעירייה והן מתאגיד המים. כמו כן פרשנות זאת של העירייה תוביל לאבסורד נוסף בו העירייה תהא רשאית לגבות היטל ביוב אף בעוד שנים רבות עבור עבודות שביצעה בעבר ולא גבתה בגינן. לטענת העוררים העירייה אינה יכולה לטעון כי ההיטל נועד לממן ביצוע עבודות עבר, טענה המנוגדת למהות שיטת ההיטל. לפי שיטת ההיטל נושאים בעלי הנכסים בשטח שיפוטה של הרשות בחלק יחסי של כלל הוצאותיה בגין תשתית הביוב, בהתאם לשטחו או נפחו של הנכס. השיטה החליפה את שיטת דמי ההשתתפות לפיה נגבו חיובים בגין עבודות אשר שירתו את הנכס או באזור הגובל את הנכס. שיטת החיוב בהיטל בחוק הביוב עיגנה במסגרתה את העיקרון של החיוב חד פעמי בהיטל המבוסס על הרציונאל של השיטה לפיו מוטל חיוב בגין כלל ההוצאות הרשות לרבות עתידיות בגין אותה מערכת ביוב. לעניין זה הפנו העוררים לספרו של עופר שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות (כרך א) פרק 13 עמודים 324-325 (להלן: "ספרו של שפיר"). לטענת העוררים העירייה מחליפה בין דמי ההשתתפות בגין עבודות ביוב ספציפיות לבין היטל ביוב אשר מחושב כאמור על בסיס עלות עבודות הביוב ברחבי העיר כולה. עוד טוענים העוררים כי הרציונאל של חוק תאגידי המים הוא לתת לתאגיד לגבות כספים, כדי לאפשר את החזקת משק המים והביוב ופיתוחו בשנים הבאות. עמדת העירייה כי תשלום היטל הביוב צופה פני עבר ומשולם, כדי לממן עבודה שבוצעה סותרת את תכלית החוק והרציונל של חוק תאגידי מים ורציונאל היטל הביוב. עצם גביית ההיטלים והעברתם לקופת העירייה פוגעת בתאגיד וביכולתו למלא את חובותיו ובהן השקעה עתידית בתשתיות המים והביוב. לטענת העוררים סעיף 139 לחוק התאגידים עוסק בהתנהלות השוטפת מעת הקמת התאגיד כבמקרה הנדון, ואילו סעיף 12 לחוק התאגידים עוסק בחובות, אשר נוצרו והתגבשו טרם הקמת התאגיד, קרי הליכי הוצל"פ או הליכים משפטיים. כל פרשנות אחרת מרוקנת מתוכן את סעיף 139 לחוק ככל שהיא מאפשרת המשך גבייה ומעורבות העירייה במשק הביוב אף לאחר הקמת התאגיד. העירייה הגישה תגובתה וטענה כי לשונו המפורשת של סעיף 12 לחוק התאגידים היא, כי כל עילת תביעה שהייתה קיימת בקשר לתפעול משק המים והביוב ולנכסי מערכות המים והביוב מטעם הרשות המקומית או נגדה תוסיף לעמוד בתקופה כאילו לא נעשתה העברת הזכויות והחובות למתן שירותים לתאגיד. על כן ומשנשמרת עילת תביעה בקשר לתפעול מערכת הביוב ונכסי הביוב, עסקינן גם בעילת תביעת חובות היטלי פיתוח המגיעים לרשות בגין עבודות התקנת תשתית שביצעה. לעניין זה הפנתה העירייה לפסק הדין בעניין ת.א. 4411/09 חב' הגיחון נ' עוזיאל,. שם קבע בית המשפט כי לתאגיד אין סמכות לתבוע חובות השייכים לעירייה טרם הקמת התאגיד. עוד מפנה העיירה להחלטת הוועדה בעניין טי.אף ג'י שם קבעה הוועדה כי עילת התביעה הקבועה בסעיף 12 חלה גם על תשלומים וחובות המגיעים לעירייה/לתאגיד/לתושב ואינה מחריגה תשלומי היטלי פיתוח. לטענת העירייה אין כל רלוונטיות לטענות העוררים לעניין שיטת ההיטל. שכן בהתאם לטענותיה בנסיבות בהן העבודות בוצעו על ידי העירייה, הרי שבהתאם לדין החל קמה לעייריה עילת תביעה לגביית היטל ביוב בגין ביצוע עבודות אלו, הנשמרת לה בהתאם לסעיף 12 לחוק התאגידים ואינה מועברת לתאגיד. עוד טוענת העירייה כי בנסיבות אלו בהן אין הסדרה של הסיטואציה של המקרה הנדון ראוי כי המחלוקות יידונו בפני הוועדה שהיא בעלת הידע והמומחיות. ככל שתקבע הוועדה כי אין הנושא בסמכותה ייאלצו הצדדים למצוא אכסניה מתאימה אשר אין לה המומחיות לדון בטענות הצדדים. במסגרת טענות הצדדים בחלק מהתיקים הופנתה הוועדה לתכתובות מייל שבוצעו עם עו"ד יסמין סער מהלשכה המשפטית של הרשות הממשלתית למים וביוב. לתכתובת זאת נתייחס בהמשך החלטתנו. דיון והכרעה המצב החקיקתי והשינוי בהסדרת אספקת המים והביוב עד לקבלתו של חוק תאגידי מים וביוב הוסדרו הנושאים של אספקת המים והביוב בחוק הביוב, אשר התווה את סמכותן של הרשויות המקומיות להטיל היטלי ביוב, לקבוע תעריפים להיטלים והסדיר את אופן גביית התשלומים. סעיף 28 לחוק הביוב הסדיר את סמכותה של הרשות המקומית להוציא דרישת תשלום להיטל ביוב, וסעיף 30 קבע, כי מקבל דרישת התשלום יכול להגיש ערר לוועדה על דרישת התשלום וזאת תוך המועדים הנקובים בחוק. בשנת 2001 נחקק חוק תאגידי המים, אשר קבע כי שירותי המים והביוב יועברו בהדרגה לתאגידי המים. מטרת החוק הייתה העברת סמכויות הרשויות המקומיות בכל הנוגע למערכות המים והביוב לתאגידי המים והביוב. הנימוקים לכך פורטו בדברי ההסבר להצעת חוק תאגידי המים (ה"ח תש"ס מס' 2823, עמוד 20): ".....הפעילות בתחום משק המים והביוב ברשויות המקומיות הושפעה במידה רבה מסדרי העדיפויות של השלטון המקומי וממצבו הכספי. כתוצאה מכך, במשך הזמן נוצר מצב שבו השירות הניתן במספר רב של רשויות מקומיות בארץ בתחום המים והביוב לוקה בבעיות רבות...... השינוי המהותי הדרוש והמוצע בהצעת חוק זו הוא הקמת תאגידי מים וביוב עירוניים או רב עירוניים באופן שיביא להפרדה מוחלטת של משק המים והביוב העירוני מיתר השירותים העירוניים, יאפשר טיפול בבעיות המימון והנטל הפיננסי שנוצרו, יאפשר התייחסות ארוכת טווח לתשתיות המים והביוב, ויפתור את מרבית הבעיות שפורטו לעיל. בחמש השנים האחרונות קיבלה הממשלה כמה החלטות ובהן נקבע המבנה הרצוי להפעלת משקי המים והביוב ברשויות המקומיות במסגרת של תאגידים עסקיים מפותחים. הסדרת הענף במבנה עסקי המבוסס על תאגידים נפרדים מחייבת חקיקת חוק אשר יאפשר העברת זכויות, חובות וסמכויות לתאגידים שיוקמו ויסדירו את הפיקוח על תאגידים אלו ואת מערכת היחסים בין הגורמים השונים הקשורים לאספקת השירותים". במסגרת חוק ההתייעלות, אשר נכנס לתוקפו ביום 15.07.09, הוחלט במסגרת סעיף 75(2) על ביטול הפרק השלישי לחוק הביוב מכוחו פועלת ועדה זאת. סעיף 76 לחוק ההתייעלות קבע הוראות מעבר, כאשר סעיף 76(ג) קובע, כי הוראות הפרק השלישי לחוק הביוב ימשיכו לחול לאחר תחילתו של חוק זה במקרים הבאים : "(1)   לגבי רשות מקומית בלא תאגיד - נכנסו לתוקפם תעריפים שקבעה מועצת רשות המים והביוב לגבי אותה רשות מקומית לפי סעיף 15א(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), כנוסחו בסעיף 75 (1) לחוק זה, ואולם הוראות הפרק השלישי האמור בנוגע להגשת ערר או ערעור, ימשיכו לחול לגבי אותה רשות מקומית בנוגע להגשת ערר או ערעור בשל דרישת תשלום שנשלחה לצרכן לפני מועד כניסתם לתוקף של תעריפים אלה ובנוגע להליכים בקשר לערר או לערעור כאמור; (2)   לגבי איגוד ערים למים או לביוב - נכנסו לתוקפם תעריפים שקבעה מועצת רשות המים והביוב לגבי אותו איגוד ערים לפי סעיף 18(ב)(3) לחוק איגודי ערים, כנוסחו בסעיף71 (4)(ב) לחוק זה, ואולם הוראות הפרק השלישי האמור בנוגע להגשת ערר או ערעור, ימשיכו לחול לגבי אותה רשות מקומית בנוגע להגשת ערר או ערעור בשל דרישת תשלום שנשלחה לצרכן לפני מועד כניסתם לתוקף של תעריפים אלה ובנוגע להליכים בקשר לערר או לערעור כאמור; (3)   לגבי רשות מקומית אחרת - חלות לגביה הוראות סעיף 139(ב) לחוק תאגידי מים וביוב". מנוסחו של סעיף 76(ג) לחוק ההתייעלות עולה כי המקרה הנדון של רשות מקומית אשר יש לה תאגיד מים נופל לגדרו של סעיף 76(ג)(3) המתייחס ל"רשות מקומית אחרת", והקובע כי על "רשות מקומית אחרת" יחול סעיף 139(ב) לחוק תאגידי המים. סעיף 139 לחוק תאגידי המים אשר עניינו ביטול סמכויות הרשויות המקומיות קובע כדלהלן: "139. (א) החל ביום תחילת פעילות החברה תהיה כל אחת מן הרשויות המקומיות שבתחום החברה (להלן - הרשות המקומית) משוחררת מחובותיה לאספקת שירותי מים ושירותי ביוב וכן מחובותיה לביצוע פעילות נוספת שהיא העבירה לחברה, ויינטלו ממנה סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם ולהטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם; ואולם אין בכך כדי לגרוע מחובות הרשות המקומית כבעלת מניות בחברה. (ב) בלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א), הרשות המקומית לא תפעל, לענין אספקת שירותי מים ושירותי ביוב ולענין שהיא העבירה לחברה, כאמור בהוראות החוקים האלה ובתקנות ובחוקי העזר שהותקנו מכוחם, לפי הענין: (1) סעיפים 235(2), 237 ו-238 לפקודת העיריות; (2) סעיף 147 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950, ולצו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג-1953, וסעיף 63(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958; (3) פקודת העיריות (אספקת מים); (4) חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962." סעיף 139לחוק תאגידי מים וביוב קובע כאמור, כי רשות מקומית שיש לה תאגיד מים וביוב יינטלו ממנה סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם של שירותי ביוב ולהטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם. במקרה הנדון העררים הוגשו לוועדה לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות (אשר נכנס לתוקפו ביום 15.07.09). כמו כן מדובר ברשות מקומית, אשר יש לה תאגיד מים (אשר התאגד על פי טענת המשיבה כבר ביום 01.09.09). השינוי בסמכותה של הוועדה לאור השינוי בחוק השאלות העומדות במחלוקת בין הצדדים הן: האם לוועדה יש סמכות לדון בדרישת תשלום שהוציאה העירייה לאחר המועדים לעיל, בטענה כי העירייה ביצעה את העבודות ונושא זה לא הועבר לתאגיד, וכן לדון בדרישת תשלום אשר ששלחה העירייה עוד טרם המועדים לעיל, ואשר הערר בגינה הוגש לאחר מועדים אלו. ראשית נציין כי הוועדה סבורה כי דרישות תשלום, אשר הוצאו טרם כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות הכלכלית וכן טרם הקמתו של תאגיד המים בשטחה של העירייה, אין מניעה כי אלו יידונו על ידי הוועדה. לא מצאנו בטענות הצדדים כל נימוק המצדיק קביעה כי דרישות מעין אלו לא יידונו במסגרת הוועדה. אין מחלוקת כי אילו הערר בגין דרישות תשלום אלו היה מוגש לוועדה במועד לא הייתה מועלית טענה לעניין חוסר סמכות. עצם הסכמת הצדדים להאריך המועד להגשת הערר על דרישות התשלום אינה משנה את העובדה כי דרישת התשלום נעשתה בהתאם לדין הנוהג, ועל כן יש לדון בה בהתאם לכללים הקבועים בחוק הביוב, לרבות בנושא הגשת הערר לוועדה. על כן הוועדה קובעת כי דרישת התשלום משנת 2006 בתיק התעשייה הצבאית הוצאה כדין ובסמכות הוועדה לדון בו. בהתייחס לדרישות התשלום אשר הוצאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות ולאחר שהוקם תאגיד בשטחה של הרשות המקומית, הוועדה סבורה כי לאור תכליתו ומטרתו של חוק התאגידים יש לקבל את טענות העוררים כי העירייה אינה יכולה להמשיך ולהוציא דרישות תשלום בגין היטלי ביוב. כפי שצוין לעיל, מטרתו של חוק תאגידי המים והביוב הייתה לאפשר פיתוח של משק המים והביוב, אשר ההשקעה בו הושפעה מסדרי העדיפויות של השלטון המקומי וממצבו הכספי. החוק נועד לבצע הפרדה בין השלטון המקומי למשק המים כך שהכספים אשר יתקבלו יושקעו אך ורק תשתיות המים והביוב. לעניין זה ראו ספרו של שפיר בעמוד 327 : "תכליתו המובהקת של החוק (חוק התאגידים- הוועדה) היא להוציא מידיה של הרשות המקומית את השליטה בהכנסות הייעודיות האמורות לשמש לטובת מערכות המים והביוב ולמנוע את "זליגתן" לקופה הכללית של הרשות. את זאת נדרש השלטון המרכזי להשיג באמצעות הפרדה מוחלטת של משקי המים והביוב ובאמצעות העברת האחריות עליהם וכן את ניהולם לישות משפטית נפרדת, היא תאגיד, ותוך הצבת הגבלות חוקיות קפדניות על גדר סמכותה של הרשות המקומית למשיכת כספים מאותה ישות, אם בתמורה עבור פעילות או נכסים ואם כדיווידנד או דמי ניהול". לשם ביצוע הפרדה זאת נקבעו בחוק תאגידי המים הוראות שונות שעניינן העברת הנכסים והזכויות בכל הנוגע לתשתיות המים והביוב. סעיף 9 לחוק תאגידי המים, שעניינו בהעברת הנכסים לתאגיד המים, קובע, בין היתר, כי: "רשות מקומית שהקימה חברה, לבדה או יחד עם רשויות מקומיות אחרות, תעביר לחברה את כל זכויותיה בנכסים התפעוליים ששימשו ערב הקמת החברה את משק המים והביוב של הרשות המקומית, לרבות מערכת המים ומערכת הביוב......". סעיפים 10, 11 לחוק תאגידי המים מסדירים את נושא העברת הנכסים והסכמים והתחייבויות מהרשות לתאגיד. סעיפים אלה קובעים כי הרשות תעביר לתאגיד את זכויותיה וסמכויותיה לפי הסכמים, התקשרויות ועסקאות בכל הנוגע להפעלת מערכות המים והביוב ולמתן שירותי המים והביוב עובר ליום תחילת פעילות התאגיד. מיום פעילות התאגיד, יהיו הזכויות והסמכויות נתונות לתאגיד, והחובות וההתחייבויות המוטלות על הרשות המקומית לפי ההסכמים יהיו מוטלות על התאגיד והוא יבוא במקום הרשות המקומית לכל דבר, על אף האמור בכל חוזה ובדיני המחאת חיובים. סעיף 11 לחוק קובע את זכותה של הרשות המקומית לקבל תמורה בשל נכסים אלו, תמורה אשר תקבע לאחר התייעצות עם הממונה. סעיף 12 לחוק תאגידי המים שעניינו תביעות ועילות, והוא במחלוקת בין הצדדים קובע כך: "12.(א) כל תביעה שהיתה תלויה ועומדת מטעם הרשות המקומית או נגדה לפני יום תחילת פעילות החברה בקשר לתפעול משק המים והביוב, לנכסי מערכות המים והביוב או בקשר לרישיונות, להסכמים, להתקשרויות או עסקאות כאמור בסעיפים 8 עד 11, וכן כל עילה של תביעה כזו שהיתה קיימת אותו זמן, יוסיפו לעמוד בתוקפן כאילו לא נעשתה ההעברה האמורה. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) ובדיני המחאת חיובים, רשאי הממונה להורות או לאשר כי לענין תביעות או עילות מסוימות, או סוגי תביעות ועילות, תבוא החברה במקום הרשות המקומית, ואולם אם קבע בית המשפט, לבקשת תובע או מבקש, כי הדבר פוגע פגיעה מהותית בזכויותיו, רשאי בית המשפט לצוות כי הרשות המקומית תמשיך להיות צד לתביעה יחד עם החברה". טוענת העירייה, כאמור, כי יש לפרש את סעיף 12 כמאפשר לה להמשיך ולהוציא דרישות תשלום בגין עבודות שביצעה ותשתיות שהקימה. לעניין זה טוענת העירייה כי בהתאם לפסיקה מועד ביצוע העבודות הוכר כמועד בו התגבש החיוב ועל כן היא רשאית להוציא דרישות תשלום בגין עבודות עבר. באשר לפרשנותו של סעיף 12 לחוק, הוועדה סבורה, כי פרשנות, המקבלת את טענת העירייה, כי היא רשאית להמשיך ולגבות היטלי ביוב בגין עבודות שבוצעו בעבר, אינה מתיישבת הן עם תכליתו של חוק תאגידי המים והן עם שיטת היטל הביוב. לעניין בדיקת תכלית החקיקה כפרשנות ללשון החוק ראו ספרו של אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות בחקיקה, (1993), עמ' 85 : "כלל התכלית קובע כי את לשון החקיקה יש לפרש באופן שיגשים את תכליתה. מבין המשמעויות (הלשוניות) השונות שהטקסט החקיקתי סובל (כיצירה לשונית) יש לבחור באותה משמעות (משפטית) המגשימה את התכלית המונחת ביסוד הטקסט החקיקתי. אם מספר משמעויות (לשוניות) מגשימות את תכליתו של הטקסט החקיקתי, יש לבחור באותה משמעות אשר יותר מכל משמעות אחרת מגשימה באופן המלא ביותר את תכליתה של חקיקה. זהו כלל התכלית, אשר מעמיד את התכלית ככלל הפרשנית המרכזי. זוהי אמת המידה העיקרית על פיה ניתן מובחן לטקס משפטי. זהו כוכב הצפון של הפרשנות, והציר עליו היא סובבת. זהו "עקרון העל" של הפרשנות". במקרה הנדון תכליתו של החוק עולה כבר בסעיף 1 לחוק תאגידי המים והביוב, שהוא סעיף המטרות הקובע כי מטרת החוק היא, בין היתר, "להבטיח ייעוד של ההכנסות ממתן שירותי אספקת מים וביוב לצורך השקעות במערכות המים והביוב, הפעלתן ומתן השירותים" (לעניין בחינת סעיף המטרה של החוק, כסעיף אשר מדגיש את מה שנראה למחוקק מרכזי ראו ספרו של אהרן ברק, פרשנות במשפט, בעמ' 305-304). מטרה זאת של החוק נלמדת גם מהצעת החוק אליה הפנינו לעיל ואשר ציינה, כי החוק נועד להביא להפרדה מוחלטת של משק המים מיתר השירותים העירוניים, דבר שיאפשר טיפול בבעיות המימון והנטל הפיננסי שנוצרו. מטרת החוק להביא הסדרת הענף והעברת זכויות, חובות וסמכויות לתאגידים שיוקמו יסדירו את הפעלת משק המים והביוב ואף יצר מנגנון פיקוח בנושא זה. הוועדה סבורה כי פרשנות נכונה של החוק המקיימת את תכליתו של החוק לאפשר השקעה במערכות המים והביוב וכן הפרדה מוחלטת של משק המים מהעיריות, מחייבת קביעה כי העיריות אינן יכולות, לאחר הקמת התאגיד וכניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות, להמשיך ולהוציא דרישות תשלום, וכי הוצאת דרישות תשלום החל ממועד הקמת התאגיד ואילך אינה יכולה להיות "תביעה" או "עילת תביעה" כקבוע בסעיף 12 לחוק תאגידי המים. הוועדה מקבלת את טענות העוררים כי פרשנותה של העירייה לפיה היא רשאית להמשיך ולהוציא דרישות תשלום גם לאחר הקמת התאגיד סותרת את מטרת החוק להעביר כל הסמכויות וכל התשתיות שהותקנו לידי התאגיד. כפי שטוענים העוררים בצדק אם נפרש את סעיף 12 כפרשנות העירייה יוכלו התאגידים להוציא דרישות תשלום רק לחלק מזערי ביותר מהנכסים הנמצאים בתחומי הרשות, דבר אשר לא יאפשר לתאגיד לקבל מימון הנדרש על מנת להפעיל, לבנות ולתחזק את התשתיות המשמעותיות ביותר המצויות, החל ממועד הקמתו, בתחום סמכותו. בנוסף הוועדה מקבלת את פרשנות העוררים, כי ממועד הקמת התאגיד, לו המחתה העירייה את זכויותיה ונכסיה, בהתאם לסעיף 10 לחוק תאגידי המים, ואילך, הרי משבוצעה המחאה של זכויות ונכסים, אין עוד לעירייה כל זכויות ונכסים משל עצמה ולכן היא אינה יכולה להוציא דרישות תשלום חדשות להיטל ביוב או לקבל כספים מכוח דרישות אלה. הוועדה כאמור קיבלה את טענת העירייה כי היא רשאית להמשיך ולגבות דרישות תשלום אשר הוצאו טרם הקמת התאגיד וכן טרם כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות הכלכלית. אנו סבורים כי פרשנות זאת מתיישבת עם סעיף 12 לחוק תאגידי המים כי "תביעה תלויה ועומדת" או "עילת תביעה", שיש לפרשה כדרישת תשלום שהוצאה, לפני יום תחילת פעילות התאגיד, ימשיכו לעמוד לה. היות ועירייה הוציאה את דרישת התשלום הראשונה בתיק התעשייה הצבאית, בשנת 2006, מועד בו הייתה לעירייה הזכות על פי דין להוציא דרישות תשלום, הרי שיש לראות בדרישת תשלום זאת כ"עילת תביעה" אשר לא הומחתה לתאגיד המים. הוועדה מקבלת את טענות העוררים כי סעיף 12 לחוק התאגידים אינו מדבר על סמכות העירייה להשית חיוב חדש. סמכותה של העירייה להשית חיוב בהיטל היא סמכות שעל הרשות המנהלית להפעיל אותה מכוח חיקוק מפורש, וסמכות זאת ניטלה ממנה כאמור בהתאם לחוק תאגידי המים והביוב והועברה לתאגיד המים. בהתייחס לטענת העירייה כי בהתאם לפסיקה מועד ביצוע העבודות הוכר כמועד בו התגבש החיוב, הרי שאין בטענה זו כדי לסייע לעירייה. השאלה הנבחנת במקרה הנדון, היא זכותה של העירייה להמשיך ולהוציא דרישות תשלום בגין היטלי ביוב, וזאת לאחר שהוחלט כי נושא זה יופקע מידי הרשויות המקומיות ויועבר לידי תאגידי המים. עצם זכאותה של העירייה בעבר להוציא דרישות תשלום אינה עומדת לה עוד מעת תיקון החקיקה, אשר שלל ממנה את הזכות להוציא דרישות תשלום בכל הנוגע להיטלי הביוב וזאת מעת כניסתו לתוקף של חוק התאגידים. עוד תציין הוועדה כי היא מקבלת את טענות העוררים כי פרשנות העירייה לפיה היא רשאית להמשיך ולהוציא דרישות תשלום בגין עבודות ביוב שבוצעו טרם כניסת התאגיד תוביל למצב בו רשויות מקומיות ימשיכו להוציא דרישות תשלום שנים רבות לאחר תחילת פעילות התאגידים, והיא מנוגדת לתכליתו של חוק התאגידים. משמעו של דבר זה הוא כי הכספים אשר גובה העירייה ואשר מטרתם השקעה חוזרת בתשתיות המים והביוב ייכנסו לכיסה של העירייה אשר אינה עוסקת עוד בטיפול בתשתיות אלו ויגרעו מכיסם של התאגידים דבר שיגרור הרעה בטיפול בתשתיות המים והביוב. טוענת העירייה, כאמור, כי יש לפרש את סעיף 139(ב) לחוק התאגידים, כך שהוא חל רק לגבי עניינים שהועברו לתאגיד. על כן והיות והנושא הנדון לא הועבר לתאגיד לא בוטל הפרק השלישי לחוק הביוב בעניינו וניתן להוציא דרישות תשלום, אשר הערר עליהן יוגש לוועדה זאת. גם פרשנות זו אינה מקובלת על הוועדה. ראשית נציין כי אנו מקבלים את טענת העוררים כי סעיף 139(ב) לחוק התאגידים מציין בצורה מפורשת כי הוא חל "בלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף 139(א)", משמע, סעיף 139(ב) לחוק התאגידים חל בכפוף לאמור בסעיף 139(א) לחוק התאגידים, אשר מפקיע את זכותה של הרשות המקומית להטיל ולגבות תשלומים ביחס לשירותי מים וביוב. לעניין משמעות התוספת של סעיף 139(ב) לחוק התאגידים, ראו את הצעת החוק בה הסעיף המקביל היה סעיף 137 לחוק ושם צוינו בדברי ההסבר הדברים הבאים: "עם הקמתה של החברה והעברת משק המים והביוב של רשות מקומית לאחריותה של החברה, משוחררת הרשות המקומית מחובותיה לאספקת שירותי מים וביוב, וניטלות ממנה סמכויותיה בעניינים אלה. מוצע להבהיר עיקרון זה בחוק, ולציין במיוחד כמה הוראות חיקוקים שלא יחולו עוד במקום שבו הוקמה והחלה לפעול חברה....." (ההדגשה אינה במקור-הוועדה). שם מפורט גם חוק הרשויות המקומיות ביוב. מעיון בהצעת החוק עולה כי הוספת סעיף זה נועדה להוות הבהרה וחיזוק לעניין החוקים, אשר יפסיקו לחול, שעה שתאגיד המים מתחיל לפעול בתחומה של הרשות. עוד נציין כי פרשנותה של העירייה לפיה רק עניינים שהעבירה לתאגיד אינם נמצאים עוד בסמכותה, מובילה לאיון חוק התאגידים, שכן הדבר משאיר לעירייה את שיקול הדעת אילו נושאים להעביר לתאגיד, דבר המנוגד הן לנוסח החוק והן לתכליתו. בנוסף לכל האמור, הוועדה מוצאת, כי טענתה של העירייה, לפיה יש לה הסמכות להמשיך ולדרוש תשלום של היטל ביוב, היות והיא ביצעה את העבודות, אינה מתיישבת עם שיטת ההיטל הנהוגה בהתאם לחוק הביוב. לעניין שיטת ההיטל מציין שפיר בספרו בעמודים 114-115 את הדברים הבאים: "...שיטת ההיטל מנתקת עצמה מעבודת תשתית או מקטע תשתית ספציפיים, באשר החיוב על פיה אינו מיועד לכסות עלויותיה של עבודה מסוימת דווקא. מושא התייחסותה החליפי של שיטת ההיטל איננו עבודת התשתית הספציפית, אלא בעיקרו כלל הוצאותיה הנוכחיות והעתידיות, ולעיתים אף הקודמות, של הרשות המקומית בגין עלויותיה הגלובליות של מערכת תשתית מוניציפאלית ספציפית. במסגרת זאת מובאים בחשבון כל מרכיבי עלויותיה של המערכת, לרבות הוצאות עקיפות. ........ חיוב על פי שיטת ההיטל מנתק את זיקת המימון שבין התשלום המשולם על ידי החייב לבין עלותה הריאלית של התשתית הספציפית המשמשת אותו או שגובלת בנכסו". בשונה משיטת ההיטל בשיטת דמי ההשתתפות בעלי הנכסים מקבלים דרישות תשלום, אשר אמורות לממן את העבודה שבוצעה עבורם. הסכום המהווה בסיס לחיוב בעלי הנכסים הוא סכום עלותה בפועל של עבודת התשתית מושא החיוב (ספרו של שפיר בעמוד 111). בעוד שחיוב על פי שיטת דמי ההשתתפות מוטל כנגד עלות ביצועה בפועל של עבודה ספציפית, בחיוב על פי שיטת ההיטל אין כל זיקת מימון ישירה בין הטלתו ותשלומו של חיוב לבין ביצועם של שירות או של עבודה מסוימים על ידי הרשות המקומית תמורת החיוב הנגבה על ידה. סכום החיוב נכנס לקופתה של הרשות המחויבת באופן כללי לנצלו למטרת פיתוחה והקמתה של אותה מערכת תשתית שלטובתה הוא נגבה (ראו ספרו של שפיר בעמודים 121-122). בגביית היטל ביוב נוהגת שיטת ההיטל, ולפיכך אין זיקת מימון ישירה בין הטלתו על מקבל הדרישה לבין ביצוע עבודות או שירות מסוימים, ולכן אין הצדקה, כי העיייה תמשיך לגבות תשלומים עבור שירותים שהיא אינה אמורה לספק יותר, ואשר הועברו לאחריות התאגידים. בהתייחס לפסק הדין בעניין ת.א. 4411/09 חב' הגיחון נ' עוזיאל,. הרי שלדעת הוועדה אין בהם כדי לסייע לעירייה. אין המדובר בפסק דין של ועדת ערר, אשר דן לגופן של טענות, כפי שהועלו במקרה הנדון, אלא המדובר בפסק דין חלקי בתביעה אזרחית שהגיש תאגיד מים בגין חובות בהקשר לאספקת מים ושירותי ביוב. שם קבע בית המשפט כי לתאגיד אין הרשות לגבות חובות ישנים לעירייה, וזאת בשונה מהמקרה הנדון בו השאלות שעלו הן סמכותה של העירייה להוציא דרישות תשלום לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות ולאחר הקמתו של תאגיד בשטחה של העירייה. בהתייחס לפסק הדין בעניין אנור, הוועדה סבורה כי קיים שוני מהמקרה הנדון. במקרה של אנור, העירייה טענה, כי יש לסלק הערעור על הסף מחוסר סמכות וכי הסמכות להטלת היטל ביוב היא לתאגיד המים. באותו מקרה העירייה אשר העלתה את טענת חוסר הסמכות שהיא זאת שהוציאה את דרישת התשלום ואף ציינה את זכותה של העוררת להגיש ערעור לוועדה בהתאם לחוק הביוב. באותו עניין קבעה הוועדה, ובית משפט המחוזי אימץ את קביעתה, כי דרישת התשלום יוצרת מניעות כלפי העירייה לטעון שמי שפעל בהתאם לדרישה שהיא עצמה דרשה והגיש ערר לועדת הערר פעל שלא כדין. באשר לפרשנות סעיף 139 לחוק התאגידים, הרי שהוועדה סבורה כי לאור האמור לעיל הפרשנות התכליתית, אשר הוצעה על ידי הוועדה, היא הפרשנות אותה יש לאמץ במקרה הנדון. בהתייחס לתכתובות המייל עם עו"ד יסמין סער מהלשכה המשפטית של הרשות הממשלתית למים וביוב, נציין כי אין בתכתובות אלו כדי לסייע לצדדים. תכתובות אלו אינן קובעות את סמכותה של העירייה והוועדה, אלא הדין. ממילא אין בהם גם הודעה רשמית של הרשות. באשר לבקשת חלק מהעוררים לצרף את תאגיד המים כצד לתיק וכן בקשתם לחייב העירייה להמציא את ההסכמים אשר נחתמו עם התאגיד, ואשר מהם ניתן להבין מה היו ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים, נציין כי לא מצאנו כי דרישה זו רלוונטית להחלטתנו. אופן ההתחשבנות בין התאגיד לעירייה אינו בעניינה או בסמכותה של הוועדה, אלא היא דנה במצב החקיקתי ובסמכותה של העירייה להוציא דרישות תשלום. ככל שלטענת העירייה נושא זה לא הוסדר בינה לבין התאגיד פתוחה הדרך בפנייה להסדיר זאת, כמובן, ללא התערבות הוועדה. סוף דבר הוועדה קובעת כי דרישת התשלום משנת 2006 שהוצאה בתיק התעשייה הצבאית בסמכותה. יתר דרישות התשלום הוצאו על ידי העירייה שלא בסמכות ולפיכך אינן בסמכות הוועדה, ועל כן יש למחוק העררים בשל חוסר סמכות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים תוך 45 יום מקבלת ההחלטה. עירייהאגרות והיטלי פיתוחהיטל ביובביוב