פתח דבר 1. בפני עתירה מתוקנת בשנית כנגד החלטה מיום 27/6/10 של ראש רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול במשיב (להלן: "ראש הרשות"), על יסוד המלצה מאותו יום של הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים (להלן: "הוועדה" או "הוועדה הבינמשרדית"), ולפיה נדחתה בקשת העותרת לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים. הרקע העובדתי וההליכים המשפטיים 2. העותרת, ילידת 1989, נתינת גאנה, התייתמה בילדותה משני הוריה. אחיה הגדול לקח אותה עימו, ויחד הגיעו לישראל בשנת 2002, כשהעותרת עודנה ילדה רכה בשנים, בת 13. לא עבר זמן רב ואחיה גורש מהארץ, כשהעותרת נותרה כאן לבדה. העולם לא האיר לעותרת פנים. היא חיה בשולי החברה, ללא כל משפחה ותמיכה, ללא כל בטחון קיומי, ואף מבלי שזכתה ללמוד בבית ספר ולרכוש השכלה או מקצוע. 3. בשנת 2004, בהיותה בת 15 בלבד, נעצרה העותרת כשוהה בלתי-חוקית. לאחר שני דיונים בביה"ד למשמורת, ומשנוכח ביה"ד שהעותרת קטינה ונטושה, הורה ביה"ד על שחרורה של העותרת, כאשר נציג הקהילה הגנאית בישראל מר קומסון לקח אותה תחת חסותו. מר קומסון ניסה, אך לא הצליח, לאתר כל בני משפחה או קרובים של העותרת בארץ ובחו"ל; והעותרת נותרה כמקודם לבדה בעולם. 4. בהמשך לכך, במהלך שנת 2005, שבו הרשויות ועצרו את העותרת, אף שהיא עודנה קטינה, כבת 16. עניינה של העותרת שב והתברר בפני ביה"ד למשמורת, אך היא לא שוחררה; וגם עתירה שהגישה לביהמ"ש לעניינים מנהליים בת"א נדחתה. 5. רק ביום 9/6/05 שוחררה העותרת בשנית, לפי צו ביניים שניתן בביהמ"ש העליון, במסגרת ערעור שהגישה (באמצעות ארגוני זכויות אדם) על פסק-דינו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים. מאז יוני 2005, ומכוח אותה החלטה של ביהמ"ש העליון, וכל עוד נמשכו הליכי הערעור משך מספר שנים, שהתה העותרת בישראל כחוק. 6. בסוף שנת 2008 נמחקו ערעורה של העותרת וערעוריהן של קטינות זרות נוספות (שהדיון בהם אוחד) - כיון שכולן נעשו במהלך השנים לבגירות, והעניין שעמד ביסוד הערעורים (זכויותיהן כקטינות) הפך לתיאורטי. ביהמ"ש העליון קצב למערערות 3 חודשים להתארגנות לצורך עזיבה, וזאת בהנחה כי אלו שטרם עזבו מתכננות בלאו הכי לעשות כן. מכל מקום, העותרת, שהייתה כבר לבגירה אך נותרה בודדה ללא כל משפחה וקרובים בעולם כולו - נשארה בישראל, כאשר מפברואר 2009 ואילך לא היה עוד בידיה כל היתר שהייה כדין. 7. ראוי לציין, כי משך כל התקופה, מאז הגיעה לארץ בשנת 1989 כילדה בת 13, עד להיותה להיותה לבגירה בת 18 בשנת 2007, והלאה עד להיותה כבת 20 בעת פקיעת צו הביניים בשנת 2009 - העותרת חיה במדינת ישראל בשוליה של החברה כאמור לעיל, וזאת מבלי שגורם שלטוני כלשהוא מטפל בעניינה ודואג להבטיח את שלומה, מחייתה וחינוכה. כך, למרות שבמשך מרבית התקופה הייתה העותרת קטינה; היא שהתה בישראל כדין מכוח החלטות שיפוטיות (שהאחרונה שבהן הייתה של ביהמ"ש העליון); ורשויות השלטון היו מודעות מכוח אותם הליכים לשהותה כאן, ולהעדר כל מסגרת מוסדרת לקיומה ולחינוכה. 8. בינואר 2010, בחלוף פחות משנה מפקיעת צו הביניים, ובטרם מלאו לעותרת 21 שנים, נעצרה העותרת בשלישית. הפעם לא שוחררה העותרת - גם לאחר דיון בביה"ד למשמורת, וגם לאחר פניה של ב"כ החדש למשיב. 9. או אז, בראשית מרץ 2010, הוגשה העתירה המקורית בתיק זה, ועימה בקשה לשחרור. לאחר דיון, ושלא בהסכמה, שוחררה העותרת בצו ביניים. אלא שדווקא לעצם העניין הגיעו הצדדים להסדר דיוני כבר בראשית ההליכים. הוסכם שהעותרת תגיש למשיב תוך ימים ספורים בקשה למעמד מטעמים הומניטאריים, וכי המשיב יעביר את הבקשה להחלטת ראש דסק, תוך "דילוג" על השלב הראשון של בחינת הבקשה בלשכה מקומית של המשיב. עוד הוסכם, שתיק העתירה יישאר "פתוח", וככל שהבקשה תידחה ע"י ראש הדסק ולא תועבר לוועדה הבינמשרדית, תוכל העותרת להגיש עתירה מתוקנת. הצדדים פעלו כמוסכם, העותרת הגישה את בקשתה למעמד, המשיב העביר זאת לטיפולה של ראש דסק צפון, והכל בלוחות זמנים מיידיים. 10. ביום 24/3/10 החליטה ראש הדסק לדחות את בקשת העותרת על-הסף, ולא להעבירה להמשך בירור בפני הוועדה הבינמשרדית. בעקבות זאת, ובהתאם להסדר הדיוני, הגישה העותרת עתירה מתוקנת. בהמשך לכך הגיעו הצדדים להסדר דיוני נוסף ומשלים - כי ככל שאראה לקבל את העתירה המתוקנת, אורה על העברת הבקשה לוועדה הבינמשרדית, כאשר תיק העתירה נותר "פתוח"; וככל שהוועדה תידחה את הבקשה, תוכל העותרת לתקן את עתירתה פעם נוספת, ואז יובא העניין להכרעתו הסופית של ביהמ"ש. 11. ביום 25/5/10, לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ואת החלטת ראש הדסק לגופה, הוריתי על ביטולה, ובהתאם להסדר הדיוני המשלים העברתי את בקשת העותרת לוועדה הבינמשרדית. 12. ביום 27/6/10 התכנסה הוועדה הבינמשרדית והמליצה לדחות את בקשת המעמד של העותרת; ובו ביום החליט ראש הרשות לאמץ את המלצת הוועדה ולדחות את בקשת העותרת. ראש הרשות העמיד את החלטתו על שני שיקולים מרכזיים: ראשית, שהעותרת התנהלה בחוסר תום לב לאורך השנים - תוך שהשתהתה זמן רב בפניה לרשויות לצורך הסדרת מעמדה; ובכך שטענה לראשונה לטעמים הומניטאריים רק בעת מעצרה בשלישית (המעצר שהביא לעתירה זו). שנית, שאין בשהותה רבת השנים של העותרת בישראל משום טעם הומניטארי המצדיק מתן מעמד בישראל לעותרת, והיא תוכל להמשיך ולחיות את חייה כבגירה בארצה (גאנה). עוד ציין ראש הרשות, שאין הוא בוחן את עניינה של העותרת בגדר החלטת הממשלה 156 בדבר ילדי זרים, משום שהעותרת לא ביקשה זאת במועד. 13. בעקבות ההחלטה האמורה, ובמסגרת ההסדר הדיוני המשלים, הגישה העותרת את עתירתה המתוקנת בשנית. המשיב הגיש תגובה מקדמית, וויתר על הזכות לכתב תשובה. העותרת הגישה, בהסכמה, תשובה לתגובה. בהמשך לכך, פעם אחת בהמלצתי ופעם נוספת בעקבות מגעים ישירים ובלתי-פורמאליים בין ב"כ הצדדים, בחן המשיב את עמדתו מחדש (והוא ראוי לשבח על עצם נכונותו לעשות כן) - אך בסופו של דבר נותר המשיב איתן בדעתו. טענות הצדדים 14. ב"כ העותרת תקף את החלטת ראש הרשות, ואת ההליך שקדם לכך בוועדה הבינמשרדית, בכמה מישורים. במישור "הפרוצדוראלי" טען ב"כ העותרת לאי-תקינות ההליכים בוועדה בהתאם להוראות הנוהל המסדיר את פעולתה - וזאת בשל אי-הבאת מלוא החומר בפני חברי הוועדה, העדר דיון ענייני והבעת דעות, העדר נימוקים מפורטים (הן של הוועדה בכללותה, והן של כל חבר בנפרד), והעדר תיעוד הולם של ההליך. במישור "המהותי" טען ב"כ העותרת מספר טענות: ראשית, שהחלטת ראש הרשות מסתמכת בעיקרה על נימוקי ראש הדסק בהחלטה מתחילת הדרך, אף שנימוקים אלו נפסלו כבר כבלתי-סבירים בהחלטת ביהמ"ש מיום 25/5/10. שנית, שהחלטת ראש הרשות לוקה בחוסר סבירות קיצונית ובשרירות, משום שהתעלמה ממכלול הנתונים, ולא נתנה כל משקל, או למצער משקל ראוי, לנסיבות האישיות של העותרת, המקימות טעם הומניטארי מובהק. ושלישית, שהחלטת ראש הרשות לוקה בהפליה פסולה, לנוכח מתן מעמד מטעמים הומניטאריים לשני זרים אחרים שנסיבותיהם הן כשל העותרת, ואשר גם הם הגיעו לישראל כקטינים נטושים ובגרו כאן. 15. מנגד טענה ב"כ המשיב שאין ממש בטענות העותרת, וכי מכל מקום אין להתערב בהחלטת ראש הרשות בנסיבות העניין. באשר לפגמים הפרוצדוראליים הנטענים השיבה ב"כ המשיב, כי כל החומר הובא בפני הוועדה, והכל נשקל עניינית, וכי אין לדקדק עם הוועדה בכל "דקדוקי הפרוצדורה". באשר לטענות המהותיות הקדימה ב"כ המשיב וטענה, שלא ייתכן שראש הרשות והוועדה יהיו מנועים מלשקול שיקולים ששקלה לפניהם ראש הדסק, אף שביהמ"ש פסל אותם - משום ש"הפסילה" הייתה רק בהקשר לסילוק הבקשה על הסף; ומשום שאילו סבר ביהמ"ש שאין מה לבחון ולשקול עניינית, לא היה מורה על העברת העניין לוועדה, אלא מסיים את העניין כבר אז. לעצם הטענות המהותיות השיבה ב"כ המשיב, שלא נפל כל פגם בנימוקי ראש הרשות, משום שאמנם אין בנסיבותיה האישיות של העותרת כל טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן מעמד, במיוחד כאשר היא נהגה בחוסר תום לב לאורך השנים. ב"כ המשיב אף הפנתה לפסיקה, שאין בשהות ממושכת בישראל כשלעצמה כדי להוות טעם הומניטארי מיוחד שכזה. לעניין ההפליה השיבה ב"כ המשיב, כי יש לאבחן בין אותם שני זרים לבין העותרת - משום שהם, שלא כעותרת, הגישו בקשות לפי החלטת הממשלה 156 בעניין ילדי זרים. בנוסף לכל אלו טענה ב"כ המשיב, שהביקורת השיפוטית בסוגיית המעמד מטעמים הומניטאריים מצומצמת במיוחד, ומידת ההתערבות בהחלטות הרשות מוגבלת אף יותר מהמקובל במשפט המנהלי באופן כללי - וזאת משום שיקול הדעת הרחב במיוחד שניתן לרשות המבצעת בתחום זה בשל טיבו ומהותו. 16. ב"כ העותרת ענה בתשובתו, שדווקא הנסיבות האישיות של העותרת מצדיקות מתן מעמד מטעמים הומניטאריים לפי הפסיקה - כיון שלא מדובר רק בשהות ממושכת אלא בהיותה קטינה ונטושה. עוד הוסיף, שב"כ המשיב אינה יכולה להשלים את שהחסירו ראש הרשות והוועדה, ואין היא יכולה לנסות לאבחן ולדחות את טענת ההפליה לגופה, כאשר ראש הרשות והוועדה נמנעו מלהתייחס אליה למרות שנטענה בפניהם. כן טען, ששני הזרים האחרים קיבלו מעמד מטעמים הומניטאריים ולא לפי החלטת הממשלה 156, ולכן אין בסיס להבחנה המוצעת בינם לבין העותרת. דיון והכרעה 17. אקדים ואומר, כי כל הסוגיה של מתן מעמד מטעמים הומניטאריים היא בגדר "דין של לפנים משורת הדין", וראה: עע"מ 1692/11 לטיסייה אורלה נ. מדינת ישראל (9.11.11) בסעיפים 5-4 לפסה"ד. 18. נקודת המוצא היא, שלמדינה נתון שיקול דעת נרחב, למי להתיר ועל מי לאסור את הכניסה בשעריה ואת השהות בתחומיה. עניין זה נגזר מעצם ריבונותה של המדינה. זוהי הפררוגטיבה שלה. יחד עם זאת, המדינה אינה רוצה ואינה רשאית לנהוג בשרירות בעניין זה - ולכן התקין המשיב נהלים הקובעים קריטריונים ומנחים את עצמו בעניין זה. נהלים אלה יצרו למעשה "מתחם של נסיבות ונימוקים", אשר יכולים להצדיק מתן פריבילגיה ע"י המדינה למבקשים לבוא בשעריה, בכפוף לשיקול הדעת של המשיב. אלא שאסופת נהלים אלה אינה חזות הכל, ואין ביכולתם לצפות ולהקיף כל סיטואציה אפשרית. כך ייתכן, שעניינו של פלוני לא יבוא במתחם הנסיבות והנימוקים המוגדר בנהלים, והמצדיק קבלת מעמד לפי "שורת הדין" - ולמרות זאת נרצה להתיר לו לבוא בשערינו ואף לזכות למעמד בישראל מטעמי צדק וחסד, "לפנים משורת הדין". 19. לשם כך, ובדיוק לשם כך, הותקן נוהל 5.2.0022. זהו הנוהל המסדיר את מתן המעמד משיקולים הומניטאריים למי שאינו זכאי לכך לפי הנהלים "הרגילים". זהו "נוהל החריגים", או בלשון אחרת "הדין של לפנים משורת הדין". מטבע הדברים, שנוהל כזה אינו יכול לעסוק בתוכן ובפירוט השיקולים המצדיקים את מתן המעמד - שהרי כל תכליתו ועניינו הוא בחריגים, שאינם ניתנים לצפייה ולהגדרה מראש במסגרת הנהלים "הרגילים". לכן התמקד נוהל זה במנגנון ובפרוצדורה, שיבטיחו כי השיקולים ההומניטאריים ייבחנו באופן ראוי ומאוזן, ומנקודת מבט רחבה ורב תחומית ככל האפשר. לכן קבע נוהל זה, שהעניין ייבחן ע"י וועדה בינמשרדית, המייצגת מגוון של שיקולים וזוויות השקפה - אף שסמכות ההחלטה נותרה מכח החוק בידי שר הפנים, ובידי ראש הרשות מטעמו. לכן גם נקרא נוהל זה בשם המנגנון אותו הוא הקים ולא בשם נושאו, היינו: "נוהל וועדה בינמשרדית לקביעת ומתן מעמד בישראל". 20. כיוון שכך הוא, ועניין לנו בסמכות ובשיקולים של "לפנים משורת הדין" - הרי ששיקול הדעת המוענק בתחום זה לרשות המנהלית, הן לראש הרשות והן לוועדה המייעצת, הוא שיקול דעת רחב ביותר. אלא שככל ששיקול הדעת רחב יותר - כך מצטמצם גם היקף הביקורת השיפוטית. ואמנם, כך הורה לנו ביהמ"ש העליון בפרשת לטיסייה אורלה הנ"ל, שההתערבות השיפוטית בשיקול הדעת של ראש הרשות ושל הוועדה הבינמשרדית בסוגיה של מתן מעמד משיקולים הומניטאריים, צריכה להיעשות בזהירות ובאיפוק מיוחדים. אלא שגם כך עומדות החלטותיו של ראש הרשות והמלצותיה של הוועדה הבינמשרדית לביקורת שיפוטית; ומקום שיש חריגה בוטה ממתחם הסבירות או שרירות קיצונית או הפליה פסולה - לא יימנע ביהמ"ש מהתערבות. 21. מן הכלל אל הפרט - מה היה בענייננו? ראש הרשות דחה את בקשת העותרת לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים על יסוד שני נימוקים כאמור לעיל - שהעותרת התנהלה בחוסר תום לב לאורך השנים; ושעניינה אינו מצביע על טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד. מסכים אני עם ב"כ המשיב, ששיקולים אלו הם שיקולים לגיטימיים ורלבנטיים באופן עקרוני - ולמעשה גם ב"כ העותרת לא חלק על כך, שניתן לדחות בקשה הומניטארית כאשר המבקש מתנהל בחוסר תום לב, או כשאינו מצביע על "דבר מה נוסף" מעבר לעצם שהותו בישראל. כמו כן, מסכים אני עם ב"כ המשיב (ודוחה את עמדת ב"כ העותרת) - שראש הרשות היה רשאי לשקול את השיקולים האמורים באופן ענייני ולהחליט בהתאם לפי שיקול דעתו שלו. אמת, בהחלטתי מיום 25/5/10 ביטלתי את החלטת ראש הדסק המבוססת על אותם שיקולים, ולא הייתה זו החלטת ביניים וקביעה לכאורית בלבד אלא קבלת העתירה המתוקנת בראשונה - אך לא שללתי את עצם הלגיטימיות של שיקולים אלו, כי אם את יישומם בענייננו ע"י ראש הדסק. לכן, ככל שראש הרשות לא "נצמד" בהחלטתו לנימוקי ראש הדסק "כמות שהם" - אין בהחלטתי למנוע זאת; ואף אם בחר לאמץ את נימוקי ראש הדסק "אחד לאחד" - לא הייתה מניעה שיעשה כן, ובלבד שיתמודד עם הפגמים שמצאתי באותם נימוקים של ראש הדסק בהחלטתי הקודמת. 22. לפיכך, יש לבחון את החלטת ראש הרשות לגופה ובאופן ענייני - כיצד נימק את שיקוליו? איזה תוכן ענייני וביסוס עובדתי נתן להם? והאם אופן קבלת ההחלטה והפעלת שיקול הדעת ע"י ראש הרשות חרגו באופן קיצוני ממתחם הסבירות או לקו בשרירות קיצונית והפליה פסולה? וכל זאת כאשר עלי לשוב ולהזהיר את עצמי, שהביקורת השיפוטית בתחום זה היא ביקורת מצומצמת במיוחד לנוכח שיקול הדעת הרחב הנתון לראש הרשות בכגון דא. ראש הרשות העמיד את החלטתו כאמור על שני נימוקים - חוסר תום לב של העותרת, והעדר טעמים הומניטאריים מיוחדים. אבחן אותם לפי סדרם, וראשון ראשון. חוסר תום לב של העותרת 23. ראש הרשות החליט, שהעותרת "התנהלה בחוסר תום לב לאורך השנים" בשל כך ש"השתהתה זמן רב בפנייתה לרשויות לצורך הסדרת מעמדה", ובשל כך ש"השמיעה טענותיה כי היא זכאית למעמד מטעמים הומניטאריים רק לאחר שנעצרה בשלישית". החלטה זו חזרה מילה במילה, ללא כל שינוי אפילו בניסוח, על החלטת ראש הדסק שנפסלה כבר ע"י ביהמ"ש. בהחלטה מיום 25/5/10 כתבתי בזו הלשון: "האם באמת ניתן לזקוף לחובתה של העותרת כי השתהתה בחוסר תום לב בגיל 14 או בגיל 15 או בגיל 16 או בגיל 17? האם ילדה בגילאים כאלו, אשר מובאת לארץ אחרת, אשר אין היא דוברת את שפתה, ונותרת בה לבדה - האם ילדה כזו אמורה להכיר את נהלי משרד הפנים ולהגיש בקשות לרשויות?" שאלות קשות אלו עמדו בתוקפן גם בעת שראש הרשות החליט לחזור ללא כל שינוי על החלטתה הפסולה של ראש הדסק. לכן, וכפי שציינתי לעיל, לכל הפחות היה על ראש הרשות להתייחס לטעמי הפסילה של החלטה זו, ולהתמודד עימם - אך זאת לא עשה. 24. יתרה מכך. כאשר אנו בוחנים בדיעבד את שהותה של העותרת בישראל - מסתבר שעד פברואר 2009, מועד פקיעתו של צו הביניים בביהמ"ש העליון, "הוכשרה" שהייתה כאן מכוח אותו צו (ומכוח החלטת שחרור שקדמה לו). לכן, ולצורך שאלת "ההשתהות" בהסדרת המעמד - התקופה "הבעייתית" של שהייה ללא היתר החלה רק בפברואר 2009, כאשר כבר בינואר 2010 נעצרה העותרת, קיבלה ייצוג משפטי, וב"כ החדש טען מייד למעמד מטעמים הומניטאריים. וזאת לראות, כי בתקופת ביניים זו של 11 חודשים, העותרת לא הייתה מיוצגת, משום שהייצוג שניתן לה קודם בביהמ"ש העליון ע"י ארגוני זכויות האדם הוגבל אך ורק לעניין זכויותיה כקטינה. אך האם ניתן וראוי לייחס לעותרת השתהות "משך זמן רב" והתנהלות בחוסר תום לב "לאורך השנים" אך ורק בשל אותה תקופה קצרה של 11 חודשים? והאם סביר ומידתי להסתמך על כך כטעם מספיק לדחות בקשה למעמד מטעמים הומניטאריים (בהנחה שקיימים כאלו טעמים פוזיטיביים)? 25. זאת ועוד. מה פסול מצא ראש הרשות, בכך שהעותרת העלתה את הטענה למעמד מטעמים הומניטאריים רק בעת מעצרה השלישי? וזאת כאשר משך כל השנים התברר עניינה בפני הערכאות השונות על יסוד זכויותיה הנטענות כקטינה, ובעקבות ערעורה לביהמ"ש העליון אף תיקן המשיב את הנוהל המסדיר את עניינם של קטינים. הרי המעמד מטעמים הומניטאריים הוא "המסלול השיורי", הנתיב המיועד לחריגות "לפנים משורת הדין" - ומדוע להקדים ולפנות בו בטרם מוצו ההליכים "הרגילים", אלו שבגדר "שורת הדין"? 26. החלטת ראש הרשות מייחסת לעותרת התנהלות בחוסר תום לב "לאורך השנים" - אך בחינה מדויקת של נסיבות המקרה מלמדת, כי ראש הרשות לא היה ער לעובדות או בחר להתעלם מהן, ככל הנראה בשל הסתמכות "עיוורת" על החלטתה הפסולה של ראש הדסק (שהיא זו שהציגה את הדברים בפני הוועדה ובפני ראש הרשות) - והחלטתו זו לוקה בשרירות לב ובחוסר סבירות קיצוני. העדר טעמים הומניטאריים מיוחדים 27. טעמו השני של ראש הרשות לדחיית בקשתה של העותרת היה כדלקמן: "לא מצאתי כי שהותה רבת השנים בישראל מהווה טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן מעמד בישראל". גם הנמקה זו, כמו קודמתה בעניין תום הלב, מהווה חזרה מדויקת על ההנמקה המקבילה בהחלטת ראש הדסק, שנפסלה בהחלטתי מיום 25/5/10. וגם להנמקה זו, כמו לקודמתה, לא צורפה כל התייחסות משלימה לשיקולים ולטעמים, בגינם פסלתי אותה בהקשר להחלטת ראש הדסק. לפיכך, וכבר מטעם זה יש לפסול גם הנמקה זו שנתן ראש הרשות. אלא שסוגיה זו מורכבת יותר מקודמתה, ולכן ראיתי כאן ביתר שאת להתכבד ולהיכנס לגופם של דברים. 28. אף שההנמקה שנתן ראש הרשות היא הנמקה לאקונית - הרי הוא צודק באופן כללי, שעצם השהות רבת השנים בישראל איננה מהווה כשלעצמה טעם הומניטארי למתן מעמד, ונדרש לכך "דבר מה נוסף". לעניין זה ראה, למשל, עע"מ 1086/09 רבי אליעזר קרוז נ. שר הפנים (7.7.09) בסעיף 9 לפסה"ד. זהו הדין הכללי, אף שלעיתים יהא גם בחלוף שנים רבות מאוד של שהייה בישראל משום טעם הומניטארי מספיק, העומד על רגליו שלו - וראה בג"צ 9039/09 טגניש נ. מדינת ישראל (28.3.11). 29. אלא שהקושי הבסיסי הטמון בהחלטת ראש הרשות בעניינה של העותרת אינו נובע ממה שיש בה אלא ממה שחסר בה - לא ממה ששקל וכתב, אלא ממה שלא שקל והתעלם ממנו. ראש הרשות התייחס רק למשך שהותה של העותרת בישראל - אך הוא התעלם לחלוטין מנסיבותיה האישיות ומקורות חייה הקשות מנשוא, ומהרלבנטיות שלהן לסוגיית המעמד מטעמים הומניטאריים. 30. עתירות רבות בתחום ההגירה, ובמיוחד אלו העוסקות בנתיב ההומניטארי, מעלות סיפורים אנושיים נוגעים ללב - אך עניינה של העותרת בתיק זה זועק וצורב במיוחד. ילדה רכה בשנים התייתמה משני הוריה, נלקחה מארץ הולדתה באפריקה, הובאה לישראל, וננטשה כאן לבדה. מאמצים וניסיונות לאיתור בני משפחה וקרובים לא צלחו - לא כאן, לא בארץ מוצאה, ולא בכל מקום אחר. וכך, קטינה נטושה ובודדת, החלה העותרת את מסכת חייה בישראל - בצד החיים "הרגילים", אך במקביל ומחוץ להם. העותרת לא זכתה לכל סביבה חמימה ותומכת, לא משפחתית וגם לא מוסדית או אחרת. לא היה לה כל בטחון קיומי, והיא שרדה מהיד אל הפה. העותרת לא זכתה ככל ילד וילדה בישראל לחבוש את ספסלי בית הספר, ולא זכתה ללמוד ולהתפתח, להשכיל ולרכוש מקצוע. מערכות השלטון בישראל עמדו מנגד בחוסר מעש, ולא דאגו להשגיח, לפקח, להשלים ולתקן דבר מהאמור לעיל. ואם לא די בכך, אזי העותרת נעצרה מספר פעמים בילדותה ובנעוריה ע"י הרשויות בישראל על לא עוול בכפה - רק משום שהותה כאן, ואף שלא מבחירתה ובשליטתה, בהיותה קטינה נטושה. אלה קורות חייה של העותרת, מילדות דרך נערות ועד בגרות. אין אלה חיים שופעי טוב - אך כל המעט שיש, כאן הוא. 31. לטעמי, זהו מקרה מובהק, בו הנסיבות האישיות ומהלך החיים של העותרת מהווים "דבר מה נוסף", המקים טעם הומניטארי למתן מעמד בישראל. אין מדובר במי שרק שהתה בישראל זמן ממושך, אלא במי ששהתה כך מגיל רך ביותר, כקטינה נטושה - במובחן מפסה"ד שהציגה ב"כ המשיב, והתייחסו למי שהגיעו לכאן כבגירים. אין מדובר במי שניצלה לרעה את המדינה בשהייתה הבלתי חוקית - אלא במי שהובאה לכאן וננטשה כאן כקטינה, כאשר המדינה עמדה מנגד ביודעין, ולא דאגה לה אפילו בדברים האלמנטאריים ביותר של מדור, תזונה, השגחה וחינוך. אין מדובר במי שהרחקתה לארץ זרה תאוזן בתמיכה הורית צמודה - אלא במי שהרחקתה תעמיד אותה פעם נוספת לבדה בארץ זרה, ותשחזר את הטראומה של נטישתה כאן כקטינה. כך גם נלמד מפסה"ד קרוז הנ"ל, שהדגים "דבר מה נוסף" כאשר מבקש המעמד גדל ללא שני הורים; וקל וחומר שכך הוא, כאשר העותרת גדלה לבדה, ללא כל הורה או קרוב משפחה אחר. 32. כשלעצמי, קשה לי לראות כיצד ניתן שלא להכיר בנסיבותיה האישיות של העותרת כטעם הומניטארי מספיק. יחד עם זאת, אילו שקל ראש הרשות את הנסיבות האישיות, ואילו בא למסקנה מנומקת שלא כך הוא - ייתכן והייתי נאלץ לכבד זאת, ונמנע בלב כבד מהתערבות בהחלטתו, לנוכח שיקול הדעת הנרחב שניתן לראש הרשות בעניין זה; וראה למשל בג"צ 2400/00 לימקול נ. מדינת ישראל (5.2.02). דא עקא, שראש הרשות התעלם לחלוטין מכל מערך הנסיבות האישיות של העותרת, לא שקל אותן, לא הביאן בחשבון, ולא איזן אותן במכלול שיקוליו. בעשותו כן הפגין ראש הרשות שרירות וחוסר סבירות קיצוניים, ופטר אותי בכך מדילמת אי-ההתערבות. בשולי הדברים 33. לאור מסקנתי האמורה, כי החלטת ראש הרשות לדחות את בקשת המעמד של העותרת לקתה באי-סבירות קיצונית ובשרירות לב, אינני צריך להידרש לשאר טעמי העתירה, ובפרט לטענת ההפליה ולטענת הפגמים בהליך בפני הוועדה. לפיכך, אין לראות בפסק-דיני זה משום אישור שבשתיקה לטענות אלו או לטיעוני הנגד של המשיב. סוף דבר 34. על יסוד כל האמור לעיל אני מקבל את העתירה, מבטל את החלטת ראש הרשות מיום 27/6/10 לדחות את בקשת העותרת למעמד מטעמים הומניטאריים, ומורה על הענקת מעמד כאמור לעותרת. המעמד שיינתן לעותרת יהא כמקובל במקרים דומים, היינו אשרה לישיבת ארעי למשך שנתיים, אשר תתחדש בתום כל תקופה כאמור לתקופה זהה נוספת כל עוד לא יוחלט אחרת. המשיב ינפיק לעותרת אשרת א/5 בהתאם. המשיב יהיה רשאי אך לא חייב לבחון מחדש את עניינה של העותרת ואת ההצדקה להמשך המעמד לקראת תום כל תקופה. העותרת תהיה זכאית לפנות למשיב לקראת תום כל תקופה בבקשה לשדרוג מעמדה לתושבות קבע. התנאים לשחרור שנקבעו בהחלטתי מיום 23/3/10 מבוטלים בזאת, למעט החובה לדווח על מקום מגורים. בפרט זכאית העותרת להשבה מיידית של הפקדון שהפקידה בנתב"ג בסך 20,000 ₪. פס"ד זה יהא אסמכתא לתשלום הכסף לידי העותרת או לידי ב"כ. ב"כ המשיב תודיע לב"כ העותרת תוך שבוע מהיום האם ולידי מי ניתן לקבל את הפקדון בנתב"ג, או שהוא יועבר תוך 30 יום מהיום לידי ב"כ העותרת. לנוכח תוצאות העתירה והעמל שהושקע - ישלם המשיב לעותרת, לידי ב"כ תוך 30 יום מהיום, הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. מעצרהסדרת מעמדמשרד הפניםשהייה בישראל מטעמים הומניטאריים