בפנינו תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו יוכר תוארה האקדמאי של התובעת במנהל עסקים- מנהל בתי מלון, כפי שזה ניתן לה מן המכללה האמריקאית צ'מפליין וזאת לצורכי דירוג ושכר. התביעה נסבה על סירובו של הנתבע להכיר בלימודי התובעת בשלוחה של אוניברסיטת נובה הפועלת בישראל (שתי שנות לימוד אשר היוו חלק ממכסת לימודיה לתואר) ,למעט 20 נקודות זכות אשר הוכרו על ידי הנתבע, לפנים משורת הדין. יצוין כי במסגרת דיון שהתקיים ביום 26.10.10 הסכימו הצדדים כי הם מוותרים על הליך של הוכחות וכי ההכרעה בתיק זה תינתן על יסוד סיכומים שיוגשו בכתב. רקע 1. הקולג' למלונאות ותיירות שיוסד בישראל בשנת 1995 (להלן : "הקולג'") הינו שלוחה של NOVA SOUTH EASTERN UNIVERSITY USA ממדינת פלורידה בארצות הברית (להלן: "אוניברסיטת נובה"). תואר ראשון של אוניברסיטת נובה שנלמד באוניברסיטה בארה"ב מוכר בישראל לצורך דירוג ושכר בלבד. להבדיל מאוניברסיטת נובה עצמה, הקולג' פעל בארץ ללא כל אישור או היתר רגולטורי כלשהו: מחד הוא לא הוכר על ידי הרשויות המוסמכות בארה"ב כשלוחתה של אוניברסיטת נובה בארץ; מאידך, לא ניתן לקולג' מעולם רישיון לפעולה מאת המועצה להשכלה גבוהה בישראל, בהתאם לסמכויותיה על פי חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק המל"ג").   התובעת החלה לימודיה בקולג' בשנת 1996 לקראת תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות במנהל בתי מלון . משהתברר כי הלימודים במכללה אינם צפויים לזכות את הסטודנטים באישורי השקילות, פנו רבים מהסטודנטים אל שלוחת אוניברסיטת צ'מפליין, אשר פעלה ברישיון מאת המל"ג והתארים אשר הנפיקה הוכרו על ידי המל"ג. באופן דומה גם התובעת עברה בשנת 1998 - שנת הלימודים השלישית לתואר - ללמוד בשלוחת אוניברסיטת צ'מפליין (להלן: "המכללה") שם השלימה את התואר. בתום הלימודים, בחודש נובמבר 1999, הוענק לתובעת תואר ממכללת צ'מפליין.   יצוין כי באותה קורת גג פעלו שתי השלוחות של אוניברסיטאות בארה"ב: הקולג' ומכללת צ'מפלין. התואר של שלוחת מכללת צ'מפליין הוכר על ידי הרשות הרלבנטית בארה"ב ומנהליו פעלו על מנת לקבל אישור מהמועצה להשכלה גבוהה בישראל, אשר העניקה לשלוחה אישור. אי לכך התואר של בוגרי מכללת צ'מפליין מוכר ע"י הנתבע לצורך דירוג ושכר.  3. הנתבע הינו גף במשרד החינוך להערכת תארים ודיפלומות של מוסדות אקדמאיים זרים, לצורך קביעת תנאי העסקה דהיינו דירוג ושכר בשירות המדינה. 4. ביום 31.10.1995 התפרסמה הצעה לתיקון החוק להשכלה גבוהה (הצעת חוק 2438, התשנ"ו), אשר תסדיר פיקוח של המועצה להשכלה גבוהה על השלוחות של המוסדות מחו"ל בישראל. מעמוד 157 לדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי תיקון מס' 11 בחוק נועד - "...ליתן מעין רשיון אדמיניסטרטיבי לפעולתם של מוסדות אלה, שיבטיח ודאות לגבי זהות הלימודים וזהות התואר כאמור, וזאת בלא לאשר את תוכן הלימודים המתקיימים במוסדות ובלא להידרש לתנאי ההכרה בהם כמוסדות ישראליים. מוצע על כן להסמיך את המועצה להשכלה גבוהה ליתן רשיון לפעולתם של מוסדות מעין אלה, לאחר שבחנה את התקיימותם, במצטבר, של התנאים השונים הנדרשים כדי להבטיח את האמור לעיל. כמו כן מוצע להסמיך את המועצה לקיים ביקורות על התקיימותם של התנאים האמורים, ולבטל את הרשיון במקרים מתאימים".     בעקבות הגשת הצעת החוק ב- 7.11.1995 פרסם הנתבע בעיתון את תנאי הסף לצורך הערכת תואר של שלוחה של מוסד אקדמאי זר אשר פועלת בישראל , כדלקמן: "הערכת תואר המוענק בעקבות לימודים בשלוחה של מוסד מחו"ל, המקיים לימודים בישראל, תתאפשר רק אם קיבלה השלוחה אישור והכרה מהרשות המוסמכת האמורה לעיל במדינת האם ו/או אישור לפעולה מהמועצה להשכלה גבוהה."     הודעה רשמית נוספת פורסמה בעיתונות בינואר 1997. 5. ביום 16.2.1998 נכנסה לתוקפה רפורמה בתחום ההשכלה הגבוהה המעוגנת בתיקון 11 לחוק המועצה להשכלה גבוהה התשי"ח -1958. על פי תיקון זה, המועצה להשכלה גבוהה תעניק רישיון לשלוחות בכפוף לשורה ארוכה של תנאים שנקבעו בחוק ותנאים שתקבע המועצה בעצמה ותהיה מוסמכת גם לבטל את הרישיון ו/או להתנותו בתנאים.   6. ביום 20.7.00 הגישה התובעת לנתבע בקשה לאישור שקילת התואר הראשון שניתן לה על סמך לימודיה בשלוחת אוניברסיטת צ'מפליין ובקולג'. ביום 22.10.00 נשלחה אל התובעת תשובת הנתבע לפיה בקשתה נדחית. נמסר לתובעת כי על לימודיה במכללת צ'מפליין הינה זכאית למלוא 51 נקודת זכות (להלן: "נ"ז") שלמדה בה, וכי עבור לימודיה בקולג', הוכרו לה, לפנים משורת הדין, 20 נ"ז, שכן הקולג' פעל ללא רישיון או הכרה, וע"פ סעיף ג(1) לכללים להערכת תואר מיום 12.11.97 לימודים קודמים שיילקחו בחשבון במסגרת הערכת תואר אקדמי הם קורסים אקדמיים שנלמדו במוסד מוכר בלבד. (מכתבה של הגב' נורית קיי, מרכזת ענף תארים ודיפלומות, הממוען לתובעת, צורף לכתב ההגנה וסומן כנת/1. מסמך בדבר "כללים להערכת תואר" מיום 12.11.97 צורף. יש לציין כי ההכרה ב- 20 נ"ז בשל הלימודים בקולג' נתקבלה, בהתאם לסיכום הדברים שנחתם בין הגורם המוסמך במשרד החינוך לבין נציג אוניברסיטת נובה מר יוני שטריקס. לפי הסיכום קבוצת הסטודנטים אשר השלימו את לימודיהם במוסד אחר יוכלו לקבל, לפנים משורת הדין, זיכוי של עד 20 נ"ז בגין לימודיהם בשלוחת אוניברסיטת נובה. (ראה מכתבה של עו"ד רבקה לוין שנשלח לתובעת ביום 5.2.06 - נספח ז' לכתב התביעה). 7. בחודש 11.2000 לאחר שהשלימה התובעת לימודים של 18 נ"ז נוספות בשלוחת אוניברסיטת צ'מפליין בישראל, הגישה התובעת ערעור בו השיגה על ההחלטה האמורה. ביום 14.2.01 נשלח אליה מכתב תשובה לפיו ההחלטה שנתקבלה בעניינה בעינה עומדת וכי תוכל להשלים לימודיה - 31 נ"ז שהיו חסרות לה לצורך שקילות תוארה לתואר ישראלי, באוניברסיטת צ'מפליין. (העתק המכתב צורף וסומן כנת/13). 8. בחודש אפריל 2001 נשלח לתובעת מכתב נוסף של גב' קיי ז"ל, ובו נמסר לתובעת כי סטודנט בעל וותק מקצועי של 10 שנים בתחילת לימודיו זכאי ל- 20 נ"ז נוספות בפטור. דא עקא, שוותק כזה לא עמד לזכות התובעת בתחילת לימודיה. (העתק המכתב צורף וסומן כנת/14). 9. במכתב נוסף מיום 24.1.05 הוסברו לתובעת מהן האפשרויות העומדות בפניה להשלמת התואר האקדמי, כך שניתן יהיה לבחון את שקילותו לצורכי שכר. (העתק המכתב צורף וסומן כנת/4 כן ראה מכתב שנשלח ביום 15.1.06- נת/5). בין התובעת - בין בעצמה ובין באמצעות בא כוחה -לבין גורמים שונים בנתבע, הוחלפו תכתובות נוספות (ראה מכתבים נת/6 - נת/12), כאשר כל העת עמד הנתבע על החלטתו, לפיה לא ניתן להכיר בלימודי התובעת בקולג', שכן זה פעל ללא רישיון מהמועצה להשכלה גבוהה וללא אישור פעולה (וכי 20 הנק' שהוכרו, הוכרו לפנים משורת הדין). במסגרת מכתבה האחרון של עו"ד טישלר מהלשכה המשפטית במשרד החינוך מיום 18.3.08, אף הופנתה התובעת לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1269/04 שרון פאוור ואח' נ' מד"י- משרד החינוך, מיום 28.5.06 (להלן: "פרשת פאוור"). 10. נוכח עמדתו הנחרצת של הנתבע, הוגשה התביעה שבפנינו. טיעוני התובעת 11. התובעת טוענת כי נרשמה ללימודים בקולג' על יסוד מצג מטעם הנתבע על פיו מופיעה אוניברסיטת נובה ברשימת המוסדות בהם מכירה המועצה להשכלה גבוהה כמוסדות הרשאים להעניק תארים אקדמאיים בישראל. התובעת מציינת כי עת התלבטה האם להירשם לקולג' או למוסד לימודים אחר, הציג בפניהם הקולג' שורה של פרסומים ומצגים בעיתונות ובעלונים לפיהם התואר שיוענק להם על ידי אוניברסיטת נובה בתום הלימודים, מוכר לצרכי דירוג ושכר. יתר על כן, המצג שהוצג באותם פרסומים מסחריים בתקשורת, תאם לחלוטין את האמור במכתבה של הגב' נורית קיי ז"ל, מנהלת ענף תארים ודיפלומות במשרד החינוך דאז, מיום 13.6.95, שנוסחו כדלקמן:   "אנו מתכבדים להודיעך כי המוסד NOVA SOUTHEASTERN UNIVERSITY USA ארה"ב מופיע ברשימת המוסדות המוכרים להשכלה גבוהה ותאריו האקדמאים מוערכים על ידנו בהשוואה לתארים האקדמאים הנהוגים בישראל , לצרכי דירוג ושכר בלבד". (יש לציין כי מכתב זה לא מוען לתובעת. העתק המכתב צורף כנספח ב' לכתב התביעה). בהסתמך על מצגים אלה השקיעה התובעת שנות לימודים רבות ומשאבים עצומים כך שנגרם לה נזק חמור כתוצאה מהחלטת הנתבע. 12. התובעת מוסיפה כי בשנת 1995 לא היה מקור מחייב לדרישת הנתבע כי פעילות שלוחת מוסד מחו"ל, כדוגמת הקולג', מצריכה "אישור פעולה" וכי אין לראות בפרסומים בעיתונות כמסמך מחייב, במיוחד נוכח העובדה כי באותה עת היו פרסומים סותרים. בדומה, גם לכללים שפורסמו בשנת 1997 אין רלוונטיות לעניינה של התובעת אשר החלה לימודיה כבר בשנת 1996. עוד טוענת התובעת כי טרם קיבלה את ההחלטה האם להמשיך לימודיה במכללת צ'מפליין , פנתה למשרד החינוך במטרה לברר האם יוכר התואר שבכוונתה להשלים ונענתה כי תואר המוענק על ידי Champlain College שבוורמונט ארה"ב ושלוחתו בישראל, הינו תואר אקדמי מוכר על ידי משרד החינוך. (העתקים ממכתבי הגב' קיי ז"ל לתובעת וחבריה, צורפו כנספחים ג'-ה' לכתב התביעה) . לשיטת התובעת, עת שבידיה תעודה מאת מכללת צ'מפליין, המעידה על השלמת תואר "שלם" הניתן כולו על ידי גוף אקדמי אחד המוכר על ידי הנתבע, הרי שאין בסמכות הנתבע "לפרק" את התואר ולעשות הבחנה בין קורסים שנלמדו בקולג' ובין קורסים שנלמדו במכללה.  13. לטענת התובעת, מר יוני שטריקס אינו מוכר לה ומעולם לא היה מוסמך לייצג אותה במסגרת מו"מ כלשהו. כך גם הנתבע אינו רשאי לנהל מו"מ עם גורם פרטי כלשהו בכל הנוגע לזכויותיה ומכוח סיכום שהושג לכאורה במו"מ שכזה, לשנות במחטף החלטה קודמת, מבלי לאפשר לתובעת- הנפגעת להשמיע דעתה בעניין. טיעוני הנתבע 14. הנתבע טוען כי לאור העובדה שהקולג' פעל בישראל ללא כל רישיון או הכרה, הלימודים במסגרתו לא אמורים היו לזכות איש בהכרה כלשהי, בנקודות זכות כלשהן ובמשקל כלשהו לעניין שקילות התואר. זאת לאור הוראתו הברורה של סעיף ג1 ל"כללים להערכת תארים" שנקבעו על ידי הגף, הקובע כי לימודים קודמים שיילקחו במסגרת הערכת תואר אקדמיים לצורך דרוג בשכר הם "קורסים אקדמיים שנלמדו במוסד מוכר להשכלה גבוהה...". ואולם לאור המצוקה אליה נקלעו הסטודנטים שלמדו בקולג', החליט הגף בחודש יולי 2000, לפנים משורת הדין, להכיר בלימודים אלה בהיקף של 20 נ"ז. החלטה זו יושמה ביחס לכלל הסטודנטים שלמדו בקולג'- לרבות התובעת. 15. בנוסף, כל טענות התובעת הועלו, נבחנו והוכרעו כבר בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בפרשת פאוור הנזכרת לעיל. עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון כנגד החלטת ביה"ד הארצי נדחתה גם היא (בג"צ 5850/06 פאוור ואח' נ' ביה"ד הארצי לעבודה מיום 7.5.07). לפיכך אין מקום לשוב ולבחון טענות אלה מחדש, כפי שמבקשת התובעת לעשות ודינן להידחות מחמת השתק עילה ו/או השתק פלוגתא. 16. עוד לטענת הנתבע , תביעתה של התובעת הוגשה תוך שיהוי ניכר ורק בחלוף 9 שנים מהיום בו קיבלה מענה על ההשגה שהגישה על החלטת הנתבע. דיון והכרעה 17. כמפורט בבג"צ אביבה מוסטקי (בג"צ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח (3) 865, 880), ליד משרד החינוך פועל הגף להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל (הוא הנתבע). תפקידו של הגף להערכת תארים הינו להעריך את שקילותם של תארים אקדמיים אשר התקבלו מחוץ לישראל, לתארים מקבילים ממוסדות ישראליים מוכרים, לצורך דירוג שכר והטבות אחרות להם זכאים עובדים בשירות המדינה, וכן אנשי צה"ל, המשטרה ושירות בתי הסוהר. לעניין זה נקבעו בהסכמי העבודה הוראות שונות, שהאחרונה שבהם מסמיכה את הנתבע לקבוע את שקילותו של תואר אקדמי מחו"ל לתואר ממוסד ישראלי מוכר. הוראה זו נכללה בהסכם הקיבוצי שנחתם ביום 10.6.77 והיא מופיעה כיום, בשינויי נוסח, בפסקאות 24.262 ו- 24.294 לתקשי"ר. על תפקידה של וועדת השקילות ונפקות החלטותיה, ראו בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך והתרבות , פ"ד נה(1) 316 (להלן: "עניין השכלה ותואר"). 18. בחינת הזכאות לקבל אישור שקילות היא אינדוידואלית. יצוין כי אין לערב בין תוקף התואר ותכליתו, שהוא אישור לגבי ידע שרכש התלמיד בתחום מסוים, לבין מטרה משנית, שהיא הרלוונטית לעניין התביעה שבפנינו: האם אותו תואר מקנה תוספת שכר. 19. כאמור, בענייננו דחה הנתבע את בקשת התובעת להכיר בלימודיה של התובעת בקולג' (למעט 20 נ"ז שהוכרו לפנים משורת הדין), בטענה כי הקולג' פעל ללא "אישור פעולה", קרי לא עמד בתנאים להכרה בו כ"מוסד מוכר". כמפורט בהרחבה בפרשת פאוור ובעניין בתיה וידל (עב (נצרת) 1411/05 בתיה וידל נ' משרד החינוך, מיום 30.12.09) פרסם הנתבע ביום 7.11.95 הודעה בעיתון המפרטת את תנאי הסף לצורך הכרה בלימודים בשלוחה של מוסד מחו"ל בישראל, כדלקמן: "הערכת תואר המוענק בעקבות לימודים בשלוחה של מוסד מחו"ל, המקיים לימודים בישראל, תתאפשר רק אם קיבלה השלוחה אישור והכרה מהרשות המוסמכת האמורה לעיל במדינת האם ו/או אישור לפעולה מהמועצה להשכלה גבוהה בישראל". (נוסח ההודעה במלואו צוטט במסגרת פסק הדין בעניין בתיה וידל, לעיל). 20. התובעת טוענת כנגד תקפותם של פרסומים אלו בעיתון, כאשר לשיטתה אין לראות בפרסומים בעיתונות משום מסמכים המחייבים את הנתבע. סוגיה זו עמדה לדיון במסגרת פסה"ד בעניין בתיה וידל (ופרשת פאוור) , ונקבע כי ההודעה שפרסם הנתבע בעיתונות עומדת בחובת הפרסום המוטלת על רשות מנהלית: "המבחן שעל פיו ייקבע אם עמד האגף כרשות מנהלית בחובת הפרסום, אינו מבחן נוקשה, אלא גמיש, בהתאם לנסיבות הרלבנטיות בהן מדובר. בעניין צורת הפרסום של הנחיות מנהליות, נפסק: "החובה היא לתת להנחיות פרסום סביר, בדרך שיש בה כדי להביא אותן לידיעת המעוניינים בהנחיות, לפי מהות ההנחיות. פרסום כזה יכול להיעשות באמצעות מודעה בעיתון יומי, או הודעה על גבי לוח מודעות, או פרסום בספרות מקצועית, וכיוצא בזה לפי העניין". (בג"ץ 3081/95, ד"ר ג'ובראן רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל ואח', פ"ד נ(2) 177, 193). לענייננו, לא יכולנו להתעלם מההודעה שפרסמה הנתבעת בעיתון הארץ מיום 7.11.95 המופנית לכלל ציבור הסטודנטים בארץ. אותה הודעה הוזכרה גם בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, עע 1269/04 שרון פאוור ו- 20 אח' - משרד החינוך (מיום 28.5.06) (להלן:"פרשת פאוור") ושם ראה בה בית הדין הארצי כחלק ממכלול הכללים והנורמות שעל פיהם פעלה המחלקה להערכת תארים בנתבעת". דהיינו, ביה"ד קבע כי הפרסום בעיתון הינו בעל תוקף מחייב. 21. מההודעה אנו למדים שהחל משנת 1995 היה על השלוחה של אוניברסיטת נובה בארץ (הקולג') למלא לחילופין ו/או במצטבר אחרי התנאים כדלקמן כדי שתואר המוענק על ידה יוכר לצורך דירוג ושכר: (א) אישור והכרה על ידי הרשות המוסמכת במדינת האם. (ב) אישור לפעולה מהמועצה להשכלה גבוהה. 22. בהתייחס לתנאים אלו, נפסק במפורש בפרשת פאוור כי הקולג' לא עמד בתנאי הסף הראשון - קבלת אישור מהרשות המוסמכת בארצות הברית: "המערערים לא הציגו ראיה כלשהי המעידה כי הקולג' הוכר על-ידי הרשויות המוסמכות בארה"ב כשלוחתה של אוניברסיטת נובה בישראל . למען הסר ספק, האישור שצורף של אוניברסיטת נובה לגבי מהות הלימודים אינו מהווה תחליף לאישור של הגוף המפקח בארצות -הברית" . (פסקה 18 לפסק הדין). גם בענייננו אנו לא הציגה התובעת כל ראיה המעידה כי הקולג' הוכר על ידי הרשויות המוסמכות בארה"ב כשלוחתה של אוניברסיטת נובה בארץ. באשר לתנאי הסף השני- נפסק בפרשת פאוור כי : " אין חולק כי הקולג' לא עמד בתנאי הסף השני, דהיינו המועצה להשכלה גבוהה לא העניקה לו היתר ולא רישיון פעולה זמני". (פסקה 22 לפסק הדין). הדברים נקבעו כרלוונטיים גם לגבי שנת 1998 (פסקה 24). 23. עולה אם כן כי בענייננו - בהעדר הוכחה אחרת - נותרו בעינן קביעותיו העובדתיות של בית הדין הארצי בפרשת פאוור לפיהן לא עמד הקולג' באף לא אחד מתנאי הסף. כתוצאה מכך נמצא כי פעילותו של הקולג' לא הייתה מוכרת ועל כן בדין סרב הנתבע להכיר בלימודים שהתבצעו במסגרת הקולג' בארץ (להבדיל מלימודים שהתקיימו במסגרת אוניברסיטת נובה עצמה בארה"ב). 24. טוענת התובעת כי נרשמה ללימודים בקולג' על יסוד מצג מטעם הנתבע, ובפרט מכתבה מיום 13.6.95 של הגב' נורית קיי (נספח ב' לתביעה). אלא שטענה זהה לזו של התובעת הועלתה במסגרת פרשת פאוור, נדונה והוכרעה. בדחותו טענה זו (שם נטען כי יש לראות במכתב משום הבטחה מנהלית) קבע בית הדין הארצי כדלקמן (פסקה 31 לפסה"ד): "נוסח המכתב אינו מגלה את ההבטחה לה טוענים המערערים, מכתב התשובה משנת 1995 מתייחס לתואר של המוסד בארה"ב גרידא ואין בו התייחסות לקולג' בישראל . מנוסח המכתב עולה כי הוועדה לא התחייבה לאשר את התואר באופן אוטומטי אלא להעריכו ולשקלו בהשוואה לתואר ישראלי. יצוין, כי במועד בו נשלחה התשובה הקולג' עדין לא פעל בישראל ולא הוגשה בקשה מטעמו למועצה להשכלה גבוהה". באשר לטענת התובעת כי הסתמכה על המצג שיצרו הקולג' והנתבע באמצעי התקשורת, הרי שגם טענה זו נדחתה במסגרת פרשת פאוור. לעניין זה ראה דבריו של ביה"ד האזורי בפרשת פאוור אשר קיבלו אישור ביה"ד הארצי: "באשר לטענת התובעים כי הסתמכו על המצג שיצר הקולג' ומשרד החינוך והועדה להערכת תארים, יש לזכור שהתובעים בעת שהתחילו ללמוד לא היו עובדי מדינה או מוסד שבו התואר מקנה זכאות לגמול נוסף. הערכת התוארים על ידי הנתבעת נעשית במסגרת סמכותה כמעביד ולא כגוף שלטוני ומאחר ולא נתקיימו יחסי עובד מעביד בין התובעים לנתבעת ,הרי כבר מטעם דין התביעה להדחות כנגד הנתבעת". אף בענייננו לא הייתה התובעת בעת תחילת לימודיה עובדת מדינה. 25. עוד נציין כי מפרשת פאוור למדים אנו שבחודש ינואר 1997, קרי עוד בטרם סיימה התובעת את לימודיה, פרסמה המועצה להשכלה גבוהה הודעה נוספת לציבור בנוגע ללימודים אקדמיים המתקיימים בישראל על ידי מוסדות מחו"ל, להלן: "בשל אי דיוקים בפרסומים שנעשו לאחרונה, אנו מבקשים להביא לידיעת הציבור: (1) המועצה להשכלה גבוהה מעניקה היתר, הכרה והסמכה להעניק תארים אקדמיים אך ורק למוסדות להשכלה גבוהה ישראליים. (2) המועצה להשכלה גבוהה אינה בודקת ואין לה אחריות כלשהיא לתארים אקדמיים המוענקים בישראל ע"י מוסדות מחו"ל ולטיב הלימודים המוצעים ב"שלוחות" של מוסדות מחו"ל בישראל. תארים המוענקים ב"שלוחות" בארץ של מוסדות מחו"ל אינם תארים ישראליים וככאלה - גם אינם מוכרים ע"י המועצה להשכלה גבוהה. (3) מוסדות מחו"ל מעוניינים לקיים בישראל לימודים אקדמיים יכולים לקבל רשות לפעול באמצעות שלוחה בכפוף לכל הקריטריונים והדרישות של המועצה להשכלה גבוהה, רשות לפעול אינה מהווה היתר או הכרה אקדמיים. (4) המועצה להשכלה גבוהה איננה עוסקת ב"לימודים ממרחק" (DISTANCE LEARNING) המתקיימים בישראל ע"י מוסדות מחו"ל". מההודעה זו בחודש ינואר 1997 עולה, כי לא ניתנת הכרה אוטומטית בתארים של שלוחות של מוסדות מחו"ל בישראל. עוד ניתן ללמוד מהמודעה כי היה על הקולג' לפנות למועצה להשכלה גבוהה ולבקש רשות לפעול באמצעות שלוחה בישראל. 26. הנה כי כן, נמצא כי שאלות עובדתיות שונות שהועלו במסגרת התביעה דנן בדבר מצגי שווא, אי תקפותם של פרסומי הנתבע בעיתונות ואי ההכרה בלימודי התובעת בקולג', שאלות שבירורן נדרש לצורך הכרעה בתביעה, נידונו כבר ונדחו לגופן על ידי בית הדין הארצי ובית המשפט העליון . מעשה בית דין 27. תקנה 45(1) לתקנות בית הדין לעבודה התשנ"ב - 1992 קובעת, כי בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מחמת 'מעשה בית דין'. פרופ' נ' זלצמן עמדה בספרה על הגדרתו ומהותו של כלל מעשה בית- דין , כדלקמן: "כלל מעשה בית- דין [res judicata] מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" (privity) עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבית המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק- הדין. משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין. כל עוד לא בוטל פסק הדין, בין על ידי ערכאת ערעור ובין על ידי בית המשפט שנתנוֹ, מחייב פסק הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו. תכונת המוחלטות המוענקת לפסק הדין מעמידה את ההכרעה השיפוטית בחזקת היותה נכונה, חוסמת בכך את הדרך לפני הצדדים לבירור האמת ולעיתים אף עשויה לגרום להנצחת טעויות; אך שיקולים שבתקנת-הציבור מחייבים לשים סוף לדיונים משפטיים. על כן, אף אין בודקים אם צדק השופט בהחלטתו, ואין טעות בפסק הדין מספקת לבעל הדין היתר להשתחרר מכבלי מעשה בית דין. כוחו של המעשה השיפוטי, כמעשה בית דין, פועל בכל הליך שיפוטי אחר בין אותם צדדים, בהקימו מחסום דיוני, השתק, כלפי כל אחד מבעלי הדין המבקש לשוב ולהתדיין "בעניין שנדון" או ב"שאלה שנדונה" בפסק הדין." (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (הוצאת רמות, תשנ"א- 1991), בעמ' 3-4) 28. על פי הפסיקה, מורכב הכלל בדבר מעשה בית דין משני כללי משנה עיקריים (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, בעמ' 586): האחד, מקום בו נדונה תביעה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, אין להיזקק שוב לתביעה נוספת בין אותם צדדים וחליפיהם, אם זו מבוססת על עילת תביעה זהה. כלל זה ידוע בכינויו " השתק עילה". השני, מקום בו במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והוכרעה בו במפורש או מכללא, יהיו בעלי הדין וחליפיהם משותקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות. כלל זה מכונה, בין השאר, "השתק פלוגתא". 29. בענייננו - ואף אם נקבל את טענת התובעת כי יש לדחות את הטענה להשתק עילה מחמת היעדר זהות בין בעלי הדין ומהטעם כי העילה במקרה דנן רחבה יותר מזו אשר נדונה במסגרת פרשת פאוור - הרי שודאי נוצר במקרה דנן השתק פלוגתא. 30. אין חולק כי בפרשת פאוור הועמדו במחלוקת אותן הפלוגתאות נשוא התביעה דנן, אשר היו חיוניות לתוצאה הסופית. פלוגתאות אלו נדונו והוכרעו בפסיקתו של בית הדין הארצי ואף אושרו בפסק דינו של בית המשפט העליון. כך הוכרעה השאלה בדבר הבטחה מנהלית או מצג, לפיו הלימודים בקולג' יוכרו לצורך דירוג ושכר, ובפרט נדון מכתבה של הגב' קיי בהקשר זה. כך גם שאלת מעמדו של הקולג', ובכלל זה הלימודים בו בשנת 1995, בשנת 1998 ובכל מועד אחר ביניהם- נבחנה והוכרעה. וכך גם נדונה והוכרעה הטענה כי במועד הרלבנטי ללימודי התובעת היו בתוקף הכללים שפרסם הנתבע בשנת 1995 במודעות בעיתון. 31. אין עוררין על כך כי הן בפרשת פאוור והן בתביעה דנן קיימת זהות של הנתבע וכי המחלוקת בין הצדדים בשתי הפרשות קשורות באותו מוסד לימודים - שלוחת אוניברסיטת נובה בארץ (הקולג'). אכן כטענת התובעת לא קיימת זהות של התובעים. אולם לא אחת נקבע כי "הדוקטרינה של השתק פלוגתא יכול שתחול גם על מקרה בו אין זהות פורמלית בין בעלי הדין אם קיים ביניהם קשר מחייב, קירבה משפטית או עניינית או כאשר קיימת 'זהות אינטרסים' בין בעלי הדין בהליך הראשון לבעלי הדין בהליך השני" (ע"ע 1521/04 עמיר רונן נ' כלל (ישראל בע"מ), ניתן ביום 4.4.06 ; דב"ע מח/120-3, אל על נתיבי אוויר נ' דליה רובינשטיין ואח', פדע כ' 493 בעמ' 499; ע"ע 1210/02 ביברינג נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פד"ע לח 115). בעניין רובינשטיין אף הוסף כי ניתן לטעון להשתק פלוגתא לצדדים שלא היו צד להליך קודם בתנאי ש"העניין הוא אותו עניין" ו"אם מן הצדק לעשות כן". (עמ' 499). 32. אנו סבורים כי בענייננו ובפרשת פאוור "העניין הוא אותו עניין" וכי בנסיבות שלפנינו קיימת זהות אינטרסים בין בעלי הדין בשני ההליכים. על יסוד האמור לעיל, יש להחיל את הכלל בדבר השתק פלוגתא, כאשר התובעת מנועה מלטעון כלפי הקביעות שנקבעו בפרשת פאוור. טענת התובעת בדבר הכרה בתואר "שלם" 33. כמפורט לעיל בגין לימודיה במכללת צ'מפליין קיבלה התובעת 51 נקודות זכות (ובמועד מאוחר יותר השלימה לימודים נוספים וקיבלה סה"כ 69 נ"ז) אך עבור לימודיה בשלוחת אוניברסיטת נובה- הקולג', הוענקו לה לפנים משורת הדין 20 נ"ז בלבד. לטענת התובעת ההחלטה שלא להכיר במלוא נקודות הזכות שקיבלה בגין לימודיה בקולג' ניתנה שלא כדין. לשיטת התובעת יש לאבחן את עניינה מפרשת פאוור, שכן היא, בניגוד לתובעים בעניין פאוור, קיבלה בסופו של דבר את תעודת התואר האקדמי ממכללת צ'מפליין (לאחר שעברה ללמוד במוסד זה לקראת שנת לימודיה השלישית), שהינה - מוסד מוכר. התובעת טוענת כי בידיה תואר "שלם" - תואר הניתן כולו על ידי גוף אקדמי אחד, מכללת צ'מפליין , וכי אין בסמכותו של הנתבע "לפרקו" ולפסול את שיקולי המכללה משזו בחרה להכיר בקורסים שנלמדו בשלוחת אוניברסיטת נובה מש היו קורסים משלה. 34. אין בידינו לקבל טענותיה אלו של התובעת. התעודה של מכללת צ'מפליין אינה מהווה תחליף לאישור הגוף המפקח. כפי שצוין לעיל, קיימים כללים לגבי לימודים קודמים שיילקחו בחשבון במסגרת הערכת תואר אקדמי לצורך דירוג בשכר. כבר ב"כללים להערכת תואר", מיום 12.11.97 (נת/2) נקבע כי יילקחו בחשבון לצורך דירוג בשכר: " קורסים אקדמיים שנלמדו במוסד מוכר להשכלה גבוהה המקנים נקודות זכות ואשר הלומד בהם סיים אותם בציון עובר לפחות...". 35. איננו מקבלים את טענת התובעת ולפיה הנתבע פעל בחוסר סמכות משביקש לבחון את מרכיביו של התואר "השלם". הנתבע מוסמך ואף חייב לבחון את תוכנו ומרכיביו של התואר המוצג לו, בכדי לבחון שקילותו לתואר אקדמי ישראלי. כך נקבע כי לצורך ההכרה בתואר הנרכש בחו"ל כתואר המקנה הטבות שכר וכדי להשוות תואר זה לזה הנרכש בארץ, הוועדה מוסמכת לדרוש מסמכים ו/או אסמכתאות המעידים על תוכנית הלימודים, היקפה, טיבה וכדומה. מסמכים אלה הם חלק מהכלים הדרושים לוועדה כדי שתוכל למלא את תפקידה. בעניין השכלה ותואר נאמר: "הוועדה נתבקשה על-ידי העותרים להכיר בתואר הזר לשם מתן הטבות במסגרת תנאי התעסוקה. כפי שציינתי בראשית דבריי, תפקיד הוועדה להפעיל מבחני שקילות שמטרתם בין היתר, להבטיח שוויון כלפי מקבלי תואר בישראל. בהפעילה מבחנים אלה אין הוועדה מתערבת במובן כלשהו בשיקולים אקדמיים של המוסד שהעניק את התואר. תואר זה כבודו במקומו מונח, אך אין הוא שקול כנגד התואר המעניק יתרונות במסגרת תנאי עבודה. שקילה זו היא סבירה " . (פסקה 17 לפסק הדין). שם הבחין בג"צ, כאמור לעיל, בין משקלו האקדמי של תואר שהוענק על ידי מוסד שאינו ישראלי לבין משקלו לצורך הענקת הטבות שכר. הבחנה זו היא לגיטימית. עוד צוין בענין השכלה ותואר: "אין להטיל ספק בכך כי במסגרת השוואת תארים רשאית הוועדה להשוות את מספר שעות הלימוד ואת היקף הפטורים הניתנים אל אלו המוכרים בתואר המקביל הישראלי. לכן אין לראות בדרישותיה משום דרישות שרירותיות אשר, כביכול, הונחתו על העותרים לאחר מעשה". קבלת טענת התובעת לפיה יש לקבל את התעודה ממכללת צ'מפליין ככזו המזכה אותה באופן אוטומטי בהטבות שכר -תחתור תחת מהותו ובסיס פעולתו של הנתבע. 36. ממשיכה וטוענת התובעת כי טרם קיבלה את ההחלטה להמשיך לימודיה במכללת צ'מפליין, פנתה ביחד עם חבריה לנתבע במטרה לברר האם יוכר על ידו התואר אשר היה בכוונתה להשלים במכללה. בתשובה קיבלו היא וסטודנטים אחרים מכתבים המאשרים כי תואר המוענק על ידי צ'מפליין הינו תואר אקדמי מוכר על ידי הנתבע (נספחים ג'-ה' לתביעה). לפיכך לטענת התובעת יצרו המכתבים מצג ברור עליו הסתמכה ולפיו יכיר הנתבע בתואר כשקול לתואר אקדמי ישראלי. אף טענה זו לא נוכל לקבל. מנוסח המכתבים עולה כי הוועדה לא התחייבה לאשר באופן אוטומטי כי התואר שיוענק על-ידי המכללה הוא שקיל לתואר ישראלי. הוועדה התנתה במכתבה את אישורה בכך כי המבקש את הערכת התואר לצורך דירוג בשכר, יציג מסמכים ע"פ הכללים המפורטים במסמך מצורף, כאשר הכוונה ככל הנראה היא אל הכללים להערכת תארים שפורסמו. השאלה אם התואר הינו שקיל לתואר ישראלי טעונה בחינה על - פי קריטריונים אובייקטיביים המנחים את עבודת הוועדה. (באחד מן המכתבים המצורפים - נספח ה' - אף נכתב במפורש כי "הערכת התואר נעשית לכל פונה בהתאם לתחום ההתמחות, משך הלימודים והתואר שניתן לו על ידי המוסד בו למד"). בנוסף, בכל המכתבים צוין באופן ברור וחד משמעי כי " מכתב זה אינו מהווה אישור על הערכת תואר אקדמי כלשהו", כך שהמידע שנמסר נגע למעמדו של המוסד האקדמי הזר גרידא, ולא לשקילותו של תואר קונקרטי. יצוין עוד, כי במסגרת המכתבים אין כל התייחסות לכך שמדובר בתואר של מכללת צ'מפליין המשלב לימודים בקולג'. לאור עובדה זו ולאור העובדה כי זהות הנמענים אליהם הופנו מכתבי התשובה אינה ברורה - לא ניתן ללמוד על מהות הפניה, האם התובעת הייתה חלק מהפונים או שמא היו אלה סטודנטים שהשלימו את כל לימודיהם במסגרת מכללת צ'מפליין וכיו"ב. ייאמר עוד כי אם התובעת לא פנתה באופן אישי לנתבע לבירור זכויותיה, הרי שאינה יכולה לטעון שהסתמכה על הבטחה או מצג שווא כלשהו (ראה פסקה 35 לפסק הדין בעניין פאוור). 37. יתרה מכך , וכפי שנפסק בעניין בתיה וידל (ואף בעניין פאוור) האבחנה בין התובעת שמחזיקה בתואר מצ'מפליין, אך התואר כולל לימודים קודמים בקולג', לבין אלה שהנתבע הכיר בתואר שלהם מצ'מפליין, שכן לימודיהם לא כללו נקודות זכות בגין לימודים קודמים בקולג'- הינה אבחנה לגיטימית בין שונים. ושוב יובהר כי נפקותה היחידה של האבחנה היא במישור יחסי העבודה שבין התובעת לבין הנתבעת במעסיקה, ואולם אין בכך לשלול כוחו ונפקותו לכל צורך ועניין אחר. 38. זאת ועוד. התובעת מעלה שלל טענות כנגד ההחלטה המנהלית להכיר, לפנים משורת הדין ב- 20 נקודות זכות בגין לימודיה בקולג'. לטענתה מר שטריקס אינו מוכר לה וממילא לא היה מוסמך לפעול בשמה לצורך סיכום כלשהו, קל וחומר שלא היה מוסמך לוותר על זכויותיה. בעניין זה הוכח כי מר שטריקס הוא נציגה של אוניברסיטת נובה בארץ, כי הסיכום עמו הוא סיכום כללי שהוחל על כל תלמידי הקולג' וממילא לא היה בסיכום זה לגרוע מזכויותיהם של הסטודנטים בקולג', לרבות התובעת. כפי שפסקנו לעיל, לתובעת לא הייתה זכות מוקנית להכרה בתואר שלה ובנקודות זכות בגין לימודיה בקולג'. כמו כן כפי שהוכרע בפרשת פאוור - לא היה כל מצג מצד הנתבע, ולכן ממילא לא הייתה לתובעת כל הסתמכות הראויה להגנה. למעלה מן הצורך, יצוין כי ככל שלתובעת טענות כנגד אוניברסיטת נובה ו/או כנגד נציגיה בארץ, הרי שמקומן אינו במסגרת תביעה זו. בעניין זה יפים דברי בית הדין הארצי בפרשת פאוור: "בשולי הדברים אעיר, כי הכתובת האמיתית והנכונה לטרונייתם של המערערים אינה המשיבה, כי אם מפעילי אוניברסיטת נובה ומפעילי שלוחתה בישראל, שהביאו את המערערים להאמין כי תוארם יוכר על ידי מי מרשויות המדינה לכל דבר ועניין". סיכום 39. בנסיבות המתוארות לעיל, דינה של התביעה להידחות. התובעת תשא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ תוך 30 יום מקבלת פסה"ד. השכלה גבוההמכללההכרה בתואר / שקילות לתואר