לפניי תביעה כספית על סך 81,670 ₪, בשל נזקים שלפי טענת התובעים גרם הנתבע לדירתם, לאחר שפינה אותה. רקע עובדתי התובעים הינם בעלים של הבניין ברח' חלוצים 24 בת"א והידוע כגוש 6931, חלקה 206 (להלן: "הבניין"). התובעים רכשו את מחצית הזכויות בבניין בשנת 2005 ואת המחצית השנייה בשנת 2006. קודם להגשת התביעה דנא, החזיק הנתבע במשך שנים ארוכות בחנות בקומת הקרקע של הבניין ובדירה בקומה א' ששימשה כמחסן. הנתבע החזיק בחנות ובדירה כדייר מוגן, מכוח זכויות דיירות מוגנת של אביו ז"ל, ששכר את הנכסים מבעליהם בשנים 1952 ו-1966. זכויות הדיירות המוגנת עברו אל הנתבע לאחר פטירתו של אביו בשנת 1979 ולאחר פטירת אמו בשנת 1983. בתאריך 27.2.07 הוגשה תביעת פינוי וסילוק יד ע"י התובעים נגד הנתבע בת.א. 20283/07 בעילות של נטישה ואי תשלום דמי שכירות, כמו גם אי תשלום חלקו של הנתבע בשיפוץ הבניין. במסגרת התביעה, אשר נדונה לפני כב' השופטת רחל ערקובי, הגיעו הצדדים בישיבת יום 15.3.09, להסדר פשרה, שקיבל תוקף של פסק הדין (צורף כנספח א' לתביעה). לפי הסדר הפשרה הוסכם, בין היתר, כי עד יום 5.4.09 יפנה הנתבע את החנות והדירה כנגד תשלום של 75,000 ₪ וכי הנכס (כך הוגדרו בהסדר הדירה והחנות) יימסר על ידי הנתבע לתובעים "... במצבו היום, לרבות שעוני החשמל, שעוני המים, הויטרינות, הדלתות וכל הקבוע בנכס". עוד נקבע בהסדר כי עד ליום 29.3.09, יפקידו התובעים בקופת ביהמ"ש את דמי הפינוי ובמועד שנקבע לפינוי הנכס, יום 5.4.09 בשעה 12:00 או בסמוך לכך, ייפגשו הצדדים או נציגיהם בנכס כדי להעביר את החזקה בו לתובעים. עוד הוסכם כי יערך פרוטוקול בדבר מסירת החזקה, אשר ישמש אינדיקציה לזכותו של הנתבע לקבל את דמי הפינוי שהופקדו. התובעים הפקידו 75,000 ₪ בקופת בימ"ש לפי ההסדר. בתאריך 5.4.09 נערכה פגישה בחנות ובדירה לצורך העברת החזקה לתובעים. בפגישה נוכחו התובע 1, אייל בניאן (להלן: "התובע"), בא כוחו, עו"ד גניש, המייצג את התובעים גם בתיק דנא, מר חיים גורל ומר עמי ליברמן מטעם הנתבע. המפתחות של החנות והדירה נמסרו לתובע במעמד זה, אולם התובע סירב לחתום על פרוטוקול המסירה. בסמוך לאחר מכן, פנה הנתבע לכב' השופטת ערקובי, לקבלת דמי הפינוי שהופקדו בעקבות מסירת הדירה לתובע ובעקבות הצגת אישורים בדבר תשלום יתרת החוב לרשות המקומית. התובעים מנגד פנו בבקשה לעכב את העברת הכספים בטענה שהנתבע גרם נזקים לדירה ומסר אותה שלא לפי ההסדר. כב' השופטת ערקובי הורתה על העברת 40,000 ₪ מתוך הפיקדון ועל קבלת תגובת הנתבע לבקשת התובעים ותשובת התובעים לתגובה ביחס ליתרת הפיקדון. הנתבע בתגובתו הכחיש את המיוחס לו ואף טען, בין היתר, כי מי שביצעו עבודות בדירה ימים ספורים לפני מועד המסירה, הנם דווקא התובעים עצמם. בית המשפט דחה בהחלטתו מיום 19.5.09 את בקשת התובעים לעיכוב העברת הכספים והפנה את התובעים להגשת תביעה נפרדת בקשר לנזקים הנטענים. בקשת התובעים לעקל את יתרת כספי הפיקדון נדחתה אף היא וזאת בהחלטת כב' הרשם משה כהן מיום 9.6.09. ביום 1.6.09 הגישו התובעים את התביעה דנא, בה הם עותרים לחייב את הנתבע בסכום של 81,670 ₪ בגין עלות השבת הדירה לקדמותה (54,458 ₪ בגין החלפת כל הריצוף בדירה, החלפת חמש דלות ומשקופים, החלפת ארבע חלונות ומשקופים, פינוי פסולת ותיקוני טיח ועבודות צבע), דמי שכירות ראויים לעשרים ואחד יום בזמן ביצוע העבודות הנ"ל (4,000 ₪), עגמת נפש (15,000 ₪), חוב ועד בית (1,640 ₪) ועלות חיבור חשמל ומונה (9,572 ₪). אם לתאר את טיעוני התובעים בקליפת האגוז, אלה טוענים, בין היתר, כי הנתבע שכר את שירותיהם של שני פועלים סיניים לצורך הריסת הדירה בטרם מסירתה לידיהם והכל מתוך נקם, תוך שהוא מעלה גרסה שקרית במצח נחושה, שלפיה הפועלים הנ"ל, עבדו כביכול מטעם התובעים ובמסגרת עבודות השיפוץ שהתכוונו התובעים לבצע בדירה מלכתחילה וממילא. הנתבע מנגד טוען, בין היתר, כי התובעים תכננו מראש מזימה לקבל חזרה לידיהם את דמי הפינוי וזאת על דרך של שליחת פועלים לדירה עוד בטרם מועד המסירה ולצורך ביצוע עבודות השיפוץ, אולם תוך הצגתם כמי שעבדו בדירה מטעמו. דיון מצב הדירה ביום 15.3.09 וביום 5.4.09 נטל השכנוע והבאת הראיות להוכחת התביעה, כולל הטענה שלפיה הדירה נמסרה ביום 5.4.09 שלא כפי מצבה ביום 15.3.09, חל על התובע, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה". על מנת שבית המשפט יגיע למסקנה זו, על התובעים היה להביא בפני בית המשפט ראיות ממשיות ומדויקות הן לגבי מצבם של הריצוף, חלונות ודלתות ביום 15.3.09 והן לגבי מצבם של אלה ביום 5.4.09. ויודגש, לפי ההסדר שבין הצדדים, הדירה הייתה אמורה להימסר, כפי מצבה ביום 15.3.09 ("...במצבו היום.."). בניגוד לטענת התובע בסעיף 5 לכתב התביעה המתוקן, לא הוסכם, אפוא, על מסירת הדירה במצב "ראוי" או במצב דומה לכך. לפיכך, לא די, אפוא, להוכיח כי הפריטים המדוברים היו במצב לא טוב ביום 5.4.09 ויש להוכיח גם את מצבם ביום 15.3.09 וזאת לצורך ההשוואה ועל מנת שבית המשפט יוכל לקבוע האם מצבם הורע שלא עקב בלאי סביר בתקופה הקצרה שבין ההסדר ולבין מועד מסירת הדירה. ריצוף בכל הנוגע לריצוף בדירה, אין מחלוקת כי הדירה הייתה מרוצפת ביום 15.3.09 וגם אין מחלוקת כי הוכח לפני שחלק מהמרצפות בדירה היו הרוסות ביום 5.4.09, שהרי הנתבע עצמו טוען כי הרס המרצפות נגרם על ידי הפועלים הסיניים מטעם התובעים וזאת לאחר ההסדר שהושג בבית המשפט ביום 15.3.09 ויומיים בלבד לפני מועד המסירה (ביום 3.4.09). המחלוקת בין הצדדים בנקודה זו מתמקדת בשאלות אחרות כגון: מי הרס את המרצפות, כאשר כל צד מטיל על האחר את האשמה, האם נגרם כלל נזק לתובעים כתוצאה מכך והאם שיעור הנזק הוכח. שאלות אלה יידונו בהמשך פסק הדין. חלונות ודלתות מעיון בתמונות שצירף הנתבע לתצהירו ואשר אין חולק כי צולמו ביום 5.4.09, ניתן להבחין במספר לא מבוטל של חלונות בדירה, אם כי ניכר שמדובר בחלונות ישנים (הצבע מתקלף והזכוכיות שבורות בחלקם - ראה התמונות שצורפו כנספחים 16 לתצהיר הנתבע; כך גם בסרטי הוידאו שמספרם C, D, 6, 7 ו-8 בדיסק שצירפו התובעים כנספח ד' לתצהיר התובע). סייג לאמור חל לגבי פתח אחד בלבד בדירה, שכוסה בלוחות גבס והנו נעדר חלון ולכך עוד אתייחס בהמשך פרק זה של פסק הדין. בכל הנוגע לדלתות ומשקופים, הרי שלפי סרטי הוידיאו שצילמו הצדדים ואשר הוגשו כראיה (נספח ד' לתצהיר התובע ונספח 15 לתצהיר הנתבע), כמו גם מהתמונות שצירף הנתבע (נספח 16), עולה כי ביום 5.4.09 גם הדלתות היו קיימות בדירה, מרביתן מותקנות וחלקן הקטן מונחות לצד הקיר (סרט מס' 6 למשל). לא מצאתי תמונה ממשית או סרטון שמהם ניתן לדלות באופן ברור משקוף בדירה שחסר בו דלת וכאמור, ישנו סרט המתעד שתי דלתות המונחות בצד. גם כאן, ניכר כי מדובר בדלתות ישנות (הצבע מתקלף הזכוכיות בחלקן שבורות). דא עקא, לא קיימת ראיה ממשית בתיק לגבי מצב החלונות ודלתות ביום 15.3.09. ההתרשמות הברורה שלי מהתמונות וסרטי הוידיאו לגבי מצב הדלתות ביום 5.4.09, מביאה אותי למסקנה כי לא ייתכן שפריטים אלה היו במצב שונה באופן ממשי ביום 15.3.09. ניכר שמדובר בחלונות ישנים ובלויים ולא בחלונות חדשים שנפגעו בכוונת מכוון. גם אין ראיה ממשית למצב הזכוכיות של החלונות ודלתות ביום 15.3.09, כך שאי אפשר להסיק מהעובדה שביום 5.4.09 חלקן היו שבורות, כי לא כך היו פני הדברים ביום 15.3.09. כאמור, הנתבע לא התחייב למסור דלתות וחלונות חדשים, מחודשים או במצב טוב, תקין או ראוי. עצם העובדה שהצדדים הסכימו כי הדירה תימסר במצבה, כולל הדלתות וחלונות וכלשון ההסדר "...לרבות שעוני החשמל, שעוני המים, הויטרינות, הדלתות וכל הקבוע בנכס", אינה יכולה להוות בסיס למסקנה כי על הנתבע למסור את הדלתות והחלונות במצב חדש או ראוי או תקין. התובע לא העיד מפורשות, אם בכלל, לגבי כוונת הצדדים ביחס למצב הדלתות והחלונות ולא טען כי הוספת המילים הנ"ל נועדה להדגיש כי על הנתבע למסור את הפריטים הנ"ל מושלמים לחלוטין, גם אם מצבם הנו אחר במועד ההסדר. גם יש לזכור כי מדובר בדירה ששימשה במשך עשרות שנים כמחסן ולא למגורים. הבניין עצמו עבר שיפוץ משמעותי בשנים 2009-2008 (ראה עדותו של התובע בעמ' 8 ש' 16-12 וכן ראה נספח נא' לתצהיר הנתבע- מכתב מיום 30.3.08 ששלח ב"כ התובע דרישת השתתפות בשיפוץ) תוך הקמת פיגומים סביב הבניין והדירה. גם הטענה שלפיה מצב החלונות ודלתות סותר את תצהיר הנתבע בתביעת הפינוי דינה להידחות. אין כל סתירה בין הצהרת הנתבע בהליך הפינוי בדבר ביצוע השקעות בנכס במהלך השנים ולבין מצבם הירוד של החלונות והדלתות בדירה. לא מצאתי בתצהירו הנ"ל של הנתבע (צורף כנספח טו' לתצהיר התובע) ולא בנספחיו, הצהרה או אסמכתא לכך שהוחלפו כל הדלתות או כל החלונות בדירה לחדשים (ראה סעיף 33 לתצהיר הנ"ל). לבד מטענה וראיה להחלפת שתי זכוכיות בשנת 2008 (ס' 40 לתצהיר), אין זכר להחלפת דלתות או חלונות. לפיכך, התובעים אינן יכולים לטעון כי מכוח תצהיר זה, יש לראות את הנתבע כמי שנתן להם מצג לגבי מצב החלונות ודלתות וכי הסתמכו על מצג זה בעת שכרתו את ההסדר עמו. חוות הדעת של השמאי אלי ליפה, שניתנה בתביעת הפינוי, אינה כוללת התייחסות מפורטת למצב הדירה בכלל ולא למצב הדלתות או חלונות בפרט (ראה סעיף 5.3(2) לחוות הדעת שצורפה כנספח ג' לתצהיר התובע, שם נכתבו דברים כלליים ביותר "דירה בת 3 חדרים בקומה הראשונה (שמעל לקומת הקרקע) בבניין. הדירה פינתית, שטחה כ-73 מ"ר ברוטו (כולל חלק יחסי בחדר המדרגות). חלוקת הדירה לשלושה חדרים, אחד מהם הורחב ע"ח מרפסת, שתי מרפסות נוספות, כמו כן מטבח, חדר רחצה ושירותים. פרטי הגמר ברמה בסיסית, נראה שלא חודשו מזה שנים רבות. התרשמתי שהדירה משמשת לאחסון מוצרים הנמכרים בחנות"). זאת ועוד: טענת התובע (ס' 5 לכתב התביעה המתוקן ו-7 לתצהירו), שלפיה ניכר מצילומי השמאי ליפה, כי הדירה "הייתה מרוצפת עם חלונות ודלתות ולא הרוסה כפי שנמסרה ע"י הנתבע", אינה נכונה. הצילומים הספורים המצורפים לחוות דעתו של ליפה הנם של המבנה מבחוץ, עם תמונה קטנה אחת בלבד של פנים הדירה ואחת של פנים החנות. אין תמונות בכלל של הדלתות או של החלונות ובוודאי לא תמונות ייעודיות שמטרתן לעמוד על מצבם של פריטים אלה. אם לא די בכך, כל הצילומים הנ"ל, המופיעים על פני עמוד וחצי מתוך חוות הדעת, הנם בשחור לבן ומטושטשים, עד כי לא ניתן למעשה להתרשם מהם כלל, כך שמשקלן הראיתי ממילא אפסי ולו בשל כך. אם לא די בכך, התובע לא טרח להביא תמונות צבע של השמאי ליפה בפני בית המשפט, אולם כנראה שלא בכדי, שכן כאמור, ניכר שהשמאי ליפה לא התמקד במצב המדויק של החלונות והדלתות. התובעים גם לא הביאו את השמאי ליפה לעדות. בנוסף, התובעים לא טרחו להנציח את מצב הדירה ביום 15.3.09 או בסמוך לכך (למרות שניתן היה לעשות כן), לא על ידי תמונות או סרט וידיאו, לא על ידי חוות דעת שמאית ולא בדרך אחרת. בשולי הדברים יצוין כי גם לגבי מצבם ביום 5.4.09 של הפריטים הנתבעים בתיק דנא, לא הובאו ראיות ממשיות, לא כל שכן מדויקות. הצדדים הסתפקו בהצגת סרטונים ותמונות סטילס שנערכו על ידם במועד העברת החזקה ואשר אין בהם התמקדות בחלונות ובדלתות, כפי שהיה מוצג לו התבקש שמאי או מהנדס אזרחי לעבור על כל דלת וחלון ולתעד את הדברים בחוות דעת כמקובל. כיצד, אם כן, אוכל בנסיבות אלה, לקבוע כי מצב החלונות והדלתות ביום 5.4.09 היה גרוע יותר מאשר מצבם ביום 15.3.09? התובע העיד כי הוא לא נכנס לדירה מעולם לפני יום 5.4.09, למעט פעם אחת כאשר התלווה לשמאי ליפה במסגרת תביעת הפינוי ("יכול להיות. מעולם לא נכנסתי לחנות עצמה, ראיתי אותה תמיד מבחוץ, נכנסתי בפעם לחנות זה היה כשמסרו לי את החזקה ביום 5/4/09, אמת, זה היה יום ראשון. הייתי גם פעם אחת עם שמאי מטעם ביהמ"ש, היתה שמאות של ביהמ"ש, שמאות של המחסן דירה למעשה, גם שם הייתי - עמ', 8, ש' 17 - 21). לפיכך, ספק רב בעיני אם התובע יכול לזכור ברזולוציה הגבוהה הנדרשת להוכחת תביעתו דנא, את מצב הדלתות מהביקור החטוף הנ"ל, שנערך ביום 3.4.08, כשנתיים לפני עריכת תצהירו בתיק דנא ולמעלה משנה לפני הגשת התביעה בתיק דנא, בפרט כאשר הביקור לא נועד לבדוק את מצב הדלתות או חלונות, אלא את מצב הדירה והחנות בכללותם לצורך הערכת שוויין. ממילא לא סיפק התובע בתצהירו או בשאר ראיותיו, תיאור מדויק של מצב הדלתות והחלונות בשני המועדים הרלוונטיים הנ"ל, אלא הסתפק בהצהרות כלליות ("הדירה אשר היתה מרוצפת עם דלתות וחלונות הוחרבה כמעט לחלוטין. הנתבע ו/או מי מטעמו פעלו בוונדליזם והרסו את רוב הריצוף הנמצא במחסן את החלונות ואת הדלתות... הנתבע ו/או מי מטעמו הרס במכוון את רוב רצפות הדירה ורק במטרה לגרום לנזקים לי ולתובע מס' 2..." - סעיף 7 לתצהירו). די בכך, אפוא, שהגעתי למסקנה כי הדירה נמסרה עם חלונות ודלתות, גם אם מצבם ישן ובלוי וגם אם חלק מהזכוכיות שבורות ודי בכך שלא הוכח לפני כי מצבם היה טוב יותר ביום 15.3.09, כדי להגיע למסקנה כי הנתבע עמד בהתחייבותו לפי ההסדר וכי יש לדחות את התביעה לגבי תשלום עלות החלפת הדלתות והחלונות. כאן המקום להידרש לאותו פתח יחיד בדירה, אשר כבר הזכרתי לעיל כי נעדר חלונות, כעולה מהסרט המסומן 6 בדיסק שהציגו התובעים כנספח ד' לתצהיר התובע, בו ניתן להבחין בפתח המכוסה בלוחות גבס ואשר בו היה כנראה מותקן בעבר חלון. לפי תצהירה של עובדת הנתבע הגב' ציפי דוידוביץ, חלונות בדירה נפרצו ונעקרו מהמקום עוד לפני יום 4.2.09, על ידי התובע עצמו. לגרסתה, היא שמעה את מר דני יצחקי, שעבד בשיפוץ הבניין מטעם התובעים, אומר זאת לנתבע ביום 4.2.09. לטענתה, מר יצחקי אישר זאת בפניה שוב לאחרונה (ראה ס' 9 ו-10 לתצהירה של הגב' ציפי דוידוביץ, עובדת הנתבע). דא עקא, הגב' ליפשיץ לא הגיעה לעדות ועל כן לא ניתן להסתמך על תצהירה. האמור בתצהירה ממילא מהווה עדות מפי השמועה, שכן דני יצחקי לא הובא לעדות. גם לא ניתן כל הסבר לאי התייצבותה של הגב' דוידוביץ. בנסיבות אלה, פועלת החזקה שלפיה, לדברים הנזכרים בתצהירה, בדבר עקירת החלונות על ידי התובע דווקא, כנראה אין בסיס ממשי. הנתבע גם לא נתן הסבר ממשי לאי הבאתו לעדות של יצחקי, למרות שנחקר על כך במפורש ("ש. ציפי טוענת כעדה מטעמך שיש אדם בשם דני יצחק שראה את מר בניאן עוקר לכאורה את חלונות הדירה שלך. למה לא הבאת אותו לעדות היום. ת. היו דברים הרבה יותר חמורים מזה שבניאן עשה. ש. עקרו את החלונות לא אתה, אלא עובדים סינים או מישהו מטעם בניאן, שיש בן אדם בשם דני יצחק שראה את בניאן עוקר את החלונות. למה הם לא מעידים. ת. לא היה צורך.", עמ' 13, ש' 20 - 25). מאחר ובנוסח ההסדר ישנה התחייבות למסור את הדירה עם חלונות ("... במצבו היום, לרבות שעוני החשמל, שעוני המים, הויטרינות, הדלתות וכל הקבוע בנכס") ולא הועלתה על ידי הנתבע ולא נעשה בנוסח ההסדר החרגה כלשהי או הסתייגות לגבי העדרם של חלונות בדירה (להבדיל ממצבם, שלגביו כאמור לא ניתנה כל התחייבות מלכתחילה), נשאלת השאלה, האם אין לכל הפחות לחייב את הנתבע בעלותו של חלון הנדרש לכיסוי פתח זה. לעניות דעתי, הדבר אינו אפשרי, כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין, עת אדון בחבות הנתבע לשלם לתובעים את העלות הנטענת של הריצוף. מי הרס את המרצפות בדירה כאמור, אין מחלוקת כי הדירה הייתה מרוצפת ביום 15.3.09 ואילו ביום 5.4.09 חלק מהמרצפות וכנראה אף חלק ניכר, היו הרוסות (ראה סרטי הוידיאו שהצדדים הציגו כראיה והתמונות; ראה עדותו של ליברמן "ש. ראית את הפועלים הסיניים יחד עם התובעים? ת. לא, ראיתי רק את הנזק שנגרם לדירה. עקרו את כל המרצפות. לא אמרתי כל המרצפות, זה אתה אמרת. עקרו מספר לא מבוטל", עמ'14 ש' 26-24). הנתבע טוען כי פועלים סיניים שנמצאו בדירה ביום 3.4.09 הרסו את המרצפות בהוראת התובע ואילו התובעים מכחישים כל קשר לכך ומוסיפים וטוענים כי מדובר בעלילה שמעליל עליהם הנתבע. שני הצדדים לא חסכו מילים כדי לתאר את חוסר האמון שהם רוחשים אחד לשני וניכר כי קיים סכסוך חריף ביניהם. מאחר ואין מחלוקת כי מועד המסירה נקבע ליום 5.4.09, כי עד למועד זה הדירה הייתה בחזקת הנתבע וכי ביום 5.4.09 נמסרה הדירה כשחלק ניכר ממרצפותיה שבורות, הרי שהנטל להוכיח כי המרצפות נהרסו על ידי התובעים וכי הפועלים הסיניים עבדו מטעמם, חל על הנתבע, כמי שטוען טענה זו להגנתו. הדירה הייתה בחזקת הנתבע והיה עליו לשמור עליה ולמסור אותה ביום 5.4.09, במצבה כפי שהייתה ביום 15.3.09. לפיכך, הנתבע אחראי כלפי התובעים, לכל נזק שנגרם לדירה בתקופה זו, למעט אם הנזק נגרם על ידי התובעים עצמם. ויובהר, העובדה שהתובעים מצאו לנכון לציין כבר בכתב התביעה, את טענת הנתבע כלפיהם בנושא זה ואשר אליה נחשפו לראשונה במעמד מסירת הדירה, אינה גורעת ממסקנתי הנ"ל לגבי הנטל. עיינתי ושבתי ועיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים ולא הצלחתי להשתכנע כי גרסת הנתבע הנה בהכרח סבירה יותר מגרסת התובעים. ראשית, הן הנתבע עצמו והן נציגי הנתבע שהיו בדירה ביום 3.4.09 וגם במועד המסירה (גורל וליברמן) אינם טוענים כי הפועלים אמרו להם מטעם מי הם עובדים בדירה. הם מודים בכך שלא ניתן היה לתקשר עם הפועלים ("שאלתי את הפועלים הסינים מי הם, ומה הם עושים בדירה, אך מחמת קשיי שפה ותקשורת לא הצלחתי להבין מהם, מי הורה להם להיכנס ולעבוד בדירה". ס' 12 לתצהיר גורל; "אני מצהיר כי כשהגעתי למחסן/דירה בערך בשעה 16.00 מצאתי בדירה את הפועלים הסיניים. לא יכולתי לתקשר איתם בהעדר שפה משותפת. ניסיתי לתחקר אותם מי הכניס אותם לדירה ואיך נכנסו, אך לא קיבלתי תשובות שאני מסוגל להבין...", ס' 27 לתצהיר הנתבע). גורל מציין כי אחד הפועלים הראה לו מספר טלפון במכשיר הנייד שלו השייך ל"בעל הבית" ששלח את הפועלים למקום והמספר לא היה מוכר לו כמספר של הנתבע ("הם רק ידעו לומר 'בעל בית' ואחד מהם הראה לי בפלאפון שלו את המספר של 'בעל הבית' כלומר; של מי שהכניס אותם ומעסיק אותם, וראיתי שמספר הפלאפון אינו מוכר לי, ואני מצהיר בוודאות שאינו מספר הטלפון של הנתבע. אני מצטער עד היום שלא העתקתי את המספר, ולא עשיתי זאת כי לא שיערתי את מה שהתובעים זממו לעשות" ס' 12 לתצהיר גורל), אולם אינו טוען כי הפועלים נקבו בשמו של התובע או מי מטעמו. הנתבע, אם כן, מסיק שהפועלים באו מטעם התובעים וזאת משלא באו מטעמו וכן בשל הטלפון המוקדם שהתקבל יום קודם לכן אצל באת כוחו, כדי לברר אם הדירה כבר פנויה מתוך מטרה להקדים את תחילת ביצוע השיפוצים בדירה, שהתכוונו ממילא לערוך בה (ראה ס' 25 לתצהיר הנתבע וס' 14 לתצהיר גורל). בכל הנוגע לטלפון שביצע עו"ד גניש, עדויות הנתבע וגורלי הנן עדויות מפי השמועה. הצדדים הצהירו בישיבת יום 14.7.10 כי לא תותרנה עדויות שמיעה (פר' עמ' 6, ש' 2). במועד זה כבר היו מונחים התצהירים בתיק בית המשפט. מודע אני לכך שעו"ד קויפמן טענה בישיבת יום 7.3.11 כי קיבלה טלפון כאמור וכי בתגובה לדברים אלה ונוספים שציינה באותה ישיבה, לא ניתן למצוא הכחשה של עו"ד גניש לשיחה זו, אולם מנגד גם לא ניתן למצוא הודאה שלו בכך ולמעשה הוא לא התייחס לכך בדבריו. כמו כן, דבריה של עו"ד קויפמן לא נאמרו במסגרת עדות. לפיכך, ועל רקע ההתנגדות לעדויות שמיעה וכן משלא העידה עו"ד קויפמן או מזכירתה מירי, הנזכרת בתצהירו של גורל (ס' 14), קשה לבסס מסקנה ממשית כי הייתה שיחה כאמור. ויובהר: גם לו הייתי משתכנע כי הייתה שיחה כאמור, לא ניתן היה להסיק מכך בלבד כי הפועלים הסינים עבדו מטעם התובעים. זאת ועוד: אין מחלוקת כי לא הנתבע, לא גורל ולא ליברמן הזעיקו מיד את המשטרה. במקום להתקשר מיד למוקד המשטרה, לדווח על פריצה ועל ביצוע עבודות הריסה בה ללא רשות ולבקש בהתאם לכך הגעה מיידית של ניידת למקום, בחר הנתבע לגשת לתחנת המשטרה לצורך הגשת תלונה ואף זאת עשה רק בשעת ערב (ראה התלונה נספח נ/19 לתצהיר הנתבע שלפיה התלונה הוגשה בשעה 19:29). הנתבע נחקר בנקודה זו ולא מצאתי כי היה בידיו הסבר מניח את הדעת להתנהלותו כעולה מחקירתו המובאת להלן: "ש. את המגיש כל כך הרבה תלונות במשטרה נ' התובעים, נ' עו"ד שלהם, באת למקום, ראית סינים עובדים במקום, שהיה פרוץ לטענתך, ולמה אתה לא מזמין באותו רגע שוטר למקום שיעצור את אותם פורצים. ת. אבל עשיתי את זה, הלכתי למשטרה והזמנתי את המשטרה במפורש, יש הוכחות במשטרה. ש. 4 שעות לאחר מכן. למה הלכת רק ב19.30 בערב להגיש תלונה. למה הלכת פיזית למשטרה רק אחרי שהם הלכו. ת. העובדים הסינים הם לא מטעמי, לכן זה לא רלוונטי השאלה אם הם גמרו לעבוד או חזרו" עמ' 12, ש' 8 - 14). אם לא די בכך, אין לפני ראיה ולו על ניסיון של הנתבע או גורל לסלק את ידם של הפועלים מהדירה. לא רק שהפועלים לא סולקו ממנה, אלא שגורל אף מצהיר כי הוא ביקש מאחד מהם לסייע לו בסחיבת ארגז כלים ("...מכיוון שראיתי שארגז כלי העבודה והכלים אשר נשארו בדירה לא נזוקו ולא נגנבו, ביקשתי את עזרתו של אחד הסינים והורדנו אותו לרכב. אחרי זה הפועלים הפסיקו את העבודה וחיכו לראות מה קורה", ס' 16 לתצהירו). הכך יעשה למי שפרץ לדירה? גם כאן לא מצאתי תשובות מספקות מספיק מאת הנתבע כשנחקר על כך ("ש. איך זה שחיים רואה שפרצו למקום, שהורסים את המקום 2 פועלים סינים, לא מתקשר למשטרה, וגם עובד איתם. ת. שטויות, הוא לא עובד איתם, אתה ממציא דברים.", עמ' 13, ש' 7 - 9) וגם לא מאת גורל ("ש.אני רוצה להבין: אתה רואה אנשים שפרצו למקום וגם הורסים את המקום, אתה לא מתקדר למשטרה, אתה גם מסתייע בהם לצורך עבודות שלך? ת. לפנות ארגז כלים. ש. לא משנה. אתה גם הולך להגיש תלונה אחרי שהם עזבו. ת. הפועלים נשארו בדירה. ש. נתת להם להישאר בדירה? ת. לא אני הבאתי אותם ולא אני הוצאתי אותם", עמ' 18, ש' 27 - 33 וכן "ש. אז לא אמרת לסינים באותו רגע, חבר'ה זו לא דירה שלכם עופו מפה? ת. שאלתי מאיפה באתם. הם לא הבינו אותי הם רק הבינו את המילה "בעל בית". אמרתי שאני בעל הבית. ואז אחד מהם הוציא את הטלפון והראה לי מספר טלפון. ש. ביקשת מהם לצאת מהדירה. ת. אי אפשר היה לתקשר איתם. הם הפסיקו לעבוד. הראו לי מספר טלפון. ש. הם נשארו שם? ת. כן. ראיתי אותם מהחלון מסתכלים" בעמ' 19, ש' 11 - 18). יצוין כי גרסה זו, בדבר בקשת הסיוע מאת הפועל הסיני, הופיעה לראשונה בשלב תצהירי העדות והיא נעדרת מכתב ההגנה המתוקן של הנתבע, למרות שכבר שם ניתנה הגרסה העובדתית לגבי נושא הפועלים הסינים. יתכן ויש ממש בטענת התובעים, שלפיה עדות זו באה כמענה לעדותו של מר קלדרון (המחזיק חנות בבניין) ואשר הובא לעדות על ידי התובעים ואשר לפי תצהירו, אותם הפועלים הסינים ששהו בדירה באותו היום, נראו על ידו מפנים חפצים מחנות הנתבע בקומת הקרקע ("...בתאריך 3.4.09 התקשרתי למר אייל בניאן ומסרתי לו כי התקרה של הנכס מוצפת במים. כמו כן סיפרתי לו ששמעתי רעשים מגיעים מלמעלה. עליתי לבדוק מה קרה ומצאתי במקום שני עובדים זרים וצינור מים שהתפוצץ.העובדים הזרים היו אותם עובדים זרים אשר אותם ראיתי מפנים חפצים בחנות הממוקמת בפינת הרחוב של חלוצים ומטלון 46 בת"א " ס' 2 לתצהירו). מכל מקום, גם עדותו הנ"ל של קלדרון תומכת, אפוא, במסקנה שהפועלים לא היו מטעם התובע, אלא להפך. גרסתו של קלדרון לא נסתרה בחקירתו הנגדית. מדובר בשכן לבניין שלא הוכח לי כי בינו ולבין התובעים קיימים יחסים מיוחדים או כי יש לעד זה אינטרס כלשהו להעיד לטובת התובעים. לעומת זאת, גורל וליברמן הנם מקורבים לנתבע ושימשו כנציגיו במועד המסירה וגורל אף הוגדר על ידי הנתבע כידידו (עמ' 13 ש' 6-4) נימוק נוסף שמחזקת את מסקנתי שגרסת הנתבע אינה סבירה יותר מגרסת התובעים, הנו העדר כל ראיה על יצירת קשר עם התובעים או בא כוחם ביום 3.4.09. אין כל טענה מפי הנתבע לא כל שכן ראיה, לכך שנעשה ניסיון ליצור קשר מידי עם התובעים. גם אין כל ראיה לכך שהנתבע ניסה ליצור קשר עם עו"ד קויפמן באותו היום כדי שזו תיצור קשר עם עו"ד גניש והתובעים. אין זה מתקבל על דעתי כי הנתבע לא יעשה ניסיון כזה ותחת זאת יחליט להעלות את העניין רק ביום א', יום המסירה, למרות שהוא יודע היטב כי עליו למסור את הדירה מרוצפת. אין זה מתקבל על דעתי כי הנתבע ונציגיו, שידעו לצלם את מעמד העברת החזקה (באמצעות עט מיוחדת), לא ישכילו בנסיבות אלה, להנציח את הריסת הדירה על ידי הפועלים בתמונות או בסרט. ההסבר שניתן בתצהירו של גורל (ס' 17), שלפיו הוא לא העלה על דעתו כי התובעים מחבלים בדירה, אלא חשב שכוונתם להרגיזו ביום המסירה, אינו מספיק משכנע בעיני וסותר את העובדה שהנתבע מצא לנכון בכל זאת להגיש תלונה במשטרה, דבר המעיד על כך שלא ראה בזאת כעניין של מה בכך. מדוע אם כן לא הזמין הנתבע מיד ניידת משטרה למקום ולא התקשר אל באת כוחו מיד או ישירות אל התובע או אל בא כוחו? כאמור, לא ניתנו תשובות מספקות לשאלות אלה. עם זאת, יודגש כי גם גרסת התובעים אינה משכנעת בעיני באותה מידה ובהקשר זה, בהחלט נשאלת השאלה, מדוע שיסכן הנתבע את דמי הפינוי על ידי הריסת הדירה יומיים לפני מסירתה והאם לא מדובר במזימה של התובעים לקבל חזרה את דמי הפינוי שנפסקו לטובת הנתבע בתביעת הפינוי. בכל אחת מהגרסאות, טמונה, אפוא, הנחת יסוד של מעשה מרמה ונוכלות על ידי הצד שכנגד ולא השתכנעתי כי ניתן להעדיף גרסה אחת על רעותה. מאחר וכאמור, הנטל על הנתבע להוכיח שהתובעים הרסו את המרצפות ומאחר ואין ביכולתי להשתכנע שדווקא גרסתו משכנעת יותר מגרסת התובעים, יש לראותו כאחראי לכל נזק שנגרם לתובעים, ככל שנגרם, כתוצאה ממסירת הדירה עם מרצפות שבורות וזאת בשל אי עמידה בנטל (ולא בשל העובדה שהשתכנעתי כי גרסת התובעים סבירה יותר) וזאת שעה שהוא התחייב למסור את הדירה במצבה נכון ליום 15.3.09, מועד שבו אין מחלוקת כי היו מרצפות תקינות בדירה. הוכחת הנזק ושיעורו לצורך חיוב הנתבע לשלם לתובעים סכומים כלשהם בגין הריצוף, לא די בכך שהתובעים הצליחו לשכנע את בית המשפט כי הדירה נמסרה כשמרבית מרצפותיה הרוסות וכי הריצוף היה תקין ביום ההסדר ולא די בכך שלא שוכנעתי מטענות הנתבע כי התובעים גרמו להרס המרצפות. על התובעים להוכיח את הנזק שנגרם להם וגם את שיעורו. בסעיף 18 לתצהיר התובע נטען כי התובעים נאלצו "להשקיע עשרות אלפי שקלים לתיקון הנזקים שגרם במכוון הנתבע במכוון..." וכי העלות התיקון הנה 54,458 ₪. דא עקא, כל שצירפו התובעים לתביעתם ולראיותיהם לתמיכה בתביעתם לקבלת הסכום הנ"ל, הנה הצעת מחיר (נספח יב' לתצהיר התובע) - הא ותו לא. מדובר בהצעת מחיר מיום 9.4.09 של חברת דמנדר חברה לבנייה בע"מ, המופנית אל התובע ואשר לפיה, עלות החלפת המרצפות, ארבע חלונות וחמש דלתות כולל משקופים וכולל עבודות טיח, צבע ופינוי פסולת, מגיע לכדי 47,150 ₪ לא כולל מע"מ. לפי הצעה זו, העלות לגבי הריצוף עומדת על 14,950 ₪ בתוספת מע"מ ("65 מטר ריצוף אריחים 40 * 40 כולל חומר שחור 65 מטר * 230 ₪ = 14,950 ₪"). הצדדים הסכימו בקדם המשפט מיום 14.7.11 כי עדויות שמיעה אינן קבילות וכי לא תותר הרחבת חזית. צירוף הצעת המחיר לתצהיר התובע, ככל שבאה להוכיח את תוכנו של הצעת המחיר, הנה בוודאי עדות שמיעה. היה על התובעים להביא לעדות את נציג חברת דמנדר, שערך את הצעת המחיר, ככל שביקשו להגיש את הצעת המחיר כראיה. משלא עשו כן, ההצעה אינה קבילה וזאת לפי הסכמת הצדדים. די בכך כדי לדחות את התביעה בהעדר כל ראיה לנזק הנטען, הן לגבי המרצפות והן לגבי הדלתות וחלונות כולל לגבי הפתח היחיד בדירה שנעדר חלון ואשר לגביו כבר התייחסתי בחלק הראשון של פסק הדין. יתרה מכך: המשקל הראיתי של הצעת המחיר הנו בכל מקרה זניח וזאת משלא הביאו התובעים אסמכתא כלשהי לתשלום ששילמו בפועל עבור העבודות, אם בכלל, כגון חשבונית מס, קבלה, הזמנת עבודה, העתק של שיק או דף חשבון בנק או כל אסמכתא סבירה ומינימאלית אחרת הנדרשת להוכחת התשלום. האמור לעיל חל ביתר שאת על רקע הצהרת התובעים כי בידם מסמכים המפרטים את השיפוץ שבוצע (ראה דבריו של עו"ד גניש מישיבת הקדם של יום 7.3.11 ("יש פירוט של השיפוצים שבוצעו. יש מסמך על זה"). משטענו התובעים כי מבוקש פיצוי על בסיס עלות העבודות שנדרשו להשבת המצב לקדמותו ואשר אף בוצעו לטענתם בפועל ולא על בסיס שווי המוצרים שנהרסו, היה עליהם להביא את הראיות הטובות ביותר לעניין זה, היינו הוכחת התשלום ששולם בפועל. ברי כי הצעת מחיר אינה הראיה הטובה ביותר (ובנסיבות העניין אף אינה עומדת בחובת הראיה המינימאלית), בפרט כאשר התובעים מצהירים כאמור כי ישנם מסמכים לגבי השיפוץ שבוצע. זאת ועוד: התובעים לא טרחו ולו להביא ראיות ממשיות על כך שביצעו את העבודות הנזכרות בהצעת המחיר (ללא קשר לסכום ששילמו עבורן, אם בכלל). התובעים לא צירפו תמונות מהדירה לאחר השיפוץ כדי להוכיח שהחליפו את הדלתות ואת החלונות כמו גם את הריצוף. גם הטענה שלפיה מתגורר בדירה דייר שהנו עו"ד, נטענה באופן כללי רק בקדם המשפט של יום 7.3.11 ועל ידי ב"כ התובעים. אין כל התייחסות לכך בתצהיר התובע (ראה ס' 18). אי הבאת הראיות פועלת לרעתם ומקימה חזקה, שלפיה לו הובאו, לא היו הראיות תומכות בטענותיהם. נימוק נוסף למסקנה שלא עלה בידי התובעים להוכיח את נזקם, נעוץ בטענת הנתבע שלפיה התובעים התכוונו ממילא לשפץ את הדירה ואף לפצל אותה לשתי דירות. שוכנעתי כי התובעים התכוונו לשפץ את הדירה בכל מקרה. אין מחלוקת כי לפי טענת התובעים, הם השכירו את הדירה למגורים (ראה פר' יום 7.3.11). מדובר היה בדירה ששימשה כמחסן במשך שנים ארוכות. גם בהתעלם מהמרצפות ההרוסות, עיון בסרטי הוידיאו והתמונות שצירפו הצדדים לא מותיר ספקות - מדובר בדירה מוזנחת, שללא קשר למצב הדלתות, חלונות ומרצפות, אינה ראויה למגורים. די בעיון בתמונות שצורפו (נ/16) של מטבח הדירה והשירותים, כמו גם לעיין במצב הקירות ותקרות של הדירה כדי להגדירה ככזו. בסרט הוידיאו, אף ניתן לשמוע את התובע אומר לעו"ד גניש כי התקרות הנן באותו המצב שהיו בעת הביקור שלו בדירה עם השמאי ליפה. ברור שלא ניתן היה להשכיר את הדירה במצבה ואף היה דרוש שיפוץ יסודי. התובע הצהיר בתצהירו כך: "...ואדגיש כי אנו הגשנו בקשה להיתרים לשינוי מבנה הפנימי של הבניין ותוספות בנייה" (סעיף 11) ובחקירתו הנגדית כך: "...אני קבלתי עוד שבוע יש לי היתר, כל הבניין הזה הולך להתהפך" עמ' 10 ש' 15). כמו כן, הוכח לי בתכנית נ/17 ובתמונות של חדר המדרגות הסמוך לדירה (נ/18), כי התובעים תכננו לפצל את הדירה לשתי דירות וכי כך נעשה וזאת בניגוד להכחשת התובע (בעמ' 10 ש' 17-16 "ש. את דירת הנתבע, 3 חדרים, הפכתם לשתי דירות. ת. לא. הפכתי ל-4 חדרים, מטבח אחד, שזה מושכר לכל מיני שותפים, חדרים,כן"). זאת ועוד: לאחר שהוצגה לתובע בחקירה הנגדית התשריט נ/17, הלה אישר כי אכן סגר מרפסת וכך נוצר חדר נוסף בדירה (עמ' 10, ש' 18 - 20 - "ש. מפנה למסמך ט' 3, תשריט, יש לך אותו. איפה המרפסת בחדר העגול, שיש לו קיר עגול אחרי השיפוצים. ת. בחוץ- כן, סגרתי. זה התוספת חדר"). רק לאחר מכן ומשנשאל לגבי אותו התשריט כיצד התובע מכחיש כי חילק הדירה לשתיים על רקע התשריט בו ניתן לראות בבירור חלוקה כאמור, עשה עצמו כמי שאינו מכיר את התכנית (עמ' 10, ש' 21 - 23 - "ש. למה לדירה שאתה אומר שעשית אותה כעת, רק דירה אחת בת 4 חדרים, למה יש שני מטבחים, 2 אמבטיות ו2 בתי שימוש. ת. מאיפה הציור בכלל"). כאשר נשאל התובע מדוע הוא לא הביא את הדייר שלפי טענתו גר בדירה כדירה אחת, לתובע לא היו תשובות מספקות בנקודה זו ("ש. אחרי שאנחנו כתבנו גם בכ. ההגנה וגם בתצהיר, שאתם הפכתם את הדירה ל2 דירות קטנות, למה לא הבאת את הדייר שהיום בדירה, שיגיד, אני גר רק בדירה אחת, אין שתי דירות, אני גר בדירה של 4 חדרים, 2 מטבחים, 2 אמבטיות ו2 בתי שימוש.ת. אני לא צריך להוכיח לך את הטענות שלך. את טוענת טענות סתם. ניסיתם כדי להביא ראיות, שלחתם לי את עירית תל אביב, הגיעה העיריה, צלמה את המקום, ויש פרוטוקול, וקבעו שזה דירה אחת", עמ' 10 ש' 24 - 29). התובעים גם לא הביאו כל ראיה אחרת לסתור את ראיות הנתבע לגבי שתי הדירות, כגון תמונות של הדירה או חוות דעת וכו'. גם כאן אי הבאת הראיות פועלת לרעת התובעים ומקימה חזקה, שלפיה לו הובאו, לא היו הראיות תומכות בטענותיהם מששוכנעתי כי התובעים הפכו את הדירה לשתי דירות ומשנראה מתוכנית החלוקה כי לכל דירה יש מטבח ושירותים נפרדים, מתבקשת המסקנה שלפיה התובעים נדרשו ממילא להרוס חלק נכבד מהמרצפות בדירה לצורך ביצוע עבודות אינסטלציה נרחבות בדירה. משמעות הדבר, שממילא לא נגרם לתובעים נזק מהרס המרצפות הקיימות. לו היו מביאים התובעים ראיות ממשיות לגבי השיפוץ שבוצע ומוכיחים כי למרות פיצול הדירה לשתיים, לא היה צורך בהריסת המרצפות או מרביתן, ייתכן וניתן היה להגיע למסקנה אחרת, אולם משלא עשו כן, למרות טענות וראיות הנתבע על פיצול הדירה לשתיים, לא עמדו בנטל הבאת הראיות לסתור את ראיות הנתבע האמורות, נטל שעבר לכתפיהם מכתפי הנתבע. נימוק נוסף לדחיית התביעה, המתייחס לפתח היחיד בדירה שלא היה מכוסה בחלון, נוגע להעדר הוכחת היקף הנזק. היה על התובעים להביא חוות דעת או ראיה ממשית אחרת אודות מימדיו של הפתח הנ"ל ותחשיב שמתייחס אך ורק לעלות הרכבת חלון בנקודה זו. משהיה בידיהם לעשות כן ולא עשו כן, לא ניתן לדלות את הנתונים הנדרשים מהצעת מחיר, גם אם הייתה קבילה. הצעת המחיר מתייחסת למחיר פר חלון, מבלי לציין את מימדיו של חלון שכזה. כך לא מוכיחים היקפו של נזק. זאת ועוד: הראיה היחידה לאותו הפתח שכוסה בלוחות גבס, הנה סרט וידיאו שממנו לא ניתן ולו להתרשם אם מדובר בחלון אחד או יותר ומה מימדיו. גם אין מקום ולא ניתן למעשה בנסיבות אלה לפסוק פיצוי בגין הפתח הנ"ל לפי אומדנא דדיינא (ראה ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פד"י לה(2) 800, שם נקבע בהקשר של אומדנא דדיינא כי "...באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי"). הוצאות חיבור החשמל לפי ההסדר, התחייב הנתבע למסור את החנות במצבה נכון ליום 15.3.09 "...לרבות שעוני החשמל". התובעים טוענים כי הנכס נמסר "...עם שעון חשמל מנותק ללא מונה" (ס' 5 לסיכומיהם). התובעים מבקשים לחייב את הנתבע בסך של 4,912 ₪ עבור חיבור מחדש של החשמל ובסך של 4,660 ₪ עבור עבודות חשמל והכנה לחיבור למונה חדש. הנתבע טוען כי התובעים פעלו בעבר לנתק את החשמל בנכס כדי לגרום לו לפנות את המושכר וכי החשמל לא היה מחובר בחלק מהתקופות בעבר וכי התובעים ידעו על כך וכן טוען כי היו שעוני חשמל. לפי תעודת עובד הציבור מטעם חברת החשמל, עולה כי היה ויש מונה נפרד לחנות וגם לדירה ("כן לדירה היה ויש מונה נפרד מהחנות"- ס' ז'). עוד עולה כי עד יום 5.4.09 מצב המונים בחנות ובדירה היה כדלקמן "מונה חשמל 1 לחנות אשר היה במצב מנותק, מונה חשמל 1 לדירה במצב מחובר" (ס' ח'2). עוד עולה כי לא נעשו על ידי חברת החשמל כל עבודות או חיבורי מונה בדירה, אלא רק בחנות (ראה ס' יא' - "סופק ללקוח וצורף העתק הזמנת חיבור 82724519 לחנות בלבד לתעודת עובד ציבור זו. לא היו עבודות חשמל שבוצעו בדירה לכן אין מסמכים לצרף" וראה גם ס' י'). בנוסף, החנות הייתה מנותקת ביום 15.3.09 מאספקת חשמל (ס' יב'). נוכח האמור לעיל, עולה כי ביום 15.3.09 וגם במועד המסירה, נמסרו הדירה והחנות עם שני מוני חשמל, אחד לדירה ואחד לחנות. כמו כן, עולה כי כבר ביום 15.3.09 החנות הייתה מנותקת מחשמל, כפי שהיה במועד המסירה. כמו כן, כאשר התובע נשאל בחקירה נגדית לגבי מצב החשמל בנכס בעת הביקור של השמאי ליפה, הוא לא ידע לתת תיאור ודאי לגבי עניין זה ונראה לכאורה מדבריו כי רק בדירה היה חשמל: "ש. כשאתה היית עם שמאי ליפה היה חשמל? ת. לא זוכר. באחד מהנכסים היה חשמל, כן, הלמעלה היה מחובר החשמל, היה מחובר חשמל בתאריך שכבר הייתי עם השמאי היה חשמל. למטה לא היה חשמל לדעתי, לא זוכר, אבל גם למטה היה עם קומבינציה, לא היה שעון, הוא טען בביהמ"ד שזה חלק מהפיצוי שהוא קיבל, כל החשבוניות שהצגתם שהוא שיפץ את המקום" (עמ' 8 ש' 28-25). בנסיבות אלה ומאחר ולא מצאתי בהסדר שבין הצדדים התחייבות מצד הנתבע כי החנות מחוברת לחשמל, אלא רק למסור את הנכס לרבות שעוני החשמל ומאחר והוכח לפניי בתעודת עובד ציבור של חברת החשמל כי הן הדירה והן החנות נמסרו עם שעוני החשמל וכי ביום 15.3.09 החנות הייתה מנותקת מחשמל ומאחר והתובע עצמו העיד כי לא היה חיבור חשמל סדור בחנות בעת הביקור של השמאי ולכל היותר קיבלה החנות חשמל מהדירה ב"קומבינציה", לא ניתן להגיע למסקנה כי הנתבע הפר את ההסדר ואין עילה לחייב אותו לשלם לתובעים את העלות שנדרשה לחיבור מחדש של החנות למערכת החשמל. מאותם הנימוקים, אין מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את העלות של ביקורת החשמל שביצע החשמלאי מטעמם לצורך כך. תשלומי ועד הבית לטענת התובעים, הנתבע לא הסדיר את התשלומים השוטפים בגין דמי הועד לתקופה 2/05 ועד 4/09 בסך 1,640 ₪. הנתבע טוען כי מעולם לא היו תשלומים לועד הבית וכי עניין זה נכלל בדמי השכירות ומאחר ולפי ההסדר נקבע כי הנתבע לא ישלם סכום כלשהו בגין חוב דמי שכירות, אין עילה לחייב אותו לשלם לתובעים סכום כלשהו גם כאן. התובעים מנגד טוענים כי ההסדר אמנם פטר את הנתבע מתשלום חובות דמי שכירות, אולם קבע כי עליו לשלם את התשלומים השוטפים ועל כן יש לחייבו בחוב ועד הבית. להלן החלקים הרלוונטיים לעניין זה, של ההסדר מיום 15.3.09, המתמצים בסעיפים 2 ו-3 להסדר: "2. מוסכם כי הצדדים מוותרים על כל תביעות ו/או טענות כספיות מכל סוג ומין שהוא הנוגעות לנושא הדיירות המוגנת למעט האמור בהסכם זה. מובהר כי הנתבע לא יצטרך לשלם דמי שכירות ו/או בגין השיפוצים שנעשו, והתובעים מוותרים על כל חוב בגין דמי שכירות או בגין שיפוצים. 3. הנתבע כנגד קבלת התשלום בסך של 75,000 ימסור את החזקה לתובעים בנכס, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ וכן מוסכם כי הוא ישא בכל התשלומים השוטפים המוטלים על שוכר, עד למועד הפינוי בפועל, מלבד דמי שכירות. מעדותו של הנתבע ניתן להבין כי לא היה נוהג של תשלום ועד בית בבניין. הגם שמדבריו עולה כי בשלב מסוים כנראה ניסו התובעים להנהיג תשלום כאמור, בפועל הוא לא נדרש ולא שולם מעולם, וכעדותו של הנתבע: "ש. האם שלמת אי פעם דמי תחזוקה. ת. לא. כי לא הייתי צריך לשלם. ש. למה לא. ת. כי לא היה ועד בית, גם כשלקחתם את זה בהתחלה לא דרשתם, רק בסוף עלה העניין הזה, וגם כשהייתה החלטה של שופטת ערקובי ההחלטה הייתה לבטל את כל התביעות והדרישות האחרות. ש. ההחלטה של השופטת ערקובי קבעה כי אתה פטור, מצטט. ת. כי בבניין הזה שנים אנחנו גרים, גם אני וגם אבי ז"ל, מעולם הדבר הזה לא עלה דמי תחזוקה" (עמ' 11 לפר' ש' 12-4). התובעים לא הביאו ראיה ממשית לכך שבבניין היה נהוג לשלם דמי ועד בית בנפרד מדמי השכירות. התובע, אשר התייחס לנושא ועד הבית בס' 13 לתצהירו, לא מצא לנכון ולו להצהיר כי תשלום ועד בית היה נהוג בבנין או כי מי מדיירי הבית האחרים שילמו ועד בית אי פעם בעבר, לא כל שכן לצרף ראיות ממשיות לכך, כגון דרישות תשלום ועד בית או קבלות. התחשיב שצורף ואשר נערך על ידי איגוד בעלי הבתים המשותפים מתייחס לדמי שכירות ולא לדמי ועד בית ועל כן אין בכך כל ראיה וממילא לא תחשיב של גוף חיצוני, גם אם היה מוגש לגבי ועד בית, יכול להוות הוכחה לכך שבפועל נהוג ומקובל לגבות ועד בית בבניין נשוא התביעה וכאמור, בעניין זה לא הביאו התובעים כל ראיה (ראה נספחים י'-יא' לתצהיר התובע). לפיכך, יש לדחות את התביעה גם כאן. עגמת נפש ודמי שכירות ראויים על רקע מסקנתי שלפיה ממילא התכוונו התובעים לשפץ את הדירה ולהרוס את מרבית המרצפות שבה, ממילא לא ניתן לומר שמסירת הדירה עם מרצפות הרוסות, גרמה להם עגמת נפש. הוא הדין לגבי דמי השכירות הראויים שהפסידו לטענתם עקב השיפוץ. גם כאן לא נגרם נזק שעה שבכל מקרה היו מפסידים את דמי השכירות עקב השיפוץ שהתכוונו ממילא לבצע. סיבה נוספת לדחיית ראש הנזק של דמי שכירות ראויים, הנה העדר הוכחת דמי השכירות הנ"ל וזאת משלא הובאה חוות דעת שמאית או ראיה ממשית אחרת. סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית. על רקע התוצאה, יש לפסוק לנתבע את הוצאותיו. עם זאת, מצאתי לנכון להפחית את שיעור ההוצאות וזאת על רקע העובדה כי גרסת הנתבע לעניין הרס המרצפות נדחתה רק בשל אי עמידה בנטל ולא מתוך ששוכנעתי בגרסת התובעים, כך שבמובן זה, השאלה מי העליל על מי בנושא זה (ובהכרח אחד הצדדים הוא המעליל כאן), נותרה למעשה עדיין שרויה במידת מה בערפל. לפיכך, ובהתחשב באמור לעיל, כמו גם בשיקולים הרגילים, כגון סכום התביעה, היקף ההליכים, משך ניהולם, העבודה שהושקעה על ידי הצדדים ושכר הטרחה הסביר והריאלי שיש לפסוק בנסיבות אלה, ישלמו התובעים לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד מופחת בסכום כולל של 7,500 ₪ בלבד וזאת תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לתובעים. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ב, 22 ינואר 2012, בלשכתי. תביעת פינויפינוי