בפני בית הדין תביעת התובע עובד הנתבעת , לטענתו בכיר בה, לתשלום רכיבים שונים עקב פיטוריו וגם בגין תקופת עבודתו. בין יתר תבע הפרש פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, תשלום בונוס, החזר שכר לימוד, פדיון חופשה, מענק הסתגלות, פדיון ימי מחלה והפרשי ביטוח מנהלים וקרן מיטב. הנתבעת טוענת כי פוטר כדין וכי התובע אינו זכאי לתשלום בונוס והחזר שכר לימוד וכן לשאר הזכויות הנתבעות על ידו ששולמו לו במלואם. העובדות התובע הועסק בנתבעת, רבדיון בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "החברה") מיום 1.9.95 ועד לפיטוריו ביום 17.6.07 ( נספח א' לכתב התביעה). הנתבעת היא חברה פרטית הפועלת בתחום תעשיית הפיברגלס. התובע בוטח בביטוח מנהלים על ידי הנתבעת. במהלך עבודתו של התובע הנתבעת שילמה לו בונוסים.שיעורם עלה מדי שנה. במסגרת תנאי העסקתו נהנה התובע מרכב צמוד ומכשיר סלולארי אשר אחזקתם שולמה על ידי הנתבעת. המחלוקת מה היה תפקידו של התובע. האם הועסק כסמנכ"ל הנתבעת כטענת התובע, או שמא נכונה טענת הנתבעת לפיה התובע החל לעבוד כפרוייקטור לליווי הקמת המפעל החדש בעטרות ולאחר מכן כמנהל תפעול וכן מילא את מקומו של מנהל הייצור בהיעדרו. מה היו נסיבות פיטוריו של התובע. בהקשר זה, האם נכונה טענת התובע כי פוטר בשל רצון המנכ"ל להעביר את תפקידו לאחיו של המנכ"ל, או שמא נכונה טענת הנתבעת כי התובע פוטר במסגרת רה-ארגון ולאחר שנתגלו ליקויים בתפקודו. האם לתובע נערך שימוע כדין טרם פיטוריו והאם פוטר שלא כדין . האם קמה לו זכות לפיצוי עקב כך. האם הנתבעת קבעה קריטריונים לקבלת בונוסים או שהתחייבה לשלם לתובע בונוסים ללא כל תנאי ומה שיעור הבונוס לו זכאי. מהו שכרו הקובע של התובע ומהו סכום פיצויי הפיטורין לו זכאי התובע בגין תקופת עבודתו וסיומה. בהקשר זה, האם הנתבעת שילמה לתובע את מלוא סכום פיצויי הפיטורין. האם הנתבעת אישרה לתובע לצאת ללימודי משפטים והאם היא התחייבה לשאת בתשלום שכר הלימוד. האם התובע זכאי לזכויות שונות כתוצאה מסיום עבודתו ובכלל זה, מענק הסתגלות, פדיון חופשה, פדיון ימי מחלה והפרשות לקופת ביטוח מנהלים וקרן ההשתלמות. ככל שתביעת התובע תתקבל, האם יש לפסוק פיצויי הלנה. האם הנתבעת שילמה לתובע במסגרת תקופת עבודתו סכומים וזכויות ביתר. ככל שכן, האם הנתבעת זכאית להחזר בגינם או רשאית לקזזם. הכרעת הדין מעמדו ותפקידו של התובע בנתבעת לטענת התובע היה הוא הגורם הבכיר ביותר בחברה אחרי המנכ"ל ותיפקד כסמנכ"ל ולמעשה היה מספר שתיים בחברה. הנתבעת טענה כי התובע עבד בנתבעת בתור מנהל תפעול בלבד. מנכ"ל הנתבעת, מר איתן מנסור, (להלן: המנכ"ל) נשאל בעניין זה והשיב: "ש. בשנת 2007, התובע היה מקבל השכר הגבוה ביותר אחריך. ת. לפניי הוא קיבל את השכר הכי גבוה.... ש. מצב שהתנהל בינך לבינו רק אתה קבעת את השכר ת. רק אני החלטתי לגבי שכרו. ... ש. הוא הוגדר על פי מנהל תפעול. זה היה התפקיד הכי בכיר תחת המנכ"ל ת. נכון" (עמ' 29 ש' 10-22).דבריו מאששים את טענת התובע. כאשר התנהל משא ומתן בין החברה לבין חברה אחרת לצורך רכישתה, הציג המנכ"ל את התובע כסגנו: "הצגתי את ישראל כסגני. כמס' שתיים בחברה. אין מינוי של סמנכ"ל בחברה" (עמ' 30 ש' 16). מר יוסי וייל, מנהל אבטחת איכות, אשר עזר לנתבעת בהקמת מערכת האיכות, ותמך חד משמעית בגרסת התובע העיד: "ש. ספר על פרק הזמן שהיית שם, מי היה ישראל ומה היה מעמדו אצל הנתבעת ת. בכל מה שקשור לתפעול ישראל היה הבכיר ביותר שם, בתפעול היום יום של המפעל, ברכש, אני מכיר את ישראל הרבה שנים בנתבעת, הוא גם לפני תפקד כבעל בית, בלי שעות, בלי ימים בשבתות ובימי עצמאות, במוצ"ש, טלפונים שיצאנו לבלות, אחרי איתן הוא האישיות הבכירה, והייתה חלוקה ביניהם שאיתן מתעסק עם בנקים פיתוח ושיווק וישראל התעסק בכל מה שקשור לתפעול, רכש מקומי, עובדים. ש. ובהשוואה לעובדים אחרים בנתבעת, מה היה מעמדו של ישראל ת. מספר 2, אין לי שום היסוס לומר את זה, כולם ידעו ויודעים את זה." (עמ' 7 ש' )10-17, (דגש שלי ש.ש.).דהיינו התובע עסק גם ברכש וגם בנוגע לעובדים. כן ציין שהתובע זכה לאמון מוחלט מצד הנתבעת וכי נהג לשאת עימו כסף מזומן רב של הנתבעת בכיסיו (עמ' 7 ש' 22-24). התובע בתצהירו פירט את הדרג הניהולי בנתבעת אשר לטענתו כלל שלושה אנשים. את מר איתן מנסור, מנכ"ל הנתבעת, אותו ואת מר משה בודק, מנהל הייצור (סעיף 3 לתצהירו).גרסתו זו איתנה וקיבלה חיזוק המנכ"ל ומר וייל. מעמדו הבכיר בא לידי ביטוי גם בעובדה כי היה ממקימי המפעל בהונגריה וניהל את המפעל בהונגריה במשך כמעט כשנתיים. ניהול המפעל נעשה לסירוגין שבוע על ידו ושבוע על ידי מר מנסור (סעיף 4 לתצהירו). גם מר וייל העיד כי בפועל, מר מנסור והתובע ניהלו את המפעל בהונגריה (עמ' 9 ש' 22-23). גם טענה זו הוכחה. התובע הציג בפנינו טבלה של פירוט נסיעותיו (נספח יב' לתצהיר הנתבעת) המצביעה כי בשנים 2002-2003 נסע התובע 25 פעמים להונגריה. הנתבעת לא סתרה את האמור בטבלה ואת נסיעותיו הרבות להונגריה במימונה ואישורה והתנהלות זו אינה מתיישבת עם טענתה להיותו עובד זוטר בחברה ומתיישבת היטב עם תפקידיו אותם מילא בהונגריה. אף אם התובע לעיתים ניצל את שהותו לחופשה פרטית, אין בכך כדי לשלול את העובדה כי נסיעותיו היו בראש ובראשונה לשם הקמת וניהול המפעל בהונגריה. הוכחה איפוא גרסת התובע כי היה מס' 2 בחברה ותפקד כסגן למנכ"ל . אף אם תפקידו הוגדר כ"מנהל תפעול", בפועל תפקידו בנתבעת היה בכיר מאוד והוא ביצע תפקיד של סמנכ"ל. נוכח תרומתו המהותית למפעל, בכירות תפקידו ואורך תקופת עבודתו נדחית מכל וכל טענת הנתבעת . האם לתובע נערך שימוע כדין? התובע טוען כי לא נערך לו טרם פיטוריו שימוע כדין. הנתבעת טוענת כי לתובע נערך שימוע כדין וכי ניתנה לו האפשרות להעלות טענותיו טרם התקבלה ההחלטה על פיטוריו. במכתב הפיטורין שניתן לתובע ביום 17.6.07 (נספח 1 לתצהיר התובע) נכתב כי "בהמשך לשימוע שנערך לך ביום 5.6.07, הריני להודיעך על סיום העסקתך בחברת רבדיון בע"מ". לטענת התובע, "ישיבת השימוע" שערכה אינה אלא פגישה קצרה שהתקיימה בינו לבין המנכ"ל בה שיתף אותו במחשבות על רה-ארגון בנתבעת בעקבותיו לדברי המנכ"ל לא ימשיך התובע את עבודתו . המנכ"ל ציין בתצהירו כי בתאריך 3.5.07 ביום חמישי, התובע התפרץ ופיטר את אחד העובדים ללא שימוע ובצעקות (סעיף 14 ג' לתצהירו). לאחר תקרית זו, התובע זומן ביום ראשון למשרדו לבירור, אשר במהלכו העלה טענות נגדו והחליט להוציאו לחופש (סעיף 15 לתצהירו).ראשית עצם הודאת המנכ"ל בסמכות של התובע לפטר מצביעה על בכירות התובע, ומתיישבת עם עדות מר וייל שהתובע טיפל גם בענייני העובדים. שנית טענה זו נטענה בעלמא ולא הוכחה . בניגוד לתצהירו, בעדותו הודה המנכ"ל כי הפגישה נערכה מחוץ למשרד. בנוסף, לא זכר מתי הוציא את התובע לחופשה: "ש. הוצאת אותו לחופשה ת. בתשלום ש. מתי היה השימוע אחרי סיום החופשה ת. לא. היה לי אתו שיחה באותו יום ראשון בו הוצאתי אותו לחופשה ש.מתי היה השימוע ביחס למועד שבו הוצאת אותו לחופשה ת. לא זוכר בדיוק. אחרי מס' שבועות אחרי שהוצאתי אותו לחופשה. לא זוכר תאריך. ש. האם נערך מסמך שמזמין אותו לשימוע ת. לא יודע בוודאות. אני יודע שדיברתי איתו בטלפון ואמרתי לו שאני רוצה לשוחח איתו על המשך עבודתו בחברה, וזה היה באותה פגישה מס' שבועות אחרי שהוצאתי אותו לחופשה. או לפני אותה פגישה. ש. אותו שימוע שהיה באיזה פגישה בבית קפה ת. במקום מחוץ לחברה. בבית קפה כן. ש. אתה אמרת לו באותה פגישה על איזה שהן חשדות או איזה שהיא סיבה לפיטוריו ת. אמרתי לתובע שאני עורך רהארגון בחברה בעקבותיו לא יהיה לו תפקיד בחברה. ובקשתי את התייחסותו. ותשובתו היתה אתה עורך רהארגון אך מי שמפוטר זה אני. הוא העלה את הטענות האישיות כלפיו והזהרתי אותו שלא יחזור על החשדות שאני מפיץ כלפיו שמועות. שאלתי אותו אם זה כל מה שיש לו להגיד בעניין, הוא קם והלך. ש. היה פרוטוקול בשימוע ת. רשמתי במחשב שלי סיכום של השיחה איתו. ש. איפה הסיכום ת. ברשותי ש. שלחת אותו לעורכי הדין שלך, למישהו. לתובע ת. אני לא זוכר אם שלחתי לו סיכום שיחה אך רשמתי לי סיכום שיחה אתו. תרשומת. לא שלחתי לתובע ולא לעורכי הדין שלי." (עמ' 34 ש' 24 ואילך, דגש שלי - ש.ש.). המנכ"ל זימן את התובע ל"שימוע" בטלפון ולא זכר אם השימוע נערך לפני או אחרי יציאתו של התובע לחופשה. עוד אישר את גרסת התובע כי כי השימוע נערך מחוץ למשרד בבית קפה, ולמרות שלדבריו ערך תרשומת, בפנינו לא הוצגה כל תרשומת כזו. הלכה פסוקה היא, כי זכות הטיעון הינה זכות יסוד הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו לבין מעסיקו. זכות הטיעון עומדת לעובד כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו-מהותי (עע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 448 (להלן: "פרשת גוטרמן"); עע 1349/01 ופא אסחאק - מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות, ניתן ביום 16.2.04] וכן עע (ארצי) 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ, 2007). ובלשון בית הדין הארצי: "זכות השימוע היא מכללי הצדק הטבעי. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מהן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם לתת תגובתו להן, להציג את נקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו. " (פרשת גוטרמן, עמ' 455). בטרם ההחלטה על סיום העבודה, יש לאפשר לעובד לומר את דברו. שמיעת העובד מתחייבת מהיחסים המיוחדים בין עובד למעבידו, הדורשים הגינות, שהיא למעלה מחובת תום הלב. הליך זה חייב להיות כנה ואמיתי, ולא כדי לצאת ידי חובה (דב"ע מח/148-3 שק"ם בע"מ נ' אפרים גרינברג, פד"ע כ 141). קל וחומר נכונה דרישת ההגינות כאמור עת מדובר במי שהיה יד ימינו של המנכ"ל, ושותף להקמתו ופיתוחו של המפעל בארץ ובחו"ל . התובע לא הוזמן כלל לשימוע, ואין לראות בזימון הטלפוני לפגישה עם התובע כזימון לשימוע. התובע לא ידע בפני מה הוא עומד ולא נמסר לו זימון כדין לשימוע המפרט את כלל הטענות או התלונות כלפיו. יתר על כן הזימון לפגישה נעשה ביום חמישי, הפגישה נערכה ביום ראשון, כלומר לא ניתן לתובע מספיק זמן כדי להתכונן לפגישת ה"שימוע". יש ליתן לעובד זמן נאות על מנת להכין את עצמו בטרם הליך השימוע ולטעון את כל טענותיו בעצמו או בעזרת עו"ד (ע"ע 1024/02 שלמה הרשיש נ' עיריית אופקים, עבודה ארצי, כרך לג (100), 34), תעא (ת"א) 9466/08 יורם שובל נ' חברת יבמ גלובל סרוויסס (ישראל) בע"מ, 2011). זאת כאמור לא נעשה כלפי התובע. בנוסף, על המעביד חלה החובה להודיע לעובד באופן מפורש על הכוונה לערוך לו שימוע, לפרט בפניו את הטענות המועלות נגדו ולגלות לו כל טענה או עובדה המצויה ברשות המעביד ושיש בכוחה להשפיע על מקבל ההחלטה. כמו כן המעביד חייב לספק לעובד את המידע והמסמכים הרלוונטיים שעל בסיסים יתקיים השימוע (ע"ע 1070/01 גילה שנער נ' נציב שירות המדינה, עבודה ארצי לג(54) 26) ולאפשר לו זמן נאות לתגובה , בין מועד -השימוע למועד עריכתו (ע"ע 1042/02 שלמה הרשיש נ' עיריית אופקים, עבודה ארצי לג (100) 34) סע (ב"ש) 32810-07-10 גמליאל מרינה נ' מרכזי מסחר (אזו-ריט) בע"מ (2011). דבר מכל זאת לא נעשה ע"י הנתבעת. לא נערך כל פרוטוקול בישיבה ה"שימוע" אלא רק תרשומת לכאורה לדברי המנכ"ל, שלא הוצגה בפנינו. תרשומת שנטען שנערכה לאחר הפגישה. בעניין זה נפסק על ידי בית הדין הארצי כי: "... קיימת חובה להקפיד על כך שכללי הצדק הטבעי בעניין שימוע העובד העומד לפני פיטורים יקוימו כהלכה, ותינתן הזדמנות אמיתית ונאותה לעובד להשמיע את טענותיו לפני ההחלטה על פיטוריו. בנוסף לכך, יש לנהל פרוטוקול או לרשום דו"ח על השתלשלות ההליך, כדי שניתן יהיה לבחון את הליך השימוע" (דב"ע נד/33-3 יעקב בר מנשה נ. שירות התעסוקה פד"ע כו 423)(דגש שלי ש.ש.). יודגש כי המנכ"ל לא הזכיר דבר על תרשומת זו בתצהירו,ועל כן עדותו עדות כבושה על כל המשתמע. בנוסף תרשומת זו לא הוצגה בפנינו למרות שטען כי תרשומת זו נמצאת ברשותו. בפסיקה נקבעה לא אחת החזקה כי אי הבאת ראיה שמצויה בידי בעל דין פועלת לרעתו: "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, לא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראייה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פלילים, וכלל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פד"י לה (1) 736, 760 ועל הלכה זו ע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 605, 615). אשר לתוכן פגישה, זו נערכה מספר דקות: "לסיפור השימוע שלך ת. האין שימוע ש. לפגישה שלכם במסעדה בנתב"ג, כמה זמן אכלתם שם ת. דקות ש. דקות? ת. עשר דקות." (עמ' 18 ש' 25-30). דבריו אלו של התובע לא נסתרו. המנכ"ל אישר כי במהלך הפגישה, לא הציג בפני התובע את הטענות כלפיו אלא רק אמר לו כי בכוונתו לערוך רה-ארגון, וכתוצאה מכך יכול ועבודתו בחברה תסתיים. בפגישה עצמה לא ניתנה לתובע הזדמנות להשמיע טענותיו נגד הכוונה לפטרו ועילת הפיטורין שהוצגה בפניו היתה רה-ארגון בחברה ולא עילת תלונות או טענות כלפיו. כלומר, פרט לפיטורי התובע עקב "רה-ארגון", לא הועלה כל נימוק אחר להפסקת עבודתו בפגישה, טענות אלו עלו לאחר מכן ,בכך לא ניתנה לתובע האפשרות לממש את זכות הטיעון שלו. למעשה לא הועלתה נגדו כל טענה. בניגוד לגרסת הנתבעת כי התובע פוטר בעקבות "רה-ארגון", מעדותו של המנכ"ל עולה כי אף גורם נוסף בנתבעת לא פוטר בעקבות הרה-ארגון (עמ' 32 ש' 28-29) וכי ההחלטה על רה-ארגון התקבלה לאחר שהתובע הוצא לחופשה (עמ' 31 ש' 5). מכאן כי במקרה שלפנינו כלל אין המדובר בפיטורי צמצום או עקב רה-ארגון אלא בפיטורי עובד בודד בלא עילה כלשהי. אולם אף אם היה מדובר בפיטורי צמצום, הפסיקה קבעה כי במקרה כזה, יש לאפשר לכל מועמד לפיטורים לטעון את טענותיו. זאת מאחר ופיטורי צמצום פוגעים קשות במי שאין בהם פגם, ויש לבחון את היכולות של המועמדים לפיטורים מול צרכיו הכלכליים של המעביד (ע"ע 1349/01 ופא אסחאק נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות, ניתן ביום 16.2.04). הנתבעת לא הצביעה על תהליך כלשהו של הפעלת שיקול דעת או בדיקת צרכי מעביד מול צרכי עובד. מכלול האמור מביאנו למסקנה כי התובע הוכיח שלא נערך לו שימוע כדין או שימוע בכלל. הוכח כי לא היתה כל עילה של ממש לפיטוריו וכי לא הועלתה כלפי התובע כל טענה או תלונה . עוד מצאנו כי נסתרה טענת הנתבעת ל"רה ארגון" משפוטר התובע בלבד ולא הוצגה כל תוכנית ארגון או רה ארגון. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין הפרת חובת השימוע. בפסיקת פיצוי בגין הפרת זכות השימוע, שומה על בית הדין לאזן בין כלל השיקולים הרלוונטיים והנסיבות שהובילו לפיטורי העובד. ההלכה בכל הנוגע לשיעור הפיצוי הכספי שיש לפסוק במקרים של פיטורים שלא כדין נקבע בענין רבקה אלישע כאשר סכום הפיצוי המרבי הוא "תשלום שאינו עולה על סכום השווה לשכר של שנה ורק במקרים חריגים יחויב המעסיק בתשלום העולה על שנת שכר" ועד לסכום שווה לשכר עבודה של שנתיים (ע"ע 456/06, בש"א 205/07 אוניברסיטת תל אביב - רבקה אלישע, ניתן ביום 27.2.2008) היקף הפיצוי ושיעורו נגזר בין היתר, ממחדלו של המעביד, עצמת ההפרה, ממשך תקופת ההעסקה, גובה המשכורת וממאמצי התובע למזער את הנזק (לענין השיקולים ר' ע"ב (ת"א) 6527/07 שירה כהן נ' חברת מנפאואר, ניתן ביום 5.11.09). שיעור הפיצוי תלוי במידה רבה בטיבה של ההעסקה, בציפיותיו של העובד להתקשרות לאורך זמן, בצידוק מעשה הפיטורים, בהסדרים המיוחדים לכל מעסיק ובשיקולים אחרים כיוצאים באלה ובכל מקרה עניין זה נתון לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית (ע"ע (ארצי) 701/07 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' תורג'מן, ניתן ביום 3/03/09). נקבע כי "בנסיבות בהן מגיע בית הדין למסקנה כי לא נערך שימוע כדין, על בית הדין לפסוק פיצוי כספי בשל הפגם שנפל בהחלטת הפיטורים" (ע"ע 1465/02 בנימין משה ואברהם קיפר נ' איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, פד"ע לט 646). במקרה הנדון, לא נערך כלל שימוע ולא ניתנה לתובע, האפשרות לממש את זכות טיעון.מדובר בעובד בכיר שהיה כ"סגנו" של המנכ"ל ויד ימינו. הנתבעת נהגה בחוסר תום לב ובחוסר הגינות ביחסיה עם התובע, ודי בכך כדי לזכות את התובע בפיצוי. התובע הועסק בנתבעת תקופה של כמעט 12 שנה בתפקיד בכיר ובעצם היה מספר 2 בחברה, גם לדברי המנכ"ל ואף היה מעורב בהקמת מפעל הנתבעת בחוץ לארץ. בנסיבות אלה, היה מצופה מהנתבעת לפעול ביתר הגינות כאשר רצתה לפעול לסיום יחסי עובד-מעביד ביניהם, אולם לא כך פעלה. במקרה זה, בו לא היתה כל הצדקה עניינית לפיטורים המיידיים ולדרך בה בוצעו - התנהגות הנתבעת מגיעה לכדי הפרה של חובת תום הלב בה הייתה מחויבת כלפי התובע. התנהגות זו, אשר חרגה באופן ניכר מהדרך המקובלת לפיטורי עובד ותיק ובכיר, מזכה אותו בפיצוי כספי בגין פגם זה של העדר שימוע שנפל בפיטוריו. פיטורין שלא כדין בשיחת ה"שימוע" עם התובע נימק המנכ"ל את פיטוריו עקב רה-ארגון בחברה. אולם מצאנו כי גרסאות הנתבעת בנושא זה לא היו אחידות. בכתב ההגנה הנתבעת טענה כי הסיבה לפיטורי התובע היתה רה-ארגון בחברה (סעיפים 5-6 לכתב ההגנה) וכן חשדות לחוסר ניקיון כפיים (סעיף 13 לכתב ההגנה).טענה חסרת כל אחיזה. בתצהיר הנתבעת העילה לפיטוריו היא רה-ארגון בחברה (סעיף 20 לתצהיר) וטענות בדבר התפרצויות זעם כלפי העובדים (סעיף 14-16 לתצהיר המנכ"לוכן תצהיר מר זגורי). בעדותו המנכ"ל הועלתה עילה חדשה ולפיה התובע פוטר בעקבות "בעיה חמורה בנושא רכש של חומרי גלם בו נמצאה אי התאמה" (עמ' 31 ש' 7-8). לעניין החשדות כלפי התובע נשאל המנכ"ל : "ש. בדקת את החשדות למעשים לא כשרים ת. שוחחתי עם אנשים שבאו אלי והחלטתי שבאופן עובדתי אני לא מוצא בהם בשר, לא חשבתי שאני מעוניין לסיים פרק של 11 שנים בצורה מכוערת עם טענות שאינן טענות אמיתיות שלי כלפיו. אלה שהציגו לי את הטענות הם לא בהכרח אנשים מהימנים. אפילו אח שלי לא התייחסתי לטענות. ... ש. אם היו חשדות כל כך כבדים, למה לא לברר את החשדות עם התובע בטרם מתן החלטה שמתפרשת כפיטוריו על חשבון חשדות שלא בוררו אתו. ת. אני לבנתי את הסוגייה, הוא בא אלי ואמתי לו שמבחינתי החשדות לא קיימים, זה היה ביום שישי לפני יום ראשון בו הוצאתי אותו לחופשה. אמרתי לו שמבחינתי החשדות לא קיימים, הוא יודע זאת." (עמ' 34 ש' 4-22). אכן לטענות שהועלו כלפי התובע לא היה כל בסיס עד כדי כך שהמנכ"ל לא מצא כי יש לבררן או לעמת את התובע עימן. בכך, מר מנסור עצמו שומט את הקרקע תחת גרסת הנתבעת שהועלתה בכתב ההגנה בדבר נסיבות פיטורי התובע. אשר על כן, הטענה כי ההחלטה על פיטורי התובע התקבלה לאחר שהועלו כנגדו חשדות לביצוע מעשיים לא כשרים נדחית מכל וכל. מנגד שאלת מעורבות אחיו של המנכ"ל כגרסת התובע קיבלה חיזוק בעדות זו לפיה אחי המנכ"ל היה בין ה"מתלוננים". המנכ"ל העיד כי ההחלטה על פיטורי התובע התקבלה לאחר שהוחלט על ביצוע רה-ארגון בחברה: "ש. מהתצהיר שלך אנו למדים שעילת הפיטורין היתה הוצאה של רהארגון, תאשר שמדובר בחברה המעסיקה 70 עובדים. ת. יתכן ש 70 ייתכן שיותר" (עמ' 31 ש' 1-3). חרף זאת, פוטר רק התובע לבדו (עמ' 32 ש' 28-29). המנכ"ל שלל כי התנהגותו של התובע כלפי העובדים היתה אחת מהסיבות לפיטורי התובע: "ש. למה אחת הטענות הכי חשובות שלך לפיטורין נושא היחסים עם העובדים, שנכללה בהרחבה בתצהירך וזגורי אין לה זכר בכתב ההגנה. ת. נושא התנהגותו של התובע איננו ולא היה עילה לפיטוריו, הסיבה שהעדתי את זגורי היתה להעיד את התנהגותו המחפירה של התובע. זו לא היתה עילה לפיטוריו על אף כל מה שהיה."(עמ' 32 ש' 8-12, דגש שלי - ש.ש.) ראה גם עמ' 32 ש' 24-27. בכך, סתר גרסתו בסעיף 14 לתצהירו לפיה "להחלטתי להוצאתו של התובע לחופשה קדמו מספר התפרצויות זעם קיצוניות...והודעתי לו כי החל מאותו רגע הוא אינו יכול לפטר עובדים ללא אישורי המוקדם".ריבוי גרסאות הנתבעת פוגם עוד, באמינות גרסתה. אליבא דהמנכ"ל הרה-ארגון לא בוצע בעזרתו של צוות מקצועי ולא ניתנה כל הצעת ייעול בכתב (עמד 31 ש' 4 ואילך). אף בפנינו לא הוצג כל מסמך היכול לתמוך בטענת הנתבעת כי אכן בוצע רה-ארגון מסודר לאחר מחשבה, וזאת למרות טענת המנכ"ל כי בעניין קיימים מסמכים פנימיים (עמ' 31 ש' 22-23). מר מנסור, לא נעזר כלל בתובע בהחלטתו על הרה-ארגון וזאת למרות מעמדו הבכיר של התובע ועיסוקו בענייני עובדים כפי שהוכח לעיל. (עמ' 32 ש' 32-33), ולא נעזר במר בודק, מנהל הייצור בנתבעת שנמצא אף הוא בדרג הניהולי של הנתבעת (עמ' 31 ש' 26 ואילך). גם הטענה לכאורה לפיטורי התובע בעקבות ההחלטה על החמרת תהליכי ההזמנה והבקרה של חומרי גלם ,שנסתרה ,אינה מספיקה לטעמו של בית הדין, לפטר את התובע ללא כל שימוע. על כן, יש לקבל את גרסת התובע שהיתה עקבית ומהימנה לפיה אחת הסיבות לפיטוריו היתה עימות בינו לבין אחיו של מר מנסור במסגרתו האשים אחיו כי התובע נטל כספים שלא כדין (עמ' 21 ש' 3-9) וכי בעקבות העימות בינו לבין אחיו של מר מנסור שארע בתחילת חודש מאי 2007, הוצא לחופשה על ידי מר מנסור ביום 6.5.07. דהיינו, התערבות אחיו של מר מנסור, גרמה לפיטוריו מהחברה באופן ישיר. הפסיקה קבעה כי הסעד העיקרי בפיטורים שלא כדין הינו של פיצויים ולא של אכיפה, כפי שנפסק לא אחת: "דרך המלך במקרה של פיטורים שלא כדין היא פסיקת פיצויים...." ( פיסקה 25 לפסק הדין בפרשת אלישע לעיל). כלל הוא כי סכום הפיצוי המרבי שיש לפסוק לעובד שפוטר שלא כדין הוא תשלום שאינו עולה על סכום השווה לשכר של שנה ורק במקרים חריגים יחויב המעסיק בתשלום העולה על שנת שכר (עע 300253/96 המועצה הדתית נתיבות- הרב בנימין כהן, ניתן ביום 20.7.05; עע 300258/97 יהודית חנן - המועצה המקומית מנחמיה, פדע לז 645, 667). בקביעת שיעור הפיצוי למקרה שלפנינו נתייחס לתקופת עבודתו של התובע במשך כ-12 שנה ולמעמדו הבכיר בחברה לפיו היה מס' 2 בחברה במשך כל השנים ולהיעדר כל עילה המצדיקה את פיטוריו. לתובע נגרם עוול עקב התנהלותה הפגומה של הנתבעת והוא אולץ לצאת לחופשה לאחריה פוטר לאלתר ובאופן מיידי,"סיום העסקתך נכנס לתוקף מייד עם מסירת מכתב זה לידך,...בנסיבות העניין , החברה מוותרת על עבודתך במהלך תקופת ההודעה המוקדמת..."(נספח א' לתצהיר תובע) , תוך שיוחסו לו שמועות,חסרות בסיס, כי פעל שלא כדין, אחרי שנות נאמנות רבות ובהן גם הקמת המפעל בהונגריה. בנסיבות אלה, זכותו של התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין קמה לו גם מכוח הפרת זכות השימוע בה דנו לעיל , וגם מהפרת חובת ההגינות ותום הלב של הנתבעת. הסעד לו זכאי התובע בנסיבות הקיימות הוא סעד ממוני (ר' לעניין זה ע"ע 516/08 מלכה אברהם נ' עגם מפעלי מתכת, ניתן ביום 17.12.09, פיסקה 26 לפסק הדין). הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסכום של ארבעה חודשי שכר בסך של 107,520 ₪. תשלום בונוסים לתובע התובע טען כי סוכם עימו על תשלום בונוס של 60,000 ₪ בגין שנת 2006. אולם ,בסיום עבודתו בחודש יוני 2007 קוזז חלק מהבונוס ששולם על ידי הנתבעת בסך של 20,000 ₪ (ר' מוצגים 21-22) ולפיכך זכאי הוא להחזר הקיזוז ולתשלום מלוא הבונוס שהובטח לו על סך 60,000 ₪. הנתבעת אינה מכחישה כי התובע קיבל בונוס לשנת 2006 אולם היא שוללת את טענת התובע כי יש להסתמך על מוצג 8 לפיו התובע זכאי לתשלום בונוס על סך 60,000 ₪. התובע פירט בתצהירו את תשלום הבונוסים אותם קיבל בשנים 2003-2006 (סעיף 17 לתצהירו). מתלושי השכר של התובע עולה כי בשנת 2003 התובע קיבל בונוס על סך 12,000 ₪ (ר' תלוש השכר לחודש 4/04, מוצג 9), בשנת 2004 קיבל התובע בונוס על סך 30,000 ₪ (ר' תלוש השכר, מוצג 10) ובשנת 2005 התובע קיבל בונוס על סך 40,000 ₪ (ר' תלוש השכר מוצג 11). בתצהירו, אישר מר מנסור כי לתובע בשנת 2006 שולם בונוס על סך 40,000 ₪ אולם הכחיש כי הובטח לתובע בונוס על סך 60,000 ₪ בשנה זו (ר' סעיפים 40-43 לתצהירו). בחקירתו, מר מנסור לא ידע להשיב על פשר הסכומים ששולמו לתובע: "ש. מציג בפניך את מוצג 7 לתצהיר התובע ב019/4/07 ניתנו 2 תשלומים 9900 ו-10,100 ₪ המתאימים ל-20,000 ₪. ת. אני לא יודע לומר במדויק מה הצ'ק הזה כיסה. יש חשבת שכר נשאל אותה. ... ש. אתה במודע לא משיב על שאלה פשוטה, שילמת בונוס בשנת 2007 או לא ת. אבדוק אם חשבת השכר שלי. אני לא יודע בוודאות. אם שילמתי סכום מסויים, אני לא בטוח. ... ש. שילמת או לא שילמת ת. איני בטוח במאת האחוזים, אני לא יודע." (עמ' 41 ש' 9 ואילך). עדותו זו סותרת את הגירסה המפורטת בתצהירו (סעיפים 36-45 לתצהירו). גרסת התובע נתמכה חד משמעית בתלושי השכר,לגביהם קמה חזקת התקינות, שהוצגו בפנינו בהם מצויינים הסכומים ששולמו כ"בונוס" והיתה עקבית ומהימנה. גירסת הנתבעת בעניין תשלומי בונוסים לתובע סתרה את עצמה, תוך שמר מנסור לא ידע לענות על השאלות שהוצגו לו בעניין, ומכאן כי גרסת התובע בדבר הסכומים כאמור שהובטחו ושולמו לו בתלושים בגין בונוסים לא נסתרה. התובע הציג בפנינו את מוצג 8 לתצהירו, תדפיס שכותרתו "נתונים ישראל" הכולל נתונים אודות שכרו והטבות לשנת 2006 והצעת שכר הכולל תשלום בגין "מענק הצלחה עבור 2006" בסך של 60,000 ₪ אשר ישולם ב-3 תשלומים. התובע העיד כי מסמך זה הופק על ידי מר מנסור (עמ' 12 ש' 3-8). אולם מר מנסור התכחש למסמך ואמר כי הוא לא נערך על ידו וכי אינו מוכר לו וכי כתב היד המופיע על המסמך הוא של התובע (עמ' 35 ש' 22-31).גם בלא מסמך זה הוכיח התובע טענתו באמצעות התלושים. במהלך החקירה הנגדית, ביקש התובע להציג מסמך דומה הכתוב על גבי נייר הנושא את לוגו הנתבעת, אולם בית הדין לא התיר את הגשתו ועל כן, התובע אינו יכול להסתמך על מסמך זה (ר' החלטת בית הדין בעמ' 73 ש' 28 ואילך) כדי לאשר כי הובטח לו בונוס לשנת 2006 בסכום של 60,000 ₪. גרסת התובע היתה מהימנה ועקבית ומגובה במסמכים בכל ההליך וגם בעניין זה, לרבות תלושים שהם יציר כפי הנתבעת. מנגד גרסת הנתבעת היתה בלתי מבוססת. לנוכח העובדה שבשנת 2006 כבר שולם לתובע בונוס על סך 40,000 ₪ ולנוכח העובדה כי סכומי הבונוסים שניתנו לתובע עלו מדי שנה על הסכום בשנה הקודמת, ומאחר והנתבעת לא הציגה גרסה אחידה ומהימנה בעניין, הוכיח התובע כי הובטח לו תשלום בונוס על סך של 60,000 ₪ לשנת 2006. לאור האמור, הבונוס בגין שנה 2006 עומד על סך על סך 60,000 ₪,הנתבעת שילמה 40,000 ₪ ועל הנתבעת לשלם הפרש סכום הבונוס שהובטח לתובע על סך 20,000 ₪. שכרו הקובע של התובע התובע טוען כי לצורך חישוב פיצויי פיטורים, יש לכלול בשכרו הקובע גם את תשלומי הבונוס אותם קיבל בכל שנה וזאת מאחר והתשלומים לא הותנו בתנאי כלשהו. הנתבעת טענה כי תשלום הבונוסים לא היווה חלק מתנאי עבדותו של התובע והם שולמו שלא על בסיס קבוע אלא כסכום חד פעמי ולפנים משורת הדין על פי שיקולי החברה או בקשתו של התובע. לגרסתו של התובע, הבונוסים שולמו לו רטרואקטיבית בגין שנה קודמת (ר' סעיף 17 לתצהירו). מר מנסור בעדותו אמר כי היו דיונים בינו לבין התובע בעניין הבונוסים (עמ' 39 ש' 30-32) והסכומים שולמו במועדים שונים בהתאם לסיכום שנערך עם התובע (עמ' 40 ש' 2-3). התובע אישר בעדותו כי בכל שנות עבודתו בנתבעת אין לו כל מסמך כתוב ביחס לתנאי העסקתו (עמ' 12 ש' 11 ואילך), כלומר ההסכם בין התובע לנתבעת הינו הסכם בעל פה. הפסיקה קבעה כי בונוס הינו תשלום הנתון לשיקול דעת המעביד: "מעצם מהותו, בונוס הינו תשלום מיוחד, הבא לשקף הערכה והכרה בהישגיו של העובד. ברור כי תשלום כזה נתון, בהיעדר קביעה מפורשת לסתור בהסכם, לשיקול-דעתו של המעביד, בכפוף לכך שעל החלטה בעניין זה להיעשות בתום-לב. אין למערער זכות מוקנית לבונוס בשיעור מסוים דווקא...." דבע (ארצי) 7-3/נז נחום לבון נ' מ.ת.מ. מבני תעשיה ומלאכה בע"מ (1997), לב (1999) 584).(דגש שלי ש.ש.) אכן גם בעניין התובע היה הבונוס נתון לשיקול דעת המעביד ואין מסמך כתוב החולק על כך. בנסיבות אלו טענת התובע כי יש לכלול את סכומי הבונוסים ששולמו לו במסגרת שכרו הקובע לתשלום פיצויי פיטורים, נדחית ואנו קובעים כי שכרו הקובע לחודש לצורך חישוב פיצויי הפיטורין עומד על סך של 26,880 ₪ (ר' תלוש השכר לחודש מאי 2007, מוצג ה' לתצהיר הנתבעת). סכום פיצויי הפיטורים התובע חלק על סכום פיצויי הפיטורין ששולמו לו על ידי הנתבעת. בנוסף טען כי יש לחייבה בהלנת פיצויי פיטורין מאחר ופיצויי הפיטורין שולמו לו כחצי שנה לאחר סיום עבודתו. הנתבעת טוענת כי כי פיצויי הפיטורין שולמו לתובע במלואם וכי אין הוא זכאי לפיצויי הלנה בגינם מאחר ולא גילה את כל המידע הנדרש ביחס לפוליסות ביטוח המנהלים בהן ביקש להמשיך את הצבירה. כפי שקבענו משכורתו הקובעת של התובע היא בסך של 26,880 ₪. לאור האמור, התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורין בסך 317,990 ₪. לתובע שולמו פיצויי פיטורין בסך של 317,109 ₪ ןלכן הנתבעת תשלם לתובע בגין הפרשי פיצויי פיטורין סך של 880 ₪. לעניין שאלת פיצויי הלנת פיצויי הפיטורין, מצאנו כי יש לדחות את טענות התובע בעניין זה מהנימוקים מטה. הנתבעת פנתה ביום 9.7.07, כשלושה שבועות לאחר סיום עבודתו של התובע, לחברת הפניקס לקבלת סכום הצבירה בפוליסה וכדי להעמיד לרשותו את הפיצויים והתגמולים שנצברו בפוליסה (מוצג טו' למוצגי הנתבעת). הנתבעת קיבלה את תשובת הפניקס ביום 23.7.07 (מוצג טז' למוצגי הנתבעת). כאשר הובא לידיעת הנתבעת כי הפוליסה לא שוחררה, הנתבעת שלחה בשנית ביום 24.12.01 מכתב נוסף ובו ביקשה כי הפוליסה תשוחרר (מוצג יז' למוצגי הנתבעת). המנכ"ל התייחס לעניין זה: "ש. למה לא שחררת את כל פוליסת הביטוח רק על פי מכתב מיום 27.12.07 ת. מכתב שחרור הפוליסה היה בידי התובע שנים לפני שסיים עבודתו ברבדיון, שחררתי לו בתור מעסיק את הפוליסה. ביום קבלת החלטתי על פיטורי התובע לא מצאתי את הפוליסות המקוריות ואת המכתבים הנוגעים לדבר במסמכי החברה. הפוליסות לא נמצאו ברשותנו, המקוריות עם כל התכתובות. פנינו לחב' הביטוח לקבל העתקי הפוליסות הוצאנו מכתב שחרור לפוליסה, זה מופיע במסמכים. יש תאריך מדויק. הצהרנו על תאריך השחרור. זה לא נכון שזה היה בדצמ'. יש מכתב לפני זה לחב' הביטוח. חב' הביטוח העבירה לנו עם היתרות, היא לא העבירה בלי שתקבלו פנייה בעניין. היתה טענה כזאת והוצאנו מכתב חוזר." (עמ' 42 ש' 10-17). מהעדות והמסמכים שהוצגו בפנינו פעלה הנתבעת בלוח זמנים שאינו מצדיק השתת הלנה אלא צמצומה להפרשי הצמדה וריבית מיום סיום יחסי העבודה (17/6/07) ועד ליום התשלום בפועל. התובע טען כי מכתב הנתבעת מיום 10.9.07 (מוצג 15 למוצגי התובע), ומכתבו של רו"ח רמי אריה לחברת הפניקס מיום 30.9.07 (מוצג 16 למוצגי התובע), מעלים את החשש כי הנתבעת רצתה להשתלט על כספי הפיצויים של התובע. אין לקבל טענה זו. במכתב מיום 10.9.07 הנתבעת טענה כי טופס 161 שהוצא על ידי הפניקס שגוי ולא ברור כיצד חישבו את סכום הפיצויים (מוצג 15 למוצגי התובע). למכתב זה מכותב גם התובע ודי בכך כדי לסתור את טענתו שכן במידה והנתבעת היתה חפצה להשתלט על כספי הפיצויים, לא היתה מכתבת אותו למכתב זה. רו"ח רמי אריה במכתבו, פירט את טענת החברה כי חברת הביטוח לא יידעה אותה במעמד החתימה על הפוליסה בדבר תניותיה וכי תנאי הפוליסה אינם נוקטים הסבר מפורש למהות ההפרשים בין צבירת הפיצויים בפועל לבין צבירת הפיצויים לצורך חישוב המס (סעיף 1.17 למכתבו). גם למכתב זה התובע היה מכותב. הנתבעת פנתה אל רשות המיסים, אשר השיבה ביום 20.8.07. ממכתבו של מנהל מחלקת קופות גמל עולה כי "העברת סכומים מקופת הפיצויים קופות לתגמולים נעשה ככל הנראה על פי תנאי הפוליסה" וכן כי "הסכום החייב במס והעומד לזכותו של מר פאר ישראל הינו הסכום כפי שפורט על ידי חברת הביטוח "סכום הפיצויים הנצבר לצורך חישוב המס" " (מוצג יז' למוצגי הנתבעת). הנתבעת ביום 2.12.07 הוציאה לתובע המחאה על סך 5,729 ₪ בגין השלמת כספי הפיצויים לנוכח ההפרש שנוצר בין כספי הפיצויים המגיעים לו לבין הצבירה בחברת הביטוח (ר' סעיף 49 י' לתצהיר הנתבעת). התובע קיבל המחאה זאת ביום 9.12.07 (נספח יט' למוצגי הנתבעת). בכך, פעלה הנתבעת בלוח זמנים שהוא פועל יוצא של ההתכתבות. הוצג בפנינו אישור של רשויות המס כי ההעברות בוצעו כדין ועל פי תנאי הפוליסה. טענת התובע כי הנתבעת ניסתה להשתלט על כספי הפיצויים לא הוכחה ונדחית. עוד טען התובע כי אין להביא לצורך חישוב פיצויי הפיטורין את פירות ההשקעה שהצטברו וכי הרווחים מהפרשות הנתבעת לפיצויים שייכים לתובע בלבד. התובע לא הציג כל בסיס משפטי או חוקי לטענתו זו. התובע לא הוכיח כי הנתבעת ידעה או הסכימה כי הפוליסות אינן מבטיחות את מלוא תשלום כספי הפיצויים. בנוסף, טענה זו של התובע אינה מתיישבת עם תכלית סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג-1963.תכלית ההפרשה היא להבטיח את המעביד והעובד כך שביום הפיטורים יהיה צבור סכום מירבי לכיסוי תשלום הפיצויים. על כן התשואה שנשאו הכספים שהופקדו אף היא צריכה לשמש לתכלית זו והיא מהווה חלק מהכסף הצבור לתכלית זו. הפרדה שעושה התובע מלאכותית ואינה מתיישבת עם החוק ועם פרשנותו התכליתית כאמור. טענה זו נדחית. (לעניין זה ר' עע (ארצי) 20299-05-10 משה פארן נ' חברת אי.סי. איי טלקום NGTS בע"מ, ניתן ביום 7.2.11, פיסקה 18 לפסק הדין).עוד נקבע: "ההפניה, בסופו של סעיף 20(ה) לחוק הגנת השכר, ככל שהיא מתיחסת לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, באה להבטיח כי שעה שכספי קופת גמל שעליה לא הוסכם בהסכם קיבוצי או בצו של שר העבודה והרווחה כי היא באה במקום פיצויי פיטורים - הם פחותים מסכום הפיצויים הסטטוטורי, לא יהיה בהפנית ההוראה לקופה, מכח סעיף 20(ה) לחוק הגנת השכר, שחרור המעביד מחובת השלמת פיצויי הפיטורים. פיצויי פיטורים שהופקדו בקופת גמל, שעה שלא התמלאו התנאים שבסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, באם על חשבון פיצויי פיטורים (ראה, למשל דב"ע לט/36, 31-3, בע' 383; דב"ע נב/147-3, בע' 121)." דיון (ארצי) 3-234/נג מרדכי ברקן נ' טלדיין אינטרקונטיננטל בע"מ, כז (1) 189, ניתן ביום 13.1.94, פיסקה 4 לפסק הדין). המטרה היא למלא ככל האפשר את הנחסך, ורק מה שמעבר לכך יוטל על המעביד להשלים. הנתבעת הפרישה את מלוא הסכום הנדרש משכרו של התובע לצורך פיצויים וגמל. הנתבעת טענה כי לבקשת התובע, המשיכה להפריש לפוליסה זו ממקום עבודתו הקודם כדי לא לפגוע ברציפות הביטוחית,התשואה על ההפרשות תזקף אף היא על חשבון זה. התובע קיבל את המגיע לו על פי דין פרט להפרש חישובי פעוט כאמור לעיל. החזר שכר לימוד התובע טוען כי הנתבעת התחייבה לממן עבורו שכר לימוד .לטענתו זכאי להחזר מהנתבעת בגין שכר לימוד ששולם לו בסך של 5,000 ₪ וקוזז עם פיטוריו, וכן להחזר תשלום שכר לימוד לשנת 2006-2007. הנתבעת טענה כי לא התחייבה לממן לתובע שכר לימוד בכל שנה אקדמית וכי התובע כלל לא קיבל את אישורה ללימודי משפטים. הנתבעת שילמה לתובע שכר לימוד עבור מכינה בסך 5,000 ₪ וכן שכר לימוד עבור שנה ראשונה ללימודי משפטים על סך 26,950 ₪ (מוצג 4 וכן מוצגים 5א'-5ב' למוצגי התובע). המנכ"ל העיד: "העובדות היו כשדיברתי עם התובע לצאת ללימודים, דברתי על טכנאי או הנדסאי רק לאחר הרשמתו נודע לי שהוא נרשם למכינה למשפטים במכללת קריית אונו. לא פיטרתו אותו כי באותו תקופה הייתי נתון ללחצים בעבודה. רתחתי על העניין, החלטתי לשלם לו, ברור שלימודי משפטים לא תורם שום דבר לחברה" (עמ' 43 ש' 14-18).(דגש שלי ש.ש.) המנכ"ל ידע על לימודיו במכינה ועל כוונת התובע ללמוד משפטים ולמרות זאת, החליט לשלם לו בגין לימודי המשפטים. כאשר החליט לפטר את התובע, לדבריו התובע לא החזיר לו את שכר הלימוד ששולם בגין לימודיו (עמ' 43 ש' 18). זאת למרות שהתובע סיים את עבודתו בחודש יוני 2006, כאשר שנת הלימודים האקדמאית היתה לקראת סיומה. התובע הציג בפנינו אישור של הקריה האקדמית כי שילם שכר לימוד עבור שנת הלימודים תשס"ז (2006-2007) בסך 29,650 ₪ (מוצג 5(ג) למוצגי התובע). המנכ"ל הודה כי החזיר לתובע את הסכומים אותם שילם בגין שתי שנות לימודיו (המכינה ושנה א' ללימודי המשפטים) והוכח בפנינו כי הנתבעת התחייבה בפני התובע להחזיר את שכר הלימוד בגין לימודיו וכך עשתה. התחייבות זו היא חלק מחוזה העבודה עימו. אין שחר לטענת המנכ"ל על לימודי הנדסה מששילם גם עבור השנה השניה. בכך הוכיח התובע כי היתה התחייבות ללימודים ללא הגבלה כלשהיא לנושא מסויים. גם הוכח כי המנכ"ל ידע שהשנה השניה היא משפטים ושילם. על כן היה היצע וקיבול לגבי ההתחייבות לתשלום בגין הלימודים. התחייבות זו לא הותנתה ועל כן הקיזוז שבוצע לתובע נעשה שלא כדין. על הנתבעת להשיב לו את הקיזוז מטעם זה. בנוסף,הנתבעת לא לא עמדה בתנאי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 הקובע כי ניתן יהיה לנכות משכרו של העובד חוב על פי התחייבות בכתב של התובע. לא רק שלא הוצגה בפנינו כל התחייבות כזו, אלא שהוכח כי הנתבעת התחייבה ואף שילמה בפועל, לתובע את שכר הלימוד בגין לימודיו. הוכח בפנינו כי הנתבעת התחייבה בפני התובע להשתתף באופן מלא בתשלום שכר הלימוד.ועל סמך כך גם שילם התובע בפועל.אין חשיבות אם פוטר לפני סיומה שהרי מועד פיטוריו ונסיבותיהם לא היו תלויים בו והנתבעת זו שביקשה כי לא ימשיך גם בתקופת ההודעה המוקדמת. לו היה ממשיך, היה במילא מגיע לסיום שנת הלימודים. נוכח כל הנימוקים לעיל הקיזוז נעשה שלא כדין ועל הנתבעת לשלם לתובע בגין לימודיו בשנת עבודתו האחרונה (שנת הלימודים 2006-2007) סך של 26,950 ₪. פדיון ימי חופשה התובע טוען כי כי הוא זכאי ל-120 ימי חופשה, כמפורט בתלושי שכרו, אולם הנתבעת שילמה לתובע פדיון בגין 95 ימי חופשה. הצדדים היו חלוקים בעניין חישוב ערכו של יום חופשה. מתלושי השכר של התובע עולה כי עם סיום עבודתו בחודש יוני 2007, הנתבעת שילמה לתובע פדיון ימי חופשה עבור 95 ימים בסכום של 129,128 ₪ (מוצג י' למוצגי הנתבעת). התובע טוען כי על פי תלוש השכר לחודש מרץ 2007 (מוצג 3(ג) למוצגיו), יתרת ימי החופשה שלו היתה 110.75 ימים. מעיון בתלוש השכר של התובע לחודש אפריל 2007 עולה כי התובע ניצל 30 ימי חופשה ולכן נותרה לו יתרה של 82.67 ימי חופשה. בתלוש השכר האחרון של התובע לא מצויינים מספר ימי החופשה שנותרו לו (מוצג 21 למוצגיו). הנתבעת טוענת כי 30 ימי החופשה שהופחתו, הופחתו על חשבון חופשה פרטית של התובע לסין בחודש פברואר 2006 (ר' סעיף 46 לתצהיר הנתבעת) אשר הנתבעת טענה כי הסכימה לממן לתובע חופשה זו בתנאי שלתובע יופחתו 35 ימי חופשה. הנתבעת לא הוכיחה טענה זו. מתלושי השכר של התובע עולה כי בחודש מרץ 2006 הופחתו 13 ימי חופשה בלבד ולכן, במידה והסכימה לממן לתובע את הנסיעה לסין, לא ניתן כל הסבר מדוע לא הפחיתה 35 ימי חופשה בסמוך לנסיעה. הנתבעת לא נימקה מדוע בחודש אפריל 2007, לאחר כשנה וחודשיים מחופשתו של התובע, הופחתו לו ימי החופשה. סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה. נטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד היא על המעביד (דב"ע לג/65-3 פרחי - אשל, פד"ע ה 113, וראו גם דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג, 215; דב"ע לח/3-73 ביטון מכלוף נ' נפתלי הכט, פד"ע י, 390). הנתבעת הציגה בפנינו "סיכומי דוחות נסיעה" של התובע (מוצג יב') ובו מפורטים נסיעותיו של התובע, בעיקר נסיעות עבודה להונגריה. המנכ"ל העיד כיהנתבעת מנהלת פנקס חופשה (עמ' 43 ש' 9-11). אולם כל פנקס כזה לא הוצג בפנינו ויש בכך כדי לפעול לחובתה.הרישום בתלושים הוכח כלא משקף את החופשות בפועל. משלא הוצג בפנינו פנקס חופשה על ידי הנתבעת ומשמוצג יב' לא נערך בזמן אמת אלא בדיעבד על ידי חשבת השכר שלא הובאה למתן עדות, הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה כי במסמך זה יש לסתור את המצויין בתלושי השכר שהיא עצמה הנפיקה. טענת הנתבעת כי התובע עסק בעבודה נוספת של רכישת דירות ושיפוצן נדחית מכל וכל. התובע אמר מפורשות כי הדירות אותן רכש נרכשו לפני שהחל לעבוד בנתבעת וכי קנה אותן יחד עם הוריו (עמ' 17 ש' 13-26). יתר על כן, טענה זו נטענה לראשונה בסיכומי הנתבעת ומהווה הרחבת חזית אסורה ובית הדין לא ידון בכך. לגופו אין בה להסיר את הנטל לעניין חופשה מכתפי המעביד. לאור האמור, התובע זכאי לתשלום פדיון 120 ימי חופשה. נוכח שכרו הקובע של התובע כפי שקבענו עומד על סך 26,880 ₪, התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בסך של 146,640 ₪ .מסכום זה יש לנכות את הסכום ששולם לו בגין רכיב זה על ידי הנתבעת (129,128ש"ח). הנתבעת תשלם את ההפרש בסך 17,512 ₪. הפרשות לקרנות ביטוח מנהלים התובע טען כי כי מבדיקה שערך, התגלו חוסרים בהפרשות הנתבעת לפוליסת ביטוח מנהלים וקרן השתלמות עבורו. הנתבעת טענה כי מלוא הסכומים הופרשו לזכות התובע. בפנינו הוצג מסמך הקרן (ת/1) ותעודת עובד הציבור מיום 5.4.11 שניתנה על ידי עו"ד אתי עסיס, ממונה על פניות הציבור בקרן "מיטב", בהתאם להחלטת בית הדין מיום 13.12.10. בתעודה זו מפורטים הניכויים שבוצעו בתלושי השכר של התובע, חישוב ההפרשה בהתאם למשכורת הבסיס כפי שצויין על ידי הנתבעת, וההפקדות שהועברו בפועל למיטב. מתעודה זו עולה כי מדובר בפער של 359.93 ₪ ועל כן, על הנתבעת לשלם לתובע סכום זה. אין לקבל את טענת התובע כי ההפרשות היו צריכות להיות בסכומים גבוהים יותר מאחר והשכר הקובע של התובע גבוה יותר, וזאת מאחר וטענתו זו נדחתה לעיל ונקבע כי השכר הקובע של התובע עומד על סך של 26,880 ₪, כפי שמופיע במסמכים עליהם הסתמכה עו"ד עסיס (נספח ב' לתעודת עובד ציבור). דמי הסתגלות התובע טוען כי מאחר והוכח שמעמדו בחברה היה בכיר, הדבר מחייב את הנתבעת במסגרת חובת תום הלב, לפצותו בשלושה חודשי הסתגלות בגין פיטורין לאחר תקופת עבודה ממושכת ובהתחשב בגילו. התובע לא הוכיח כלל כי זכאי לתשלום דמי הסתגלות.התובע לא הצביע על מקור הזכות. התובע עצמו טען בסיכומיו כי "בנתבעת אין לכך תקדים מאחר ולא פוטר בעבר סמנכ"ל" (סעיף 65 לסיכומיו) .התובע אף לא הוכיח נוהג (ראה עע/ 348/99 "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ נ' שמשון שרעבי, ניתן ביום 18.5.09). התובע לא הוכיח כלל כי קיים מקור חוקי כלשהו לתביעה זו, ולא הרים את הנטל המוטל עליו. טענתו החלופית של התובע כי נוהג זה קיים על בסיס אחד מההסכמים הקיבוציים בתחום בו עוסקת הנתבעת נדחית מאחר וטענה זו נטענה בעלמא ומאחר ותנאי עבודתו של התובע נקבעו באמצעות חוזה אישי אשר תניותיו סוכמו עימו בעל פה ותניה זו לא היתה אחת מהן. התביעה לתשלום דמי הסתגלות נדחית. פדיון ימי מחלה התובע טוען כי לא ניצל ימי מחלה בהיקף של 170 יום (מוצג 3ג' לתצהירו) ולכן זכאי לפדיון ימי מחלה אלו. לשם הוכחת קיומו של נוהג לפדיון ימי מחלה על הטוען זאת להוכיח את קיומו של הנוהג. התובע לא הוכיח כי קיים בנתבעת נוהג לשלם פדיון ימי מחלה ולא הוכיח כל מקור הסכמי או חוקי לתביעתו זו. תביעת התובע לתשלום פדיון ימי מחלה, נדחית. קיזוז הנתבעת טענה כי היא זכאית לקבל מהתובע החזר של סכומים ששולמו לתובע ביתר או שלא כדין בגין חופשה, החזר אש"ל, החזר הוצאות טלפון נייד ודוחות חניה. סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר קובע אלו סכומים מותר לנכות משכר עבודה על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, וזאת בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה. הנתבעת לא הציגה בפנינו כל הסכמה או התחייבות בכתב מהתובע לניכוי הסכומים אותם היא מבקשת לקזז. הנתבעת מבקשת לקזז לתובע בגין הרכיבים הנ"ל סכום של 83,851 ₪ אותם קיבל לטענתה שלא כדין, סכום הגבוה משמעותית מרבע שכרו של התובע. לא מצאנו כי הנתבעת הראתה כל מקור לדרישת הקיזוז שהעלתה ודרישתה לקיזוז אינה עומדת בתנאי סעיף 25 לחוק הגנת השכר. גם לגופו של עניין לא מצאנו כי יש ממש בטענות הנתבעת. לעניין קיזוז ימי חופשה - כפי שעמדנו לעיל, קבענו כי על הנתבעת לשלם לתובע יתרה של ימי חופשה ובכך נשמטת טענתה לתשלום ביתר המצדיק קיזוז. לעניין החזר אש"ל - הנתבעת לא נתנה כל הסבר מדוע תשלומים אלו ניתנו ביתר ומכל מקום, רכיב זה לא ניתן לקיזוז על פי סעיף 25 לחוק הגנת השכר. מהותית באש"ל מדובר בהחזר הוצאות שהוצאו בפועל ולכן אי אפשר ליטול אותן רטרואקטיבית. לעניין החזר הוצאות הטלפון הנייד של התובע בגין חופשה פרטית של התובע בחו"ל - התובע בעדותו העיד כי ערך שיחות רבות בענייני עבודה עם מר מנסור ומאחר והיה עם אישתו, לא היה לו צורך להתקשר לארץ (עמ' 13 ש' 19-23).די בכך שלא ניתן להפריד בין השיחות של העבודה לאישיות כדי לדחות טענת הנתבעת. לעניין דוחות החנייה - התובע העיד כי ברכב נסעו עובדים נוספים של הנתבעת ולא הוכח כי הוא ביצע את עבירות התנועה והנתבעת לא פירטה באיזה תאריכים הדוחו"ת ניתנו ולא הוכיחה כי אכן התובע הוא זה שנביצע את העבירות (עמ' 13 ש' 24 ואילך).משכך לא הוכיחה את הסכום הנטען לקיזוז ואת זיקתו לתובע דווקא. הנתבעת לא הוכיחה לגופו של עניין כי יש לקזז את הסכומים הנתבעים על ידה משכרו של התובע ,ובנוסף דרישתה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. לאור האמור, טענת הקיזוז של הנתבעת, נדחית. סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. בגין פיטורים שלא כדין סך של 107,520 ₪. ב. בגין הפרש סכום הבונוס לשנת 2006 סך של 20,000 ₪. ד. בגין שכר לימוד בשנת 2006 סך של 26,950 ₪. ה. בגין הפרשות לקרן ביטוח מנהלים סך של 359.93 ₪. ו. בגין פדיון ימי חופשה סך של 17,512 ₪. ז. הפרשי פיצויי פיטורין בסך של 880 ₪. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום וישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום יחסי עובד-מעביד (17.6.07) ועד ליום התשלום בפועל. יתר רכיבי תביעתו של התובע לתשלום דמי הסתגלות ופדיון ימי מחלה, נדחים. כן נדחית טענת הקיזוז של הנתבעת. בנוסף לסכומים האמורים, תשלם הנתבעת ל שכ"ט עו"ד התובע בסך של 5,700 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום וישא הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין עד ליום התשלום בפועל. ניתן היום, ז' שבט תשע"ב, 31 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. החתימה המקורית של נציגי הציבור מצויה בתיק בית הדין. נציג ציבור עובדיםמר דוד סנדובסקי נציג ציבור מעבידיםמר ענר יהושע שרה שדיאור, שופטת דיני חברותחברה פרטיתפיטורים