הרשעה בעבירות מין חמורות

הרשעה בעבירות מין חמורות א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטות דותן וגנות והשופט שוחט) בפ"ח 1069/07 מיום 6.5.09, שבגדרו הורשע המערער בעבירות אינוס, מעשה סדום, תקיפה, איומים וכליאת שווא. רקע ב. כנטען בכתב האישום, בתאריך 28.5.07 או בסמוך לכך, בשעות הבוקר, פגש המערער (יליד 1967) במתלוננת, שעסקה בזנות, וסיכם עמה כי תיתן לו שירותי מין תמורת תשלום בדירתו בחולון. ג. על פי כתב האישום, בהגיע השניים לדירה, דחף המערער את המתלוננת לחדר, פשט את בגדיו והוריד את בגדיה חרף התנגדותה, והיכה אותה בפיה. המערער השכיב את המתלוננת על המיטה, והורה לה לפשק רגליה, קשר את ידיה בחגורה מאחור ואת רגליה לרגלי המיטה, וסתם את פיה. בהמשך, החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת ללא הסכמתה החופשית ולמרות התנגדותה. משלא הגיע לסיפוקו המיני, החדיר המערער לאיבר מינה גזר, וכן החדיר אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת ללא הסכמתה החופשית. לאחר האמור החדיר המערער בשנית את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, ללא הסכמתה החופשית, עד שהגיע לסיפוקו המיני. ד. בהגיע שעות הצהריים, שיחרר המערער כנטען את המתלוננת מקשירתה, וכן הסיר את המחסום ששם לפיה; לאחר מכן היכה את המתלוננת בפניה ומנע בעדה לצאת מן הדירה. משהחלה המתלוננת לצעוק סתם המערער את פיה בתחבושת שהיתה במקום, ובהמשך הסיר את התחבושת והורה לה להחדיר את איבר מינו לפיה, והמתלוננת עשתה כן. כאשר ניסתה לברוח תפס המערער בשערותיה, מנע בעדה מלזוז, סתם את פיה וקיים עמה יחסי מין בלא הסכמתה. בהמשך אותו יום, הורה המערער למתלוננת להחדיר את איבר מינו לפיה, ומשסירבה, משך בשערותיה והיכה אותה בראשה. המערער נטל סכין, והחדיר את הקת העשויה פלסטיק לאיבר מינה של המתלוננת, ולאחר מכן הצמיד את הסכין לצווארה ואיים עליה: 'מה את רוצה, שאני אהרוג אותך?', וקיים עמה יחסי מין, בניגוד להסכמתה. בשעת לילה מאוחרת נרדמה המתלוננת במיטתו של המערער. שעות מספר לאחר מכן, העיר המערער את המתלוננת, וביקש לקיים עימה יחסי מין. נוכח סירובה, קשר המערער את ידיה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ללא הסכמתה עד שהגיע לסיפוקו המיני. כשהתעוררה גילתה כי היא כלואה בדירה. ההשתלשלות המתוארת אירעה לאורך יממה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ה. בית המשפט המחוזי הרשיע כאמור את המערער בעבירות אינוס, מעשה סדום, תקיפה, איומים וכליאת שווא. ו. בית המשפט (מפי השופטת דותן) מצא את גירסתה של המתלוננת מהימנה, ונתמכת בראיות חיצוניות: דו"ח פעולה של שוטרים שהגיעו לזירת האירוע וחילצו את המתלוננת; תמלילי שיחות של המתלוננת למוקד 100 בזמן אמת בבקשה שיחלצוה, וקולות מאבק שנשמעו בשיחות אלה; דו"ח ביקור בזירת העבירה; מוצגים שנתפסו ותמונות  המתלוננת והזירה. כן צוין, שנמצא חיזוק לדבריה של המתלוננת בחוות דעתו של הפתולוג פרופ' היס. פרופ' היס רשם מפיה של המתלוננת, כי כאשר התלבשה בדירה לא מצאה את מכנסיה ואת תחתוניה, ולבשה אימונית שהיתה בדירה; הדבר יחזק את דבריה בשיחתה השלישית למוקד 100, כי המערער לקח ממנה את בגדיה. ז. למול זאת לא מצא בית המשפט את גירסת המערער מהימנה, וקבע כי אינה משכנעת ולוקה היא בסתירות מהותיות, בין היתר בשאלה האם השתמש בתחבושות לצורך קשירת המתלוננת, באשר לשימוש בסכין ובגזר, והשעה שבה עזבה אמו - שהיתה במקום תחילה - את הדירה. צוין, כי תמיהות נוספות באשר לגירסת המערער עולות מאופן התנהלותו: כאשר שאלה המתלוננת לכתובת הדירה עת התקשרה למשטרה, מסר לה המערער כתובת שגויה, וכאשר יצרה המשטרה קשר טלפוני עמו עובר למעצרו, ונמסר לו שאמו אינה חשה בטוב, ניתק המערער את הטלפון ולא ענה לשיחות נוספות. ח. בית המשפט נתן דעתו לחוות הדעת המקצועית של הפסיכיאטר פרופ' ברג, שהובאה מטעם ההגנה, ושלפיה סבלה המתלוננת מ"תסמיני גמילה" ("קריז"), ובשילוב האלכוהול ששתתה קיים חשש לפגיעה בזכרונה ובתפקודה הקוגניטיבי; לכן היתה תפיסתה את המתרחש פגומה כנאמר, והמידע שמסרה משקף מסכת עובדתית לקויה. בית המשפט ציין, כי אמנם יש לבחון בזהירות את עדותו של הנתון להשפעת סמים או נמצא בהליכי גמילה; עם זאת אין בכך כדי לשלול את אמינות גירסתה של המתלוננת. הודגש, כי בהתחשב בכך שחוות דעתו של פרופ' ברג לא התבססה על בדיקת המתלוננת ועל בחינת תולדות השימוש שלה בסם ונסיונות גמילה, אלא על מסמכים שהובאו בפניו, ונוכח ההתרשמות מן העדות ומנסיבות האירוע, אין מקום לייחס לכך משקל לצורך ההכרעה. לסיכום ציין בית המשפט מפי השופטת דותן: "התרשמתי ממכלול הראיות שהובאו בפנינו, המובילות למסקנה החד משמעית לפיה יש להעדיף את גירסתה של המתלוננת על זו של הנאשם (המערער - א"ר), ולא די בסתירות אליהן הפנה הסנגור בכדי לקעקע את עדותה, שהיתה עקבית בעיקרה ונתמכה בראיות חיצוניות לכל ארכה. יתרה מזאת, יש ליתן את הדעת לעובדה שהאירוע אותו חוותה המתלוננת היה טראומאטי, ולא ניתן לצפות לתיאור כרונולוגי מדויק של האירועים בנסיבות אלה. בהתחשב בנתונים שפורטו לעיל, נראה כי קשייה של המתלוננת לזכור את סדר האירועים, ואי דיוקים כאלה ואחרים בעדותה, הם מובנים ואינם חריגים. לעומת זאת, הנאשם (המערער- א"ר) עשה עלי רושם בלתי אמין, שינה גירסאותיו חדשות לבקרים ואף התכחש להן, וכן התחמק ממתן תשובות או הציע הסברים שאינם מתיישבים עם השכל הישר ועם הגיונם של דברים" (עמ' 31-30). ט. השופט שוחט ביקש להדגיש כי עדותה של המתלוננת הנתמכת בראיות שונות ומשמעותיות, אינה מותירה ספק בדבר אשמתו של המערער. הוטעם, כי ההסבר לעובדה שהמתלוננת לא סיפרה מתחילה על יחסי המין בהסכמה, נעוץ ברצונה להימנע מחשיפת עיסוקה בזנות, ולאחר שנסתיימה בדיקתו של פרופ' היס, שם נחשף עיסוקה זה, כבר פירטה המתלוננת בהודעתה במשטרה את מהות המפגש בינה לבין המערער. גזר הדין   י. על המערער נגזרו 20 שנות מאסר, מתוכן 18 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כן הוטל על המערער לשלם למתלוננת פיצוי בסך 30,000 ₪. בית המשפט עמד על החומרה המפליגה שבמעשים. צוין, כי מעשיו של המערער התאפיינו באלימות קשה והותירו צלקות בנפש המתלוננת, כעולה מתסקיר נפגע עבירה. בית המשפט נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער - מזה, ולעברו הפלילי הכולל עבירה דומה בארץ מוצאו ועבירות נוספות בארץ, מזה.   טענות המערער י"א. לטענת המערער, בגירסת המתלוננת נפלו סתירות מהותיות, בפרט בכל הנוגע לשלב שבו מסרה לראשונה על כך שבתחילת האירוע קוימו בינה לבין המערער יחסי מין בהסכמה. המערער ציין, כי בעדותה בבית המשפט מסרה המתלוננת כי תחילה קיימה עמו יחסי מין בהסכמה, בעוד שבהודעותיה במשטרה מסרה כי מרגע כניסתם לדירה היו יחסי המין שלא בהסכמה. נטען לסתירות נוספות; כך למשל, בחקירותיה במשטרה מסרה המתלוננת כי שתתה כוסית אלכוהול אחת, בעוד שבחקירתה הנגדית הודתה כי שתתה ארבע כוסות וודקה. כן טענה המתלוננת כי שיניה נפלו כתוצאה מאלימות המערער, אולם שרידי שיניים לא נמצאו במקום. נטען, כי בהיות המתלוננת תחת השפעת "תסמיני גמילה" בשילוב השימוש המופרז באלכוהול, נגרמה פגיעה ביכולתה להבין את המציאות, בזיכרונה, ביכולת קבלת ההחלטות על-ידיה ובהבנת הסובב אותה. י"ב. נטען, כי ראיות החיזוק להן טוענת המשיבה אינן תומכות בגירסת המתלוננת; כך למשל, אין הלימה בין טון הדברים בשיחתה למוקד 100 לבין המעשים שלטענתה בוצעו בה. כן נטען ביחס לשיחת הטלפון, כי המערער לא ידע עם מי משוחחת המתלוננת, והעובדה שהמתלוננת נשמעה צועקת, אין בה כדי ללמד שהמערער רצה למנוע ממנה לקיים שיחה. לדידו גם אין תימה שנמצאו כתמי דם בזירת האירוע, נוכח הפצע שנמצא בבדיקה הפתולוגית באיבר מינה של המתלוננת ואופי עיסוקה. י"ג. לעניין גזר הדין נטען, כי הוא מפליג בחומרתו ביחס לרמת הענישה הנהוגה, וכי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער - מצבה של אמו הקשישה אשר הוא כל עולמה, ורצונו להיגמל מהטיפה המרה. טענות המשיבה י"ד. לטענת המשיבה, בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי נקבעו קביעות מהימנות מובהקות באשר לאמון שיש ליתן במתלוננת ובעדותה, ובכגון אלה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב. כן נמצאו חיזוקים חיצוניים רבים לגירסת המתלוננת, ולמול זאת לא סיפק המערער הסברים מניחים את הדעת, צוין, כי בהצטרף ראיות חיצוניות לעדות המתלוננת, ונוכח חוסר האמון בגירסתו של המערער, לא היה מנוס מהרשעתו. הודגש, כי בהערכת מהימנותה של המתלוננת ניתן משקל למצב הקשה שבו היתה נתונה בעת האירועים בשל היותה מכורה לסמים. ט"ו. נטען, כי אין בטענת המערער שהמתלוננת לא מסרה שקודם למעשי האונס קיימה עימו יחסי מין בהסכמה, כדי לפגוע במהימנותה; זאת - הואיל ובעת החקירה במשטרה הדגישה המתלוננת את מעשי האונס ועל האלימות כלפיה, והם שעמדו במוקד תשומת הלב. הוטעם, כי בשלבים הראשונים של מסירת גירסתה ביקשה המתלוננת להימנע מחשיפת עיסוקה בזנות, ועל כן נמנעה מתיאור הנסיבות המלאות שבגינן הגיעה לדירת המערער. הוסף, כי בניגוד לנטען בעדותה חשפה המתלוננת את השתלשלות האירועים ביוזמתה. אשר לתמיהת המערער על כך שלא נמצאו שרידי שיניים בזירה הוסבר, כי נוכח מצב שיניה הרעוע של המתלוננת והאלימות הקשה שהופעלה כלפיה, מובן מדוע סברה כי שיניה נשברו, וגם אם טעתה במסקנתה, אין בכך לפגום במהימנותה או להפריך את גירסתה. כן נטען, כי לסתירות השונות שייחס המערער למתלוננת ביחס למעשיה שעה שיצא מן הדירה כדי לקנות וודקה, יש ליתן משמעות נמוכה, שכן אין תימה שמעשיה באותו זמן המתנה לא נחקקו בזכרונה, בניגוד למעשי האלימות שהתרחשו לאחר מכן. ט"ז. אשר לגזר הדין צוין, כי העונש שהושת על המערער הולם בנסיבות ואינו מצדיק התערבות. נטען, כי לעובדה שהמתלוננת עבדה אותה עת בזנות אין לייחס כל משמעות המפחיתה מחומרת המעשים, נהפוך הוא. כן הודגש, כי למערער הרשעה קודמת בארץ מוצאו באינוס אלים של קטינה בת 13 והרשעות נוספות בארץ, וביניהן הרשעה בעבירות של מעשה מגונה בכוח, כמו גם עבירות אלימות ואיומים כלפי בת זוג לשעבר. בנתונים אלה, כנטען, יש כדי להצביע על המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו, ועל הצורך להרחיקו מן הציבור כשיקול מרכזי בענישתו. הדיון י"ז. בדיון בפנינו חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם שבכתובים. בא כוח המערער הדגיש, שמצב המתלוננת בעת מסירת ההודעות היה קשה, ובהצטרף לחצי בקבוק וודקה ששתתה, ספק אם ניתן לבסס הרשעה על גירסתה. נטען, כי היתה למתלוננת אפשרות לעזוב את הדירה כאשר יצא המערער לרכוש אלכוהול, אך היא לא עשתה כן, וכי עד לבוקר היום השני היתה הדלת פתוחה והיא יכלה לצאת מן הדירה. הוסף, כי ייתכן שהתנהלות מסויימת של המערער לא היתה ראויה, אך המתלוננת העצימה את הדברים. לעניין גזר הדין צוין, כי אין דינו של מי שקיים יחסי מין בכפייה, שתחילתם בהסכמה, כדינו של מי שאורב למתלוננת תמימה. באת כוח המשיבה טענה, כי בית המשפט קמא הזהיר עצמו בבחנו את עדות המתלוננת, וכי אף המומחה מטעם ההגנה הסכים שקיים קושי להשליך ממאמרים כלליים לגבי סיטואציה ספציפית. נטען, כי הסתירות בעדותה של המתלוננת זניחות וניתנות ליישוב. אשר לעונש נטען, כי אכן מדובר בענישה חמורה, אך כך גם המעשים. הוסף, כי יש להתייחס לעובדה כי המתלוננת עסקה בזנות כנסיבה מחמירה- המערער בחר לו לקרבן את המתלוננת, שהיתה במצב קשה, וניצל אותהּ בהנחה שלא תרהיב עוז להתלונן נגדו. הכרעה הכרעת הדין י"ח. ערעור זה, מופנה, רובו ככולו, כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שעליהם נשענה הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי. מושכל יסוד הוא כי בית משפט של ערעור ממעט להתערב בתחום זה; לערכאה הדיונית יתרון ניכר בקביעת ממצאי עובדה, עקב יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי ממהימנותם של העדים המופיעים בפניה, ולכן ישים עצמו בית משפט של ערעור בנעליה רק במקרים חריגים. "הלכה זו מקורה אינו פרוצדוראלי או טכני גרידא. זהו מנגנון שנועד לסייע לבית-המשפט לרדת אל חקר האמת, ובבסיסו מונחת התפישה כי לערכאה הדיונית עומד יתרון ההתרשמות הישירה מן העדים וממהימנותם" (ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל ( מפי השופט לוי); ראו גם ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225 ,233; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל פ"ד נה (2) 150, 165; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה (2) 918, 924; ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב). כאמור, לא מצאנו כי המקרה שלפנינו בא בקהלם של החריגים שבהם תתערב ערכאת הערעור. עיקר פסק דינו של בית המשפט קמא מיוסד על האמון שנתן בגירסת המתלוננת. בית המשפט ציין, כי עדותה של המתלוננת היתה בהירה, עקבית וללא הפרזות. היא ניתנה באופן מפורט ונדרשה לפרטי המעשה האינטימי: "המתלוננת העידה בפנינו ארוכות, והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מכנות דבריה. למרות החויה הקשה שהיתה מנת חלקה בשעות בהן שהתה, בניגוד לרצונה, בדירת הנאשם (המערער-א"ר) לא ניסתה המתלוננת להעצים ולהגזים בתיאורים, והסתפקה בפירוט ענייני של האירועים" (עמ' 6 לפסק הדין). בית המשפט נתן דעתו להיותה של המתלוננת מכורה לסמים, והקפיד הקפדה יתרה בבחינת גירסתה (ראו לעניין זה י' קדמי על הראיות (תש"ע) חלק ראשון, 307;  ראו במיוחד ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל). י"ט. למול זאת לא נתן בית המשפט אמון בגירסת המערער; נקבע, כי גירסתו מופרכת ואיננה מעוררת אמון, כי לא ניתן מענה משכנע לתמיהות שונות, וכי שינה גירסאותיו חדשות לבקרים. כ. הרשעתו של המערער אינה מבוססת על מהימנות המתלוננת בלבד, אלא מצטרפות לה ראיות חיצוניות. בפרט, המתלוננת התקשרה למוקד 100 בזמן אמת ביום הראשון לאירוע ופעם שנייה ושלישית בבוקר היום השני לאירוע וזעקה להצלה (ת/9): "שוטרת: משטרה שלום במה אפשר לעזור? מתלוננת: הלו את יכולה להזמין ניידת לאזור חולון ש: מה קרה? מ: "אהה? מישהו אונס אותי ש:מישהו אונס אותך? מ: כן... ליד בית ספר... מ: נו את יכולה ל... נו אני מפחדת ש: איך קוראים לך? מ: הוא הורג אותי מכות ש: את לא נשמעת מישהי שאונסים אותה או הורגים אותה מ: באמת... ש: לא את לא נשמעת שעושים לך משהו את... מ: נשבעת לך באמא שלי"  כך בשיחה השניה לאחר מכן: "ש: שניה ... אהה טוב אז אנחנו נגיע את זקוקה לטיפול רפואי? מ: התנפח לי כל הפה וגם אני בקושי יכולה ללכת ש: אני מבינה טוב אנחנו נגיע אהה שנייה... מ: ביקשתי שיעזור לי בכסף ואז הוא אמר לי שיש לו בבית ואז הוא הכניס אותי לבית וסגר עלי ועשה... קשר אותי בחגורה... התנפח לי כל הפה אני בקושי מדברת גם".   ובשיחה השלישית: נ:... את יכולה לעזור לי, אני נמצאת באזור חולון... בבית של מישהו... והוא לא פותח לי את הדלת ואני נעלה (כך במקור- א"ר) שם... הוא קשר אותי אתמול עם החגורה ועם הזה... הוא זיין אותי ועשה לי דברים...". כ"א. בשיחה הראשונה, לא התרשמה המוקדנית כי המתלוננת במצוקה. בית המשפט המחוזי התייחס לכך וציין: "למרבה הצער, למרות התחינה הנואשת, המוקדנית לא התרשמה מהזעקות לעזרה וגילתה אדישות בלתי מוסברת לקריאת המצוקה, ובשל כך לא פעלה בדחיפות הראויה בנסיבות לחילוצה של המתלוננת. עוד יצוין כי לא היה מקום לאמירות כאילו אינה נשמעת כמי שאונסים אותה, מאחר שהאזנה לקולה ולנימת דבריה מעידים על כנות תלונתה". אף אני התקשיתי עד מאוד להבין מה פשר התנהלותה של המוקדנית. הדברים הנשמעים בקלטת (בפרט בסופה של השיחה הראשונה) אינם מעוררים ספק באשר למצבה של המתלוננת. כ"ב. בשיחה הראשונה נשמע בשלב מאוחר קול מכה ולאחריו צרחות המתלוננת. המתלוננת נשמעת מנסה לצעוק כשמישהו חוסם את פיה. במיוחד בשיחה זו, אך גם אחרות, צליל קולה זועק מצוקה ומשווע לעזרה. במובן זה התיק דנן שונה במידה מסוימת מתיקי עבירות מין אופייניים שבהם "לרוב - רב הנסתר על הנגלה, ואך השניים המעורבים בפרשה יודעים את שאירע לאמיתו. בית המשפט ניצב אל מול גירסאות סותרות, ולא אחת האפשרות להיעזר בעדויות אובייקטיביות, חיצוניות לאירוע, היא מועטה" (ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל פסקה ה1; ראו גם ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל). הפעם יכול היה בית המשפט להאזין בהקלטה מזמן אמת באשר לחלק מן האירוע. קשה להלום לדברים שנשמעו בקלטת הסבר שונה, במיוחד בסוף השיחה הראשונה אך לא רק בה, מאשר מצוקה גדולה. לכך מצטרפת הודעת השוטרת שולומוב אשר הגיעה לדירת המערער בעקבות התלונה, ושבה היא מתארת כי המתלוננת "היתה מבועתת ומבוהלת השפתיים שלה היו נפוחות" (ת/27 - הודעה מיום 31.5.07, עמ' 2, שורה 19); ראו גם זכרון דברים לעניין ההגעה לזירה (ת/15), ונ/2 "היא צעקה לנו כי היא נעולה בדירה לבדה...הוא הכניס אותה לתוך חדר השינה, הפשיט אותה וקשר את רגלייה למיטה ואת ידיה בעזרת חגורה ואת הפה ..."). מראה פניה של המתלוננת בתמונות ת/11 מראה בין השאר פה ולחי נפוחים כפי שגם אמרה המתלוננת בשיחה השניה. נזכיר כי המערער מסר למתלוננת אף כתובת לא נכונה בעת התקשרותה למוקד. כ"ג. תימוכין נוספים לגירסת המתלוננת מצויים בחפצים שנמצאו בזירת האירוע ואשר מתיישבים עם תיאוריה בדבר השתלשלות הדברים. בזירה נמצאו תחבושות שהיו קשורות לרגלי המיטה, סכין, גזר תחבושת אלסטית וציפית שעליהם שרידי דם (ת/10 - דו"ח ביקור בזירת עבירה; ראו ת/12- חוות דעת של המחלקה לזיהוי פלילי שלפיה פרופיל ה-דנ"א שנמצא על הסכין, על התחבושת ועל הציפית תואם לזה של המתלוננת). הסבריו של המערער, שלפיהם נעזר בסכין כדי לחתוך בלוק שוקולד, וכי המתלוננת ביקשה גזר, אינם משכנעים בלשון המעטה. לא זו אך זו, המערער התעקש כי הדם שנמצא על התחבושת הוא שלו, גם לאחר שעומת עם העובדה שנמצאו שרידי דמה של המתלוננת בלבד. כך גם לא היה בפיו הסבר להימצאות שרידי דם על הסכין או על הגזר, והוא מסר גרסאות שונות במשטרה גם בשאלה האם השתמש בתחבושת לקשירת המתלוננת (ת/2 - הודעה מיום 29.5.07, עמ' 3, שורות 15-12 ות/3- הודעה מיום 31.5.07, עמ' 2, שורה 33). מכל מקום הודה המערער בת/3 כי קשר את המתלוננת ברגליה. גם טענת המערער כי אמו היתה בדירה עד שעות הערב של היום הראשון הופרכה כלעומת שהועלתה, וזאת בהודעת אמו, אשר חזרה מספר פעמים על כך שעזבה את הדירה מיד לאחר שהגיעו אליה המערער והמתלוננת: "הלכתי לחברה שלי מידית" (ת/29- הודעה מיום 31.2.07, עמ' 1, שורה 6, שורה 16, שורה 20). כ"ד. גירסת המתלוננת עקבית וסדורה, והיא שבה על עיקרי הדברים שמסרה לראשונה בהגיע ניידת המשטרה לדירה לחלצה, גם בהודעותיה במשטרה ובעדותה בבית המשפט. כמותי כבית המשפט המחוזי, לא מצאתי בטענת המערער, כי המתלוננת לא מסרה בחקירותיה במשטרה שקודם לאירועי האונס והאלימות קיימה עם המערער יחסי מין בהסכמה, כדי לערער את מהימנותה. אכן היא לא גילתה תחילה את עובדת ההסכמה שבראשונה, אך מטבע הדברים התמקדה באירוע האונס שהניע אותה להגיש תלונה, וכפי שגם ציין השופט שוחט, כבר בהודעתה במשטרה (נ/3- הודעת המתלוננת מיום 29.5.07, עמ' 4), לאחר בדיקתו של פרופ' היס, חשפה אט אט את הרקע לאירוע. בעדותה בבית המשפט תיארה בפירוט ביוזמתה את רקע הדברים, ומדוע הגיעה לביתו של המערער מתחילה: "הייתי בתחנה המרכזית והלכתי, עבדתי בכביש בזנות ועכשיו פגשתי מישהו, בחור, שעבדתי בזנות והייתי צריכה כסף וראיתי אותו ואחר כך הוא שאל, שאל אותי כמה, סיכמתי איתו על מחיר ואז הוא אמר לי אין לי כסף עכשיו, הכסף שלי בבית..הוא אמר לי להוריד את הבגדים, הורדתי את הבגדים ואחר כך, אחרי שהוא עשה מה שהוא עשה אז אמרתי לו שילם את הכסף את מה שמגיע לי ואז הוא אמר לי עכשיו אני לא אשלם לך, אני אשלם יותר מאוחר, אני אשלם לך, ככה הוא אמר. ואז אחר כך הוא הוריד לי את הבגדים ואז עשה לי את זה בכח כ.ה. דותן: למה בכוח לא בכוח, אני הסכמתי בהתחלה... בסוף נרדמתי בסלון והוא הלך וחזר והביא וודקה. שתיתי וודקה ואחר כך התחיל לנגוע בי בכוח, השכיב אותי על המיטה ועשה בי..." (עמ' 9-8 לפרוטוקול הדיון). כ"ה. אשר לחוות הדעת של פרופ' ברג, עיינתי בה ובעדותו בבית המשפט, והגם שככלל ברי כי לעדות של נרקומן, שהיה בעיצומו של "קריז", יש להתייחס בזהירות מרובה, ועל כך לא תיתכן מחלוקת, מכל מקום, חוות הדעת ניתנה על סמך עיון בכתובים וכן חומר עיוני. והנה, לאחר שבית המשפט תיאר בפני המומחה את השתלשלות האירועים, לרבות פנייתה של המתלוננת למוקד 100, לא עמד פרופ' ברג על קביעתו כי המתלוננת סבלה מפגיעה קוגניטיבית עקב השימוש בסמים (עמ' 201 לפרוטוקול הדיון). כבית המשפט קמא לא מצאנו איפוא, כי יש בחוות הדעת כדי לערער את מהימנותה של המתלוננת, שבית המשפט התרשם הימנה ישירות, נתן דעתו להיותה מכורה לסמים, ושקל את עדותה בהתחשב בכך. לא מצאנו אף בסתירות הנוספות שעליהן הצביע המערער, כדי לשמוט את הקרקע תחת גירסתה של המתלוננת. אך הגיוני הוא, כי מטבע הדברים, נשמרו בזכרונה של המתלוננת פרטיהם המרכזיים של המעשים, ויתכנו אי התאמות בפרטים מסוימים. כך לעניין העובדה שלא נמצאו שרידי שיניים בזירה - כפי שציין בית משפט קמא, נוכח מצב שיניה של המתלוננת (כעולה מחוות דעתו של פרופ' היס) והאלימות שננקטה נגדה באזור פיה, העולה בעליל כאמור הן מדבריה הן מן התמונות, מסקנתה כי נפלו מספר שיניים אינה בלתי סבירה. בהתייחס לעובדה שלא נמצאו סימני חבלה על גופה של המתלוננת, הסביר פרופ' היס כי במקרים רבים, אף שיש תיאור של אלימות פיזית כנגד הקרבן, קשה למצוא סימני חבלה על גופו, בפרט באותם מקרים שגוון העור כהה, כבענייננו (עמ' 93 לפרוטוקול הדיון). לבסוף, קשה להלום את טענת בא כוח המערער כי המתלוננת יכלה לצאת מן הדירה שעה שהמערער הלך לקנות אלכוהול. המתלוננת היתה במצב של "תסמיני גמילה", והמתינה למנת האלכוהול או הסם הבאה, ובשלב הזה גם לא היה ידוע מה זומם המערער. כ"ו. כללם של דברים: אין מקום להתערבות בממצאיו של בית המשפט קמא. הכרעה הדין תיוותר על כנה. גזר הדין כ"ז. אשר לערעור על גזר הדין, אכן, אין צורך להכביר מלים על חומרת המעשים. המערער כלא את המתלוננת בביתו ובמשך יממה אנס אותה ועשה בה כרצונו, משל היתה חפץ.  כ"ח. בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה היתרה הטמונה בעבירות מין ועל ההשפעות ההרסניות על גופם של הנפגעים ועל נפשם. עבירות אלו מחייבות הטלת עונשים חמורים אשר ירחיקו את עברייני המין מן הציבור לתקופה ממושכת, ישקפו את חומרת העבירה באופן המגשים את אינטרס הגמול והרתעת היחיד והרבים, יעבירו מסר חד-משמעי של סלידה חברתית מן המעשים ויבטאו את הצורך בהגנה על הקרבנות. יודגש, כי גם גופה של פרוצה אינו הפקר, וכי גם לה זכות כאדם שלא ייעשו בה מעשים מיניים ללא הסכמתה (ע"פ 323/78 מדינת ישראל נ' חשש, פ"ד לב(3) 801, 803; ע"פ 8523/99 דורוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 837, 843; ע"פ 9409/09 בן יהודה נ' מדינת ישראל פסקה ל"ו); יש לנהוג בה מנהג אנושי ולא ברברי. ועוד, אירוע שתחילתו בהסכמה יכול בין רגע להפוך לאינוס (ע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני פסקה 36). עם זאת, שומה על בתי המשפט להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם בהתאם לעקרון הענישה האינדיבידואלית. בנדון דידן בית המשפט נתן דעתו לעברו של המערער, הכולל עבירות מין הן בארץ ממנה בא - כלפי קטינה - הן בישראל, וכן למצבה של המתלוננת. ראוי איפוא לנהוג עם המערער בחומרה, נוכח התנהגותו ועברו, וקל יותר היה שלא להתערב בעונש, בנסיבות המעוררות שאט נפש רב. ועם זאת, מעיון בפסיקה, לרבות זו שנדרש אליה בית המשפט קמא, החלטנו - נוכח נסיבות חייו של המערער ועתידו הלוט בערפל - להקל עמו קמעא,  כך שתחת עשרים שנות מאסר ייגזרו שמונה עשרה, ומתוכן ירוצו שש עשרה בפועל והיתרה על תנאי. נציין למשל, כי בע"פ 7536/07 פלוני נ' מדינת ישראל שהזכיר בית המשפט קמא נגזרו שש עשרה שנות מאסר (במצטבר) על שלושה אישומים קשים של אינוס שלוש מתלוננות. בע"פ 1581/10 מדינת ישראל נ' פלוני שהוצג לפנינו על-ידי הסניגור, בעבירות אינוס חמורות כלפי בת משפחה קטינה, החמיר בית משפט זה את העונש ל-11 שנה (מ-8 שנים), עדיין במרחק ניכר מהעונש בנידון דידן. עסקינן בתחום ענישה מורכב, שבודאי ניכרת בו בפסיקה מגמת החמרה, וכך ראוי, אך קשה - וכנראה אי אפשר - לקבוע "אחידות" בעניין זה, שהוא תלוי נסיבות. כאמור, סברנו כי נוכח גילו של המערער, עולה חדש הדובר בקושי עברית וסיכויי שיקומו אינם פשוטים, תיכון העמדת העונש על שש עשרה שנות מאסר. אין בכך כדי להמעיט במובן הערכי ממסר החומרה בנידון דידן ובשכמותו. סוף דבר  כ"ט. איננו נעתרים לערעור על הכרעת הדין, ואנו נעתרים במידת מה לערעור על גזר הדין כאמור. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.  משפט פליליהרשעהעבירות מין