א. מבוא 1. עניינה של התביעה פיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אשר נגרמו לתובע בתאונת דרכים. 2. ביום 09.12.05, בקיבוץ "ראש צורים", שעה שהתובע רכב על אופניים, פגע בו רכב מסחרי מס' רישוי 18-241-29, אשר היה נהוג על ידי נתבע 1 והתובע נפגע. הרכב היה מבוטח בביטוח חובה אצל נתבעת 2, הראל חברה לביטוח בע"מ. (להלן: "התאונה"). 3. אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לחבותה של נתבעת 2. ב. הנכות הרפואית   4. לתובע מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, ד"ר יעקב פעילן. כאמור בחוות הדעת, התובע נחבל בשורש כף היד הימנית, ידו השלטת של התובע. אובחן שבר מפרקי עם תזוזה של עצם הרדיוס הרחיקני. בוצע שיחזור סגור וקיבוע בגבס עד ליום 23.01.06 ובהמשך התובע טופל על ידי 5 טיפולי פיזיותרפיה. התובע נותר עם דלדול שרירי קל באמה והגבלת תנועת מפרקי שורש כף היד הימנית. על פי צילומי הרנטגן, נמצא כי השבר בעצם הרדיוס מחובר עם דחיפה, קיצור קל ושינוי במנח הפיסיולוגי של השטח המפרקי. כן נמצא כי זיז הסטילואיד האולנרי מחובר עם תזוזה קלה ועם סימני IMPINGEMENT. 5. המומחה העריך כי נכותו הצמיתה של התובע בגין התאונה היא בשיעור 10%, לפי סעיף מותאם 41(10)(ה) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, בגין הגבלת תנועת שורש כף היד הימנית, השלטת. 6. המומחה קבע עוד כי עקב השבר המפרקי ודחיסת חלק מהמשטח המפרקי, צפוי כי בטווח של שנים רבות יופיעו שינויים ניווניים מוקדמים שלאחר חבלה, אשר יגרמו לכאבים ולהגבלות תנועה. במקרה כזה, כאמור בחוות הדעת, נכותו של התובע צפויה לעלות לכ- 15%-20%. המומחה קבע עוד כי קיימת אפשרות שהתובע יזדקק לטיפול ניתוחי בטווח של שנים רבות. בתשובות לשאלות הבהרה, אשר נשלחו אליו על ידי ב"כ התובע, המומחה הוסיף כי השינויים הניווניים המוקדמים, כאמור לעיל, יופיעו בטווח של 20-30 שנה וכי ללא טיפול ניתוחי נוסף, נכותו של התובע צפויה לעלות לכ- 15%. 7. המומחה ציין עוד, בתשובות לשאלות הבהרה, כי אין לתובע מגבלה המונעת את המשך עבודתו כמורה לחינוך מיוחד. המומחה ציין כי עקב מגבלת התנועה שנותרה, קיימות מספר פעילויות הדורשות טווח תנועה מלא של מפרקי שורש כף היד, אשר התובע מוגבל בהן, כגון "שכיבות שמיכה", "עמידת ידיים" וכד'. פרט לכך, לדעת המומחה, אין מגבלה המונעת את המשך עבודתו של התובע כמורה לחינוך מיוחד. (ר' שאלות ההבהרה של ב"כ התובע מיום 21.05.08 ותשובות המומחה מיום 09.06.08, בתיק מוצגי התובע). 8. המומחה קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה ועד ליום 10.02.06, בשיעור 50% עד ליום 30.04.06 ובשיעור 25% עד ליום 20.06.06. בתשובות לשאלות הבהרה, קבע המומחה כי אי הכושר המלא (100%) הוא לתקופה 09.12.05-14.02.06 (תוספת של 4 ימים). כן קבע כי אין מקום להעניק 100% נכות מעבר ל- 14.02.06 (ר' סעיף 1(א) לתשובות המומחה מיום  09.06.08). ג. עבודתו ושכרו של התובע קודם לתאונה 9. התובע, יליד 18.09.1980, עובר לתאונה למד חינוך מיוחד בסמינר למורים בירושלים, שנת לימודים שנייה. לדברי התובע, הוא רואה במקצוע זה יעוד בחייו. כמו כן, החל מיום 01.09.04 ועד למועד התאונה, התובע עבד בבית ספר "ראשית" בקיבוץ "ראש צורים" בהיקף משרה של 30 שעות שבועיות. שכרו החודשי הממוצע של התובע, באותה עת, מבית ספר "ראשית", עמד על 3,969₪ ברוטו. (ר' סעיף 18 לתצהיר התובע. מכתב בית ספר "ראשית", גב' פנינה בש, מתאריך 29.01.09 ותלושי השכר אשר צורפו לתיק מוצגי התובע). ד. עבודת התובע לאחר התאונה 10. התובע טען כי בעבודתו, קודם לתאונה, בבית ספר "ראשית", בתפקיד מורה לחינוך מיוחד, עסק בהוראה פיזית מתקנת לילדים נוער והיא הייתה כרוכה בעבודה פיזית ובכלל זה הוראה באמצעות מלאכת יד, גינון, עבודה עם בעלי חיים ועבודות פיזיות אחרות. לדברי התובע, פציעתו גרמה לו, בשלב ראשון, לחדול מעבודתו כמורה לחינוך מיוחד בהוראה פעילה, לתקופה ממושכת, על פי הנחיית רופאיו. עוד לדבריו, ידו הייתה נתונה בגבס במשך 3 חודשים. את מקומו בבית ספר "ראשית" תפס מורה אחר ולאחר מכן לא ניתן היה להחזירו לאותה עבודה. עוד לדברי התובע, על אף פציעתו, בחודש מרץ 2006 לערך ניסה לחזור לעבודה בבית ספר "ראשית" אולם ידו התנפחה ובהוראת רופא תעסוקתי נאלץ לחדול מיד מעבודה זו. לדברי התובע, נאלץ לסיים עבודתו בבית ספר "ראשית" עקב מגבלתו הגופנית תוצר התאונה והוא עבר לעבוד בבתי ספר אחרים כמורה להוראה מתקנת. (ר' סעיפים 18-22 לתצהיר התובע). 11. עד אוקטובר 2006 התובע לא עבד. התובע טען כי בתקופה 09.12.05-30.09.06 היה בפועל באי כושר מלא ולא יכל לעבוד. 12. לדברי התובע, באוקטובר 2006 נמצא כשיר לעבודה בהוראה ורבלית אך לבית ספר "ראשית" לא הייתה עבודה מסוג זה והחל מאוקטובר 2006, למשך שנת לימודים אחת, (01.10.06-30.08.07), הוא עבד בישיבה התיכונית עותניאל כמורה להוראה מתקנת והיסטוריה (הוראה ורבלית), במשרה חלקית בשיעור 41% ובהיקף של 10 שעות שבועיות. (סעיף 23(ד) לתצהירו). 13. מספטמבר 2007 ולמשך שנת לימודים נוספת, (01.09.07-30.08.08), התובע עבד בבית ספר נחשון של רשת אמי"ת, כמורה מחנך לתלמידים לקויי למידה, במשרה מלאה, בשכר חודשי של כ- 4,500₪ ברוטו. בתקופה זו עשה את התמחותו ובסוף שנת 2008 קיבל תעודת הוראה ואישור רשמי כמורה לחינוך מיוחד. (סעיפים 23(ה) ו-24 לתצהיר התובע). 14. החל מספטמבר 2008 התובע חזר לעבוד בבית ספר "ראשית" כמורה למקצוע כישורי חיים ללא עבודה פיזית. לדברי התובע, הוא אינו משמש כמחנך חינוך מיוחד כפי ששימש לפני התאונה. במקביל, התובע החל לעבוד בהוראת חוגים ביהדות בכפר הנוער "קדמה", בהיקף של כשעתיים שבועיות ושכר חודשי בסך של כ- 2,000₪ ברוטו. (סעיף 23(ו) לתצהירו). נכון למועד תצהירו (29.10.09), התובע המשיך לעבוד בבית ספר "ראשית" בשכר חודשי ברוטו בסך 4,936₪ וכן המשיך לעבוד בכפר הנוער "קדמה" בשכר חודשי בסך כ-2,000₪ ברוטו (סעיף 23(ז) לתצהירו). ה. הפסדי שכר לעבר ה(1) טענות הצדדים 15. התובע תבע פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר בגין 3 תקופות כדלקמן: א. התובע טען כי לאחר התאונה, בתקופה 09.12.05-30.09.06, היה באי כושר מלא ולא יכל לעבוד. בגין תקופה זו (9 חודשים ו- 21 ימים), תבע פיצוי בגין הפסדי שכר מלאים (100%) על פי שכר קובע בסך 3,969₪ שהוא שכרו לפני התאונה. ב. התובע חזר לעבוד כמורה בתאריך 01.10.06 בישיבה התיכונית עותניאל ועבד שם במשך שנת לימודים אחת, עד 30.08.07 (סה"כ 11 חודשים), במשרה חלקית בהיקף של 10 שעות שבועיות. שכרו החודשי מהישיבה התיכונית עותניאל עמד על 2,553₪ ברוטו. התובע טען כי בתקופה זו לא המשיך לעבוד בבית ספר "ראשית" משום שהיה כשיר להוראה ורבלית בלבד ובית ספר "ראשית" לא יכל להציע לו עבודה מסוג זה. (סעיפים 23(ג)-(ד) לתצהיר התובע). בגין תקופה זו, לטענת התובע, מגיע לו פיצוי בסכום מלוא ההפרש בין שכרו בפועל (2,553₪ ברוטו) לבין שכרו לפני התאונה (3,969₪ ברוטו). ג. ביום 01.09.08 התובע שב לעבוד בבית ספר "ראשית". התובע טען כי בגין התקופה שממועד זה ועד למועד סיכומיו, מגיע לו פיצוי בסך 750₪ לחודש בגין הפסד וותק ואבדן תוספת בשיעור 14% אשר הייתה משתלמת לו, אלמלא התאונה, עבור 8 שעות שבועיות בהן הוא מלמד חינוך רגיל ולא חינוך מיוחד. 16. הנתבעת טענה כי מגיע לתובע פיצוי בגין תקופת אי כושר מלא עבור 3.5 חודשים. לטענתה, לאחר פרק זמן זה היה ביכולתו של התובע לעבוד ולהקטין נזקיו. ביחס לתוספת ותק, הנתבעת טענה כי התובע תובע כפל פיצוי וביחס לרכיב המתייחס לתוספת בשיעור 14%, הנתבעת טענה כי היה באפשרותו של התובע לעבוד בהיקף של משרה מלאה בחינוך מיוחד, לאו דווקא בבית הספר "ראשית". לטענת התובעת, העובדה שהתובע "מתעקש" לעבוד בבית ספר "ראשית", דבר אשר כתוצאה ממנו חסרות לו 8 שעות הוראה בחינוך מיוחד אשר במקומן הוא מלמד חינוך רגיל, היא תוצאה של בחירתו של התובע ואינה כתוצאה מתאונה. ה(2) דיון ה(2)(א) הפסדי שכר לתקופה 09.12.05-30.09.06 17. כאמור לעיל, המומחה קבע כי עד ליום 14.12.05 התובע היה באי כושר מלא (100% נכות זמנית). לאחר מכן, עד ליום 30.04.06, אי כושרו היה בשיעור 50% ועד ליום 20.06.06 בשיעור 25%. 18. לדברי התובע, פציעתו גרמה לו, בשלב ראשון, לחדול מעבודתו כמורה לחינוך מיוחד בהוראה פעילה לתקופה ממושכת על פי הנחיית רופאיו. ידו הייתה נתונה בגבס במשך 3 חודשים. את מקומו בבית ספר "ראשית", תפס מורה אחר ולאחר מכן לא ניתן היה להחזירו לאותה עבודה. עוד לדברי התובע, בחודש מרץ 2006 לערך (בחודש אדר), ניסה לחזור לעבודה בבית ספר "ראשית" אולם ידו התנפחה ובהוראת רופא תעסוקתי נאלץ לחדול מיד מעבודה זו. (סעיפים 18-22 לתצהיר התובע. עמ' 8 לפרוט' ש' 21-עמ' 9 ש' 4). 19. התובע טען כי מאחר שהתאונה ארעה באמצע שנת לימודים, לא יכל להשתלב בחזרה באותה שנה במשרת הוראה. 20. כאמור לעיל בסעיף 10, התובע טען כי עבודתו, קודם לתאונה, בבית ספר "ראשית", הייתה הוראה אשר הייתה כרוכה בעבודה פיזית ובכלל זה במלאכת יד, גינון, עבודה עם בעלי חיים ועבודות פיזיות אחרות. דברי התובע ביחס לאופי עבודתו, אושרו על ידי גב' צביה קורן, מנהלת החינוך המיוחד בבית הספר "ראשית", אשר במועד התאונה שימשה כמורה לחינוך מיוחד בבית הספר וגב' אסתר אוליאל, אשר במועד התאונה שימשה כמנהלת בית הספר "ראשית". שתיהן הצהירו כי בעבודתו, קודם לתאונה, נדרשה מהתובע הוראה פיזית במסגרת מרכזי עבודה בבית הספר כגון: גינון, נגריה, עבודה בדיר ובאורווה וכיו"ב. לדבריהן, העבודה הייתה כרוכה בעבודה גופנית (סעיפים 4-5 לתצהיר גב' קורן וסעיפים 5-6 לתצהיר גב' אוליאל). 21. בנוסף לאמור, גב' אוליאל, הצהירה כי עבודת התובע הייתה עבודה פיזית אשר דרשה עבודה עם הידיים ולאור פגיעת התובע, שבר בכף היד, וכאשר ידו מגובסת ומקובעת, התובע לא היה כשיר לבצע עבודתו הייחודית. עוד לדבריה, לא יכלה להרשות כי תפקידו של התובע לא יאויש ובעקבות הודעתו של התובע כי לא יוכל לשוב לעבודתו בתקופה הקרובה, נאלצה להעסיק מורה אחר, אשר החליף את התובע בתפקידו. עוד לדברי גב' אוליאל, לאחר מס' חודשים התובע פנה אליה וביקש לחזור לעבודה. לדבריה, לא יכלה להחזירו לאותה עבודה משום שמקומו של התובע אויש על ידי אחר ובהתחשב בכך שמדובר בתלמידים בעלי צרכים מיוחדים ולאור החשיבות היתרה לקשר בין המורה לתלמיד, לא ניתן היה להחליף פעם נוספת, באותה שנת לימודים, את המורה. לדבריה, היא והתובע נדברו כי התובע ישוב לעבודה בתפקיד אחר, לא פיזי, ועם ילדים אחרים. התובע ניסה לעבוד מס' ימים אולם ידו התנפחה (לדברי התובע), והוא נאלץ להפסיק עבודתו. (סעיפים 7-10 לתצהיר גב' אוליאל. עמ' 11 לפרוט' ש' 15-21). 22. התובע הוכיח, כאמור לעיל, כי הגם שמהות עבודתו היא הוראה בתחום החינוך המיוחד, עבודתו זו, קודם לתאונה, בבית ספר "ראשית", הייתה כרוכה במאמץ גופני והוא היה מנוע מלחזור לעבודתו זו, הן מהטעם שמצבו הרפואי לא אפשר לו זאת והן משום שבתקופה בה שהה באי כושר, משרתו אוישה על ידי מורה אחר ולא ניתן היה לבצע החלפה נוספת של המורה באותה שנת לימודים. התובע גם הוכיח כי בחודש מרץ 2006 לערך ניסה לחזור לעבודה בבית ספר "ראשית" אך מאחר שידו התנפחה חדל מכך מיד. (ר' לעניין זה סעיף 10 לתצהיר גב' אוליאל, עדותה בעמ' 11 לפרוט' ש' 26-28 ועדות גב' רננה שבות בעמ' 6 לפרוט' ש' 9-13). כמו כן, אני מקבלת את טענת התובע כי מאחר שהמועדים הרלבנטיים (פברואר-יוני 2006), חלו באמצעה של שנת לימודים, היה קושי אובייקטיבי להשתלב בעבודה בתחום ההוראה. לעניין זה ר' עדות התובע בעמ' 8 לפרוט' ש' 17-19: "מכיוון שאני עובד כמורה, עבדתי כמורה באותה תקופה ולמדתי הוראה גם באותה תקופה ולא מצאתי עבודה כמורה בטח לא בבית הספר שעבדתי בו." 23. באשר לאפשרות לעבוד בעבודה שאינה הוראה ואשר אינה כרוכה במאמץ גופני, התובע טען כי חיפש עבודה כמאבטח אך לא הייתה דרישה לעבודה בתחום זה. (עמ' 8 לפרוט' ש' 21-29). 24. אני סבורה כי התובע לא הוכיח כי בגין התקופה 15.02.05-30.08.06 (6.5 חודשים), הוא זכאי לפיצוי בסכום השווה למלוא שכרו קודם לתאונה. כאמור בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, התובע היה כשיר לעבודה חלקית החל מיום 14.12.06 ולעבודה בהיקף מלא החל מיום 20.06.06. אני מקבלת כי התובע היה מנוע לעבוד בעבודה הדורשת מאמץ גופני של ידו הימנית. התובע טען כי ניסה למצוא עבודה כמאבטח ללא הצלחה. לדבריו, לא פנה לשירות התעסוקה וכן העדיף לא להתחייב במקום עבודה אחר על מנת שיהיה חופשי לשוב לעבודה בבית ספר "ראשית". (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 20- עמ' 9 ש' 4). מאידך, יש ליתן משקל לכך שאלמלא התאונה, סביר שהתובע היה ממשיך עבודתו בבית ספר "ראשית". לאחר שקילת מכלול הנסיבות, לרבות קביעת המומחה כי החל מ- 21.06.10 נכותו של התובע היא בשיעור 10%, אני סבורה כי יש מקום לפצות את התובע כמפורט להלן: א. בגין התקופה 09.12.05-14.02.06, פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 100% (נכותו הזמנית של התובע), לפי שכר התובע קודם לתאונה. ב. בגין התקופה 15.02.05-30.04.06, פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 50% (נכותו הזמנית של התובע), לפי שכר התובע קודם לתאונה. ג. בגין התקופה 01.05.06-20.06.06, פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 25% (נכותו הזמנית של התובע), לפי שכר התובע קודם לתאונה. ד. בגין התקופה 21.06.06-30.08.06, פיצוי גלובלי המבוסס על גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 25%, לפי שכר התובע קודם לתאונה. 25. א. הנתבעת טענה כי התובע פוטר מעבודתו שלא כדין על ידי בית ספר "ראשית" בעקבות התאונה וכי התובע זכאי לפיצוי מבית הספר בסכום השווה לשכר עבודה של שנה. לטענת הנתבעת, במסגרת חובתו להקטין נזקיו, היה על התובע לתבוע סכום זה מבית הספר ויש לנכותו מהפיצויים שייפסקו לו. ב. אין בסיס לטענה כי התובע פוטר על ידי בית ספר "ראשית". מהראיות עולה כי התובע הוא זה אשר הפסיק עבודתו שם ואין טענה בפיו כי הוא פוטר. כמו כן, כאמור במכתבה של גב' אוליאל, מתאריך 16.02.06, אשר נשלח בשם בית הספר, וכן כאמור במכתב מנהלת עמותת בית הספר, גב' פנינה בש, מתאריך 29.01.09, התובע הוא זה אשר הפסיק עבודתו בבית הספר לאחר התאונה (המכתבים צורפו בתיק המוצגים של התובע). כמו כן, גב' אוליאל העידה כי היא לא פיטרה את התובע ולא הקטינה את משרתו אלא התובע הציג מכתב רופא תעסוקתי בדבר היעדר יכולתו לעבוד והוא שהה בחופשת מחלה ללא תשלום. לדבריה, הציעה לו לחזור לתפקיד אחר באותו היקף משרה בעבודה פחות פיזית. התובע שב לעבודה לתקופה קצרה מאוד אשר בעקבותיה חלה החמרה בידו הגם שהעבודה אשר הוצעה לו הייתה פשוטה יותר ולא התאפשר לו להמשיך לעבוד בבית הספר בגלל מצבו הרפואי. (ר' בפרוט עמ' 11 ש' 8-21, 26-28, עמ' 12 ש' 4-5, 10-20, עמ' 13 ש' 10-11). ה(2)(ב) הפסדי שכר לתקופה 01.10.06-30.08.07 26. החל מאוקטובר 2006 ולמשך שנת לימודים אחת (01.10.06-30.08.07), התובע עבד בישיבה התיכונית עותניאל כמורה להוראה מתקנת והיסטוריה (הוראה ורבלית), במשרה חלקית בשיעור 41%, בהיקף של 10 שעות שבועיות. התובע תבע בגין תקופה זו (11 חודשים), פיצוי השווה למלוא ההפרש בין שכרו בפועל (2,553₪ ברוטו) לבין שכרו לפני התאונה (3,969₪). התובע טען כי בתקופה זו לא המשיך לעבוד בבית ספר "ראשית" בעטיה של התאונה ומשום שהיה כשיר להוראה ורבלית בלבד ולא היה באפשרותו של בית ספר "ראשית" להציע לו עבודה מתאימה. 27. לאחר ששקלתי, מחד, את העובדה כי נכותו של התובע בתקופה הרלבנטית היא בשיעור 10%, ומאידך, את האפשרות הסבירה שאלמלא התאונה, התובע היה ממשיך עבודתו בבית ספר "ראשית", שאז לא היה נגרם לו כל הפסד שכר, אני סבורה כי התובע זכאי בגין התקופה הנ"ל לפיצוי גלובלי המבוסס על גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 20%, לפי שכרו קודם לתאונה. לעניין זה ר' את הערכותיהן החיוביות של גב' קורן וגב' אוליאל אודות כישוריו הטובים ומסירותו של התובע בעבודתו בבית ספר "ראשית" (סעיפים 9-11 לתצהיר גב' קורן וסעיף 11 לתצהיר גב' אוליאל). ה(2)(ג) הפסדי שכר לתקופה שאחרי 01.09.08 28. במועד התאונה, התובע היה במהלכה של שנת הלימודים השנייה במקצועו, חינוך מיוחד. לטענתו, ככלל, ניתן להתחיל התמחות במקצוע זה לאחר סיום שנת הלימודים השלישית (התובע היה עתיד לסיים את שנת הלימודים השלישית בסוף אוגוסט 2008, מועד בו סיים בפועל את שנת הלימודים השלישית), אלא שלטענתו של התובע, היה באפשרותו, אלמלא התאונה, להתחיל ההתמחות שנה קודם קרי: כבר ב- 01.09.06 אם היו לזכותו, באותו מועד, שתי שנות עבודה מעשית. קודם לתאונה, בגין עבודתו בתקופה 01.09.04-30.08.05, עמדה לזכותו שנת עבודה מעשית אחת ואלמלא התאונה, ב- 30.08.06 הייתה עומדת לזכותו שנת עבודה מעשית שנייה ואז היה מתחיל ההתמחות ב- 01.09.06 ומקבל תעודת הוראה והסמכה בסוף שנת 2007. בפועל, שנת העבודה שתחילתה ב- 01.09.05 ירדה לטמיון בעטיה של התאונה וממילא אינה יכולה להיחשב לשנת עבודה מעשית. עבודתו בישיבה התיכונית עותנאיל אינה נחשבת לעבודה מעשית. הוא נאלץ להתחיל ההתמחות רק לאחר שסיים את שנת הלימודים השלישית, ב- 01.09.07, וקיבל את ההסמכה כמורה לחינוך מיוחד ותעודת הוראה רק בסוף שנת 2008, כלומר באיחור של שנה. (סעיף 24 לתצהירו). 29. התובע טען כי אלמלא התאונה היה מקבל את תעודת ההוראה שנה קודם ובהתאם לכך היה מקבל שכר גבוה יותר. כן טען כי הדבר גרם לעיכוב בהפרשת כספים לקרן ההשתלמות ולפנסיה ולדחייה ביציאה לשנת שבתון (סעיף 24 לתצהירו). לטענת התובע, עקב האמור, החל מיום 01.09.08 (מועד בו החל מחדש עבודתו בבית ספר "ראשית"), בכל חודש נגרם לו נזק בסכום השווה ל- 500₪ בגין הפסד צבירת ותק של שנה. 30. עוד, לטענת התובע, נגרם לו הפסד בגין אבדן תוספת בשיעור 14% אשר הייתה אמורה להיות משולמת לו עבור 8 שעות מתוך 34 שעות שבועיות. זאת מהטעם שב- 8 השעות האמורות, על מנת להגיע להיקף של משרה מלאה, התובע מלמד היסטוריה ולא חינוך מיוחד. לטענתו, אם היה מלמד באותן 8 שעות חינוך מיוחד, היה זכאי לתוספת בשיעור 14%. התובע טוען כי ההפסד החודשי בגין רכיב זה, החל מ- 01.09.08 הוא בסך 250₪ לחודש. (ר' סעיף 24 לתצהירו ובפרוט', עמ' 10 ש' 4-5, 24-30). 31. בתצהירו, התובע לא פירט את סכומי ההפסד המדויקים אשר נגרמו לו בגין הפסד וותק ותוספת 14% ובשונה מהסכומים שנקב בסיכומיו (ואשר הובאו לעיל), בעדותו אמר כי אלמלא התאונה, שכרו היה גבוה בכ- 500-1,000₪ .כך עדותו: "...ואם לא היה תאונה ולא היה נדחה כל סיפור התעודה שלי ותואר, הייתי נכנס למשרד החינוך יותר מוקדם ומקבל שכר אני חושב גבוה בכ- 500-1,000₪." (עמ' 10 לפרוט' ש' 1-2). לפיכך, התובע עצמו אינו יודע לומר מה ההפסד הנכון והמדויק הנטען על ידו. 32. אני סבורה, לאור האמור, כי התובע לא הוכיח את הפסדיו הנטענים, כאמור לעיל, בראיות מספיקות וברמה הנדרשת. טענותיו, הן ביחס למהות ההפסד והן לגבי שיעורי סכומי ההפסד, נסמכות על עדותו הכללית בלבד והן לא נתמכו בעדויות או מסמכים אם ממשרד החינוך, אם מהמוסד הלימודי בו למד ואם מבית הספר "ראשית". סבורני כי להוכחת טענותיו הנ"ל, היה על התובע להמציא ראיות אובייקטיבית מאת מי מהגורמים המנויים לעיל, ביחס למועד המקובל לתחילת ההתמחות, ביחס לעצם ההפסד ובמה הוא תלוי, ביחס לשיעורי ההפסד וביחס לאורך התקופה שבה היה נגרם ההפסד. 33. לאמור לעיל יש להוסיף כי אמנם ניתן לקבל כי אירוע התאונה שיבש את תוכניותיו של התובע וההתקדמות המצופה מבחינתו בעבודתו. עם זאת, לא ניתן לבטל את האפשרות כי גם אלמלא התאונה, התובע, מסיבות כאלה ואחרות, היה בוחר או היה נאלץ לדחות את תחילת התמחותו. כמו כן, באשר להפסד הנובע מעבודת התובע 8 שעות בחינוך רגיל, לא ניתן לבטל את טענת הנתבעת כי התובע אינו עובד במשרה מלאה בחינוך המיוחד מהטעם שבחר לעבוד בבית ספר "ראשית" ובית ספר זה אינו יכול לאפשר לו משרה מלאה בחינוך מיוחד וקיימת אפשרות לפיה במסגרת חינוכית אחרת, אם התובע היה בוחר לעבוד בה, היה בידי התובע לעבוד בחינוך מיוחד במשרה מלאה ואז לא היה נגרם לו ההפסד. התובע נשאל בעדותו, כמפורט להלן, אם קיימת מניעה לעבוד בחינוך מיוחד, בהיקף משרה מלא, במסגרת מוסד אחר: "ש. למה לא תלך לעבוד בחינוך מיוחד במקום אחר ת. כי אין מקום אחר ייחודי במיוחד שאני רואה את העבודה המיוחדת, חינוך מיוחד בבית ספר רגיל, זה מקום ייחודי אני במקום הכי טוב לחינוך מיוחד בארץ זה בבית ספר ראשית. ש. תאשר לי שהיית יכול להרוויח שכר של מורה לחינוך מיוחד במקום אחר ת. לא מדוייק, אני לא בטוח שבמקום אחר היו מאפשרים לי את אותם תנאים של עבודה בחינוך מיוחד ללא צורך במגע פיזי, וללא צורך בעבודה פיזית. גם בבית ספר לחינוך מיוחד רגיל יש צורך בטבעה של העבודה זו עבודה פיזית עם הילדים, כאן מאפשרים לי חדר מיוחד שהתלמידים באים אלי. ההתמחות שלי היא חינוך מיוחד כישורי חיים, תפקודי יום יום, הלקות של הילדים היא בקשת רחבה, מתסמונת דאון, עד אוטיזים ובעיות התנהגות." (עמ' 10 לפרוט' ש' 6-14). על כן, יש מקום לתת משקל לטענת הנתבעת כי העובדה שהתובע אינו עובד בחינוך מיוחד במשרה מלאה, היא גם תוצאה של בחירתו לעבוד דווקא בבית ספר "ראשית". 34. התובע ביקש לפסוק לו בגין הפסדי פנסיה 17,000₪. מאחר שטענתו זו של התובע מבוססת, רובה ככולה, על טענותיו להפסדי השכר אשר נגרמו לו בגין אובדן ותק והפסד התוספת בשיעור 14% לשיעורי חינוך מיוחד וכן מאחר שכאמור לעיל בסעיף 32, קבעתי כי התובע לא הוכיח הפסדים אלה כנדרש, אינני רואה לפסוק לתובע פיצויים בגין הפסדי פנסיה. ה(3) הפסדי שכר לעבר - סיכום 35. הפסדי שכרו של התובע לעבר הינם כדלקמן: א. בגין התקופה 09.12.05-14.02.05 (חודשיים ו-5 ימים), הפסד שכרו של התובע בגין גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 100% לפי שכר התובע קודם לתאונה בסך 3,969₪, הוא בסך 8,600₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד פסק הדין, 11,863₪. ב. בגין התקופה 15.02.05-30.04.06 (2.5 חודשים), הפסד שכרו של התובע בגין גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 50%, לפי שכר התובע קודם לתאונה (3,969₪) בצירוף הפרשי הצמדה ליום 15.02.06 בסך 3,979₪, הוא בסך 4,974₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד פסק הדין, 6,762₪. ג. בגין התקופה 01.05.06-20.06.06 (חודש ו-20 יום), הפסד שכרו של התובע בגין גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 25%, לפי שכר התובע קודם לתאונה (3,969₪) בצירוף הפרשי הצמדה ליום 01.05.06 בסך 3,981₪, הוא בסך 1,659₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד פסק הדין, 2,222₪. ד. בגין התקופה 21.06.06-30.08.06 (חודשיים ו-9 ימים), הפסד שכרו של התובע בגין גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 25%, לפי שכר התובע קודם לתאונה (3,969₪) בצירוף הפרשי הצמדה ליום 21.06.06 בסך 4,015₪, הוא בסך 2,309₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד פסק הדין, 3,061₪. ה. בגין התקופה 01.10.06-30.08.07 (11 חודשים), הפסד שכרו של התובע בגין גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 20%, לפי שכר התובע קודם לתאונה (3,969₪) בצירוף הפרשי הצמדה ליום 01.10.06 בסך 4,023₪, הוא בסך 8,851₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה עד למועד פסק הדין, 11,662₪. 36. סך כל הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסדי שכר לעבר 35,570₪. ו. הפסדי שכר לעתיד 37. התובע טען כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על השיעור 20% וכי יש לחשב את הפיצוי המגיע לו, בגין הפסדי שכר לעתיד, על יסוד שיעור נכות תפקודית זו וכן על בסיס שכרו ממשרד החינוך, נכון ליוני 2010, בסך 8,822₪ נטו לאחר ניכוי מס הכנסה, סה"כ 469,332₪. 38. הנתבעת טענה כי יש לחשב את הפסדי השכר של התובע לעתיד לפי שליש מחישוב אקטוארי, לפי נכות 10% ולפי שכר ממוצע בניכוי מס הכנסה בסך 8,617, סה"כ 75,823₪. דיון 39. קביעת הפיצוי לו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיב הנכות, טיב עבודתו של התובע, מידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו ומידת השפעת מגבלותיו הרפואיות על תפקודו מבחינת הפחתת יכולתו להשתכר לאחר התאונה לעומת עובר לה. לעניין זה נשקלים מהות הפגיעה, עיסוקו של הנפגע, יכולתו להתאים את עצמו לתפקוד בנכותו ועוד. ר' ע"א 586/84 מקלף נגד זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 152ב (1989). ר' גם ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול"), (22.05.91): "אמת, כשאין לבית המשפט נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי בית המשפט לחשב הפסד זה על פי שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות, והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גבהו של ההפסד. השאלה אם כך הוא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו (השווה ע"א 588 ,587 ,586/84 מכלוף ואח' נגד עירית תל אביב פסקי דין מ"ג (137 (1 בעמ' 152 מול האות ב'). השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו." 40. במקרה דנן, הנכות אשר נקבעה לתובע היא לפי סעיף מותאם 41(10)(ה) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, המקנה 10% נכות בגין הגבלה בתנועות פרק שורש היד השלטת עם אפשרות כיפוף גבי של 15 מעלות. המומחה הרפואי קבע כי אין בנכותו של התובע מגבלה המונעת את המשך עבודתו כמורה לחינוך מיוחד. בתשובות לשאלות הבהרה, המומחה הבהיר כי עקב מגבלת התנועה שנותרה, קיימות מספר פעילויות הדורשות טווח תנועה מלא של מפרקי שורש כף היד, אשר התובע מוגבל בהן כגון: "שכיבות שמיכה" "עמידת ידיים" וכד'. המומחה קבע כי פרט לכך אין מגבלה המונעת את המשך עבודתו של התובע כמורה לחינוך מיוחד. (ר' תשובה 1(ב)). לפיכך, על פי קביעת המומחה הרפואי, הנכות אינה מגבילה את התובע בעבודתו. העובדה שהתובע, לאחר החלמה, השלים לימודיו, חזר לעבודתו כמורה לחינוך מיוחד ושכרו עלה - כל אלה אכן מצביעים על כך שבפועל, עד היום, לא הייתה לתובע מגבלה לעסוק בעבודתו עקב נכותו. 41. חרף הנכות הרפואית, התובע עובד במקצועו כמורה לחינוך מיוחד, הוא התמיד בעבודה במקצועו ובתקופה מ- 01.09.07 ואילך שכרו אף גדל. החל מ- 01.09.07 שכרו החודשי כ- 4,500₪ ברוטו, נכון ל- 29.10.09 שכרו החודשי מבית ספר "ראשית" 4,936₪ ברוטו ונכון ליוני 2010 שכרו החודשי ברוטו הוא בסך 9,572₪. במקביל התובע עובד בהוראת חוגים בשכר חודשי בסך של כ- 2,000₪ ברוטו. (ר' לעיל סעיפים 13-14). מאז ספטמבר 2007, אפוא, לא חלה ירידה בשכרו של התובע, אף חלה בו עליה ויש להסיק כי בשלב הנוכחי לא פגעה הנכות בכושר השתכרותו של התובע. 42. עם זאת לא ניתן להסיק כי לא צפויה לתובע פגיעה בהשתכרות בעתיד או שלא קיים חשש לגריעה מכושר ההשתכרות. התובע בן 31 ובפניו עוד כ- 36 שנות עבודה. בתקופה זו והגם שהוא עובד משרד החינוך, עלולים לחול שינויים במקום העבודה, אין ערובה שלא ייאלץ לפרוש מעבודתו מטעמים שאינם תלויים בו ואז התובע עלול להיפלט לשוק העבודה. במצב זה, מחד, לאור מקצועו יש אפשרות סבירה שישתלב בעבודה אחרת אך לא ניתן לבטל את האפשרות שהנכות שנגרמה לו, תשפיע על סיכוייו למצוא עבודה אחרת. בנוסף לאמור, העלייה בגיל, עשויה להקשות על התובע להתמיד במאמציו להישאר באותו היקף עבודה ועלולה להיגרם לו הפרעה בעתיד בגין נכות זו. 43. התובע טען כי נכותו לא אפשרה לו לחזור לעבודתו קודם לתאונה, אשר הייתה חינוך מיוחד הדורש מאמץ פיזי. התובע אכן הוכיח כי הגם שעיסוקו הוא בחינוך מיוחד, בעבודתו הספציפית לפני התאונה, נדרש מאמץ גופני. עם זאת, ניתן להשתכר את אותה ההכנסה גם אם התובע יעסוק בהוראה בחינוך מיוחד ללא מאמץ גופני. בפועל התובע עוסק בחינוך מיוחד ללא מאמץ גופני ולא נגרם לו הפסד שכר בגין כך שעבודתו אינה כרוכה במאמץ גופני. לפיכך, העובדה שהתובע מנוע מלחזור לעבודתו הספציפית קודם לתאונה, אינה גורמת לו, כשלעצמה, להפסד שכר, ממילא אינה מצביעה על נכות תפקודית. 44. בקביעת הפיצוי יש ליתן משקל לקביעת המומחה כי בטווח של 20-30 שנה, צפוי שיופיעו בפציעתו של התובע בכף היד שינויים ניווניים מוקדמים שלאחר חבלה אשר ייגרמו לתובע לכאבים ולהגבלת תנועה ולכך שבמקרה זה, נכותו של התובע צפויה לעלות לכ- 15%. כן יש ליתן משקל לקביעת המומחה כי קיימת אפשרות שהתובע יזדקק בהמשך לטיפול ניתוחי. לאור קביעות אלה, ההחמרה המתוארת על ידי המומחה, תופיע כאשר התובע יהיה בגיל 48-58, מועד בו צפויות לו עוד 9-19 שנות עבודה, אשר בהן, נכותו תגיע לכ- 15%. 45. בהתחשב במכלול ההיבטים המנויים לעיל, ראוי להעמיד את סכום הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד על 60% מן הפיצוי בחישוב קונבנציונאלי. שכרו של התובע ברוטו לחודש יוני 2010 (9,572₪) בצירוף הפרשי הצמדה ובניכוי מס נכון למועד פסק הדין הוא 9,215₪ וההפסד החודשי 922₪. עד הגיעו של התובע לגיל 67 נותרו 35.5 שנים ולפי מקדם היוון 263.8173, 60% מהפסד השתכרותו של התובע בעתיד הם 145,944₪. ז. עזרת צד ג' 46. התובע ביקש לפסוק לו פיצוי בסכום של 13,500₪ לעבר בגין עזרת המשפחה ועזרת צד ג' במשק הבית. כן ביקש לפסוק לו בגין העבר סכום נוסף של 12,000₪ בגין הוצאות מטפלת לבנו בתקופה בה שהה באי כושר. בגין העתיד ביקש לפסוק לו פיצוי בסך 50,000₪ בגין עזרה לה יזקק ובגין עזרת צד ג' במשק הבית. 47. התובע טען כי עקב התאונה והעובדה שהיה בגבס תקופה ארוכה, היה מוגבל בצורה קשה ונזקק לעזרה מאשתו באופן כמעט מוחלט במשך חודשים רבים. ניתן לקבל את הטענה כי התובע נזקק לעזרה מאשתו בחודשים הסמוכים לפגיעתו. עם זאת, בהתחשב בכך שפגיעתו של התובע היא פגיעה נקודתית בכף יד ימין, לאור העובדה שידו הייתה נתונה בגבס כחודש וחצי (ר' עמ' 1 לחוות דעת המומחה), וכן לאור קביעת המומחה הרפואי כי התובע היה באי כושר מלא למשך כחודשיים בלבד ולמשך כחמישה חודשים נוספים אי כושרו הזמני היה בשיעור 50%-25% - דומה כי קיימת הפרזה בטענת התובע בדבר צורך בעזרה "באופן מוחלט במשך חודשים רבים". בנוסף לאמור, טענתו של התובע ב"צורך מוחלט" בעזרתה של אשתו נשללת מעצם העובדה שסמוך לאחר שנפצע, אשתו יצאה לעבודה והוא לא נזקק לעזרה בשכר. בנוסף לאמור, לא התרשמתי כי עזרת האישה חרגה מהמקובל ועל כן אינה ברת פיצוי. 48. מאחר שחדל לעבוד עקב פציעתו, אשתו, גב' רננה שבות, אשר באותה עת הייתה בחופשת לידה, נאלצה לצאת לעבודה על מנת לפרנס את המשפחה. בנו של התובע היה אז כבן 3 חודשים. מאחר שלא היה בידי התובע לטפל בבנו, הוא ואשתו נאלצו, לדבריהם, לשכור שירותי מטפלת לצורך הטיפול בבן למשך כ-6 חודשים, עד לסוף 2006, כלומר לתקופה יוני-דצמבר 2006 לערך, בהוצאה חודשית של כ- 2,000₪ וסה"כ 12,000₪. נכונה אני לקבל את הטענה כי גב' שבות נאלצה לצאת לעבודה על מנת לפרנס את המשפחה וכי אלמלא פציעתו של התובע, הייתה ממשיכה לטפל בילד, דבר שהיה חוסך הוצאות המטפלת. יחד עם זאת, המומחה הרפואי קבע כי דווקא החל מ- 20.06.06, מועד בו שכרו התובע ואשתו עזרת מטפלת, התובע כבר לא סבל מאי כושר זמני, מגבלת התנועה שנותרה לו התייחסה למספר פעילויות הדורשות טווח תנועה מלא של מפרק שורש כף היד, כך שבתקופה הרלבנטית לקבלת שירותי המטפלת, היה בידי התובע לסייע בטיפול בבן ויתכן שהתובע ואשתו העדיפו, לפחות לגבי חלק מהתקופה, את שירותי המטפלת ללא קשר למצבו של התובע. על כן, יש הצדקה לפיצוי חלקי בלבד בגין הוצאות המטפלת אשר יועמד על הסך של 5,000₪. 49. באשר לעזרת הוריה של אשת המשיב ובעיקר אמה, גב' אורה בן דוד, בשל מצבו של התובע, התובעים נסעו מספר פעמים על מנת לשהות בבית הורי אשת התובע, בירושלים, על מנת שיעזרו בטיפול בבנו של התובע. בני המשפחה סיפרו כי מספר שבועות לאחר התאונה, בנו של התובע חלה בדלקת ריאות, התובע ואשתו עברו להתגורר בבית הורי האישה למשך שבועיים והורי האישה עזרו לטפל בתובע ובנו כאשר גב' שבות יצאה לעבודה. גב' אורה בן דוד, הצהירה כי לאחר התאונה התובע לא יכל לסייע ולעזור בשמירה על הבן ופעמים רבות היא ובעלה נקראו לסייע. גב' בן דוד לא טענה כי נגרמו לה הפסדי הכנסה כלשהם עקב העזרה שהעניקה. סבורני כי חלק מעזרה זו של המשפחה לא חרגה מהמקובל אך חלק ממנה, ובעיקר העזרה שנלוותה לשהות משפחת התובע בבית הורי האישה, חרגה מהמקובל ובגינה מגיע פיצוי אשר יועמד על הסך של 5,000₪. 50. התובע טען כי בשל הפגיעה בידו, הוא מתקשה לתפקד באופן יומיומי תקין ורגיל ובכלל זה בעבודות משק הבית אותן, לדבריו, היה מבצע באופן תדיר, כגון: כביסה, שטיפת כלים, עבודה עם מגב או מטאטא וכיו"ב. גב' שבות הצהירה כי קודם לתאונה התובע היה זה אשר ביצע את עבודות הבית ובכלל זה ניקיון ושטיפת כלים. לדברי התובע ואשתו, עקב התאונה כל עבודות הבית נעשו על ידי אשת התובע והחל מספטמבר 2008 לערך הם מעסיקים עוזרת בית פעם בשבוע בהיקף של 3 שעות תמורת 40₪ לשעה. (סעיפים 30-35 לתצהיר התובע. סעיפים 10 ו-12 לתצהיר גב' שבות). 51. יש קושי לקבל את טענת התובע ואשתו כי רוב מטלות משק הבית, קודם לתאונה, בוצעו על ידי התובע דווקא ולא במשותף עם אשתו שעה שבתקופה הרלבנטית, קודם לתאונה, התובע היה עסוק הן בלימודים והן בעבודה בבית ספר "ראשית" במקביל ללימודיו. עיסוקיה של גב' שבות באותה עת לא פורטו. לאמור לעיל יש להוסיף כי מגבלתו של התובע אינה בדרגה השוללת ממנו אפשרות סבירה לבצע את מירב עבודות הבית, מגבלתו מתייחסת לפעילויות הדורשות טווח תנועה מלא של מפרק שורש כף היד. לפיכך, אין לומר כי הוצאות התובע בגין העזרה אותה מעסיקים הוא ואשתו, ולכל הפחות מרביתה, מקורה בתאונה. 52. באשר לעזרת הדרושה לתובע עצמו, התובע לא נפגע באופן אשר מצדיק היזקקות לעזרת הזולת, לא הוכח כי התובע אינו מתפקד בחיי היומיום בצורה סבירה, לא התרשמתי שהוא אינו מסוגל לשרת את עצמו ולטפל בעצמו והוא אינו זקוק לטיפול אישי או ליווי. 53. לאחר שקילת מכלול הנסיבות כאמור לעיל, בהתחשב בכך שהמשיב מנוע מלבצע פעולות הדורשות טווח תנועה מלא של כף ידו וכן בהתחשב בהחמרה אשר צפויה למצב ידו, כאמור בחוות דעת המומחה, בטווח של 20-30 שנה, בדרך אמדן אני רואה לפסוק לתובע בפריט הנזק של עזרת צד ג' במשק הבית בגין העבר סכום של 2,500₪ ובגין העתיד סכום של 15,000₪. 54. סיכומו של דבר, הפיצוי עבור עזרת צד ג' בגין העבר הינו בסך 12,500₪ ובגין העתיד 15,000₪. ח. הוצאות 55. התובע טען כי עקב התאונה נגרמו לו הוצאות כספיות גבוהות במיוחד וכי מאחר שמקום מגוריו בקיבוץ "ראש צורים" נגרמו לו הוצאות נסיעה לירושלים לצורך ביקור רופאים, טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים נוספים והוא ביקש לפסוק לו בגין הוצאותיו לעבר 7,500₪ ולעתיד 10,000₪. התובע צרף בתיק מוצגיו קבלות לתקופה 26.12.05-04.01.07, בגין נסיעות, ביקורי רופאים וביקורים במרפאות, זריקה, טיפול אלטרנטיבי והתייעצויות עם רופאים, המסתכמות בסך 2,260₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה, 3,000₪. 56. באשר להוצאות רפואיות בעתיד, על פי חוק בטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, חברותו של התובע בקופת חולים מבטיחה לו קבלת שירותי בריאות שקובע החוק ללא צורך בתשלום כלשהו. בכלל זה זכאי התובע לשירותי הבריאות הכלולים בתוספת השנייה או בצו לפי סעיף 8(ז) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי וחובת הנתבעים לפצות, אינה חלה לגבי שירותי בריאות אלה. (ר' סעיף 2(ב1)(1) לחוק הפיצויים. ע"א 5557/95 ע"א 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724). 57. בהתחשב בכך שהתובע הוכיח כי נגרמו לו בפועל הוצאות לצורך קבלת טיפול רפואי ובשל נסיעות לקבלת הטיפול הרפואי, בהתחשב בגובה ההוצאות אשר הוכחו ובכך שהתובע עשוי להיות צפוי בעתיד להוצאות נוספות וכן בהתחשב בקביעת המומחה כי בעתיד צפויה החמרה במצבו של התובע, ייפסק לתובע סכום גלובלי עבור פיצוי בגין הוצאות בעבר ובעתיד בסך 7,500₪. ט. נזק לא ממוני 58. עבור נזק לא ממוני, לפי 10% נכות רפואית, ללא ימי אשפוז ובניכוי גיל, זכאי התובע לפיצוי בסך 20,074₪. י. סיכום 59. התובע זכאי לפיצויים כדלקמן: הפסד השתכרות בעבר 35,570 ₪ הפסד השתכרות בעתיד 145,944 ₪ עזרת צד ג' לעבר 12,500 ₪ עזרת צד ג' לעתיד 15,000 ₪ הוצאות 7,500 ₪ נזק לא ממוני 20,074 ₪ סה"כ 236,588 ₪ 60. אשר על האמור הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את הסכום של 236,588₪. בנוסף ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13%. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, ו' אדר תשע"ב, 29 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. תזוזהתאונת דרכיםשבר