מה נחשב הסגת גבול בין שכנים ? האם במקרה של הסרת הסגת גבול בצמחיה ניתן להיכנס לשטח של השכן ? מה זה הטרדה מאיימת בין שכנים ? האם אפשר להוציא צו הטרדה מאיימת נגד שכן מרעיש ? ##(1) הסגת גבול בין שכנים - מה אומר החוק ?## סעיף 14 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כי בעלות וזכויות אחרות במקרקעין,אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר. מטרתו של הסעיף הינה למנוע שימוש לרעה בזכות זו. סעיף זה איננו מהווה הגנה בידי מסיג גבול מפני פעולתו של בעל מקרקעין המבקש לסלק את ידו. המלומד פרופ' י' ויסמן הביע דעתו בעניין- "אין זה סביר שנזק או אי נוחות שהמחוקק ביקש למנוע בעזרת הדוקטורינה של שימוש לרעה בזכות, כוללים גם נזק או אי נוחות הנגרמים למסיג גבול עקב התביעה לסילוקו מן הקרקע. במקרה הרגיל תתקבל בהבנה התנגדות של בעל מקרקעין למסיג גבול, ואפילו לא גרמה הסגת הגבול הפרעה של ממש" בהמשך לא שולל פרופ' ויסמן החלה של הדוקטורינה גם במקרה של הסגת גבול כאשר לא ניתן לתלות כל אשם במסיג הגבול. כגון: במקרה שבו בנה אדם על מקרקעי שכנו, בסוברו כי המקרקעין הם שלו בשל טעות שבתום לב עקב סימון מוטעה של הגבול בין שתי החלקות. בנסיבות אלה עומדת לבעל המקרקעין ברירה, ע"פ דין, בין דרישה להריסת המבנה הפולש לבין רכישתו. ברם, ראוי לראות בבעל מקרקעין זה כמי שמשתמש לרעה בזכותו אם יתבע, מתוך מניעים פסולים את הריסת המבנה ופינויו (כאמצעי סחיטה כלפי שכנו, שעה שכוונתו האמיתית היא להותיר את המבנה על כנו ולרוכשו במחיר נמוך ככל האפשר). סעיף 29 לפקודת הנזיקין כי הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון. ##(2) הסגת גבול בין שכנים - צמחיה:## סעיף 51 לחוק המקרקעין קובע כי עצים או צמחים אחרים הגדלים סמוך למיצר וענפיהם או שורשיהם מתפשטים לתוך מקרקעין שכנים, אין בעל המקרקעין השכנים או המחזיק בהם (להלן - השכן) רשאי לדרוש סילוק הענפים או השרשים, אלא אם יש בהם כדי להזיק למקרקעין או להפריע לו במידה בלתי סבירה בהנאה מן המקרקעין; דרש השכן מבעל הצמחים לסלק ענפים או שרשים כאלה ולא סולקו תוך זמן סביר, רשאי הוא לסלקם בעצמו על חשבון בעל הצמחים. מהסעיף הנ"ל עולה כי לאדם יש זכות לדרוש סילוק ענפים שחדרו לשטחו, באם גרמו הם הפרעה "במידה בלתי סבירה" להנאתו ממקרקעיו, אולם עליו לדרוש זאת מהשכנים ורק אם לא נענה, רשאי לעשות כן בעצמו. יחד עם זאת, בכל מקרה, לא רשאי לעשות כן מתוך חצרו של השכן אגב כניסה לביתו ללא רשות, אלא עליו לבצע מלאכה זו מתוך שטחו הוא. כניסה לחצרו של השכן במקרה כזה, הנה הסגת גבול ברורה. ##(3) הטרדה מאיימת בין שכנים - מה אומר החוק ?## סעיף 2 (א) לחוק מניעת הטרדה מאיימת מעצב הגדרה רחבה להטרדה מאיימת: "הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של אדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו". ##(4) הטרדה מאיימת סכסוכי שכנים:## האם ראוי לעשות שימוש בחוק למניעת הטרדה מאיימת כדי ליישב סכסוך שכנים הנוגע לרעש ולכלוך הנובע מדירת השכן ? גישת בית המשפט היא כי אין לתת כדבר שבשגרה צווים למניעת הטרדה מאיימת בסכסוכי שכנים סביב אופי השימוש בבית המשותף. למסקנה זו מספר טעמים, ראשית ההשלכות החמורות של מתן צו שיפוטי אשר הפרתו מהווה עבירה של הפרת הוראה חוקית, בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין. שנית, צו האוסר על אדם לעשות רעש בביתו אינו צו אכיף שכן אין מדדים ברורים מתי הופר הצו. מתן צו בנסיבות אלו יכול להוות כלי לשימוש לרעה בהליך הפלילי לצורך פתרון סכסוך אזרחי. שעה שלא מוכחת התנהגות זדונית של ומכוונת של שכן מרעיש, יש להפנות את הצדדים להליך אזרחי בו עליהם להתכבד ולהוכיח עוולה. הנטל בעניין זה לא קל ויש להוכיח הפרה של תקנות למניעת מפגעים ( מניעת רעש), תשנ"ג - 1992 או תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן – 1990. ##(5) צו למניעת הטרדה מאיימת שכנים - דחיית בקשה ללא דיון:## כאשר מתברר כי בעל דין מגיש תכופות בקשות לצו מניעת הטרדה מאיימת נגד פלוני, וכאשר בית המשפט מגלה כי הבקשות אינן מגלות עילה, אזי יש מקום לעשות שימוש בסמכות המוקנית לבית המשפט בחוק ולדחות את הבקשה ללא צורך להטריח את המשיבים לדיון. בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2001, בית המשפט לדחות בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת גם מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים. בדרך זו, יכול בית המשפט ואף חייב (לפי גישתם של חלק מהשופטים) למנוע מצב שבו הגשת בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת תהפוך, בעצמה, למעין הטרדה מאיימת, שכן יש לזכור: הגשת בקשה וקביעת דיון בה מטרידים את המשיבים מסדר יומם הקבוע, מחייבים היוועצות בייעוץ משפטי ומהווים הטרדה רבתי. ##(6) האם הפרת הסכם יכולה להוות "הטרדה מאיימת" ?## נפסק כי "אין לך כמעט עוולה או הפרת הסכם שלא ניתן להגדירה גם כעוכרת שלווה, וככזו היכולה להיכנס להגדרתה הרחבה עד מאד של "הטרדה מאיימת" שבסעיף 2 לחוק. ועדיין, חוק מניעת הטרדה מאיימת אינו תחליף כאמור לכל הדינים האזרחיים (והפליליים). כאשר בית המשפט מוצא כי המדובר בהליך הנחזה כתחליף לנקיטת הליכים אחרים כמקובל, בית המשפט לא ייטה לסייע מכוחו של חוק מניעת הטרדה מאיימת ..." (ה "ט (ת"א) 33675-06-17 אברמצייב נ' דלבריאן, (2017)). ##(7) הטרדה מאיימת בסכסוכי שכנים - סיכום:## שימוש בחוק למניעת הטרדה מאיימת מהווה מסלול עוקף לדרך המלך של הוכחת עוולה של מטרד ליחיד. מעקף זה יש לשמור למקרים קיצוניים ומיוחדים של פעולה מכוונת של שכן שלא ניתן למנוע אותה בצו מניעה או בתביעה כספים בגין המטרד. פנייה לבית המשפט בעניינים של סכסוך שכנים סביב טיב השימוש בבית, לא אחת גובלת בשימוש לרעה בהליכי בית משפט וטרדנות של ממש מצד הפונה שמבקש בגין עניינים קלי ערך לקבל סעד. משטרת ישראל ומערכת בתי המשפט הם כלי משחק בידה המאפשר, ללא חשש להשלכות כלכליות מפנייתה, להתלונן בגין כל בת קול הבוקעת מדירת השכנים ממעל. לא לצורך זה חוקק חוק למניעת הטרדה מאיימת. אדם הגר בבית משותף חשוף לרעשים מהשכנים, אולם על שכנים לדעת לפתור סכסוכים רגילים ללא צורך בהתערבות המשטרה או בית המשפט וחשוב להזכיר כי סעיף 9 לחוק מניעת הטרדה מאיימת ולאפשרות להטיל הוצאות בגין בקשה קנטרנית. ##(8) להלן פסק דין בנושא סכסוך בין שכנים - מטרד הסגת גבול והטרדה מאיימת:## רקע ענייננו בסכסוך בין שכנים המתגוררים בבניינים סמוכים ברחוב בעיר רמת גן. שני הבניינים הינם בניינים בני שתי קומות (קומת קרקע וקומה ראשונה) כאשר בכל בניין יש 8 דירות מגורים. התובעים הינם זוג נשוי המתגורר בבניין שברחוב ברמת גן ואשר עברו להתגורר בדירה בקומה הראשונה של הבניין במהלך שנת 2007 עם בנם הקטן שהיה באותו זמן בן שנתיים לערך. הנתבעים 1 ו-2 הינם זוג נשוי המתגורר בבניין שברחוב בקומת הקרקע של הבניין מתחילת שנות השמונים לאחר שרכשו את הזכויות בדירתםץ קק"ל היא הבעלים של המקרקעין בשתי החלקות. חלקות המקרקעין (163 ו-164) מוחכרות בחכירה לדורות לבעלי הדירות שבשני הבניינים. בתביעה העיקרית הגישו התובעים תביעה בגין מטרד, הסגת גבול והטרדה מאיימת. הסעדים מבוקשים לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001, פקודת הנזיקין [נוסח חדש] וחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. הסעדים המבוקשים בכתב התביעה כוללים צווי מניעה וצווי עשה, ובכלל זה צו למניעת הטרדה מאיימת וצו לסילוק יד, וכן צו להריסת מחסן שנבנה על ידי הנתבעים ואשר לטענת התובעים חורג משטח החלקה. בנוסף לכך עתרו התובעים בכתב התביעה למתן סעד כספי בסך 120,000 ₪. בין יתר המעשים המתוארים על ידי התובעים שנעשו כלפיהם על ידי הנתבע נטען בסעיפים 8.14-8.23 לכתב התביעה כך: (1) הנתבע איים במפורש לפגוע בתובעים פגיעה פיסית כאשר לעיתים איומים אלה נאמרו בלשון מרומזת אך חד משמעית וכאשר הנתבע הרבה לנבא לתובעים אשפוז בבית חולים. (2) הנתבע נטפל במיוחד לתובעת 2 (להלן: "התובעת") כשהוא נתקל בה בשביל המעבר והשמיע חיקויים לעגניים וקולניים באשר למוצאה הרוסי ואף כינה אותה בכינויים כמו "לובה" במבטא רוסי רם ונלעג ובהיותה בגינה הציבורית צעק עליה צעקות רמות במטרה להעליבה. (3) הנתבע נהג לירוק בפומבי באופן מופגן בחלפו ליד התובע. (4) בהיות התובעים בשביל המעבר שרוחבו כמטר אחד בלבד הנתבע עשה לעבר התובעים תנועות מגונות ופרוורטיות כמו לדוגמא אחיזת מפשעתו בשתי ידיו בתנועות מעלה-מטה, או דימוי של תנועת אוננות. (5) כאשר התובעים מהלכים ברחוב והנתבע נוהג במכוניתו, הוא נוהג להתקרב אליהם כדי קרבה מסוכנת ומאיימת, תוך השמעת צפירות ממושכות. (6) במקרים שבהם שער הכניסה לחצר התובעים אינו נעול בשל שיכחה, הנתבע נכנס לחצר התובעים ושוהה שם כרצונו, בניגוד לדרישתם המפורשת שיצא. (7) הנתבע נוהג לדבר בנימה צעקנית ובביטויים מאיימים אל התובעים, גם בנוכחות בנם הקטן והוא משמיע לעברם קללות, נאצות וקולות של בעלי חיים. (8) הנתבע נהג לפנות באופן גס ומאיים אל בנם הקטן של התובעים, העליבם בנוכחותו והסית אותו נגדם חרף דרישותיהם כי יחדל מכל פניה אל הילד. כך לדוגמא אמר הנתבע לבנם של התובעים: "תחרבן לאבא על הראש". (9) בהבחינו כי התובעים שוהים בחצרם, במיוחד כאשר נמצאים שם גם אורחים, הנתבע מרעיש במתכוון במשור חשמלי רועש, באופן שאינו מאפשר ניהול שיחה או חיים נורמאליים בחצר התובעים. (10) הנתבע מניח במתכוון גללים של צואה בקרבת דלת מכוניתם של התובעים, כפי שהוא עשה גם לשכנים נוספים. בגין כל אלה מבקשים התובעים צווי מניעה וצו למניעת הטרדה מאיימת וכן פיצוי כספי בסך 120,000 ₪. בית המשפט פסק כדלקמן: התביעה בגין מטרד והטרדה לאחר שבחנתי היטב את העדויות ואת הראיות שבתיק הגעתי למסקנה שהנתבע, בשיתוף פעולה של הנתבעת, הטריד את התובעים ושכנים נוספים בבניין שבו הוא התגורר ובבניין שבו מתגוררים התובעים. מסקנה זו עולה מתוך צפייה בסרטוני הוידאו אשר צורפו לתצהירי התובעים (ראה נספחים ט"ו-ט"ז לתצהיר התובעים) ומיתר העדויות שבתיק. מסרטוני הוידאו והתמונות אשר צורפו לתצהירי התובעים עולה באופן ברור שהנתבע ביצע מעשים שלא יעשו כלפי שכניו, לרבות הנחת צואה בסמוך לכלי הרכב שלהם, ירק על דלתות הרכבים של השכנים אשר עימם היה לו סכסוך והטריד את התובעים באופן יום יומי במשך תקופה ארוכה. עדי התביעה הותירו עלי רושם אמין וזאת כמובן בנוסף לסירטוני הוידאו ולתמונות שמחזקות את העדויות הנ"ל. כך למשל, הופיע בפניי העד יותם כהן שהותיר עלי רושם מהימן. עד זה הינו עד נייטרלי אשר אין לו כל אינטרס בתביעה והעיד על כך שבשל הטרדותיו החוזרות ונשנות של הנתבע, אשר הפכו לנטל כבד מנשוא עליו ועל אשתו, נאלצו השניים לעזוב את דירתם הממוקמת בבניין שבו מתגורר הנתבע. ההטרדות אשר תוארו על ידי עד זה הינן אותן ההטרדות שתוארו על ידי התובעים בכתב תביעתם, בתצהירם ובעדותם, כאשר הטרדות אלה תוארו אף על ידי מר משה פנחס והגב' לינדה פנחס בעדותם בפניי (בכל הנוגע למר שלום פנחס, מאחר ועד זה לא נחקר על תצהירו, לא ייחסתי משקל לתצהיר זה והוא לא הובא בחשבון במכלול ראיות התביעה). כך למשל מתאר העד יותם כהן בעדותו בכל הנוגע למעשי הנתבע (ראה בעמ' 14-15 לפרוטוקול הדיון מיום 23.02.2011 בשורות 26-31 ו-1-24 וכן בעמ' 18 לפרוטוקול בשו' 23-29): "אני פשוט רוצה להדגיש שזאת הייתה, אנחנו מדברים על משהו שקרה לאורך שלוש או ארבע שנים שאנחנו גרנו שם, זה לא דבר אחד, והיו כמה, אבל היו כמה highlights, היה מעבר לדברים הקטנים שהיו כל מיני השמעת קולות מוזרים, סינון קללות, גרעפסים, סליחה על השפה, ודברים מהסוג הזה, התחילה באיזשהו שלב תופעה של יריקות. בהתחלה היו יריקות על שער הכניסה של הבית שלנו, שער ברזל כזה שדרכו אפשר להיכנס רק אלינו לחצר, ובשלב מאוחר יותר התחילו יריקות באופן סיסטמאטי כמעט מדי בוקר על הרכב של אשתי, על ידית הדלת שלה, הן היו כלכך, זה נעשה באובססיביות כל כך גדולה שבערך שבועיים או שלושה אחרי התחלנו לעקוב אחרי זה בעזרת מצלמה שלנו, תפסנו את האיש, נדמה לי שהקלטת הזו מוכרת לכם. שהיא אפילו הגיעה לידי הטלוויזיה הישראלית, וזה הדבר היחידי שהפסיק את היריקות.. באיזשהו שלב למרות שניסינו כל דבר ניסינו לדבר, ניסינו ללכת למשטרה, לא ניסינו, הלכנו למשטרה לדעתי 3 פעמים, הגשנו תלונה, בכל פעם המשטרה סגרה את העניין מחוסר עניין או השד יודע מה, ואנחנו נשארנו לבדנו מול, מול שכן שהפך את החיים שלנו לגיהנום, ופשוט לקחנו את עצמנו ומכרנו את הדירה לזוג הראשון שהסכים לשלם משהו שהיה סביר, אבל פחות ממה שיכולנו לקבל אם היינו נשארים ומתעקשים על מכירה של הדירה... אנחנו עזבנו את הדירה כשאשתי בחודש שמיני להריונה, אנחנו פשוט נמלטנו משם, אין לי שום הגדרה אחרת לזה. אנחנו ניסינו למכור את הדירה במשך כמה חודשים ללא, וברגע שהגיע מישהו שהצלחנו, ברגע שהבנו שזה הולך להיות קשה, הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר שם ולא יכולים לעמוד על המקח עם אנשים כמו שצריך לעמוד על המקח, הגיע מישהו, היה רציני, נתן מחיר והלכנו". בכל הנוגע לעדי ההגנה, מעבר לנתבעים שהעידו בפניי, העידה בפניי הגברת ליאורה יהודה אשר הותירה עלי רושם של עדה לא מהימנה ובחרתי שלא לאמץ את תוכן עדותה. הגברת יהודה דיברה בעדותה (ראה עמ' 98-105 לפרוטוקול הדיון מיום 23.02.11) כשכנה שכלל לא מתגוררת במקום ומעדותה עולה כי לא הבחינה בכל המפגעים שהושארו בכניסה לשני הבניינים כמו גם על הגדר החוצצת בין שני הבניינים, למעט פעם אחת שהבחינה בשקיות מפוזרות בחצר הנתבעים וכן במספר זוגות נעליים אשר לדבריה הונחו על גדר הנתבעים בצד של חצר הנתבעים וזאת כאשר מהתמונות ומהסרטונים ניתן להבחין באופן ברור כי נעלי הנתבעים הונחו על הגדר כשהן מופנות לתוך חצר התובעים. את הטענות שהועלו על ידי הנתבעת בעדותה בנוגע לכך שהיא והנתבע תלו על הגדר החוצצת בין שני הבניינים נעליים וסמרטוטים בשל העובדה שהמדובר במקום שבו יש יותר שמש (ראה למשל את עדות הנתבעת בעמ' 113 לפרוטוקול הדיון מיום 23.02.11 בשו' 14-17 ובשו' 28-31 וכן את עדותה בעמ' 114-116) בחרתי שלא לקבל וזאת הן לאור העובדה שטענה זה לא הועלתה בתצהירים מטעם הנתבעים או בכתבי הטענות שלהם והן לאור העובדה שמטענות התובעים עולה כי מעשים אלה לא בוצעו טרם נמנעה מהנתבעים האפשרות להיכנס לחצר התובעים וכי הם החלו להתבצע רק לאחר שנמנעה מהם האפשרות לזרוק אשפה בפח האשפה שהוצב בחצר התובעים וכתגובה לכך. בנוסף לכך, באחד מסרטוני הוידאו שצורפו לתצהירי התובעים (ראה סרטון מס' 6 אשר תמלול שלו סומן כנספח י"ז לתצהיר התובעים) מבחינים בנתבע כשהוא משקה עם צינור לעבר הנעלים והסמרטוטים שכביכול הוא מבקש לייבש ואף בשל כך הנמקה זו איננה סבירה (ראה בעמוד 9-11 לסיכומי התובעים בסעיף 18). בכל הנוגע לניסיונם של הנתבעים להציג את העובדה שהתובעים תולים על אדן המרפסת שלהם סמרטוטים, שטיחים וכו', לא מצאתי לנכון לייחס למנהג זה מטרד כלפי הנתבעים וזאת מאחר והמדובר בפעולה שנעשתה בתוך שטח התובעים ולא במקום המשותף לשני הצדדים, כפי שהנתבעים נהגו לעשות עת תלו נעליים, סמרטוטים ודברים נוספים על הגדר שחצצה בין שני הבניינים. גם את טענת הנתבע בנוגע לבעייתו הרפואית אשר הובילה אותו להתנהגות גסה כפי שנראה בסרטון מס' 6 בבית המשפט עת עשה לעיני התובע תנועה המדמה מעשה אוננות (ראה בעמוד 137 בשו' 25-31 ובעמ' 138 בשו' 1-31) אינני מקבל. זאת, לאור העובדה שטענתו זו לא הועלתה בתצהיר מטעמו ולא נתמכה בראיה רפואית כנדרש. לטעמי, מדובר בטענה שנועדה לתרץ בדיעבד את הנהגותו הנלוזה של הנתבע. אשר על כן, החלטתי לקבל את התביעה בכל הנוגע להטרדות שסבלו התובעים מהנתבעים ובראשם הנתבע. לנתבעת 2 מיוחסים מעשים פחות חמורים מאשר אלה שמיוחסים לנתבע. אני דוחה את טענת הנתבעים שהועלתה על ידם בסיכומים שהוגשו מטעמם, כי יש להורות על דחיית התובענה כנגד הנתבעת מאחר והנ"ל לא הייתה מעורבת במעשים המיוחסים לנתבע (ראה בעמ' 1-3 לסיכומי הנתבעים). הטענה הועלתה לראשונה בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבעים. בכתבי הטענות מטעם הנתבעים אין לטענה זו כל זכר. זאת ועוד, התרשמתי שלמרות חלקה הקטן של הנתבעת במעשי ההטרדה, היא הייתה שותפה להם, בידיעה ולעתים גם במעשה (ראה לעניין זה בעמ' 14 לסיכומי התובעים, בעמ' 10 סעיף 8.24 לכתב התביעה ובעמ' 5 סעיף 5.24 לתצהירי התובעים). אני דוחה את טענות הנתבעים בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד בכל הנוגע להטרדות שסבלו כביכול מהתובעים. התביעה לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 התובעים מבקשים בתביעתם כי בית המשפט יתן צו כנגד הנתבעים מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן: "החוק"). מעיון בחוק, עולה כי מתן צו כאמור מוגבל לתקופה של חצי שנה כאשר במידת הצורך רשאי בית המשפט להאריך מדי פעם את תוקפו של הצו לתקופה שלא תעלה על תקופה של שנתיים (ראה בסעיף 6 לחוק). החוק מתאר בסעיף 2 מהי הטרדה מאיימת וקובע בסעיף 5 מהם המעשים שניתן לקבוע בצו שאסור יהיה לפוגע לבצע כלפי הנפגע. מאחר שאני סבור כי הנתבע אכן הטריד את התובעים ביחד ולחוד, כאשר מעשי ההטרדה שתוארו על ידם כוללים בין היתר איומים ומעשים הפוגעים בזכותם הלגיטימית של התובעים להינות מקניינם, והואיל והנתבעת הייתה שותפה לחלק ממעשי הנתבע, החלטתי להיעתר לתביעה וליתן צו למניעת הטרדה מאיימת. על יסוד האמור לעיל, ובהתאם לאמור בסעיף 5 לחוק אני אוסר על הנתבעים לעשות את כל אחד מהמעשים הבאים ביחד או לחוד: (1) להטריד את התובעים ו/או מי מטעמם, בכל דרך ובכל מקום; (2) לאיים על התובעים ו/או על מי מטעמם; (3) לבלוש אחר התובעים ו/או אחר מי מטעמם, לארוב להם, להתחקות אחר תנועותיהם ו/או מעשיהם, או לפגוע בפרטיותם בכל דרך אחרת; סוגיית פח האשפה בפתח הדברים ראוי לקבוע כי החצר שבה הוצב פח האשפה במהלך השנים איננה מצויה בשטח ששייך לנתבעים, ואין לנתבעים כל זכות קניינית בשטח החצר (ראה לעניין זה את נספחים ה'-ו' לתצהיר התובעים - נסח רישום של חלקות 163 ו-164 בגוש 6157). התובעים, שהינם בעלי זכות חכירה במקרקעין נשוא המחלוקת המצויים בחלקה 163 בגוש 6157, זכאים לדרוש שפח האשפה שהוצב בחצרם, ובו עושים הנתבעים שימוש, לא יוצב עוד בחצרם. הנתבעים אינם בעלי זכויות במקרקעין אשר עליהם הוצב פח האשפה ועל כן אין להם זכות להיכנס לשטח המקרקעין הנ"ל. זכותם הקניינית של הנתבעים הינה במקרקעין המצויים על חלקה 164 בגוש 6157, בבניין הממוקם ברחוב, כפי שעולה מנסחי הרישום שצורפו לכתב התביעה (נספחים ה'-ו' לכתב התביעה) ולתצהיר מטעם התובעים. הנתבעים טוענים כי הוקנתה להם זיקת הנאה מכוח שנים, אשר הינה זכות שימוש בפח האשפה וזאת לאור הזמן הרב שבו נהגו לעשות שימוש בפח האשפה טרם עברו התובעים להתגורר בדירתם. טענת הנתבעים בנוגע לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים, אינה יכולה לעמוד. יש לדחות טענה זו לאור הקבוע בסעיפים 94, 113(ג) ו-107 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). סעיף 94 לחוק המקרקעין קובע כי: "(א) מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה. (ב) הודעה בכתב של בעל המקרקעין למי שמשתמש בזכות כאמור, לרבות הודעה לציבור, שהוא מתנגד לשימוש בזכות, מפסיקה את התקופה האמורה בסעיף קטן (א)." סעיף 113(ג) לחוק המקרקעין קובע כי: "במקרקעי ציבור לא יחול סעיף 94". המקרקעין שבענייננו הינם בבעלות קק"ל וככאלה הם מקרקעי ציבור וספק אם מתגבשת בהם זיקת הנאה מכוח שנים. ברם, גם אם יכולה להתגבש זיקת הנאה במקרקעין אלה, הרי שהנתבעים לא עשו שימוש בזכות הנטענת משך 30 שנה. ודוק, הנתבעים בעצמם מודים כי עברו להתגורר בדירתם בתחילת שנות השמונים. התובעים עברו להתגורר בדירתם במהלך שנת 2007, כאשר במהלך שנה זו פרץ בין הצדדים הסכסוך, שגרר פניות בכתב של התובעים לנתבעים, ובהן התבקשו הנתבעים לחדול מלעשות שימוש בפח האשפה. עינינו הרואות כי הנתבעים לא עשו שימוש באופן רצוף בפח האשפה במשך תקופה של 30 שנה לפחות, וממילא לא התגבשה הזכות הנטענת של זיקת הנאה. מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי אין לנתבעים כל זכות לעשות שימוש בפח אשפה כלשהוא שיוצב בחצר הבניין של התובעים. לעומת זאת, לתובעים ולשאר דיירי הבניין שבו הם מתגוררים מוקנית הזכות להחליט האם ברצונם להציב בחצר פח אשפה אם לאו. בכל הנוגע להחלטתה של וועדת הערר (ראה נספח י"ד לתצהיר התובעים בעמ' 2 שו' 33-37 ובעמ' 3 שו' 1-5), אני קובע כי אין לראות בהחלטה זו משום קביעה פוזיטיבית בנוגע לחובת הדיירים ברח' לשים את פח הזבל בחצר הבניין. בהחלטה נקבע במפורש כי העניין נותר פתוח, וכי אם המחלוקת בנוגע להמשך שביל המעבר תוכרע בבית המשפט, יוכלו התובעים להגיש בקשה נוספת נקודתית להעתקת פחי האשפה לקצה השביל. לסיכום פרק זה, אני מקבל את טענות התובעים בנוגע להסגת הגבול שנעשתה על ידי הנתבע עת נכנס לחצרם וכפי שהוסבר לעיל, אני דוחה את טענות הנתבעים בנוגע לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים, המוקנית לנתבעים בכל הנוגע לזכותם לעשות שימוש בפח האשפה המוצב בחצר התובעים. התביעה להריסת המחסן סמכות עניינית הנתבעים טענו בכתב הגנתם, בדיונים שהתקיימו בפני בית המשפט ובסיכומיהם (ראה סעיף 4 לכתב ההגנה מטעם הנתבעים, פרוטוקול הדיון מיום 11.04.10 בעמ' 1, שו' 20-27 ועמ' 20 לסיכומי הנתבעים בסעיף ז'3) כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה למתן צו להריסת המחסן שנבנה על ידי הנתבעים. מנגד, מפנים התובעים בסיכומיהם למספר פסקי דין אשר בהם נקבע כי בית משפט שלום יכול להעניק סעד של מתן צו הריסה כאשר בכתב התביעה נתבעים סעדים נוספים כגון סילוק יד ומתן צווי עשה, אשר אותם ניתן לראות כסעד העיקרי בעוד שאת סעד ההריסה ניתן לראות כסעד טפל (ראה לעניין זה בעמ' 27-28 לסיכומי התובעים בסעיפים 45-47 לסיכומים ואת נספחים ג'-ה' המצורפים לסיכומי התובעים). אני מעדיף את עמדת התובעים על פני עמדת הנתבעים. אני סבור כי בנסיבות העניין מוקנית לבית משפט זה סמכות עניינית להעניק סעד של צו הריסה, אגב סעד של סילוק יד, כפי שעולה מפסיקת בתי המשפט השונים בעניין זה. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי נתונה לבית משפט השלום סמכות למתן צו הריסה וזאת בהתבסס על "הלכת הטפל והעיקר" וכן במקרים שבהם המדובר בתביעת מטרד כאשר נקבע שבאותם מקרים שבהם עסקינן בעוולה של מטרד ליחיד, הסמכות העניינית להעניק סעד של צו הריסה נתונה לבית משפט השלום (ראה לעניין זה: ע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556, רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני [החלטת בית המשפט העליון מפי כב' השופט רובינשטיין אשר ניתנה ביום 20.08.06 - ], ע"א (חי') 3405/06 צרפתי נ' אלבו (פסק דין מיום 23.10.2007 אשר בו נסקרה סוגיית הסמכות העניינית בכל הנוגע למתן צו הריסה. פסק הדין ), תא (ת"א) 4981-04-10 גרינשטיין נ' פרחיה החלטה מיום 20.01.11 של כב' השופט אבי זמיר), ע"א (י-ם) 3651/09 סאמיה נ' פאיז (פס"ד מיום 29.06.10 אשר ) וכן ראה ת.א (חי') 21341-12-09 עג'יני נ' מסדר "רליג'איס דה נזרת" (החלטה מיום 25.04.10 של כב' השופטת תמר שרון נתנאל). סילוק יד והריסה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי ראוי במקרה דנן להורות על סילוק ידם של הנתבעים משטח החלקה של התובעים, ולצוות על הריסת המחסן אשר בנוי על חלקת התובעים. כפי שהסברתי לעיל, מקובלת עלי חוות דעתו של המודד המוסמך מר חן-ציון מלכיאל אשר צורפה לתצהירי התובעים ואשר ממנה עולה כי הגדר והמחסן חורגים לשטח התובעים. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית מטעמם, ובעניין זה מצאתי לנכון לקבל במלואה את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים. בנוסף לכך, מחריגת הבנייה הזו נובעת פגיעה בכלל הדיירים של שתי החלקות והבניינים, כאשר בשל כך נעצר המשכו של שביל המעבר שמפריד בין שני הבניינים דבר אשר מנע את הצבת פחי האשפה בסופו של שביל הכניסה. מקורם של הסכסוך ושל ההטרדות שתוארו לעיל, בקרבה היתרה של חצר הנתבעים לחצר התובעים. אלמלא הוצב המחסן במקום המיועד לשביל בין הבתים, לא היה הסכסוך בא לעולם. עוד זאת, לו היו הנתבעים נוהגים בתובעים בשכנות טובה, נראה כי ניתן היה להסדיר את המחלוקת ללא צורך בהריסת המחסן. עתה, משבחרו הנתבעים להציק לתובעים ולהטריד אותם, אין מנוס מהשבת הגבול בין המגרשים למקומו, תוך סלילת השביל לכל ארכו בין שתי החלקות. בכל הנוגע לקיומו של היתר בנייה או אי קיומו של היתר בנייה אני סבור שהעובדה שהנתבעים נמנעו בעניין זה מלהציג ראיות התומכות בעמדתם כאשר בנקל היו יכולים לעשות כן, הדבר עומד לחובתם ועל כן בעניין זה אני קובע כי המחסן נבנה מבלי שניתן לבנייתו היתר בנייה כדין (לעניין אי הבאת ראיות מטעם צד כאשר היה יכול להביא ראיות אלה וזקיפת העניין לחובתו ראה ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ, פ"ד לד(1) 701, 705 מפי השופטת בן פורת וכן ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' ק' שמעון ואח', פ"ד מט(1) 450, עמ' 459-458 מפי השופט בך). לסיכום פרק זה, אני קובע כי המחסן שנבנה על ידי הנתבעים נבנה על ידם מבלי שניתן לבנייתו היתר בנייה, תוך חריגה לשטח המקרקעין של התובעים, כאשר המחסן נבנה על חלק משביל המעבר שנועד לשמש את שני הבניינים. אשר על כן, אני מורה לנתבעים לסלק את ידם מהשטח השייך לתובעים, ומצווה עליהם להרוס את המחסן. על הנתבעים לפנות את השטח כך שניתן יהיה להמשיך את השביל שבין החלקות עד לסוף המגרש. השביל ישמש את הדיירים של שתי החלקות בבניינים ברמת גן, ובקצהו יוצבו פחי האשפה כפי שנהוג בשאר הבניינים ברחוב (ראה לעניין זה תמונה מס' 51 בנספח י"ט שצורף לתצהיר התובעים). התביעה שכנגד לפגיעה בפרטיות ופגיעה בשם הטוב הנתבע טוען בכתב התביעה שכנגד אשר הוגש מטעמו, כאשר טענה זו הועלתה אף בכתב הגנתם של הנתבעים ובסיכומים שהוגשו מטעם הנתבעים (ראה סעיפים 15א ו16ה לכתב התביעה שכנגד וכן סעיף 14 לסיכומי הנתבעים) כי התובעים פוגעים בפרטיותם של הנתבעים עת הציבו את המצלמה בחזית ביתם, כאשר מצלמה זו צופה לתוך בית הנתבעים ואף טוען כי פרסום סרטוני הוידאו באמצעי התקשורת, מהווה פגיעה בשמם הטוב של הנתבעים. איני יכול לקבל טענה זו מן הנימוקים דלהלן. התובעים נקטו את הפעולה של התקנת מצלמה בחזית ביתם לא מתוך מטרה לפגוע בפרטיות הנתבעים אלא לאחר שההטרדות מצד הנתבע הפכו בלתי נסבלות וכאשר לא נותרה בידם ברירה לאחר שהמשטרה לא סייעה בהפסקת ההטרדות. הצבת מצלמה בחזית הבית בחצר התובעים אינה מהווה פגיעה בפרטיות הנתבעים כאשר פעולה זו יכולה להיעשות על ידי כל בעל מקרקעין לצורך הגנת רכושו ולצורך תיעוד מפגעים כאלה ואחרים אשר פוגעים בו וברכושו. הטענה של לשון הרע אף היא איננה מקובלת עלי וזאת מאחר ובסרטונים מוצגים מעשים נלוזים ופוגעניים שעשה הנתבע כלפי שכניו ועל כן אין בהצגת הסרטונים דבר מלבד הצגת האמת כפי שאירעה הלכה למעשה. ידועה ההגנה של "אמת דיברתי" בנוגע לטענת לשון הרע ומאחר והסרטונים שפורסמו הינם עדויות למעשים אמיתיים שהנתבע עשה, אין בפרסומם כדי להוות לשון הרע אסורה כלפיו או כלפי בני משפחתו. לצערי, בעניין זה אין לנתבע להלין אלא על עצמו. תביעת התובע שכנגד בנוגע לתיקון שיפוע הכניסה בתביעה שכנגד שהגיש הנתבע הוא טוען כי מאחר והתובעים ריצפו את החצר תוך יצירת שיפוע כלפי הכניסה לבית הנתבעים, הדבר גורר הצפות חוזרות ונשנות בחודשי החורף בכניסה לבית הנתבעים. לאחר שהוריתי על הריסת המחסן תוך הזזת הגדר המשותפת ופינוי שביל הכניסה המשותף לשני הבניינים, נתייתר הדיון בסעד זה שביקש התובע שכנגד. את המשך שביל המעבר בין הבניינים יש להתקין כך שתיפתר בעיית הניקוז של המים, לרווחת שני הצדדים. סוף דבר התביעה העיקרית התקבלה במלואה ואילו התביעה כשנגד נדחית. הנתבעים, ובמיוחד הנתבע, הטרידו את התובעים באופן שיטתי ומתמשך, ועשו מעשים העולים כדי הטרדה מאיימת. על יסוד האמור לעיל, ובהתאם לאמור בסעיף 5 לחוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 אני אוסר על הנתבעים לעשות את כל אחד מהמעשים הבאים ביחד או לחוד: (1) להטריד את התובעים ו/או מי מטעמם, בכל דרך ובכל מקום; (2) לאיים על התובעים ו/או על מי מטעמם; (3) לבלוש אחר התובעים ו/או אחר מי מטעמם, לארוב להם, להתחקות אחר תנועותיהם ו/או מעשיהם, או לפגוע בפרטיותם בכל דרך אחרת; לנתבעים אין כל זכות בחצר הבניין. לא הוקנתה להם כל זיקת הנאה בשטח המקרקעין הנ"ל. אין לנתבעים זכות לזרוק אשפה בפח האשפה המוצב בחצר התובעים. בכניסת הנתבע לתוך שטח המקרקעין הנ"ל טרם הוקם שער הכניסה לבניין התובעים, ביצע הנתבע עוולה של הסגת גבול בהתאם לסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים להיכנס לשטחם של התובעים או לעשות כל שימוש בגדר המפרידה בין החלקות, כמפורט בסע' 18.1.1 עד 18.1.3 לכתב התביעה. המחסן שהוקם על ידי הנתבעים הוקם שלא כדין כשהוא מצוי על שטח אשר לתובעים זכות קניינית בו, כאשר חלק מהשטח אף מיועד לשמש כשביל מעבר בין שני הבניינים. על כן, ניתן בזאת צו לסילוק ידם של הנתבעים משטח זה, וכן צו להריסת המחסן המוצב בהמשך השביל. על הנתבעים לסלק את ידם מהשטח ולהרוס את המחסן ואת הגדר הצמודה לו בכדי לאפשר את המשך שביל המעבר בין שני הבניינים עד קצה המגרש, וזאת עד ליום 15/3/12. בגין נזק לא ממוני שגרמו ההטרדות שהטרידו הנתבעים את התובעים, עד אשר חייהם של התובעים במקום הפכו לסיוט מתמשך, ישלמו הנתבעים לתובעים פיצויים בסך 60,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (20/7/2009). הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום. התשלומים ישולמו תוך 30 יום.הסגת גבולהטרדה מאיימתהטרדהסכסוך שכנים