אי הגשת תצהירי עדות ראשית במועד סנקציות

##האם יש סנקציות על אי הגשת תצהירי עדות ראשית בזמן ?## ראשיתה של התובענה הנדונה, בבקשה לביצוע שטר שהגיש התובע. הנתבע הגיש התנגדות לביצועו של השטר והתנגדותו התקבלה, תוך שנקבע שהתצהיר שצורף להתנגדות יהווה את כתב ההגנה. בהתאם להחלטות שניתנו בתובענה, נקבע שראיות הצדדים יובאו בתצהירי עדות ראשית, ונקבעו מועדים להגשתם. חרף ארכות חוזרות ונשנות שניתנו לנתבע להגיש את תצהירי העדות הראשית מטעמו, ארכות אשר נמשכו על-פני חודשים ארוכים, לא הגיש הנתבע את תצהיריו במועד. מטעם זה ניתנה ביום 8.9.2011 החלטה לפי תקנה 168(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה לא הורשה הנתבע להגיש תצהירים מטעמו או להוכיח עובדות. לפיכך גם ניתן פסק-דין, שלפיו התביעה - שראשיתה כאמור בבקשה לביצוע שטר - מתקבלת. בעקבות החלטה זו הגיש הנתבע שתי בקשות. האחת, בקשת ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו, והשניה, בקשה לביטולו של פסק הדין. עניינה של החלטה זו בשתי בקשות אלו, הניתנת לאחר שהתקבלו תגובות מטעם התובע, ותגובות לתגובות מטעם הנתבע. עוד בטרם נידרש לגופם של דברים, נעיר ונבהיר, שהתנהלותם של הצדדים בתביעה הנדונה, ובאופן מיוחד התנהלותו של הנתבע, הייתה חריגה לפי כל קנה מידה. כך בהתעלמותו מהחלטות בית המשפט בעניין מועדים ובכלל, וכך גם בהצפת בית המשפט במספר חריג ומוגזם של בקשות, הודעות, תגובות ועוד כיוצא באלו מסמכים שהוגשו. חרף כל אלו, נהג בית המשפט בסבלנות כמעט בלתי מוגבלת, תוך מתן ארכות חוזרות ונשנות כפי שהתבקש. בסופו של דבר, כפי שיובהר מפירוט השתלשלות הדברים שעליה נעמוד, הגיע השלב שבו היה מקום לשים קץ לאותה התנהלות. א. נושא התביעה והעובדות הרלוונטיות להחלטה 2. ראשיתה של התובענה כאמור, בבקשה לביצוע שטר שהגיש התובע ביום 1.4.2009 בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. הבקשה הוגשה בקשר לחמש המחאות בסך כולל של 260,000$ (המשוערך בשקלים נכון ליום הגשת הבקשה לסך 1,097,200 ₪). ביום 29.6.2009 הגיש הנתבע את התנגדותו לבקשה, וביום 12.8.2009 הגיש התובע תגובה להתנגדות. ההתנגדות לביצוע השטר התקבלה בהחלטה שניתנה על-ידי כבוד סגן הנשיא, השופט שמעון פיינברג מיום 24.8.2009. נימוקי ההחלטה היו, שבשל היותם של התובע והנתבע צדדים קרובים לשטר, הרי שדינו של השטר כדין חוזה שנכרת ביניהם, וכל טענת הגנה העומדת להם כנגד החבות על-פי החוזה, גם עומדת להם כנגד החבות על פי השטר. טענתו של הנתבע הייתה שפירעון ההמחאות היה מותנה בתנאי שלא התקיים, וכי לא התקבלה התמורה מהעסקה שבגינה ניתנו ההמחאות, כך שישנו כישלון תמורה מלא. לפיכך נקבע בהחלטה, כי מבלי לנקוט עמדה באשר לסיכויי הההגנה שטרם הוכחה, מאחר שלנתבע ישנה הגנה לכאורה, מפני הבקשה לביצוע השטר, התנגדותו מתקבלת והתצהיר שצורף להתנגדות לביצוע השטר יהווה את כתב ההגנה. 3. התובע (מחמוד אבו גבנה), שבנאמנותו קרקע של הקדש (ווקף) משפחתי בשטח של כארבעים וששה דונם (להלן - המקרקעין), והנתבע (איברהים גולאני), קבלן בניין במקצועו, הסכימו בשנת 2000 על מתווה של הסכם קומבינציה, שעליו חתמו לבסוף ולאחר שינויים, רק בשנת 2008 (להלן - ההסכם). בהסכם נקבע, שבתמורה לקבלת 50% מהדירות שייבנו במקרקעין, יישא הנתבע בעלות הוצאות הפרויקט בסך של 280,000$ (260,000$ באמצעות ההמחאות נושא התביעה והשאר שולם במזומן). 4. טענת הנתבע היא, כי בשל היות המקרקעין הקדש, הותנה פירעון ההמחאות בקבלת אישורים מבית הדין השרעי, ומאחר שאישור זה לא ניתן ובפועל, לא נתקבלה כל תמורה עבור ההמחאות שניתנו, אין התובע ובא-כוחו, עו"ד עמאד עווידה (להלן - עו"ד עווידה), זכאים לפירעון ההמחאות. הנתבע מוסיף וטוען, שלמרות פעולותיו לצורך בניית הפרויקט במקרקעין בהתאם להסכם (ובכללן הוצאת פולשים מהמקרקעין, נקיטת פעולות לצורך שינוי ייעוד, פרסום, פיתוח, שכירת יועצים וכדומה), מנע ממנו התובע את קבלת המסמכים הרלוונטיים להסכם הקומבינציה. הנתבע גם טוען, שלבקשת התובע, בעריכת ההסכם ייצג עו"ד עווידה את שני הצדדים. 5. התובע כופר בטענת הנתבע, שלפיה פירעון ההמחאות הותנה בקבלת אישור מבית הדין השרעי. לטענתו, הסכום המוסכם בין הצדדים נקבע כתמורה עבור תקופת הפיתוח ועבור תפיסת המקרקעין בשנים שקדמו ליום כריתת ההסכם. עוד טען, כי בשל החשש שהנתבע לא יעמוד בתשלומים שנדרש לשלם, הוסכם בין הצדדים שהעתק של הסכם הקומבינציה החתום יועבר לידי הנתבע רק לאחר השלמת פירעון ההמחאות שנתן, וכי אי פירעונן במועד שנקבע, יוביל לביטול ההסכם כולו (בעניין זה טוען התובע, שברשותו קלטות המתעדות הסכמות אלו). 6. למרות הההסכמות שלהן כאמור, טוען התובע, ולאחר שהנתבע החליף מספר פעמים את ההמחאות, ההמחאות לא כובדו. בשל כך פנה התובע אל הנתבע והודיע לו שהעסקה מבוטלת, והנתבע התחייב לשלם את חובו בתוך חודש. לאחר שהנתבע לא עמד אף בהתחייבות זו, פנה התובע כאמור, אל לשכת ההוצאה לפועל, לצורך מימוש השטרות שבידיו. כפי שכבר נאמר, ההתנגדות לביצוע שטר התקבלה, תוך שנקבע (בהחלטתו של כבוד השופט שמעון פיינברג), שיש לאפשר לנתבע להוכיח את טענותיו, שלפיהן לא ניתן לדרוש את פירעון ההמחאות, שהיה מותנה בקבלת האישור שנדרש מבית הדין השרעי, וכי תנאי זה לא התממש, וכי היה כישלון תמורה מלא. 7. ביום 18.6.2009 הגיש הנתבע אל בית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לצו עשה, שיחייב את התובע ואת בא-כוחו, עו"ד עווידה, למסור לו את כלל המסמכים הרלוונטיים להסכם הקומבינציה, כדי שיוכל להתגונן כראוי מפני התביעה הנדונה (ת"א 3320/09). תביעה זו התקבלה בפסק הדין שניתן ביום 15.11.2010 על-ידי כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ. בהיבט הדיוני, נעתר בית המשפט לבקשה למחיקת כתב ההגנה של הנתבעים (הם התובע ובא כוחו בתובענה הנדונה), לאור התנהלותם בהליך והתעלמותם מהחלטות בית המשפט, תוך פגיעה בזכויות הצד שכנגד. לפיכך נקבע, שאין הם זכאים לקבלת הזדמנות נוספת לקיומו של הצו למסירת מסמכים שאותו הפרו פעם אחר פעם. אף מן הפן המהותי נקבע, שהנתבעים (התובע ובא-כוחו בענייננו) לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת טענתם, שהעברת העתקי מסמכי ההסכם לנתבע הייתה מותנית בפירעון מלא של ההמחאות שנתן להם. כך גם לא עמדו הנתבעים (שם) בנטל להוכיח שהייתה הסכמה לכך שהתובע (שם) הסכים שלא לקבלם. יוער, שבפסק הדין אמר בית המשפט, כי "נוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, מצופה היה כי התביעה תסתיים בהליך מהיר ויעיל. תחת זאת, ובשל חוסר שיתוף הפעולה בין הצדדים, נאלץ בית המשפט להידרש שוב ושוב לבקשות הדדיות למחיקת כתבי הטענות בשל הפרת צווי גילוי מוקדם..." (פסקה 4 בפסק הדין). דברים, אשר כפי שיפורט להלן, יפים גם לענייננו. 8. נעיר, כי בא כוחו של התובע מכחיש שייצג בשלב כלשהו את הנתבע. לטענתו, במשך כל ההתקשרות שבין הצדדים, ייצג רק את התובע ואת משפחתו, ואילו הייצוג המשותף אמור היה לחול רק במועד שבו הסכם הפיתוח ייצא אל הפועל. ב. השתלשלות ההליכים בתיק 9. כפי שכבר הוער בפתח הדברים, ההחלטה שביטולה מבוקש על-ידי הנתבע, באה על רקע התנהלות חריגה, לפי כל קנה מידה, של הצדדים ובמיוחד של הנתבע, שגם חרף ארכות חוזרות שניתנו לו להגשת התצהירים מטעמו, לא הגישם במועד. בטרם נידרש לשתי הבקשות ולטענות הצדדים ביחס אליהן, ראוי להביא פירוט של השתלשלות הדברים בתובענה. רק בפירוט מתיש, ארוך ומַלְאֶה זה, ניתן לראות עד כמה מוצו כל התירוצים שיכול היה הנתבע להעלות ושחרף כל זאת, ניתנו לו כל הארכות שביקש. 10. א. ביום 4.1.2010 ניתנה החלטה שלפיה קדם משפט ראשון יתקיים ביום 19.4.2010 (החלטת כבוד השופט מוריס בן עטר ז"ל). ב. ביום 18.1.2010 הגיש התובע בקשה להורות לנתבע להשיב לשאלון. הבקשה נמחקה בהחלטה מיום 21.1.2010, מהטעם שלא עלה ממנה שקדמה פנייה ישירה אל הנתבע. ביום 25.1.2010 הוגשה תגובת הנתבע, שככל הנראה לא היה מודע למחיקת הבקשה. ביום 23.2.2010 שב התובע והגיש בקשה להורות לנתבע להשיב לשאלון. בהחלטה מיום 25.2.2010, נדרש הנתבע להגיב לבקשה תוך עשרים יום. תגובת הנתבע הוגשה ביום 21.3.2010, באיחור של כשבוע. ג. ביום 24.3.2010 הגיש הנתבע בקשה להורות על עיכוב הליכים בתובענה, בשל הגשת התביעה שהוזכרה קודם לכן אל בית המשפט המחוזי, שבה עתר לקבלת מסמכים מהתובע. ד. בשלב זה הועברה התביעה להמשך שמיעתה לפניי, וביום 28.3.2010 ניתנו שתי החלטות בשתי הבקשות הנזכרות. בשתיהן התבקש התובע להגיב עד יום 15.4.2010 וכן נקבע שקדם המשפט שנקבע ליום 19.4.2010 יבוטל בשלב זה. התובע הגיש את תגובתו ביום 19.4.2010, שבה חזר על בקשתו להורות לנתבע להשיב לשאלון. כן טען שאין מקום לעיכוב ההליכים, בשל שונות נושאי ההליכים. בהחלטה מיום 11.5.2010 (שנסיבות העיכוב בנתינתה לא ברורות) נקבע קדם משפט ביום 10.10.2010, וניתן צו הדדי לגילוי ולעיון במסמכים ולמתן תשובות לשאלונים בתוך 45 יום. ה. ביום 20.5.2010 הגיש התובע "בקשה למתן הוראות" בעניין גילוי המסמכים, שבה ביקש שבית המשפט יורה שתחילה ישיב הנתבע על השאלון ורק לאחר מכן יינתן לו לעיין בקלטות הווידאו והאודיו שברשות התובע. בשל אורכה של הבקשה ובשל ניסוחה המסורבל, ניתנה ביום 21.5.2010 החלטה, שבה התבקש התובע להבהיר בקצרה את מבוקשו. התובע הגיש הבהרה ביום 23.5.2010 וביום 24.5.2010 ניתנה החלטה שלפיה ההחלטה מיום 11.5.2011 עומדת בעינה. ו. ביום 17.8.2010 הגיש התובע בקשה למחיקת ההתנגדות לביצוע שטר ולמתן פסק-דין, בהתאם לתקנה 121 בתקנות סדר הדין האזרחי, מהטעם שעד מועד זה לא השיב הנתבע לשאלון. במועד זה (17.8.2010) הגיש התובע גם תצהיר גילוי מסמכים מטעמו. בהחלטה מיום 18.8.2010 התבקש הנתבע להגיב לבקשה למחיקת ההתנגדות עד יום 16.09.2010, ונקבע שהבקשה בכל מקרה תתברר בקדם המשפט (שנקבע ליום 10.10.2010). בהחלטה מיום 31.8.2010 נדחה קדם המשפט ליום 10.11.2010, לבקשת התובע. ז. תגובת הנתבע לבקשה למחיקת ההתנגדות הוגשה ביום 19.9.2010, באיחור של שלושה ימים, ובהחלטה מאותו יום (19.9.2010) נקבע כי בהתאם להחלטה מיום 31.8.2010, הבקשה תתברר בקדם המשפט. ח. בקדם המשפט שהתקיים ביום 10.11.2010 טענו הצדדים את טענותיהם ובהחלטה שניתנה בתום הדיון נקבע, ששמיעת התובענה תעוכב עד שתוגש הודעת התובע על תוצאת התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, וזאת תוך עשרה ימים מהיום שיינתן בה פסק דין. לאחר הגשת הודעה כאמור, ייקבעו מועדים חדשים להליכים המקדמיים ולקדם משפט. ט. ביום 9.12.2010 הודיע התובע על מתן פסק-דין בתביעה שהוגשה אל בית המשפט המחוזי, שקבע כי עליו למסור לנתבע העתק מהסכם הקומבינציה, שצורף להודעה זו. בהחלטה מיום 12.12.2010 נקבע שהליכי הגילוי והעיון במסמכים ומתן התשובות לשאלונים יושלמו עד יום 20.1.2011, וכן נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית, כך שמטעם התובע יוגשו עד יום 2.3.2011 ומטעם הנתבע יוגשו עד יום 12.4.2011. עוד נקבע שקדם משפט יתקיים ביום 8.5.2011. ללא קשר להחלטה האמורה ומבלי שהתבקש, הגיש הנתבע ביום 23.12.2010 תגובה לבקשת התובע למתן הוראות. י. ביום 29.12.2010 הגיש התובע בקשה לעיקול הכספים המגיעים לו מההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי, ובהחלטה מאותו יום (29.12.2010), התבקש הנתבע להגיב לבקשה עד יום 2.1.2010. משלא הוגשה תגובת הנתבע במועד, שב התובע והגיש ביום 6.1.2011 בקשה להיעתר לבקשה לעיקול הכספים, מהטעם שהנתבע לא הגיב לבקשה ולא ביקש ארכה להגשת תגובתו. לאחר המתנה של מספר ימים ולאחר שנבדקו ההמצאות בתיק בית המשפט, ניתנה ביום 9.1.2011 החלטה, שלפיה משלא הוגשה תגובת הנתבע במועד, בקשת העיקול מתקבלת. י"א. מיד לאחר מתן ההחלטה האמורה, מיום 9.1.2011, שיגר הנתבע בזו אחר זו שלוש בקשות אלו: (1) בקשה ראשונה: בקשה דחופה לביטול ההחלטה שבה התקבלה בקשת העיקול, בטענה שהוגשה בקשת ארכה ביום 2.1.2011, והעתקה מצורף. בהחלטה מאותו יום נקבע שבניגוד לאמור בבקשה, לא צורף דבר וכי אין בתיק בית המשפט כל בקשה מיום 2.1.2011. למרות זאת, ולפנים משורת הדין, נקבע שביצוע ההחלטה יעוכב עד מתן החלטה בבקשת העיקול לגופה. (2) בקשה שנייה: בקשה שכותרתה "הודעה ובקשה", שבה נאמר שבקשת העיקול הומצאה למשרד בא-כוח הנתבע ביום 2.1.2011 ולפיכך דרושה ארכה להגשת התגובה עד יום 7.1.2011. בהחלטה מאותו יום התבקש התובע להמציא עד יום 16.1.2011 אישור על המצאת בקשת העיקול לנתבע, ונקבע שאם יימצא שהבקשה הוגשה לבית המשפט מבלי שהעתקה נשלח אל הנתבע, אזי תמחק הבקשה מטעם זה בלבד. (3) בקשה שלישית: הודעה על אישור שליחת פקס מיום 2.1.2011. בהחלטה מיום 11.1.2011 נקבע שלא נמצא בתיק כל מסמך נוסף על זה שהוגש ביום 9.1.2011, וכי אין צורך להציף את התיק באינספור בקשות. לעצם העניין, ניתנה לנתבע ארכה להגשת תגובה לבקשת העיקול עד יום 16.1.2011. אם בשלוש אלו לא די, ולמרות ההחלטה מיום 11.1.2011, שב הנתבע והטריח את בית המשפט בהודעה רביעית מיום 13.1.2011, שבה שב וטען, שהגיש בקשת ארכה ביום 2.1.2011. בעקבות הודעה זו, ניתנה החלטה באותו יום (13.1.2011), שבה נאמר שלא ברור מדוע הנתבע לא ריכז את כל טענותיו במסמך אחד, וכי בקשה או הודעה מיותרת נוספת, עשוייה לגרור חיוב בהוצאות. י"ב. ביום 16.1.2011 הגיש התובע תגובה להחלטה מיום 9.1.2011 שבה נדרש להמציא אישור מסירה לנתבע לבקשת העיקול. בתגובתו, בצירוף נספחים הכוללים אישור משלוח באמצעות פקס, נסתרה טענת הנתבע בעניין המועד שבו הומצאה לו הבקשה. בהחלטה מאותו יום (16.1.2011), נקבע שהחלטה בבקשת העיקול תינתן לאחר שתתקבל תגובה עניינית של הנתבע. בתגובה שהגיש הנתבע ביום 20.1.2011, המשיך הוא לעסוק בסוגיית ההמצאות, וביקש למחוק את תגובת התובע, מאחר שלא הומצאה לו. בהחלטה מפורטת ומנומקת מאותו יום (20.1.2011), המתייחסת לטענות בסוגיית ההמצאות ולהצפת בית המשפט בבקשות ובתגובות מצד הנתבע, נקבע שהכספים שלגביהם הוגשה בקשת העיקול יופקדו בקופת בית המשפט וככל שיהיה צורך בכך, תתברר בקשת העיקול לגופה בקדם המשפט. כן נקבע שבשל התנהלותו, ישלם הנתבע הוצאות לאוצר המדינה בסך של 1,000 ₪. י"ג. ביום 24.1.2011 הגיש התובע בפעם השלישית בקשה למחיקת הגנת הנתבע ולמתן פסק-דין, בנימוק שהנתבע לא ציית להחלטה בדבר גילוי ועיון במסמכים ומתן תשובה לשאלונים. בהחלטה מאותו יום, התבקש הנתבע להגיב עד יום 10.2.2011. הנתבע הגיש את תגובתו ביום 26.1.2011, ובהחלטה מאותו יום נקבע שהבקשה תתברר בקדם המשפט. ביום 27.1.2011 הגיש התובע בקשה לדחות את תגובת הנתבע, מאחר שלא נתמכה בתצהיר. החלטה מאותו יום הפניתה להחלטה מיום 26.1.2011. התובע הגיש בקשה נוספת באותו יום, 27.1.2011, שבה טען שהנתבע לא מילא אחר הוראות בית המשפט בעניין השאלונים וגילוי המסמכים, ולכן לא ניתן להשהות עניין זה עד קדם המשפט. כך גם לא ניתן להגיש תצהירי עדות ראשית קודם להשלמת ההליכים המקדמיים. לפיכך התבקש בית המשפט פעם נוספת להורות על מחיקת כתב ההגנה. גם הפעם ניתנה החלטה המפנה להחלטה מיום 26.1.2011. י"ד. ביום 1.2.2011 הגיש הנתבע "בקשה בהולה" לביטול ההחלטה מיום 26.1.2011 או לעיון חוזר בה, וכן בקשה לחייב את בא-כוח התובע בהוצאות לדוגמא והוצאות עונשיות. בהחלטה מאותו יום נקבע כי לאור ההחלטות הקודמות אין כל בהילות בבקשה, וכי היא תתברר בקדם המשפט. ט"ו. ביום 2.3.2011 הגיש התובע בקשת ארכה בת עשרים יום להגשת תצהירי העדות הראשית, מהטעם שלטענתו, הותקף על-ידי הנתבע, שגם איים עליו (לבקשה צורף פרוטוקול דיון בעניין צו למניעת הטרדה מאיימת שניתן לתובע נגד הנתבע ביום 1.3.2011 בהיעדר הנתבע). בהחלטה מאותו יום (2.3.2011) ניתנה ארכה כפי שהתבקשה. ט"ז. ביום 24.3.2011 הגיש התובע תצהירי עדות ראשית מטעמו. מאחר שעד יום 8.5.2011 - מועד קדם המשפט - לא הגיש הנתבע תצהירי עדות ראשית מטעמו, ניתנה במועד זה החלטה, המורה לנתבע להגיש את התצהירים מטעמו עד יום 12.05.2011, וביום 15.5.2011 יובא התיק לקביעת מועד לקדם משפט. עוד באותו יום, 8.5.2011, שב התובע והגיש בקשה למתן הוראות, שבה ביקש את מחיקת הגנת הנתבע. בהחלטה מאותו יום נקבע בשנית, כי לאחר שיוגשו תצהירי הנתבע ייקבע קדם משפט. גם נמתחה ביקורת על מספרן של הבקשות שמגישים הצדדים, ועל המלל הרב שבהן. באותו יום, 8.5.2011, הגיש הנתבע בקשת ארכה בת ארבעים וחמישה יום להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו. בהחלטה מיום 11.5.2011 נקבע קדם משפט ביום 13.7.2011 ונקבע שבדיון זה ייקבע המועד להגשת התצהירים מטעם הנתבע (בהחלטה נכתב בטעות 11.7.2011 והחלטה זו תוקנה בהחלטה מאוחרת). י"ז. ביום 9.6.2011 הגיש התובע בקשה "בהולה ודחופה" לעיכוב הליכי הוצאה לפועל בעניין הכספים שלגביהם נקבע שיופקדו בקופת בית המשפט. בהחלטה מאותו יום (9.6.2011) נקבע שהתובע ימציא עותק מהבקשה לנתבע עד יום 12.6.2011 ושהנתבע יגיב לבקשה עד יום 14.6.2011. ביום 14.6.2011, ומשלא הוגשה תגובת הנתבע, הגיש התובע בקשה למתן החלטה בהיעדר תגובה. בהחלטה מאותו יום (14.6.2011) נקבע שהליכי ההוצאה לפועל יעוכבו כמבוקש, עד מתן החלטה אחרת, שתינתן לאחר שתתקבל תגובת הנתבע. תגובת הנתבע הוגשה גם הפעם באיחור, ביום 15.06.2011, ובהחלטה מאותו יום (15.6.2011) בוטלה ההחלטה מיום 14.06.2011. עוד באותו יום, ובעקבות הבהרה בעל-פה של בא-כוח התובע (כפי שנאמר באותה החלטה), בוטלה ההחלטה הקודמת מאותו יום, נקבע שעיכוב הליכי ההוצאה לפועל יישאר בעינו, ונקבע מועד לדיון בבקשה. י"ח. בקדם המשפט שהתקיים ביום 13.07.2011 טענו הצדדים את טענותיהם בעניינים שנקבע שיתבררו בדיון זה, וניתנו מספר החלטות. בהחלטה העיקרית, שבה פורטו העובדות הרלוונטיות, נקבע כי בנסיבות שתוארו, היה מקום לסילוק כתב ההגנה לאור התנהלות הנתבע שלאורך זמן הפגין זלזול בוטה בהחלטות בית המשפט, והפר החלטות וצווים. למרות זאת, נקבעו מועדים חדשים להגשת תשובות לשאלונים ולגילוי מלא של המסמכים המפורטים בתצהיר גילוי המסמכים של הנתבע. כמו כן נקבע שהנתבע יגיש תצהירי עדות ראשית עד יום 31.7.2011, וימי הפגרה יבואו במניין הימים. יוער כי מאחר שנטל ההוכחה על הנתבע, נקבע שהתובע יהיה רשאי להגיש תצהיר משלים עד יום 7.9.2011. בעניין הבקשה לעיקול כספים, התבקש הנתבע לטעון לעניין העיקול לגופו, ולא לחזור שוב ושוב לנושא ההמצאות שהפך ללא רלוונטי לנוכח ההחלטות שניתנו. התובע התבקש להמציא מסמכים שאליהם התייחס, ונקבע שהחלטה תינתן לאחר הגשתם. התובע המציא את המסמכים עוד באותו יום, 13.7.2011 (בהם תביעה אישית שהגיש בא-כוח הנתבע נגד בא-כוח התובע בעניין נזק כספי שנגרם לו לטענתו, מהמצאת מסמכים באמצעות פקסימיליה). בהחלטה מיום 14.7.2011 נקבע שההחלטה מיום 29.12.2010, המורה על הפקדת הכספים בקופת בית המשפט, תעמוד בעינה. הנתבע המשיך "להתכתב" עם בית המשפט, וביום 21.7.2011 שב והגיש הודעה שבה חזר על טענותיו בעניין ההמצאות של ההחלטות הקודמות. בהחלטה מאותו יום (21.7.2011), נקבע שהטענות כבר נטענו בדיון האחרון. י"ט. ביום 28.7.2011 הגיש הנתבע בקשת ארכה נוספת להגשת התצהירים מטעמו, כך שיוגשו עד יום 20.9.2011. זאת בין השאר בשל פגרת הקיץ, חופשה מתוכננת וכיוצא בזה. בהחלטה מאותו יום (28.7.2011) נאמר שלא ברור מדוע לא הספיקו לנתבע שמונה חודשים להגשת תצהיריו. לפנים משורת הדין ניתנה לו ארכה נוספת, ונקבע שתצהיריו יוגשו עד יום 7.9.2011. עוד נקבע שהתובע רשאי להגיש תצהיר משלים עד יום 6.10.2011. בהחלטה זו גם נאמר, שאם לא יוגשו תצהירי הנתבע במועד, כי אז תינתן החלטה לפי תקנה 168(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה הנתבע לא יורשה להגיש תצהירים מטעמו או להוכיח עובדות, וזאת ללא צורך במתן החלטה נוספת (בהחלטה מיום 28.7.2011 נפלה טעות סופר, בכך שהתייחסה לתצהירי התובע במקום הנתבע, וטעות זו תוקנה בהחלטה מיום 31.7.2011, בעקבות בקשה של התובע מאותו יום, לתיקון טעות סופר). כ'. ביום 17.8.2011 הגיש התובע בקשה למתן צו לפי סעיף 6 בפקודת בזיון בית משפט, מהטעם שהנתבע לא ציית לצו בעניין הפקדת הכספים. ביום 18.8.2011, עוד בטרם ניתנה החלטה, הגיש הנתבע תגובה לבקשה ועוד באותו יום, 18.8.2011, הגיש התובע תשובה לתגובת הנתבע. בהחלטה מיום 22.8.2011 נקבע כי מאחר שמדובר בעיכוב הליכי הוצאה לפועל, די במסירת ההחלטה אל לשכת ההוצאה לפועל ואין צורך בצו לפי פקודת ביזיון בית המשפט. עוד נקבע, שאם הצדדים ימשיכו להתיש את בית המשפט, ייפסקו הוצאות לטובת אוצר המדינה. עוד באותו יום, 22.08.2011, שב התובע והגיש בקשה המבהירה את הצורך, לטענתו, בבקשה. בהחלטה נוספת מאותו יום נקבע שכל בקשה שתוגש, תתברר בדיון במועד שייקבע. כ"א ביום 7.9.2011 הגיש התובע בקשה למתן פסק-דין הדוחה את התנגדות הנתבע לביצוע השטר, מהטעם שהנתבע לא הגיש תצהירי עדות ראשית עד אותו מועד, כפי שנקבע. ביום 8.9.2011 ניתן פסק הדין נושא ההחלטה הנדונה, שבו נקבע כי בהתאם להחלטה מיום 31.07.2011 ולתקנה 168(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, ומשלא הגיש הנתבע תצהירי עדות ראשית במועד, הוא אינו רשאי להגיש תצהירים מטעמו או להוכיח עובדות מטעמו, ובנסיבות אלו התביעה מתקבלת וההתנגדות לביצוע השטרות נדחית. בהחלטה זו נקבע כי הנתבע רשאי להגיב לבקשה לפסיקת הוצאות עד יום 21.9.2011. כ"ב. ביום 11.9.2011 הגיש התובע בקשה להורות שבהתאם לפסק הדין שניתן, יבוטל העיקול שהוטל על הכספים שבהם חויב ואלו יקוזזו עם החוב שמגיע לתובע מהנתבע. כמו כן התבקש בית המשפט להורות על חידוש הליכי ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע שטר. בהחלטה מאותו יום (11.9.2011), התבקש הנתבע להגיב עד יום 21.9.2011, ונקבע שאם לא תוגש תגובה במועד, הבקשה תתקבל ללא צורך במתן החלטה נוספת. כ"ג ביום 12.09.2011 הגיש הנתבע בקשה דחופה לביטול פסק הדין ובקשת ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית. לבקשה צורף תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, זאת ללא רשות בית המשפט וחרף ההחלטה מיום 8.9.2011. הנימוק לבקשות היה שעו"ד שיך יוסף המטפל בתביעה "אושפז באופן פתאומי ועבר ניתוח ביום 6.9.2011 והוא שוהה בבית חולים ובחופשת מחלה עד להיום ואף צפוי להמשיך ולהיעדר מהמשרד לעוד פרק זמן שאינו ידוע". נעיר כבר עכשיו, שלבקשה זו לא צורף כל מסמך המאשר את הדברים. כשצורף מאוחר יותר, התברר שעו"ד שיך יוסף לא היה מאושפז, אף לא יום אחד, וכי לא דובר בניתוח פתאומי ודחוף ובכל מקרה, לא היה כל מסמך שיכול היה ללמד על כך. להפך. בהחלטה מאותו יום (12.9.2011) התבקש התובע להגיב לבקשה עד יום 10.10.2011. ביום 15.9.2011 הגיש הנתבע בקשה משלימה לביטול פסק דין. ביום 18.9.2011 ניתנה החלטה שלפיה לא מוכרת פרוצדורה של הגשת "בקשה בתשלומים", דרך שבה נוהג הנתבע ולא בפעם הראשונה, כמו כן, בשל אורך הבקשה, התבקש הנתבע לצמצם אותה. ביום 18.9.2011 הגיש התובע תגובה לבקשה לביטול פסק דין, וביום 19.9.2011 הגיש הנתבע את הנוסח המקוצר של הבקשה המשלימה. ביום 21.9.2011 הגיש הנתבע עוד בקשה, שבה ביקש ארכה להגשת התגובה בעניין חיובו בהוצאות (יוער, כי לא ניתנה החלטה בבקשה זו, ולמרות שלא ניתנה ארכה, עד היום לא הגיש הנתבע את התגובה). ביום 26.9.2011 הגיש התובע תגובה נוספת לבקשה הנוספת של הנתבע. לאחר כל הבקשות והתגובות הנזכרות, ניתנה ביום 2.10.2011 החלטה, שבה התבקשו הצדדים לחדול מהצפת בית המשפט בתגובות המוגשות ללא שהתבקשו להגישן. 11. עד כאן פירוט נרחב (ואף נרחב מדיי) של השתלשלות הדברים בתיק. לא בכדי טרחנו והבאנו פירוט מתיש זה. לקרוא ולא להאמין. רק פירוט זה מבטא במקצת את התנהלות הצדדים בכלל והנתבע בפרט, ואת הארכות הרבות שניתנו לנתבע, את הניצול הציני של ה"הגשה מרחוק" שנוצל על-ידי הצדדים ללא גבולות, ואת העובדה שבית המשפט לא מיהר למחוק את הגנת הנתבע, הגם שפעם אחר פעם לא קיים הנתבע צווים שהורו לו להשיב לשאלונים ושלא הגיש תצהירי עדות ראשית במועד, חרף ארכות חוזרות ונשנות שניתנו לו. להחלטה המונעת מהנתבע להגיש תצהירים מטעמו ולמחיקת הגנתו קדמו כמתואר, אינספור ארכות ומחילה על כך שהנתבע בחר שלא לקיים החלטות ולהפר צווים של בית המשפט. עתה נפנה אל טענות הצדדים, ולאחריהם נדון בשתי הבקשות המונחות לפנינו: בקשת הארכה להגשת תצהירי הנתבע - שכאמור, כבר הוכנסו באיחור אל תיק בית המשפט, מבלי שניתנה רשות להגישם וחרף החלטה המונעת את הגשתם - והבקשה לביטול פסק הדין. ג. טענות הצדדים טענות הנתבע 12. הנתבע טען, שתצהירי העדות הראשית מטעמו היו מוכנים להגשה כבר ביום 5.9.2011, והם הועברו אל המזכירה של בא-כוחו לשם הגשתם לבית המשפט. במועד זה, באופן פתאומי, אושפז עו"ד שיך יוסף, בא-כוח הנתבע שערך את התצהירים, ונאלץ לעבור ניתוח ביום 6.9.2011. הוא שהה בחופשת מחלה עד יום הגשת הבקשה לביטול פסק הדין וצפוי להמשיך ולהיעדר לפרק זמן לא ידוע. המסמך שצורף לתמיכה בבקשה, נערך בכתב יד על גבי מזכר שעליו מודפס "רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם", ונושא את התאריך 6.9.2011 ועליו חתום ד"ר זכי עאסי. במקום המיועד ל"הנדון" נכתב השם יזיד שיך יוסף ומס' ת"ז, ומתחתיו נכתב: "בדקתי את הנ"ל בתאריך 6.9.11 נמצאה מורסה פילונידלית שעברה ניקוז והטרייה. מהלך הפעולה ללא סיבוכים. ממליץ- שטיפות עם מים וסבון שלוש פעמים ביום. מנוחה בביתו למשך 10 ימים". לא ניתוח פתאומי ולא אשפוז. גם אין צריך לומר שאין זו תעודה רפואית ערוכה כדין. 13. הנתבע טוען עוד, שמזכירת המשרד - שלא נאמר במי מדובר ולא הוגש תצהיר מטעמה - לא לא ידעה שמדובר במועד הגשה קרוב, ובשל הפתאומיות שבהיעדרות המתוארת, לא הוגשו התצהירים במועד שנקבע (7.9.2011). עוד טען, שעל הבקשה למתן פסק-דין שהגיש התובע נודע לו רק עם קבלת פסק הדין החתום, ואילו הבקשה נמסרה לו על-ידי התובע רק שבעה ימים לאחר הגשתה, ביום 14.9.2011, בניגוד למתחייב על-פי הדין והתקנות. 14. הנתבע טוען שסיכויי הגנתו טובים, לנוכח טענתו לכישלון תמורה מוחלט ולאור טענות חריפות נגד התובע. כך גם טען, כי מאחר שהבקשה לביצוע שטר נסמכת על הסכם בטל, מוטל נטל ההוכחה על התובע, המבקש לפרוע את השטרות שניתנו במסגרת הסכם זה, וכי על התובע להוכיח שלמרות ביטול ההסכם, עודו זכאי לקבלת התמורה. לפיכך לטענתו, לאור היפוך נטל ההוכחה, אין לחסום את דרכו של הנתבע להוכיח טענותיו גם אם לא יורשה להביא ראיות או תצהירים מטעמו. הנתבע מוסיף וטוען, שלאור האיחור הקל שבהגשת התצהירים ולנוכח העובדה שטרם נקבע מועד לדיון, לא ייגרם לתובע כל נזק מביטולו של פסק הדין. בהקשר זה, מלין הנתבע על כך שבא כוחו של התובע התנה את הסכמתו לביטול פסק דין בתשלום הוצאות בסך של 20,000 ₪. הנתבע גם טען, כי יש להורות על ביטולו של פסק הדין גם בשל זכות הגישה לערכאות העומדת לו, שהוכרה כזכות חוקתית, ולאור נטיית הפסיקה להקל על צד שמבקש את ביטולו של פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. לפיכך לטענתו, וכדי שלא ייגרם עיוות דין לנתבע, יש להורות על ביטול פסק הדין ועל ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו. 15. טענה נוספת של הנתבע היא, שאין אפשרות חוקית ליתן פסק-דין או למחוק כתבי טענות מכוח תקנה 168(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי. לטענתו, במקום שבו סבר המחוקק שיש למחוק כתבי טענות, קבע כך במפורש (למשל, בתקנה 122). כך במיוחד לאור העובדה שבתיק כבר מצוי תצהיר של הנתבע שצורף לבקשה להתנגדות לביצוע השטר, והוא רשאי להסתמך עליו. טענות התובע 16. בעניין הנסיבות הרפואיות שבעטיין, לטענת הנתבע, לא הוגשו התצהירים מטעמו במועד, טען התובע, כי העניין הרפואי המצויין במזכר שצירף בא-כוח הנתבע, כלל אינו מצריך אשפוז. לכן לטענתו, לא במקרה הנתבע לא צירף לבקשה שהגיש, אישור על אישפוז. לטענתו, מדובר בטיפול קצר, שנמשך דקות בלבד, ולא מעבר לכך. עוד טען, שבמשרד שבו מועסק בא-כוחו של הנתבע ישנם מספר עורכי דין, ולא הייתה כל הצדקה לאי הגשת התצהירים במועד. 17. לגופה של הבקשה טען התובע, כי יש לדחותה מהטעם שטענות הנתבע בתצהירו אינן מקימות לו סיכויי הגנה טובים. הנתבע אף אינו מנמק בתצהירו כנדרש, מדוע אינו חייב לשאת בתשלום התמורה שנקבעה בהסכם שעליו הוא חתום, תמורה שניתנה בעד שכירת הקרקע עובר ליום חתימת ההסכם. לטענת התובע, מאחר שבידו המחאות חתומות על-ידי הנתבע, הנטל להוכיח שהנתבע לא חייב בפירעון שטרות אלו, מוטל על הנתבע, וזאת מאחר שהשטר יוצר חזקה לטובת האוחז בו. 18. בא-כוח התובע כפר בטענה שלכאורה, התנה את הסכמתו לביטול פסק דין בתשלום הוצאות בסך של 20,000 ₪. לטענתו, בהליך שהתקיים בין הצדדים בבית המשפט המחוזי עמד הנתבע בדווקנות על מחיקת כתבי הטענות של התובע, לאור איחור של יום אחד בלבד, ולפיכך חויב התובע בתשלום הוצאות בסך 20,000 ₪. לכן, יש לנהוג במידה שווה ולמחוק את הגנתו של הנתבע ולחלופין, לחייבו לשלם לתובע הוצאות בסך של 20,000 ₪. ד. דיון והכרעה הנימוק שעניינו "אשפוז" בא-כוחו של הנתבע 19. בטרם נידרש לבקשות הטעונות הכרעה - בקשת הנתבע לארכה להגשת התצהירים מטעמו ובקשתו לביטול פסק הדין - ראינו להעיר, שכמתואר בהרחבה (ושמא, בהרחבה יתירה), מדובר בתובענה שמאז שהוגשה, לפני למעלה משנתיים, עודה מצויה בשלב שבו טרם הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע. פרק זמן לא סביר זה נובע מבקשות חוזרות ונשנות, בקשות ותגובות משלימות ומהטחת האשמות הדדיות שהטיחו באי-כוח הצדדים זה ברעהו, בעניין אופן התנהלותם. אין לקבל מצב שבו באי-כוח הצדדים ביצעו יחד כתשעים(!!) פעולות מקדמיות, תוך התשת בית המשפט ויצירת בוקה ומבולקה בתיק, עד שלא ניתן עוד לדעת איזו בקשה מוגשת ביחס למה, וּלְמה, אם בכלל, מתייחסת תגובה או תשובה זו או אחרת. דומה כי אין צריך לומר עד כמה פוגעת הנתהלות שכזו - שרובה ככולה הייתה שלא לצורך - ביעילות בית המשפט ועד כמה היא מעמיסה שלא לצורך על מערכת בתי המשפט, העמוסה גם כך מעל ומעבר. זכות חוקתית של גישה לערכאות אינה כוללת זכות להציף את בית המשפט בבקשות ובתגובות, ואף אינה כוללת זכות להלאות את בית המשפט שלא לצורך. 20. מכל מקום, כפי שעולה מפירוט השתלשלות הדברים, בית המשפט נהג בנתבע באורך רוח מעל ומעבר לנדרש. חרף מחדליו, לא נמחקו כתבי טענותיו, גם כשניתן היה להורות על כך. בית המשפט מחל על הגשת תגובות מטעם הנתבע באיחור, ובקשות ארכה חוזרות להגשת התצהירים מטעמו, נענו. למרות כל זאת, לא הגיש הנתבע במועד את תצהירי העדות הראשית מטעמו. נשוב ונזכיר, שכפי שפורט בהרחבה, הנתבע איחר מספר פעמים בהגשת תגובות; הנתבע נמנע מהגשת תשובות לשאלון במועדים שנקבעו בהחלטה שניתנה עוד ביום 12.12.2010 (לאחר ארכות רבות ולאחר שהוגשה בקשה למחיקת הגנתו, לא ציית לצו הדדי לגילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלונים, ולפנים משורת הדין ניתנה לו ארכה נוספת); הנתבע גם לא הגיש את תצהיריו עד יום 12.4.2011, למרות ההחלטה שניתנה עוד ביום 12.12.2010 וגם לא הגישם קודם לקדם המשפט שנקבע חודשים מראש, ליום 8.5.2011. מטעם זה, נאלץ בית המשפט לבטל את הדיון שנקבע למועד זה, ולקבוע מועד אחר תחתיו; לאחר שהוגשה בקשה נוספת למחיקת הגנת הנתבע, שוב ניתנה לו ארכה בת ארבעים וחמישה להגשת תצהיריו (בקשה מיום 8.5.2011 והחלטה מיום 11.5.2011); בהחלטה שניתנה בקדם המשפט שהתקיים ביום 13.7.2011 נקבע כי שהגם שהיה מקום למחיקת הגנת הנתבע, לאור התנהלותו, שהיה בה זלזול בוטה ומתמשך לאורך זמן בהחלטות בית המשפט תוך הפרת צווים, שוב ניתנה לו ארכה נוספת עד יום 31.7.2011; ארכה זו לא הספיקה לנתבע, שביקש עוד ארכה. בהחלטה מיום 28.7.2011 נאמר שלא ברור מדוע דרושה עוד ארכה, לאחר שמונה חודשים שבמהלכם לא הוגשו תצהירי הנתבע, ולמרות זאת, ניתנה לנתבע ארכה עד יום 7.9.2011. עוד יוער, שבאופן אמיתי, לא הייתה כל סיבה לכל אותם עיכובים ודחיות בהגשת תצהירי הנתבע. בתחילה טען הנתבע, כי העדרם של מסמכים מעכב אותו ומונע ממנו להתגונן מפני התביעה הנדונה. אולם מסמכים אלו ניתנו לנתבע סמוך לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שניתן כאמור, עוד ביום 15.11.2010, שבו נקבע שעל התובע למסור לנתבע את אותם מסמכים. 21. עתה, חמישה ימים לאחר מועד סיומה של ארכה חריגה זו ולאחר שכבר ניתן פסק דין, מבקש הנתבע שתינתן לו ארכה נוספת, מאחר שלא יכול היה להגיש את תצהיריו במועד, בשל אשפוזו הפתאומי של בא-כוחו. מטעם זה, גם מבקש את ביטול פסק הדין. 22. ככלל, נימוק רפואי של בעל-דין או של בא-כוחו מחייב התחשבות ומהווה נימוק מוצדק לאיחור בהגשת כתבי בי-דין לבית המשפט או לשינוי מועד דיון. בענייננו, קשה להשתחרר מהרושם שנעשה שימוש ציני בעניין רפואי של בא-כוחו של הנתבע. מבלי לעסוק בעניין הרפואי של בא-כוח הנתבע, במהותו או בטיפול שהיה הדרוש לו (כפי שניסה בא-כוח התובע לעשות), לא ניתן להתעלם מכך שלא צורפה תעודה רפואית ערוכה כדין, אלא מזכר לקוני; בניגוד מוחלט לנטען על-ידי בא-כוחו של הנתבע, לא צורף אישור על אשפוזו של בא-כוחו של הנתבע. להפך, מהמזכר שצורף עולה שלא היה אשפוז ושלא נדרש אשפוז; אין במסמך שצורף דבר וחצי דבר המלמד שדובר בעניין רפואי "דחוף" או "פתאומי", להבדיל מטיפול אמבולטורי מתוכנן, שבעטיו לא הייתה כל מניעה להגיש את התצהירים במועד או לבקש מבעוד מועד ארכה נוספת. הרושם הבלתי נמנע הוא, שנעשה על-ידי הנתבע שימוש ציני בעניין רפואי של בא-כוחו, ושעליו נבנו תלי תלים של תרחישים דרמטיים שלא היו ולא נבראו. לא פתאומי, לא דחוף, ולא אשפוז. מכאן, שאין באותו עניין רפואי, שאך צירוף מקרים הביא לכך שהטיפול בו היה סמוך למועד שבו היה על הנתבע להגיש את תצהיריו, כדי להוות נימוק משכנע לארכה או לביטול פסק הדין. כך במיוחד לאחר שהובהר לבא-כוחו של הנתבע במפורש, כי אם לא יוגש התצהיר במועד, תינתן החלטה לפי תקנה 168(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי (החלטה מיום 28.7.2011). על רקע זאת, נבחן את שתי הבקשות. בקשת הארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע 23. משלא הוגשו תצהירי הנתבע במועד, נקבע בהחלטה מיום 8.9.2011, כי בהתאם להוראת תקנה 168(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, לא יוכל הוא להגיש תצהירים מטעמו או להוכיח עובדות. תקנה 168(א) מסמיכה את בית המשפט להורות שעדות ראשית תובא בתצהיר. תקנה 168(ב) מוסיפה וקובעת כך: "לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות". בעניין תקנה זו קבע בית המשפט בע"א 10687/07 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ- רמאללה נ' מוחמד חג'וג' (05.08.2010), שניתן על-ידי כבוד השופטת א' חיות דברים אלו (בפסקה 17): "הנה כי כן, בעל-דין אשר אינו מקיים את החלטתו של בית המשפט בדבר תצהירי העדים מטעמו, לא יוכל להביא את הראיות ולהעיד את העדים בשלב ההוכחות אלא בהתקיים נסיבות כמפורט בסיפא לתקנה 168(ב) לתקנות סדרי הדין (ראו ע"א 6092/00 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' אוטמזגין, פ"ד נו(6) 786, 790 (2002)). בבוא בית המשפט לבחון האם אי-הגשת התצהירים במועד נבעה מ'סיבות מוצדקות', שומה עליו לשקול את מידת אחריותו של המבקש לאי-הגשת תצהירים כאמור ואת מידת הפגיעה הצפויה לבעלי הדין שכנגד כתוצאה מקבלת הבקשה להגשת התצהירים באיחור, בשים לב לאינטרס הלגיטימי שיש להם בסיום ההליך ובהסתמכותם על אופן ניהול ההליך עד אותו שלב. בהקשר זה יש חשיבות לא מבוטלת למשך הזמן שחלף בין המועד שבו נדרשה הגשת התצהירים למועד שבו מתבקשת הגשתם למעשה, וככל שניהולו של המשפט מתקדם והולך תפחת נכונותו של בית המשפט להיעתר לבקשה, אלא אם כן יש בידי בעל הדין מבקש הארכה להראות כי התקיימו נסיבות המצדיקות את האיחור בפנייתו". 24. ככלל, בהתאם להלכה הפסוקה, יש להקל ולא לחסום את דרכם הדיונית של מי מן הצדדים אך ורק בשל פעולה רשלנית מצידם. גם אי צירופם של אישורים מתאימים המצדיקים הפרה של החלטה שיפוטית, אינו סוגר את הפתח ליתן לצד את יומו בבית המשפט, לפנים משורת הדין. יחד עם זאת, בנסיבות חריגות כמו אלו שעליהן עמדנו, נראה שאין כל הצדקה לפעול, פעם אחר פעם, לפנים משורת הדין כלפי הנתבע. יהיה בכך חוסר צדק כלפי התובע שנפגע בתיק זה פעמים רבות מהפרות חוזרות של החלטות על-ידי הנתבע. גם לא יהיה זה נכון מבחינת המערכת השיפוטית כולה, שהתנהלותו של הנתבע לאורך כל ההליכים בתיק גזלה משאבים רבים ללא הצדקה. כפי שנקבע פעמים אינספור על-ידי בתי המשפט, הקפדה על כללי הפרוצדורה ועל מועדים להגשת כתבי בי-דין, הכרחית לניהולו של משפט תקין. ראו בעניין זה למשל, את דבריו של כבוד השופט י' דנציגר בע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (6.4.2008): "הכללים הפרוצדוראליים, ובהם כללים בדבר מועדי הגשת כתבי בי דין, חיוניים לקיומו של הליך תקין ולביאור האמת והצדק: 'באין כללים - אין משפט ובאין משפט - אין צדק' (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 22 (1999)). בית משפט זה כבר עמד על החשיבות שבעמידה בלוחות זמנים להגשת כתבי בי דין. לעניין זה ראו רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה - ירושלים, פ"ד נה(4) 198, 201: 'אין ספק כי במישור הדיוני יש ליתן חשיבות רבה למועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין לצורך עשיית פעולות במסגרת ההליך השיפוטי, וחריגה ממועדים טעונה הגשת בקשה להארכת מועד תוך הצגת הטעמים לכך וקיום טעמים מיוחדים למתן ארכה. הקפדה נאותה של (כך במקור - י.ד.) לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, שאחרת לא ניתן לנהל מערכת שיפוט סדירה ותקינה, וסופן של חריגות כגון אלה שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי-דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב'." (ההדגשות אינן במקור). 25. למרות עקרונות אלו, טען הנתבע שבמקרה הנדון אין הצדקה להחמיר עימו בשל איחור של יום אחד בלבד. גם טענה זו אין לקבל. איחור זה של יום אחד בא לאחר שהנתבע הגדיש את הסאה. אין מדובר באיחור של יום אחד בלבד העומד לעצמו, אלא באיחורים מתמשכים ובאיחור של יום לאחר ארכות חוזרות ונשנות שניתנו לנתבע. לא זו אף זו, "איחור של יום אחד איחור הוא, הטעון תירוץ וצידוק" (החלטת כבוד הרשמת (השופטת היום) א' אפעל-גבאי בבש"א 3086/95, כפי שהובא על-ידה בבש"א 795/96 חברה לבנין מריו לזניק בע"מ נ' י' יצחקי ואח', פ"ד מט(5) 291 (1996), בעמ' 293). הגם שאין להפריז בענייני פרוצדורה ומועדים, ובעניין זה ידועים דברי כבוד השופט ברנזון כי "הפרוצידורה אינה מיטת סדום", וכי יש לאפשר לבעל דין לתקן תקלות (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3) 447 בעמ' 479). אך מנגד כאמור, הקפדה נאותה על לוחות זמנים היא כורח המציאות. "הפרוצדורה, לרבות מסגרת המועדים, איננה שיגיון של בית המשפט. מסגרת הדיון מוכתבת על-ידי תקנות סדרי הדין, והיא באה '... לשם שמירת יעילות הליכי הדיון לפני בית המשפט והן לשם הגנה על זכויות דיוניות ומהותיות של בעלי הדין האחרים' (ע"א 73/88 עזבון המנוחה לוטי גרינברג-רוזן ז"ל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פד מו(5) 121)" (כבוד הרשמת (השופטת היום) א' אפעל-גבאי בבש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי דלק בישראל, פ"ד מח(4) 872 (1994), בעמ' 877). הדברים המובאים בעניין איחור של יום אחד (עניין מריו לזניק וכך גם עניין ארגון סוכנים ובעלי דלק), נאמרו ביחס למועד הגשת הודעת ערעור, השונה מהליך בערכאה הדיונית. שכן "הנגישות לערכאה הדיונית היא זכות יסוד מוגנת. אין הדבר כן בכל הנוגע לערכאת הערעור: בהיעדר הוראה מפורשת, אין זכות ערעור. למערער כבר היה יומו בבית המשפט, ועובדה זו שוקלת לעניין הנכונות לגמישות פרוצדורלית ..." (ארגון סוכנים ובעלי דלק, בעמ' 878). אולם עדיין כפי שנקבע במקרים רבים, שמקצתם הובא מעלה, יש להקפיד על כללי הפרוצדורה ובהם על מועדים להגשת כתבי בי-דין מאחר שהיעדר הקפדה על אלו עשוי לפגוע בזכויות דיוניות ובזכויות מהותיות ולהסב נזק לציבור הרחב (ראו למשל, פנינת טל השקעות, הנזכר לעיל). 26. היענות לבקשת הנתבע להגיש את תצהיריו באיחור, אינה מוצדקת בנסיבות העניין. לפיכך, משלא עמד הנתבע במועד שנקבע להגשת תצהיריו, חרף ארכות חוזרות שניתנו לו להגשתם, אין מקום למתן ארכה נוספת לנתבע להגשת התצהירים מטעמו; תצהירים שאותם הכניס הנתבע לתיק בית המשפט ללא רשות. ממילא שגם אין מקום לביטולה של ההחלטה הקובעת שהנתבע לא יוכל להגיש תצהירים מטעמו. הבקשה לביטול פסק הדין 27. משהגענו למסקנה שאין לאפשר לנתבע להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו, יש לבחון אם די בכך כדי לקבוע שממילא יינתן פסק דין לטובת התובע, ומשום כך מתייתר המשך ניהולו של ההליך. 28. בעת בחינת ההשלכות הנובעות מהיעדרם של תצהירים, יש להבחין בין התובע לבין הנתבע, וכן יש לבחון את מהות התביעה. אם תובע נמנע מהגשת תצהירים מטעמו, בדרך כלל ניתן יהיה לקבוע שהתביעה תידחה, מהטעם שלא יוכל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, בשל היותו "המוציא מחבירו". כך הגם שייתכנו מקרים שבהם, אף ללא הגשת תצהירים מטעמו, יוכל תובע לזכות בתביעתו, אם ישנן ראיות אחרות שעליהן יוכל להסתמך (כך למשל, נפסק במקום שבו מונה מומחה מטעם בית המשפט, ונקבע שניתן לקבוע את זכאות התובע לפיצוי בגין ליקויי בנייה ואת גובהו של הפיצוי, על-פי מסקנות המומחה. ראו את פסק-דינו של כבוד השופט א' גרוניס בע"א 6092/00 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' אוטמזגין, פ"ד נ"ו(6), 768 (2002) בעמ' 791 (בפסקה 5)). שונה הדבר אם הנתבע הוא זה שנמנע מהגשת תצהיר מטעמו, שאז לכאורה, יוכל להיבנות מכך שהתובע לא הוכיח את תביעתו, או שיוכל להיבנות מראיות התובע ומחקירת המצהירים מטעם התובע. כך ככלל, אך אין כך פני הדברים בתביעה לביצוע שטר, דוגמת התביעה הנדונה. 29. נכונה הטענה, שלפיה לא נקבעה בתקנות סדר הדין האזרחי הוראה שלפיה אי הגשת תצהירים מהווה מחדל שמוביל למחיקת כתבי הטענות. הוראה שלפיה מחדל של בעל דין יביא למחיקת כתב הטענות מטעמו נקבעה ביחס לבעל דין שלא מקיים צו המחייב להשיב לשאלון, צו גילוי מסמכים, צו לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים. במקרה של מחדל שכזה, יוביל הדבר למחיקת כתבי הטענות, ובעניין נתבע למחיקת כתב ההגנה, וממילא לקבלת התביעה נגדו (תקנה 122 בתקנות סדר הדין האזרחי). הוראה שכזו, אכן לא נקבעה ביחס לאי הגשת תצהירי עדות ראשית. כך גם לא נקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, כי יש לראות במי שלא הגיש תצהיר כמי שלא התייצב לדיון. זאת בשונה למשל, מאי הגשת סיכומי טענות או אי הגשת עיקרי טיעון בערעור, שלגביהם נקבע כי דינו של מי שלא הגישם, כדינו של מי שלא התייצב לדיון (תקנה 160(ד) לעניין סיכומי טענות בערכאה ראשונה ותקנה 448(ג) לעניין סיכומי טענות בערעור, וכן תקנה 446(ד) לעניין עיקרי טיעון בערעור). אולם גם במקרה של אי התייצבות לדיון, אין משמעות הדבר שהתביעה שהוגשה תתקבל נגד הנתבע באופן מיידי, אלא נקבע ש"רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר" (תקנה 157(2) בתקנות סדר הדין האזרחי). לפיכך, אם במקום שבו הנתבע לא התייצב לדיון, עדיין מוטלת על התובע החובה להוכיח את תביעתו, אזי נראה שעל אחת כמה וכמה שכך גם במקום שבו לא הוגשו תצהירי הנתבע, שביחס למחדל זה לא נקבע בתקנות, כי יש לראות בנתבע כמי שלא התייצב לדיון. מכאן שאין באי הגשת תצהירי הנתבע כדי להביא לקבלת התביעה באופן מיידי, שכן לא מן הנמנע שלמרות זאת, התביעה נגדו תידחה. כך למשל, אם התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, או שלא מן הנמנע שהנתבע יוכל להוכיח את טענותיו באמצעות חקירת עדי התובע. לפיכך, במצב דברים רגיל, אפילו נמנע הנתבע מהגשת תצהירי עדות ראשית, יש ליתן לו את יומו בבית המשפט כדי שיוכל לנסות ולשכנע שיש לדחות את התביעה שהוגשה נגדו. 30. חריג למצב דברים זה, שבו יש לאפשר לנתבע לשכנע בדבר צדקת טענותיו, אפילו לא הגיש ראיות מטעמו, הוא בנסיבות המקרה הנדון, שבו תחילתה של התובענה בבקשה לביצוע שטר שהגיש התובע אל לשכת ההוצאה לפועל. שטר הוא פסק-דין על תנאי. תנאי זה הוא שהחייב נמנע מלהתנגד לביצועו של השטר, או שהתנגד והתנגדותו נדחתה. כך נפסק עוד בבר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין פ"ד כ"ו(2) 145, 148, שנזכר בפסקי-דין רבים מאוחרים יותר: "שטר כמוהו כפסק דין על תנאי, והתנאי הוא שהחייב נמנע מהתנגד לביצועו, או שהתנגד אך התנגדותו נדחתה". מכאן אפוא, שעצם המצאת השטר היא היא הרמת נטל ההוכחה המוטלת על התובע. על החייב, הנתבע, המתנגד לביצוע השטר, מוטלת החובה האקטיבית להתנגד ולהוכיח את התנגדותו. הימנעות מחובה זו, מבטלת את היות השטר "פסק-דין על תנאי" והופכת אותו לפסק-דין לכל דבר ועניין לטובת מחזיק השטר. 31. בפקודת השטרות [נוסח חדש] נקבעו מספר חזקות הנוגעות לקיומו של שטר. סעיף 20(ג) בפקודה קובע, שמסירת השטר מקימה חזקה שניתן במסירה כשרה וללא תנאי, בקובעו כי "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". סעיף 29(א) בפקודת השטרות קובע חזקה, שלפיה שטר ניתן בעד תמורה מסוימת, בקובעו כי "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך". חזקות אלו אמנם ניתנות לסתירה, אך זאת רק אם מוכחות עובדות השוללות את קיומן. אם אלו לא הוכחו, עומדות החזקות בעינן. 32. עיקר הגנת הנתבע נסמכת על טענת "כשלון תמורה", שבשלה לטענתו, אינו חייב לפרוע את השטרות שנמשכו על ידו, וכן על הטענה שפירעונו של השטר היה מותנה בקבלת אישורים מבית הדין השרעי. טענות אלו יכולות היו להוות הגנה טובה לנתבע מפני ביצוע השטר, אילו היה עולה בידיו להוכיחן כנדרש. אולם כל עוד לא הוכח כישלון התמורה, לא הוכח שהשטר ניתן על תנאי, או לא הוכחה כל טענת הגנה אחרת, הרי שהדבר מהווה הודאה של הנתבע, מושך השטר, שמלכתחילה השטר ניתן במסירה כשרה וללא תנאי, כנגד תמורה שניתנה בפועל. ראו בעניין זה את האמור בספרו של שלום לרנר, דיני שטרות (מהדורה שנייה, התשס"ז-2007, בעמ' 292-291): "נתבע הטוען לכשלון תמורה מודה, כי לכתחילה נעשה או נמשך השטר על ידו כנגד התחייבות נגדית של הנפרע, ואולם הלה, לטענתו, לא קיים את חלקו בהסכם. על פי דיני החוזים, אם הפר התובע את החוזה, פטור הנתבע מלקיים את התחייבותו או שהוא רשאי לדחות את מועד ביצועה. הנתבע כנפגע זכאי לבטל את החוזה, והביטול פוטר אותו מהחובה לקיים את התחייבותו ... לזכות הנפרע עומדת חזקת התמורה שבסעיף 29(א) לפקודה. על פי הפרשנות המקובלת, חזקה זו מניחה הנחה כפולה: כי הוסכם מלכתחילה על מתן תמורה כנגד השטר, וכי תמורה זו ניתנה בפועל, ומקבל השטר קיים את חלקו בהסכם. משום כך, רובץ הנטל על המושך להוכיח כי התמורה נכשלה. כפי שהזכרנו לעיל, התובע בעילה שטרית אינו חייב לפרט את העובדות שבמסגרתן נמשך או נעשה השטר, ואם עשה כך, יהיה על הנתבע להוכיח שתיים: שהשטר נמשך במסגרת עסקה פלונית, ושבאותה עסקה הפר האוחז את ההסכם, והתמורה נכשלה. אם הרים המושך את נטל ההוכחה האמור, תעמוד לו ההגנה ותביעתו של האוחז תידחה" (ההדגשה אינה במקור). 33. המסקנה המתבקשת היא אפוא, שבנסיבות המקרה הנדון, היעדרם של תצהירים מטעם הנתבע, מוביל בהכרח לכך שדינה של התביעה להתקבל. אין מדובר בתובענה רגילה, שבה נדרש תובע להוכיח את תביעתו. מדובר בשטר שנמשך על-ידי הנתבע, שהתובע הגיש אל ההוצאה לפועל לביצועו. שטר זה, כמוהו כפסק-דין על תנאי, ותנאי זה הוא שהחייב נמנע מלהתנגד לביצועו, או שהתנגד והתנגדותו נדחתה. בענייננו, ההתנגדות התקבלה, ומשמעות הדבר שהנתבע הורשה להוכיח את טענות ההגנה שטען. בכך עבר נטל ההוכחה אל שכמי הנתבע, להוכיח את אותן עובדות שלקיומן טען, הסותרות את החזקות המעוגנות בפקודה. אולם משנקבע שהנתבע אינו רשאי להביא ראיות, ממילא שאין בידו להפריך את אותן חזקות ואינו יכול עוד להראות שאמנם כטענתו, היה כישלון תמורה או שהשטר ניתן על תנאי שלטענתו, לא קויים. משאין בידי הנתבע להוכיח זאת, נופלת התנגדותו לביצוע השטר, והשטר, שכמוהו כפסק-דין, חוזר להיות פסק-דין שאינו עוד "פסק-דין על תנאי" והוא בר-ביצוע בהוצאה לפועל. לפיכך, הבקשה לביטול פסק הדין נדחית. 34. לבסוף, גם אין לקבל את טענת הנתבע, שהוגש מטעמו תצהיר בתמיכה להתנגדות לביצוע השטר, וכי הוא רשאי להסתמך עליו. משהתקבלה ההתנגדות לביצוע השטר, נקבע שהתצהיר יהווה כתב הגנה (פסקה 7 בהחלטת כבוד השופט ש' פיינברג מיום 24.8.2009). משהפך התצהיר לכתב הגנה, הרי שהאמור בו טעון הוכחה, כאמור בהחלטה שבה התקבלה ההתנגדות לביצוע השטר. תצהיר שצורף בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר יוכל לשמש תצהיר עדות ראשית רק במקום שבו מבקש הנתבע שאותו תצהיר, יהווה את תצהיר העדות הראשית מטעמו. דבר שלא התבקש בענייננו. סיכום 35. מהטעמים שעליהם עמדנו, נדחות שתי בקשותיו של הנתבע. גם בקשתו לארכה להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמו, וגם בקשתו לביטול פסק הדין. 36. בטרם סיום, ראיתי לנכון להעיר שלא נעלם ממני סכום התביעה, שעמד על סך של 1,097,200 ₪ בעת הגשת הבקשה לביצוע שטר. אכן, לא בנקל מסולקת תביעה בסכום מעין זה מבלי שנשמעו ראיות. אולם גם חשוב להבהיר לבעלי דין שתביעה בסכום גבוה איננה "תעודת ביטוח" מפני סנקציות בשל מחדליו של בעל הדין. להפך, דווקא בשל סכום התביעה הגבוה, מצופה היה שהנתבע יתנהל כראוי, ימלא אחר החלטות בית המשפט וינהג בקלה כבחמורה. אל לו לבעל דין - ובמקרה זה הנתבע - להניח כי בשל סכום התביעה, ינהג בית המשפט עמו באורך רוח עד אין קץ לפנים משורת הדין. 37. משנדחו כאמור, שתי בקשותיו של הנתבע, ופסק הדין מיום 8.9.2011 עומד בעינו, ישלם הנתבע לתובע עבור שכר-טרחת עורך דינו ועבור הוצאות המשפט שהוציא סך של 20,000 ₪, נוסף על על ההוצאות שנפסקו כבר לחובתו וכן ישלם לתובע את סכום האגרה ששולמה בגין הגשת התביעה. כמו כן, לאור התנהלות הנתבע לאורך כל ההליך ישלם הוצאות לאוצר המדינה בסך של 4,000 ₪. סכומים אלו ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת החלטה זו לידי בא-כוחו של הנתבע. אי הגשת תצהיראיחור בהגשת תצהיריםעדותמסמכיםדיוןתצהיר עדות