עניינה של התובענה שלפנינו הוא בטענת התובעת לפיה פוטרה עקב הריונה, וזאת בחוסר תום לב, שלא כדין, ללא שימוע וללא קבלת היתר כחוק. בשל אלה טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין. כן עותרת התובעת לחייב את הנתבעים בהפרשי שכר, פדיון דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה והשלמת פיצויי פיטורים. המסגרת העובדתית הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה עמותה אשר לוותה פרוייקט בשם "זמן מסע" - שהפעיל תכנית לימודים בנושאי מסורת ישראל ויהדות במסגרת בתי ספר חילוניים (להלן: "הפרוייקט" או "פרוייקט זמן מסע"). מימון הפרוייקט התקבל מתרומות ובמסגרת הפרוייקט הועסקו כ - 300 עובדים. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") היה בזמנים הרלוונטיים מנכ"ל הנתבעת. התובעת החלה לעבוד בנתבעת ביום 9.8.07 בתפקיד מנהלת הפרוייקט ביישובים פתח תקוה ובית שמש. ביום 10.9.08 הורה משרד החינוך למנהלי בתי הספר ולמפקחים על הפסקת הפרוייקט לאלתר. גורמים שונים מטעם הנתבעת וכן ראשי ערים פנו אל משרד החינוך במחאה נגד ההחלטה על הפסקת הפרוייקט אולם חרף פניות אלו, בסופו של יום נסגר הפרוייקט בהוראת משרד החינוך. סגירת הפרוייקט בהוראת משרד החינוך הוביל לביטול כל 300 המשרות בפרוייקט והנתבעת נאלצה לפטר את כל 300 עובדי הפרוייקט - מורים ועובדי מינהלה. ביום 6.10.08 הוצאו לכל עובדי הפרוייקט, ובכללם לתובעת, מכתבי פיטורים. זהו נוסחו של מכתב הפיטורים שנשלח לתובעת: "הנדון: הפסקת עבודה בימים האחרונים הורה משרד החינוך להפסיק את הפעלת תוכנית 'זמן מסע' בו הועסקת. בהתאם לכך אנו נאלצים לצערנו להפסיק כעת את התוכנית וכפועל יוצא להפסיק את עבודתך בתאריך 12/10/08 באופן מיידי. כיוון שהתחלת בעבודתך ב - 8/2007 הרי שעל פי החוק מגיעה לך הודעה מוקדמת של חודש ימים לפני הפסקת העבודה ובגין תקופה זו ישולם לך פדיון הודעה מוקדמת כדין. כל הודעה בדבר תקינות הפיטורין (כגון הריון) יש למסור לגב' רחלי קליין בלבד, חשבת השכר של העמותה בפקס.... או במייל... תוך 14 יום. נאחל לך הצלחה בכל אשר תפני." בעקבות מכתבי הפיטורים שנשלחו לעובדי הפרוייקט פנו 32 עובדות לנתבעת, וביניהן התובעת, בטענה שהן בהריון. כאשר קיבלה התובעת את ההודעה על פיטוריה היא היתה בחודש השמיני להריונה. מר ארז מזמר שהיה מנהל פעילות ארצי של הפרוייקט ועבד ישירות מול התובעת ידע על הריונה. ביום 10.11.08 ילדה התובעת. ביום 20.11.08 - לאחר שהתובעת כבר ילדה - פנתה הנתבעת לממונה על חוק עבודת נשים במשרד התמ"ת (להלן: "הממונה") בבקשה לקבל היתר לפיטוריהן של 32 העובדות שהודיעו על הריונן, ובכללן התובעת. ביום 14.12.08 ניתנה החלטת הממונה - שלא ליתן היתר לפיטורי התובעת. בהחלטת הממונה אין התייחסות לסיבת הפיטורים אלא נקבע: "תמצית הנימוקים עסקינן בבקשת היתר לפיטורי עובדת השוהה בחופשת לידה. הגבלת פיטורים עפ"י סעיף 9(ג)(1) לחוק עבודת נשים קובע כדלהלן: (1) לא יפטר מעביד עובדת או עובד בחופשת לידה או בימי היעדרם מעבודה לפי סעיף 7 (ג)(2) או (ג2), ולא ייתן הודעת פיטורים למועד החל בתקופות האמורות; (1א) לא יפטר מעביד עובדת או עובד בתקופה של 60 ימים לאחר תום חופשת הלידה או לאחר תום ימי ההיעדרות, כאמור בפסקה (1), לפי העניין, ולא ייתן הודעת פיטורים למועד החל בתקופה האמורה, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה; השר לא יתיר פיטורים לפי פסקה זו אלא אם כן שוכנע כי מתקיימים כל אלה: ... בנסיבות אלו, בהם נמצא כי אין מקרה זה עונה להגדרות החוק למתן היתר בתקופות המוגבלות, אני מסרבת להתיר את הפיטורין." להשלמת התמונה יצוין כי ביום 22.1.09 ניתנה החלטת הממונה בבקשה שהגישה הנתבעת בנוגע ליתר העובדות שהיו בהריון בעת פיטוריהן. הממונה התירה את פיטורי חלק מהעובדות וסירבה ליתן היתר לפיטורי חלק אחר מהעובדות, זאת מהטעם שביום מתן ההחלטה כבר שהו אלו בחופשת לידה. הנתבעת הגישה ערעור לבית הדין על החלטת הממונה בנוגע ל - 20 עובדות שהממונה לא התירה פיטוריהן או שהתירה פיטוריהן מיום מתן החלטתה בלבד. בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט טננבוים ביום 18.10.09 התקבל ערעור הנתבעת כאן ונקבע כי פיטוריהן של העובדות ששהו בחופשת לידה בעת ההחלטה (אך בעת הבקשה עדיין היו בהריון) מותר רטרואקטיבית מיום 10.12.08. ביום 27.4.09 הגישה התובעת את תביעתה לבית הדין. במועד כלשהו לאחר הגשת כתב התביעה שילמה הנתבעת לתובעת סכומים שונים (שכר יסוד, הפרשי שכר, דמי הבראה ופיצויי פיטורים), ופיצויי פיטורים כמפורט בתלושי השכר לחודשים 5/09, 6/09, 7/09. טענות הצדדים לטענת התובעת, לאחר שהרתה הודיעה לנתבעים על הריונה אולם הם לא קיבלה הודעה זו בשמחה אלא עשו כל שביכולתם על מנת לפטרה. כן טענה התובעת כי לא יתכן שהנתבעים לא ידעו על הריונה שכן בעת פיטוריה היתה בחודש השמיני להריונה. לאחר שבכתב ההגנה נטען כי התובעת פוטרה במסגרת פיטורי כל עובדי הפרוייקט, העלתה התובעת בתצהירה את הטענה, כי היו קיימים בנתבעת פרוייקטים נוספים מלבד פרוייקט "זמן מסע" שבהם ניתן היה לשלבה וכי גם בפרוייקט "זמן מסע" המשיכה להיות מועסקת עובדת אחת לפחות. לטענת התובעת, בכך שהנתבעים פנו לממונה רק לאחר שהודיעו לתובעת על פיטוריה ולאחר שהיא כבר ילדה, פעלו הם בניגוד לחוק עבודת נשים. מעבר לכך טענה התובעת, כי פוטרה שלא כדין בעקבות הריונה, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, מבלי שנערך לה שימוע ובחוסר תום לב. לנוכח טענותיה אלו תבעה התובעת פיצויים בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק מכוח כל אחד מהחוקים הנ"ל (חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וחוק עבודת נשים) ובסך הכל - פיצויים בסך 100,000 ₪. כן טענה התובעת כי משפוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים, זכאית היא לפיצוי בשיעור 150% מהשכר שהיה מגיע לה במהלך התקופה שבה היה אסור לפטרה - 60 הימים שלאחר תום חופשת הלידה ו- 30 ימי ההודעה מוקדמת (15.2.09 - 15.5.09). כן תבעה התובעת כאמור הפרשי שכר, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה והשלמת פיצוי פיטורים. לטענת הנתבעים התובעת פוטרה כדין ללא כל קשר לעובדת היותה בהריון אלא מהסיבה שהפרויקט שבו עבדה נסגר ובמועד פיטוריה אף לא היתה לנתבעים כל ידיעה על הריונה. בתצהירו טען הנתבע כי התובעת זכאית לסך של 341 ₪ בלבד כפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לפנסיה אולם טען עוד כי יש לקזז מסכום זה ומכל סכום שייפסק לטובת התובעת סכומים שונים ששולמו לה ביתר. מעבר לכך טענו הנתבעים כי שולמו לתובעת שכרה, פיצויי הפיטורים ורכיבי השכר במלואם. לטענת הנתבע, לתובעת אין כל עילת תביעה נגדו בין היתר משלא הוא ניהל את פרוייקט "זמן מסע" וכי לַפרויקט היה מנכ"ל נפרד. התובעת העידה לעצמה ומטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 וכן מר ארז מזמר שהיה מנהל פעילות ארצי של פרוייקט "זמן מסע". דיון והכרעה האם פוטרה התובעת בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה? כאמור טענה התובעת כי פיטוריה נעשו בשל ההריון ואילו הנתבעים טענו שלא היה כל קשר בין ההריון לבין החלטת הפיטורים. סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה") אוסר על מעסיק להפלות בין עובדיו על פי קריטריונים שונים הנקובים בו. בין היתר קובע סעיף 2(א)(5) כי פיטורים מחמת הריון מהווים הפליה פסולה. סעיף 9(א)(2) מעביר את נטל הראייה אל כתפי המעסיק להוכיח שלא פעל בניגוד להוראות סעיף 2. זאת כאשר מוכיח העובד שלא היה במעשיו או בהתנהגותו סיבה לפיטוריו. מכאן שהמחוקק מצא לנכון להעביר את נטל הראיה אל כתפי המעביד, בכל מקום בו עולה טענה על הפליה ובתנאים מסוימים, כך שעל המעביד להוכיח כי החלטתו הייתה נקייה משיקולים זרים. הוראתו של המחוקק בדבר "היפוך" הנטל הראיה היא הוראה חשובה ומהותית ליכולתו של אדם מופלה להוכיח את תובענתו ולאכוף את זכויותיו. אין חולק כי לא היה במעשיה או בהתנהגותה של התובעת סיבה לפיטוריה. אף הנתבעים לא טענו כי היה דופי בתפקודה או בהתנהגותה של התובעת כעובדת ומכאן שהנטל עליהם להוכיח כי לא היה קשר בין הריונה לבין ההחלטה לפטרה. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו בפנינו אנו קובעים כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח כי שיקוליהם בפיטורי התובעת לא היו נגועים באפליה פסולה על רקע הריונה וכי ההחלטה לפטרה התקבלה משיקולים ענייניים בלבד. זאת מן הנימוקים שיפורטו להלן: א. בכתב התביעה העלימה התובעת מעיני בית הדין את העובדות כהוויתן בכל הנוגע לסגירת פרוייקט "זמן מסע" ופיטורי 300 העובדים שהועסקו במסגרתו וכל שנטען בכתב התביעה לעניין סיבת הפיטורים הוא כי "פיטורים אלה הינם חד משמעית פיטורים בגלל ועקב הריון, כעולה מהחלטת הממונה" וכן: "היות ולא הסכימה הנתבעת עם עובדת היות התובעת בהריון, עשתה כל שביכולתה מבלי לבחול באמצעים על מנת לפטרה...". על גרסה זו חזרה התובעת גם בתצהירה. גם בחקירתה הנגדית ניסתה תחילה התובעת "לטשטש" את העובדה הברורה כי הועסקה בפרוייקט "זמן מסע" בלבד אולם בהמשך הודתה בכך: "ש: על זה שהפרויקט נסגר את ידעת? ת: עבדתי בעמותת אור אבנר אבל לא בפרוייקט. ידעתי שהפרויקט נסגר אבל לא ידעתי מי בדיוק יפוטר." ובהמשך: "ש: האם את עבדת בפרוייקט זמן מסע? ת: עבדתי בעמותת אור אבנר, אני לא יודעת מה (זה) פרוייקט זמן מסע. ש: (לשאלת ביה"ד): היה פרוייקט זמן מסע שאת עבדת בו? ת: אני התחלתי בעמותה אמרו לי יערית את עובדת עמותת אור אבנר, את מנהלת לא מורה מנהלת אזורית לזה את מיועדת אנו מתחילים בפרוייקט שנקרא זמן מסע. ש: (לשאלת ביה"ד): את באת כמנהלת כללית שאחד הפרויקטים שלה זה זמן מסע? ת: אמרו לי שאת מנהלת אזורית של עמותת אור אבנר בפ"ת ובבית שמש. ש: (לשאלת ביה"ד):את ידעת שאת עובדת בעמותת אור אבנר ואת היית מנהלת את כל הפרויקטים של הנתבעת באיזורים הנ"ל? ת: כתוב באישור רוה"ח שהיה גם הפעלת כולל אברכים בתי ספר ובתי ילדים. ש: את עסקת בתחום של כולל אברכים ובתי ספר? ת: כולל אברכים לא ובתי ספר כן. ש: תפני את ביהמ"ש בבקשה לסעיף המתייחס לזה בתצהיר שלך? ת: מה שאני אומרת, מהיום הראשון שהגדירו את התפקיד שלי הם אמרו את עובדת של בית אבנר, המורות היו מועסקות באמצעות כ"א ואת עובדת של אור אבנר. במסגרת הזו את תעבדי בפרוייקט שנקרא זמן מסע, ואמרו לי שהמורות שלנו הן עובדות של כ"א רק מאוחר יותר למעשה הם החליטו לצרף את המורות לעמותה. ש: איפה כתוב בתצהיר שלך שעבדת בעוד פרוייקטים ולא היית יעודית רק לפרוייקט זמן מסע? ת: אני עבדתי בעמותת אור אבנר בפרוייקט הזה. ש: (לשאלת ביה"ד): היו עוד פרוייקטים שבהם עבדת? ת: אני התרכזתי רק בזה. (הדגשה שלי - א.א.)" ב. מהראיות שהוצגו בפנינו עולה כאמור כי משרד החינוך הורה על סגירת הפרוייקט וכי כתוצאה מכך פוטרו כל 300 עובדיו. הנתבע העיד בחקירתו הנגדית כי כמנכ"ל הנתבעת לא ידע על הריונה של התובעת ולעניין סגירת הפרוייקט הוסיף והעיד בחקירתו הנגדית: "הפרוייקט נסגר ב'מכה' אחת זה סוג של פרוייקט שאין לו תקצוב, הוא מתקיים מתרומות, וכל עוד יש תרומות הפרוייקט קיים, ברגע שיצא מכתב ממשרד החינוך שאין לנו רשות להמשיך בבתי הספר עם הפרוייקט הוא נסגר מיד, הופסקו התרומות, כולם פוטרו מהמנכ"ל ועד המנקה..." התובעת מצדה נמנעה מלחקור את הנתבע ואת מר מזמר בנוגע לגרסתם, כפי שנמסרה בתצהיריהם, לפיה לא היה קשר בין פיטורי התובעת לבין הריונה. ולמעשה מאחר שכבר מכתב ההגנה ומהמסמכים שצורפו לו עלתה בבירור העובדה כי הפרוייקט נסגר ופוטרו כל עובדיו, אזי בתצהירה לא חלקה התובעת על עובדה זו אלא העלתה כאמור טענה חדשה לפיה הנתבעת לא עשתה די על מנת למצוא לה תפקיד אחר בשורותיה. ג. החלטות הממונה בבקשה שהגישה הנתבעת להיתר פיטוריהן של כל יתר עובדות הפרוייקט שפוטרו בהיותן בהריון לא הוצגו בפנינו אולם בפסק הדין שניתן בתיק עב 2983/09 התייחס כב' השופט טננבוים להחלטות הממונה שהוצגו בפניו וציין: "אף בהחלטותיה בנוגע לקבוצת המשיבות הראשונה מציינת הממונה כי המשיבות פוטרו בשל סגירת הפרוייקט" ומכאן שגם מהראיות שהוצגו בפני הממונה עלה כי הפרוייקט נסגר ובשל כך פוטרו כל עובדיו. ד. בסיכומיה המשיכה התובעת ב'חוסר הדיוק' כשציינה כי הממונה לא נתנה היתר לפיטוריה בשל "הקשר בין ההריון לפיטורים" (סעיף 3 לסיכומים). ולא כך. בהחלטת הממונה בעניינה של התובעת, אשר צוטטה לעיל, לא נקבע כי קיים קשר בין ההריון לבין הפיטורים ולא ברור לנו מהיכן קלוטים הדברים. ה. בתצהירה טענה התובעת כי היו קיימים בנתבעת פרוייקטים נוספים שאליהם ניתן היה לניידה ואף ציינה כי בפרוייקט "זמן מסע" המשיכה להיות מועסקת עובדת אחת לפחות. אנו מקבלים את גרסת הנתבעים (ובכל אופן היא לא נסתרה) לפיה לא היתה בנתבעת כל משרה שבה ניתן היה לשבץ את התובעת, כפי שהעיד הנתבע: "ת: היו בינינו שיחות ארוכות בנושא, טלפוניות, הסברתי לה, המערכת של אור אבנר במקורה היא בתי ספר חרדיים, שכל המורים שם חרדיים, כמו כן היה לנו כולל אברכים ובתי ספר חרדיים. פרוייקט 'זמן מסע' הוא פרוייקט חיצוני שבגלל שהיה נוח לתורמים להשתמש באור אבנר שהיא תפעיל הם הפעילו את זה דרכו, זה היה פרוייקט עצמאי לגמרי. מנכ"ל עצמאי ומערכת חשבונות של אור אבנר לא טיפלה בכמה כסף ישלמו לכל עובד כל חודש. כל מי שעבד בזמן מסע עבד רק בזמן מסע, אין שום אדם שעבד בשני מקומות. הפרויקטים האחרים חרדיים ממש. ש: מפנה לסעיף 24 לכתב ההגנה - היא חפצה לעבוד ביום שנגמרה חופשת הלידה ולא החזרתם אותה לעבודה? ת: הסתיים הפרוייקט. לא היה לנו שום דבר שחופף או מתאים." בסיכומיה התייחסה התובעת להערת הנתבע לפיה "הפרויקטים האחרים חרדיים ממש" וטענה כי בעדותו זו של הנתבע "מתגלים ניצנים חמורים של הפליה" ויתכן כי ניתן היה לשבצה לאחד מאותם פרוייקטים חרדיים. מאחר שהתובעת לא הצביעה על פרוייקטים ספציפיים או על משרות ספציפיות בנתבעת שבהן ניתן היה לשבצה - איננו סבורים כי יש בהערה סתמית זו של הנתבע כדי לבסס טענה של התובעת לפיה היו בנתבעת משרות שבהן ניתן היה לשבצה. בהמשך חקירתו הנגדית הסביר הנתבע כי זמן מה לאחר שפוטרו 300 עובדי הפרוייקט, אכן העסיקה הנתבעת מחדש עובדת אחת בלבד (שפוטרה בהיותה בהריון) על מנת לסייע להנהלת החשבונות של הנתבעת. כאשר נשאל מדוע לא קיבל את התובעת ל"תפקיד של עזרה" הסביר: "התובעת באותו זמן שלקחנו את העובדת האחרת היתה בחופשת לידה, אני הייתי צריך מישהי. ב - 15/2/09 לא לקחתי את התובעת כי כבר היתה עובדת ולא הייתי צריך אדם נוסף." ו. מהראיות בתיק עולה באופן חד משמעי כי התובעת הועסקה רק במסגרת פרוייקט "זמן מסע", כי הפרוייקט נסגר בהוראת משרד החינוך, כי עם סגירתו פוטרו כל 300 עובדיו וכי עובדת אחת בלבד הועסקה על ידי הנתבעת מחדש בתקופה שבה כבר שהתה התובעת בחופשת לידה. לא הובאה בפנינו כל ראיה אשר יש בה כדי לתמוך בגרסת התובעת לפיה פוטרה עקב הריונה או כי ההריון היווה שיקול כלשהו במסגרת ההחלטה לפטרה ומכאן שטענות התובעת לפיהן פוטרה עקב הריונה - אין בהן ממש. ז. בתצהירו ובחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי מכתב הפיטורים שנשלח אל התובעת היה זהה בנוסחו לכל מכתבי הפיטורים שנשלחו לעובדות הפרוייקט וכך גם מסר מר מזמר בתצהירו. לפיכך הפנתה התובעת את הנתבע, במהלך חקירתו הנגדית, להעתק מכתב פיטורים שצורף לתצהירו של מזמר, שנשלח לעובדת בשם אופנר טובה ושבו לא מצוין המשפט "כל הודעה בדבר תקינות הפיטורים כגון הריון יש למסור......" ומכאן טענת התובעת בסיכומיה, כי לנתבעים היתה ידיעה על הריונה. כעולה ממכתב הפיטורים שנשלח לגב' אופנר טובה, היא החלה עבודתה בנתבעת ביום 1.9.08 ואת הודעת הפיטורים קיבלה לאחר כחודש עבודה בלבד. מכאן שלא היה צורך בהיתר משרד התמ"ת לצורך פיטוריה. לפיכך, המסקנה לה טוענת התובעת כאילו מהשוני בניסוח ניתן ללמוד על הידיעה אודות הריונה אינה הכרחית. לא מן הנמנע כי השמטת המשפט יסודו בכך שממילא פיטורי אותה עובדת לא היו טעונים היתר הממונה. יצויין כי אותו מכתב פיטורים בעניינה של הגב' טובה אופנר צורף לתצהירו של מר מזמר ומכאן שלא היה כל ניסיון מצד הנתבעים להסתירו. ח. שוכנענו לקבל את גרסת הנתבע כי לא היה מודע להריונה של התובעת, אולם הדעת נותנת כי מר שי רינסקי, החתום על מכתבי הפיטורים ומי שהיה מנכ"ל הפרוייקט ומנהלה הישיר של התובעת, ידע על הריונה. כן אין חולק כאמור כי מר מזמר ידע על ההריון ולכך נתייחס בהמשך. עם זאת, משקבענו כאמור כי לא היה כל קשר בין הריונה של התובעת לבין ההחלטה לפטרה - אין בעובדה כי מנהליה ידעו על הריונה כדי לתמוך בטענתה כי פוטרה בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. משעולה כאמור כי לא היה כל קשר בין הריונה של התובעת לבין ההחלטה לפטרה, כי לא היה כל תפקיד אחר בנתבעת שבו ניתן היה לשבצה וכי ההחלטה לפטרה התקבלה משיקולים ענייניים בלבד - נדחית התביעה לפיצויים לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. האם זכאית התובעת לפיצויים בגין פיטורים בחוסר תום לב ובהיעדר שימוע? ההלכה הפסוקה כיום היא כי זכות הטיעון והשימוע כפי שגובשה במשפט המנהלי חלה גם על המשפט הפרטי. ככלל, מטרת השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות המועלות נגדו, להביא הוכחות לגרסתו ולנסות ולשכנע שלטענות אין בסיס או לפחות שאינן חמורות, באופן המחייב בנקיטת סנקציה חמורה. מתכונת השימוע אינה אחידה והיא תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ובלבד שיתקיימו העקרונות הבסיסיים העומדים בבסיס הליך השימוע. כאשר מפוטר עובד 'שלא כדין' ובכלל זה תוך שהופרה חובת השימוע, מתעוררת שאלת הסעד אשר יש ליתן לעובד בגין פיטוריו. טווח הסעדים האפשרי נע בין ביטול הפיטורים ואכיפת יחסי העבודה, עם או בלי פיצוי כספי, לבין סעד כספי בלבד, וכן סעד בגין "עוגמת נפש". בעניין גיורא ארבל קבע בית הדין הארצי כי בנסיבות אותו מקרה, שבו פוטר עובד במסגרת צמצומים, אין לפסוק לו פיצוי (אם כי הדבר קיבל ביטוי בפסיקת ההוצאות), זאת מן הנימוקים הבאים: "..... בנסיבות העניין, אין בפגם שנפל כדי להצדיק פסיקת פיצוי כספי למערער. פיטוריו בוצעו משיקולים ענייניים וסבירים, ובמסגרת צמצומים שנעשו בחברה. העובדה כי החברה נתונה בקשיים כלכליים היתה ידועה למערער עוד טרם קבלת ההחלטה על פיטוריו. על פי קביעת בית הדין האזורי החברה נהגה בתום לב ובהגינות כלפי המערער, ועל כן אין לחייבה בפיצוי בגין אי עריכת שימוע כנדרש." בענייננו אין חולק כי לא נערך לתובעת שימוע בטרם פוטרה. מן הראוי היה כי השאלה אם התובעת בהריון תתברר בטרם נתקבלה ההחלטה לפטרה ולכך נתייחס בהמשך. עם זאת, 300 עובדי הפרוייקט וביניהם התובעת פוטרו משיקולים ענייניים - בשל סגירת הפרוייקט וללא קשר לתיפקודם ועולה מהראיות כי העובדה שהפרויקט עומד להיסגר היתה ידועה לעובדים עוד בטרם קיבלו את הודעות הפיטורים. עולה מהראיות כי לא היו לנתבעת כל תלונות כלפי התובעת ומכאן גם לא היה צורך ליתן לתובעת הזדמנות להזים טענות נגדה. כן הוכח כאמור כי לא ניתן היה לנייד את התובעת לתפקיד אחר בנתבעת. לפיכך לא היה בשימוע כדי להביא לשינוי בתוצאה. משהוכח כאמור כי הנתבעת נהגה בתום לב כלפי התובעת וכי נוכח סגירת הפרוייקט לא היה בשימוע כדי לשנות מהתוצאה אנו סבורים כי בנסיבות העניין אין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין אי עריכת שימוע כנדרש או בגין פיטורים בחוסר תום לב. האם פוטרה התובעת בניגוד לחוק עבודת נשים? כאמור, רק במסגרת הודעת הפיטורים שנשלחה אל התובעת - ולא קודם לכן - נתבקשה היא להודיע האם היא בהריון ורק לאחר שהתובעת ילדה פנו הנתבעים לממונה בבקשה לקבל היתר לפיטוריה. התובעת היתה בחודש השמיני להריונה עת קיבלה הודעה על פיטוריה. כאמור עולה מהראיות כי הנתבע לא ידע על הריונה של התובעת אולם מר מזמר היה מודע להריון וכפי שציינו לעיל, סביר להניח כי מר שי רינסקי, החתום על מכתבי הפיטורים ושהיה הממונה הישיר על התובעת, אף הוא ידע על ההריון. מן הראוי היה כי בטרם נשלחו מכתבי הפיטורים לעובדות, יברר הנתבע או עובד אחר בנתבעת, עם המנהלים הישירים, מי מבין העובדות בהריון. בין כך ובין כך, מרגע שנודע לנתבעת דבר ההריון של התובעת היה עליה להמשיך את העסקתה או לקבל היתר לפיטוריה שכן החוק מחייב מעסיק לקבל היתר לפיטורי עובדת בהריון גם במצב בו לא ידע כלל על ההריון בעת ההחלטה על הפיטורים. בסופו של יום רק לאחר שילדה התובעת פנתה הנתבעת לממונה בבקשה לקבל היתר לפיטוריה (במסגרת בקשה כללית שהגישה הנתבעת בקשר לכל העובדות שהיו בהריון). כאמור קובע סעיף 9(ג)(1) לחוק עבודת נשים, תשי"ד - 1954 (להלן: "חוק עבודת נשים") כי: "לא יפטר מעביד עובדת או עובד בחופשת לידה או בימי היעדרם מעבודה לפי סעיף 7(ג)(2) או (ג2), ולא ייתן הודעת פיטורים למועד החל בתקופות האמורות". כעולה מהוראת החוק, האיסור לפטר עובדת השוהה בחופשת לידה הינו איסור מוחלט ומטעם זה, כך עולה מהחלטת הממונה, לא ניתן ההיתר לפיטוריה בתקופה שבה שהתה התובעת בחופשת לידה. לסיכום - הנתבעת הודיעה לתובעת על פיטוריה בהיותה בהריון ללא קבלת היתר הממונה ובכך פעלה בניגוד לחוק עבודת נשים. הפיצויים בשל פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים משהתובעת פוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים, תבעה היא מכוח חוק זה פיצויים בגין נזק לא ממוני וכן פיצוי בשיעור 150% מהשכר שהיה מגיע לה במהלך התקופה 15.2.09 - 15.5.09, לפי סעיף 13א לחוק עבודת נשים הקובע כך: "(א) לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות לפי חוק זה, והוא רשאי - (1) לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין; ... (ב) (1) מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור. (2) לענין סעיף קטן זה, "התקופה המזכה" - תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעביד ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר, וסיומה במועד המוקדם מבין אלה: (א) תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור; (ב) אם ניתן היתר פיטורים לפי סעיף 9 - יום תחילת תוקפו של ההיתר; (ג) אם העובד או העובדת הוחזרו לעבודה - יום החזרה לעבודה." חוק עבודת נשים קובע איפוא כי בית הדין מוסמך לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרתו. כן נקבע בחוק כי ככל שמוכח כי עובדת פוטרה בניגוד להוראות סעיף 9 לחוק, יפסוק בית הדין פיצויים שסכומם לא יפחת מ - 150% מהשכר שהיה מגיע לעובדת במהלך התקופה המזכה. בית הדין מוסמך לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע מטעמים מיוחדים שיירשמו. בענייננו לא זו בלבד שהנתבעת הודיעה לתובעת על פיטוריה בטרם פנתה אל הממונה אלא שגם לאחר שהתקבלה החלטת הממונה שלא להתיר את הפיטורים, "התעלמה" הנתבעת מהחלטה זו ולא פנתה אל התובעת בכתב או בכל דרך אחרת על מנת להודיע לה כי פיטוריה בטלים. כאשר נשאל על כך הנתבע השיב: "ש. כשקיבלתם את החלטת הממונה, למה לא ביטלתם את פיטורי התובעת? ת. היא קיבלה עותק גם של ההחלטה של הממונה וסברנו שהיא מודעת שהכל בסדר שהיא ממשיכה להיות מועסקת." התובעת אף הציגה בפנינו מכתב "התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים" מיום 24.2.09 שלטענתה נשלח אל הנתבעת ונותר ללא מענה אולם הנתבע העיד "אני לא זוכר שקיבלתי מכתב כזה". כך או כך, רק לאחר שהגישה התובעת את תביעתה לבית הדין שילמה לה הנתבעת את השכר שהיה מגיע לה בגין התקופה המזכה. כאמור לא נטען בפנינו מהו המועד או מהם המועדים שבהם שולם לתובעת שכרה כאמור (המפורט בתלושי שכר לחודשים 5/09, 6/09 ו- 7/09). בנסיבות אלו, בהן פיטרה הנתבעת את התובעת בהיותה בהריון בניגוד לחוק עבודת נשים ואף התעלמה מהחלטת הממונה, ורק לאחר שהוגש כתב התביעה שילמה לתובעת את השכר שהיה מגיע לה בגין התקופה המזכה, סבורים אנו כי אין להפחית מהפיצוי בשיעור 150% מהשכר שהיה מגיע לה במהלך שלושת החודשים לאחר סיום חופשת הלידה (15.2.09 -15.5.09) כנתבע על ידה. מהראיות עולה, וכך גם אישרה התובעת בתצהירה ובסיכומיה, כי לאחר שהוגש כתב התביעה שולם לה מלוא שכרה בגין התקופה 15.2.09 -15.5.09. לפיכך ובהתאם להוראת סעיף 13א(ב) לחוק עבודת נשים, אנו קובעים כי התובעת זכאית להשלמת פיצוי בשיעור 50% משכרה במהלך החודשים 15.2.09 - 15.5.09. התובעת ערכה את חישוביה לפי שכר חודשי בסך 7,660 ₪ ולפיכך תבעה פיצוי בסך 11,490 ₪ [50% X (7,660 X 3)]. דא עקא, מכל תלושי השכר של התובעת עולה כי שכרה החודשי עמד על סך 6,000 ₪. התובעת לא העלתה כל טענה כי שכרה היה גבוה יותר מהשכר הנקוב בתלושי שכרה או כי הובטח לה שכר גבוה יותר ולפיכך לא ברור מכוח מה ערכה את חישוביה לפי שכר חודשי בסך 7,660 ₪ ואנו קובעים כי שכרה החודשי עמד על סך 6,000 ₪. אשר על כן זכאית התובעת להשלמת פיצוי בסך 9,000 ₪ [50% X (6,000 X 3)]. כן תבעה כאמור התובעת פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני. כפי שציינו לעיל, בהחלטת הממונה לא נקבע כי ישנו קשר בין ההריון לבין הפיטורים ועולה מההחלטה כי העובדה שבקשת הנתבעת להיתר הפיטורים הוגשה לממונה לאחר שיצאה התובעת לחופשת לידה היא הסיבה היחידה שעמדה מאחורי החלטת הממונה שלא ליתן היתר לפיטורים. כן עולה מהראיות כי האיחור בפנייה לממונה לא נעשה עקב חוסר תום לב של הנתבעים אלא כי הם העדיפו להגיש לממונה בקשה מרוכזת להיתר פיטוריהן של כל העובדות שהודיעו על הריונן. אף לא מן הנמנע כי אילו פנו הנתבעים בבקשה לקבלת היתר לפיטורי התובעת בטרם נשלחה אליה הודעת הפיטורים - היינו בתקופה שבה עדיין היתה התובעת בהריון ובטרם יצאה לחופשת לידה - היה ניתן היתר לפיטוריה. לנוכח האמור ובשים לב לפיצוי בשיעור של 150% כאמור, מצאנו לנכון להסתפק בפיצוי בסך של 3,000 ₪ אשר יכלול גם פיצוי בגין האיחור בתשלומי קרן השכר. רכיבי התביעה הנוספים שנתבעו בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 4.2.2010 בפני כב' הרשמת בר"ג - הירשברג (כתוארה אז) הודיעו הצדדים שהגיעו להסכמה לגבי הרכיבים פיצויי פיטורים, דמי הבראה ושכר עבודה. חרף ההסכמה, בסיכומיה חזרה התובעת ועמדה על תביעתה גם לגבי רכיבים אלו. למען הסר ספק נתייחס גם אליהם. הפרשי שכר בכתב התביעה תבעה כאמור התובעת פיצוי בגין אי קבלת שכר במהלך 60 הימים שלאחר תום חופשת הלידה ובגין 30 ימי ההודעה המוקדמת - בשיעור של 150% מהשכר שהיה מגיע לה בתקופה זו. כן תבעה התובעת הפרשי שכר בגין חודש 11/08. כאמור אישרה התובעת בתצהירה ובסיכומיה כי לאחר שהוגש כתב התביעה שולם לה מלוא שכרה בגין התקופה שלאחר תום חופשת הלידה אולם עדיין עמדה היא על תביעתה להפרשי שכר בגין חודש 11/08, כשלגרסתה שולם לה בגין אותו חודש סך של 1,660 ₪ בלבד, בעוד שהיתה זכאית לסך של 7,660 ₪ בגין אותו חודש. כאמור, לאחר שהוגש כתב התביעה שולמו לתובעת הפרשי שכר שונים, שפורטו בשלושה תלושי שכר שונים, ושכללו הן הפרשי שכר שהגיעו לתובעת עד למועד הלידה והן את השכר שהגיע לה לחודשים 15.2.09 - 15.5.09. כך שלא ניתן "לבודד" את השכר ששולם לתובעת בגין חודש 11/08 דווקא. אשר על כן ולמען הסדר הטוב נפרט להלן את השכר ששולם לתובעת בפועל, החל מחודש 10/08, לעומת השכר שלו היתה זכאית החל מאותו מועד. השכר שהגיע לתובעת מחודש 10/08 אילך: חודש העבודה בגינו מגיע השכר גובה השכר 10/08 6,000 ₪ 11/08 2,000 ₪ (עד ליום 10.11.08- יום הלידה) 15.2.09 - 15.5.09 18,000 ₪ סה"כ 26,000 ₪ עיון בתלושי השכר ובטופס 101 של התובעת מיום 18.1.10 מלמד כי שולם לה מלוא שכרה הן בגין התקופה שעד חופשת הלידה והן בגין התקופה של 90 הימים שלאחר תום חופשת הלידה, וזאת כמפורט בטבלה שלהלן: תלוש השכר שבו מופיע התשלום הסכום ששולם 10/08 1,500 ₪ 11/08 900 ₪ "הפרשי שכר"6,000 ₪ "הודעה מוקדמת" 5/09 6,000 ₪ "שכר יסוד"1,800 ₪ "הפרשי שכר" 6/09 6,000 ₪ 7/09 4,838.7 ₪ סה"כ 27,038.7 ₪ מן המקובץ לעיל עולה כי לתובעת אף שולם שכר (אולם באיחור) ביתר ולפיכך נדחית התביעה להפרשי שכר. פדיון חופשה לגרסת התובעת, במהלך תקופת עבודתה לא ניצלה את ימי החופשה להם היתה זכאית ולפיכך זכאית היא לתשלום פדיון 22.1 מי חופשה, בסך כולל של 7,827 ₪. לעומתה טענו הנתבעים כי התובעת ניצלה את כל ימי החופשה שעמדו וכן כי תקופת חופשת הלידה הינה תקופה שבמהלכה עובדת אינה צוברת ימי חופשה. במהלך תקופת עבודתה של התובעת עד ליום הלידה (9.8.07 - 10.11.08) צברה היא 12.5 ימי חופשה [(10 ימי חופשה לשנה) X 1.25 (שנים)]. במהלך התקופה שלאחר מכן לא עבדה התובעת בפועל ולפיכך לא צברה עוד ימי חופשה, שכן ימי חופשה נצברים אך בגין ימי עבודה בפועל. בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין היתר מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. כמו כן, הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה מוטל על המעביד. אכן כטענת התובעת בסיכומיה, הנתבעים לא הציגו בפנינו פנקס חופשות. גם הרישומים המופיעים בתלושי השכר של התובעת אינם קריאים. עם זאת עולה מהראיות כי במהלך תקופת עבודתה יצאה התובעת לחופשות וזאת כמפורט להלן: א. בתצהירו מסר הנתבע כי במהלך חול המועד פסח וחול המועד סוכות בשנת 2007 וכן במהלך חול המועד סוכות בשנת 2008 לא היו לימודים במסגרת הפרוייקט ובחקירתו הנגדית הבהיר (עמוד 6): "יש לנו חופשות מרוכזות אנו מאמינים שכסף שמרוויחים אותו בחול המועד אין בו ברכה, כל הפרויקטים שלנו סגורים בחול המועד." ש: אתה מסכים שהתובעת היתה מנהלת ולא מורה? ת: היא היתה מנהלת יישובית. גם היא היתה בחופשה, גם אני לא עובד, גם אנשים לא דתיים שעובדים אצלנו היו בחופשה מרוכזת.". גם מר מזמר העיד (בעמוד 8): "ש: יכול להיות שבמהלך חופשות של פסח וסוכות התובעת אמרה שהיא עבדה בחול המועד? ת: למיטב ידיעתי לא כי הכפר היה סגור. המשרדים סגורים בכפר, כולם חרדיים שם ואף אחד לא עובד." התובעת לא סתרה את גרסת הנתבעים כשהעידה בחקירתה הנגדית: "אני לא זוכרת אם הייתי בחופשה בזמן החופשה בחול המועד" (עמוד 3) ולפיכך אנו קובעים כי עולה מהראיות שבמהלך ימי חול המועד פסח וחול המועד סוכות לא עבדה התובעת. ואלו תאריכי חול המועד בתקופת עבודתה של התובעת: 26.9.07 (ערב סוכות); 30.9.07, 1.10.07- 2.10.07 (חול המועד סוכות) 21.4.08 - 24.4.08 (חול המועד פסח) 13.10.08 (ערב סוכות); 15.10.08, 16.10.08, 19.10.08 (חול המועד סוכות) ב. כמו כן, בדואר אלקטרוני ששלחה התובעת לנתבעת אישרה כי ניצלה 4 ימי חופשה בתאריכים 15.10.07, 16.10.07, 26.11.07, 17.12.07. ג. עולה איפוא מהראיות כי התובעת ניצלה 16 ימי חופשה. לאור האמור, עולה כי התובעת ניצלה ימי חופשה ביתר ותביעתה לפדיון חופשה נדחית. פדיון דמי הבראה בכתב התביעה נטען כי "לתובעת לא שולמו דמי הבראה, כנדרש לפי חוק, במשך כל תקופת עבודתה אצל הנתבעת" ולפיכך תבעה התובעת דמי הבראה בסך 2,979 ₪ בגין 9 ימי הבראה. בגין תקופת עבודתה של התובעת עד לתום התקופה המזכה (9.8.07 - 15.5.09) זכאית היא ל- 9.6 ימי הבראה (בגין השנה הראשונה - 5 ימים ובגין השנה השנייה - 4.6 ימים לפי 6 ימים בשנה) ומכאן לדמי הבראה בסך כולל של 3,177 ₪. כעולה מטפסי 101 של התובעת ומתלושי שכרה, שולמו לה דמי הבראה כדלהלן: בחודש 9/08 סך של 1,774 ₪; בחודש 11/08 סך של 231.7 ₪; בחודש 7/09 סך של 1,251 ₪ ובסך הכל שולם לה סך של 3,256 ₪ בגין דמי הבראה. מכאן שכטענת הנתבעת שולמו לתובעת דמי הבראה ביתר והיא אינה זכאית לכל תשלום בגין רכיב זה. לא ברור מדוע גם בסיכומיה התעלמה התובעת מטפסי 101 ומתלושי שכרה שהוגשו וחזרה וטענה כי "הוכיחה התובעת כי לא שולמו לה במשך כל תקופת עבודתה אצל הנתבעת דמי הבראה כנדרש על פי חוק" (סעיף 42 לסיכומים). השלמת פיצויי פיטורים מסיכומי התובעת לא ברור האם זנחה היא את תביעתה לפיצויי פיטורים ולפיכך למען הסדר הטוב נתייחס לרכיב זה. התקופה המזכה הסתיימה ביום 15.5.09 ולפיכך בגין כל תקופת עבודתה, מיום 9.8.07 ועד ליום 15.5.09 זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 10,596 ₪ (6,000 X 1.766). בתלוש שכר חודש 11/08 (לאור הפיטורים טרם החלטת הממונה) שולמו לתובעת פיצויי פיטורים בסך 6,800 ₪ ובתלוש שכר חודש 7/09 שולמה לתובעת יתרת פיצויי פיטורים בסך 4,380 ₪ ומכאן שהתובעת אינה זכאית להשלמת פיצויי פיטורים. לא מצאנו לנכון בנסיבות הענין להשית פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. פנסיה ותגמולים צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי לביטוח פנסיוני מקיף במשק, שנכנס לתוקפו ביום 1.1.08, קובע כי זכאותו של עובד לביטוח פנסיוני הינה לאחר תקופת המתנה של 9 חודשים. מכוח הוראה זו תבעה התובעת את זכותה להפרשות לפנסיה החל מחודש 5/08. הנתבעים לא חלקו על זכותה זו של התובעת ועיון בתלושי שכרה של התובעת מלמד כי אכן בחודש 5/08 החלה הנתבעת לבצע הפרשות לפנסיה עבור התובעת ואף החלה לנכות משכרה של התובעת את "חלק העובד". מאחר שהנתבעת ניכתה משכרה של התובעת את "חלק העובד" בהפרשות לפנסיה, הרי שהחישוב שאותו ערכה הנתבעת בדבר סכום ההפרשות הכולל שהיה צריך לבצע בעניינה של התובעת אינו נכון, שכן לא נלקח בחשבון חלק העובד באותן הפרשות. מנגד, חישוב התובעת התייחס לשכר חודשי בסך 7,660 ₪ וכאמור קבענו כי שכרה החודשי של התובעת עמד על סך של 6,000 ₪. כן לקחה התובעת בחשבון את "הפרשות המעביד לפיצויים" במסגרת הפיצוי המגיע לה אולם מאחר שלתובעת שולמו פיצויי הפיטורים במלואם היא אינה זכאית לכפל תשלום. כעולה מהחישובים מטעם כל אחד מהצדדים, הם אינם חלוקים ביניהם בנוגע לזכאותה של התובעת להפרשות בתקופת חופשת הלידה. עם זאת במהלך תקופת חופשת הלידה לא הוצאו לתובעת תלושי שכר ולא נוכו משכרה "הפרשות העובד". אשר על כן אין לחשב במסגרת הפיצוי המגיע לתובעת בגין תקופת חופשת הלידה את "הפרשות העובד". בהתאם לעקרונות כאמור, אלו הסכומים שהיו צריכים להיות מועברים לביטוח הפנסיוני של התובעת: כעולה מתלושי השכר של התובעת, "חלק העובד" שנוכה משכרה במהלך שנת 2008 מסתכם בסך של 286.7 ₪ ובמהלך שנת 2009 - בסך של 165.7 ₪. כעולה מ"דוח ריכוז קופת גמל" בעניינה של התובעת סכומים אלו הועברו במלואם. באשר להפרשות המעביד - כאמור אין לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין אי ביצוע "הפרשות מעביד לפיצויים" שכן לתובעת שולמו פיצויי הפיטורים במלואם והיא אינה זכאית לכפל תשלום ולפיכך יש לחייב את הנתבעת בגין רכיב "הפרשות מעביד" בלבד. שנת 2008 בגין התקופה 5/08 - 31.12.08: היה על הנתבעת להפריש סך של 400 ש"ח [8 (חודשים)X 0.833% (הפרשות מעביד)X 6,000]. בפועל הפרישה הנתבעת בגין שנת 2008 "הפרשות מעביד" בסך של 286.7 ₪, כעולה מ"דוח ריכוז קופת גמל" בעניינה של התובעת. מכאן שהתובעת זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לשנת 2008, בסך של 113.3 ₪. שנת 2009 בגין התקופה 1/09 - 15.5.09: היה על הנתבעת להפריש סך של 448.2 ₪ [4.5 (חודשים)X 1.66% (הפרשות מעביד) X 6,000]. בפועל הפרישה הנתבעת בגין שנת 2009 "הפרשות מעביד" בסך 165.7 ₪, כעולה מ"דוח ריכוז קופת גמל". מכאן שהתובעת זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לשנת 2009, בסך 282.5 ₪. טענת הקיזוז של הנתבעים בסעיף 22 לתצהיר הנתבע נטען: "התובעת קיבלה את כל התשלומים המגיעים לה, ואף קיבלה סך של 2,179 ₪ ביתר (בנוסף לסכום של כ - 2,425 ₪ שטרם נגבה ממנה, עקב נזקי רכוש לרכב בו החזיקה, שנגרמו במסגרת ת.ד. בה היתה מעורבת). בית הדין יתבקש לקזז סכום זה המפורט להלן, מכל סכום שייפסק לתובעת, ככל שייפסק" וגם בסיכומיהם חזרו הנתבעים על טענת הקיזוז. התובעת טענה בסיכומיה כי טענת הנתבעת לקיזוז נטענה באיחור ולא הוכחה. טענת קיזוז הינה טענה משפטית מהותית אשר יש להעלותה במפורש בהזדמנות הראשונה, בכתב טענות ולא בתצהיר. ככלל, מועד העלאת טענת הקיזוז הוא בכתב ההגנה. בענייננו לא הועלתה טענת הקיזוז של הנתבעת בכתב ההגנה ואף לא בדיון המקדמי שהתקיים ביום 4.2.2010 בפני כב' הרשמת בר"ג - הירשברג (כתוארה אז). בשתי הזדמנויות אלו אף לא נטענה כל טענה לפיה שולמו לתובעת סכומים ביתר. בכתב התביעה, כל שנטען לעניין סכומים ששולמו ביתר הוא כי "לאחר חזרתה של התובעת מחופשת הלידה היתה מכוסה חלק מהתקופה על ידי תשלומים ביתר שקיבלה התובעת לפני הלידה (תשלומי יתר שבוצעו מתוך מחשבה התחלתית וראשונית שהתובעת מפוטרת) והתקופה שלאחר מכן שולמה לתובעת.". רק בתצהיר הנתבע נטענו לראשונה טענת הקיזוז, הטענה כי לתובעת שולמו סכומים ביתר, והטענה כי התובעת גרמה לנתבעים נזקים כספיים עקב תאונת דרכים שעברה תוך כדי שימוש ברכב הנתבעת. לפיכך ומשלתובעת לא התאפשר מהותית להתגונן בפני טענת הקיזוז היא נדחית. התביעה נגד הנתבע 2 לטענת התובעת יש לחייב את הנתבע אישית בחובות הנתבעת בשל היותו נושא משרה בנתבעת. לטענת הנתבע אין לחייבו אישית בחובות הנתבעת, שכן לפרוייקט היה מנכ"ל נפרד בשם שי רינסקי אשר קיבל את כל ההחלטות הנוגעות לפרוייקט והוא שחתם על מכתבי הפיטורים לעובדים. לגרסת הנתבע, רק לאחר שנסגר הפרוייקט ופוטרו כל עובדיו, לרבות מנכ"ל הפרוייקט, "נכנס הוא לתמונה" והחל לפעול לסגירת "קצוות פתוחים". אין מחלוקת כי הנתבע לא היה מעסיקה של התובעת. לפיכך, על מנת שתתקבל טענת התובעת לחיובו האישי של הנתבע בחובות הנתבעת, על התובעת להוכיח כי התקיימו העילות להרמת מסך. כידוע, העילה המובהקת להרמת המסך הינה אותה "קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי מניות בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג 'שימוש לרעה' כולל מצבים אחדים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד". בענייננו לא הוכיחה התובעת כי מתקיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך - היא לא הוכיחה כי הנתבע עשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית של הנתבעת; הקים את הנתבעת למטרה פסולה; עירב את נכסיו האישיים בנכסי הנתבעת; הבריח נכסים של הנתבעת ללא תמורה מספקת; עשה מעשים אשר הינם בגדר תרמית. מעבר לכך, טענת התובעת כי הנתבע 2 הינו הבעלים של הנתבעת 1 הינה טענה סתמית חסרת בסיס, במיוחד לנוכח העובדה שהנתבעת הינה עמותה, ומעבר לכך - התובעת העלתה טענה זו לראשונה רק בסיכומים. אין בעובדה שהנתבע היה בזמנים הרלוונטיים מנהל הנתבעת כדי להטיל עליו אחריות אישית וכדי לחייבו באופן אישי בחובות הנתבעת. אשר על כן נדחית התביעה נגד הנתבע 2. נציין כי לטעמנו, מלכתחילה, התביעה האישית כלפי הנתבע היתה חסרת יסוד ולא היה בה טעם משפטי של ממש, והדבר יקבל את ביטויו בהוצאות המשפט. סוף דבר התביעה נגד הנתבע 2 - נדחית. התובעת תשלם לנתבע 2, בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪. לא ישולמו סכומים אלו במועד, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה כך שאנו מחייבים את הנתבעת 1 לשלם לתובעת, בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים: פיצויים בגין פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים בסך של 12,000 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.5.09 ועד למועד התשלום בפועל. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לפנסיה בשנת 2008 בסך 113.3 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.2008 ועד למועד התשלום בפועל. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות לפנסיה בשנת 2009 בסך 282.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.5.09 ועד למועד התשלום בפועל. התביעות של התובעת מהנתבעת 1 להפרשי שכר, לפדיון חופשה, לפדיון דמי הבראה, להשלמת פיצויי פיטורים ולפיצויים מחמת הפליה, היעדר שימוע וחוסר תום לב - נדחות. לענין הוצאות המשפט ביחסים שבין התובעת לבין הנתבעת - הבנו בחשבון כי מחד התובעת נזקקה להגשת התביעה על מנת לקבל את זכויותיה הבסיסיות ובכללם הסכומים שהוסדרו תוך כדי הליך, אך מאידך התביעה "נופחה" בטענה של פיטורים בניגוד לחוק השוויון. בשים לב לשיקולים אלה ובשים לב לפער בין הסכום שנפסק לטובת התובעת לעומת הסכום שנתבע - החלטתנו להסתפק בחיוב הנתבעת לשלם לתובעת, בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪. לא ישולם הסכום במועד, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום, ג' חשון תשע"ב, 31 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. נ.צ. (ע)מר אליעזר גוטליב אילן איטח, שופט נ.צ. (מע)מר איתן ליברוט הריוןפיטורים בהריוןשימוע לפני פיטוריןשימועפיטורים