המערערים טענו כי רצף החזקה במקרקעין לאורך השנים החל מרכישתם על-ידי הנעדר במשך תקופה של 80 שנה יוצרת השתק ומניעות מהמשיב לטעון לזכויות במקרקעין לתבוע סילוק יד. כמו כן, טענו המערערים כי העובדה שהמשיב לא פעל בהתאם לצו ניהול הנכס במשך כ-20 שנה יוצרת אף היא מניעות והשתק מלטעון לסילוק יד. להלן פסק דין בנושא מניעות והשתק מלטעון לסילוק יד: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת, ריב ניבה) מיום 13.7.10 (ת.א.123686-01) אשר קבע כי המערערים והמשיבים שכנגד (להלן: "המערערים") אינם בעלי זכויות במגרש ברח' גרשון שץ בתל-אביב הידוע כחלקה 201 בגוש 7109 (להלן: "המקרקעין"), הרשום על שם הנעדר מר אריאל נסויזסקי (להלן: "הנעדר") שנכסיו מנוהלים על-ידי המשיב והמערער שכנגד (להלן: "המשיב") בהתאם לצו בית המשפט המחוזי מיום 12.8.82, וקבע כי על המערערים לפנות את המקרקעין ולשלם דמי שכירות ראויים החל משנת 2002, תוך קיזוז השקעתם במקרקעין. הרקע והמחלוקת בין הצדדים המשיב מנהל את המקרקעין, שהינם מקרקעין מוסדרים, הרשומים על-שם הנעדר בלשכת רישום המקרקעין, וזאת כאמור, מכוח צו ניהול שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב. המערערים 1 ו-3 הם המחזיקים כיום במקרקעין ומנהלים באמצעות המערערת 2 - עולם החלפים בע"מ, מגרש חנייה במקום. ביום 2.12.01 הגיש המשיב כנגד המערערים תביעה בבית משפט קמא לסילוק יד מהנכס ולתשלום דמי שימוש ראויים תמורת השימוש שהמערערים עושים במקרקעין. המערערים טענו, בין היתר, כי הם רכשו את המקרקעין בתמורה ובתום לב לאחר שהנעדר מכר את המקרקעין בחופזה לחברו מר טליתמן, מר טליתמן מכר את זכויותיו במקרקעין למר גלסטר, והאחרון מכר את זכויותיו למערערים בהתאם להסכם שנערך ביניהם ביום 7.1.87 (נספח ד' להודעת הערעור שכנגד מטעם המשיב) (להלן: "ההסכם בין גלסטר למערערים"). ביום 29.7.02 פנו המערערים למשיב בבקשה לשחרר את נכסי הנעדר (נספח ז' להודעת הערעור שכנגד מטעם המשיב), אך בקשתם נדחתה על-ידי המשיב כמפורט בהחלטתו מיום 8.8.02 (נספח ח' להודעת הערעור שכנגד מטעם המשיב). המערערים הגישו כנגד החלטה זו, המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (הפ 1033/02) בה ביקשו ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי צו הניהול שניתן למשיב בגין המקרקעין הינו בטל מעיקרו. כן ביקשו המערערים לקבוע כי הם בעלי הזכויות במקרקעין. בית משפט קמא הורה על עיכוב ההליכים בתביעת הפינוי, וזאת עד למתן פסק דין במסגרת המרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי (החלטה מיום 1.2.04). בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת שטופמן), דחה את תביעתם של המערערים (נספח יב' להודעת הערעור שכנגד מטעם המשיב), וקבע לאחר שבחן את הראיות שהונחו בפניו, כי בחינת השתלשלות העניינים מעלה כי אין ממש בטענות המערערים לעניין זכויות הבעלות שרכשו לטענתם במקרקעין. כבוד השופטת שטופמן קבעה כי זכויות הבעלות שבמקרקעין הן של הנעדר, וכי מר טליתמן החל לעשות שימוש במגרש לאחר שהנעדר עזב לרוסיה ולא שב, כאשר לא היו לו כל זכויות במקרקעין, וכי גם לאחר שהוקמה שותפות בין מר טליתמן לבין מר גלסטר במקרקעין, לא היו לשניהם כל זכויות במקרקעין, ולימים לאחר שפורקה השותפות ונחתם חוזה לפירוק השותפות בין טליתמן לבין גלסטר (מוצג א' למוצגי המערערים), זכויות החזקה והשימוש במקרקעין הן בלבד שהועברו למר גלסטר. הוסיפה כבוד השופטת שטופמן וקבעה כי מההסכם בין גלסטר לבין המערערים עולה כי המערערים היו מודעים לכך כי למר גלסטר יש לכל היותר זכויות שימוש בלבד במקרקעין. בהתאם לכך נקבע בפסק הדין כי טענותיהם של המערערים, לפיהן כל שרשרת הבעלויות במקרקעין מלמדת על רכישות של זכויות הבעלות בתמורה ובתום לב, אינן טענות אמת. הוסיפה כבוד השופטת שטופמן וקבעה כי המקרקעין הם בבחינת "נכס עזוב" וכי אין בעובדה שהמשיב לא ניהל את המקרקעין כראוי, לטענת המערערים, כדי לפגוע בזכויות הנעדר אשר המשיב ממונה על-פי חוק להגן עליו. כן קבעה השופטת שטופמן כי אין בידה לקבל את טענת המערערים לפיה יש להם "זכויות שביושר" או זכויות "מעין קנייניות" במקרקעין מכוח סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1996 (להלן: "חוק המקרקעין"), שכן לא מדובר בזכויות נוגדות, הואיל וזכויות הנעדר הן זכויות בעלות אשר ניהולן מסור למשיב מכוח צו הניהול, ואילו למערערים היו לכל היותר זכויות של חזקה ושימוש במקרקעין. המערערים לא ערערו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהפך לחלוט. בעקבות מתן פסק הדין הנ"ל, הוגשה על-ידי המשיב בקשה למתן פסק דין חלקי במסגרת תביעת הפינוי שנדונה בבית משפט קמא (בש"א 161099/05). המשיב טען כי משדחה בית המשפט המחוזי את גרסתם של המערערים באשר לזכותם במקרקעין, הרי שיש ליתן פסק דין חלקי המורה על פינוי המקרקעין. מנגד, טענו המשיבים כי בית המשפט המחוזי דן בסוגיית הבעלות בנכס ובטלות צו הניהול, אך לא דן בזכויות אחרות הנטענות על-ידי המערערים במקרקעין, אותן יש לברר במסגרת תביעת הפינוי. בית משפט קמא קבע כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לפיהן המערערים היו מודעים לכך שלא היו לגלסטר זכויות בעלות במקרקעין, וכי אין למערערים זכויות קנייניות שביושר או זכויות מעין קנייניות במקרקעין, הינן קביעות חלוטות היוצרות בנסיבות העניין מעשה בית-דין. באשר לטענותיהם של המערערים לזכות חזקה ושימוש במקרקעין, קבע בית משפט קמא כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין זה לא יצרו השתק פלוגתא, שכן הן בסמכותו הייחודית של בית משפט השלום. יחד עם זאת הוסיף בית משפט קמא וקבע לגופן של טענות, כי דין טענתם של המערערים לחזקה נוגדת להידחות, שכן טענה זו אינה חלה כאשר מדובר במקרקעין מוסדרים כבענייננו. כמו כן, קבע בית משפט קמא כי טענה זו סותרת את טענת המערערים לפיה ניתנה להם רשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעין. באשר לטענת המערערים לפיה ניתנה להם רשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעין, קבע בית משפט קמא כי מדובר ברשות חינם הדירה, הניתנת לביטול על-ידי הבעלים בכל עת, וכי המשיב, בנסותו מזה מספר שנים לפנות את המערערים מהמקרקעין, גילה דעתו, כי ככל שניתנה הסכמתו לשימוש במקרקעין בעבר, אין הוא מסכים לכך עתה. הוסיף בית משפט קמא וקבע כי הוא דוחה את טענת המערערים לדיירות מוגנת בנכס ואת טענתם כי מאזן הנוחות מצדיק השארתם במקרקעין. בהתאם לאמור לעיל, בית משפט קמא קיבל את בקשת המשיב ונתן פסק דין חלקי המורה על פינוי ו/או סילוק ידם של המערערים מהמקרקעין, כאשר סוגיית דמי השימוש תידון בהמשך. על פסק הדין החלקי הנ"ל הוגש ערעור (ע"א 2705/06), והצדדים הסכימו לבטלו בהסכמה. בעקבות ההסכמה הנ"ל, התיק הוחזר לבית משפט קמא לדיון, ולאחר שמיעת ההוכחות, ניתן פסק דינו של בית משפט קמא נשוא הערעור. פסק דינו של בית משפט קמא בפסק דינו, קבע בית משפט קמא כי טענותיהם של המערערים לפניו זהות לטענותיהם במסגרת המרצת הפתיחה שהגישו בבית המשפט המחוזי. כך, טענו המערערים במסגרת המרצת הפתיחה, כשם שחזרו וטענו בבית משפט קמא, כי המקרקעין נמכרו על-ידי הנעדר טרם עזיבתו את הארץ בחופזה, כאשר המקרקעין נמכרו במשך השנים עד למכירתם בסופו של דבר למערערים. כן טענו המערערים במסגרת המרצת הפתיחה, כשם שחזרו וטענו בבית משפט קמא, כי הן עיריית תל-אביב שגבתה מהם מיסי עירייה במשך השנים והן חברת נתיבי איילון שפיצתה את מר גלסטר בגין הפקעת חלק מהמקרקעין לצורך הרחבת נתיבי איילון, הכירו בזכויותיהם כבעלים. בנוסף, חזרו המערערים וטענו כי המשיב הזניח את ניהול המקרקעין ולא מחה כנגד החזקתם הממושכת במקרקעין. בית משפט קמא קבע כי טענותיהם הנ"ל של המערערים נדונו והוכרעו במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן במסגרת פסק דינו החלקי. כך, נקבע כי זכות הבעלות בנכס הייתה מאז ומתמיד של הנעדר וכי טענת המערערים לפיה כל שרשרת הבעלויות מלמדת על רכישות של זכויות הבעלות בתמורה ובתום לב, אינן טענות אמת ואין לקבלן. כן נדחתה טענתם של המערערים לזכויות מעין קנייניות במקרקעין, שכן כאמור המערערים מעולם לא רכשו זכות בעלות במקרקעין אלא לכל היותר, זכויות חזקה ושימוש. כן חזר בית משפט קמא על קביעתו בפסק הדין החלקי לפיה המערערים אינם יכולים לחסות בצילה של טענת ה"חזקה הנוגדת", שכן עסקינן במקרקעין מוסדרים, וכן כי טענה זו עומדת בניגוד לטענתם של המערערים כי ניתנה להם רשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעין. הוסיף בית משפט קמא וקבע כי אף אם ניתנה למערערים רשות לשימוש במקרקעין על-ידי המשיב בדרך של שתיקה, הרי שמדובר ברשות חינם הדירה, שניתנת לביטול על-ידי הבעלים בכל עת, כאשר בנסיבות העניין המשיב גילה דעתו כי ככל שניתנה הסכמתו לשימוש במקרקעין בעבר, אין הוא מסכים לכך כעת. כן חזר בית משפט קמא על קביעתו לפיה טענותיהם של המערערים לדיירות מוגנת במקרקעין וכי יש לאפשר להם להישאר בנכס משיקולי צדק להידחות, שכן בנסיבות העניין מדובר לכל היותר ברשות להשתמש במקרקעין ולא בזכות של דיירות מוגנת, כאשר אף שיקולי הצדק אינם פועלים בנסיבות העניין לטובת המערערים בהתחשב בכך שמזה שנים רבות הם גרמו נזק למשיב בהשתמשם במקרקעין ללא תשלום ובהפיקם ממנו פירות שהמשיב אמור היה להנות מהם. בנוסף, חזר בית משפט קמא על קביעתו לפיה המערערים מנועים מלטעון טענות שכבר הוכרעו במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מכוח השתק פלוגתא. לאור האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי למערערים אין כל זכות במקרקעין ועליהם לפנותם. באשר לדמי השימוש בית משפט קמא קיבל את טענת המערערים לפיה משלא נדרשו על-ידי המשיב דמי שימוש בשנים שלפני הגשת התביעה, יש לייחס מחדל זה למשיב ובהתאם לכך, קבע בית משפט קמא כי דמי השימוש ישולמו על-ידי המערערים החל משנת 2002. כן קבע בית משפט קמא כי הוא מקבל את חוות דעת המומחה מטעם המערערים לעניין השקעותיהם של המערערים במחוברין שבמקרקעין, דהיינו השקעות שאינן ניתנות לפירוק עם פינוי המקרקעין בסך של 223,450 ₪. בהתאם לכך קבע בית משפט קמא על המערערים לשלם למשיב דמי שימוש החל משנת 2002 ועד ליום הפינוי בפועל בהפחתת הסכום הנ"ל של 223,450 ₪, דהיינו סך של 290,925 ₪. עיקר טענות בעלי הדין בערעור לטענת המערערים בית משפט קמא לא התייחס בפסק דינו לבחינת רצף הזכויות במקרקעין מאז שהנעדר עזב את הארץ ועד שהמערערים רכשו את הזכויות במקרקעין ממר גלסטר. לטענת המערערים איש מנציגי המשיב לא ביקר במקרקעין במשך כל השנים והם נתפסו בעיני כל כבעלי המקרקעין, שכן בין היתר, שילמו מיסי עירייה ומר גלסטר קיבל פיצוי מחברת נתיבי אילון על הפקעת חלק מהמקרקעין. כן טוענים המערערים כי רצף החזקה במקרקעין לאורך השנים החל מרכישתם על-ידי הנעדר במשך תקופה של 80 שנה יוצרת השתק ומניעות מהמשיב לטעון לזכויות במקרקעין לתבוע סילוק יד. כמו כן, טוענים המערערים כי העובדה שהמשיב לא פעל בהתאם לצו ניהול הנכס במשך כ-20 שנה יוצרת אף היא מניעות והשתק מלטעון לסילוק יד. מוסיפים המערערים וטוענים, כי ידיעת המשיב על החזקתם במקרקעין והימנעותו מלפעול לפינויים במשך השנים מבססת את טענתם לחזקה נוגדת. עוד טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה מדובר ברשות הדירה במקרקעין, שכן לטענת המערערים שיקולי הצדק חייבו קבלת טענתם שניתנה להם רשות בלתי הדירה במקרקעין בהתחשב בשנים הרבות שהחזיקו במקרקעין ובהשקעה הרבה שהשקיעו במקרקעין. לחילופין, טוענים המערערים כי במידה ויקבע כי דין טענותיהם להידחות, הרי שיש להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים ראויים של 10% משוויון של המקרקעין. באשר לדמי השימוש הראויים, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא משחייב אותם בתשלום דמי שימוש ראויים. לטענת המערערים טרם הגשת התביעה המשיב לא פנה אליהם בדרישה לתשלום דמי שימוש ראויים ומשכך לא היה מקום לחייבם בתשלום דמי שימוש ראויים משנת 2002 ועד לפינוי בפועל. כן טוענים המערערים כי בית משפט קמא לא התייחס לטענתם להתיישנות. עוד טוענים המערערים כי ידיעתו של המשיב כי הם מחזיקים במקרקעין הופכת אותם ל"ברי רשות" במקרקעין ואף ל"ברי רשות בתמורה" הואיל והם רכשו את המקרקעין בתמורה מלאה. מוסיפים המערערים וטוענים כי בית משפט קמא התעלם בפסק דינו מטענתם להשתק ומניעות מצד המשיב משלא פעל לסילוקם מהמקרקעין שנים רבות. מנגד, טוען המשיב כי אין להתערב בפסק דינו המוצדק של בית משפט קמא. לטענת המשיב טענות המערערים נבחנו ונדחו שלוש פעמים הן על-ידי בית המשפט המחוזי והן על-ידי בית משפט קמא ב"שני סיבובים". המשיב טוען כי עסקינן במקרקעין מוסדרים שהנעדר נרשם כבעל המקרקעין בהתאם לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, ומשכשלו המערערים להוכיח שרשרת זכויות תקפה מן הנעדר אליהם, הרי שדין טענותיהם להידחות. כן טוען המשיב כי העובדה שהמערערים לא פעלו במשך כל השנים בהם החזיקו במקרקעין לרישום זכויותיהם במקרקעין מקימה כנגדם טענת השתק ומניעות. כמו כן, העובדה שהמערערים לא שילמו מס רכוש עבור המקרקעין מלמדת אף היא, לטענת המשיב, כי אף המערערים לא החשיבו עצמם כבעלי זכויות במקרקעין. מוסיף המשיב וטוען כי ההסכם בין גלסטר והמערערים מוכיח כי למערערים אין זכות בעלות במקרקעין. באשר לטענת המערערים לפיה המשיב ניהל ברישול את המקרקעין, טוען המשיב כי העובדה שתיק הניהול של המקרקעין אבד ושוחזר רק בשנת 2000, אינה רלוונטית, ואינה יכולה להצמיח למערערים זכות קניינית או "מעין קניינית". באשר לטענת המערערים לחזקה נוגדת במקרקעין, טוען המשיב כי טענה זו עומדת בניגוד לטענתם של המערערים לדיירות מוגנת או רשות מכוח זכות ו/או הסכמת הבעלים, וכן כי המערערים לא הוכיחו כי הנעדר או המשיב ידעו על חזקתם והסכימו לכך. כן טוען המשיב כי בהתאם לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, הואיל ומדובר במקרקעין מוסדרים הרי שלא עומדת למערערים טענת התיישנות, כאשר המערערים לא הוכיחו את היסודות החיוביים והשליליים של טענת ההתיישנות. עוד טוען המשיב, כי המערערים לא הוכיחו את טענתם לדיירות מוגנת במקרקעין, שכן אין בידם חוזה שכירות מוגנת, והם לא שילמו דמי מפתח לאיש. בנוסף, טוען המשיב כי במידה והמערערים ביצעו שיפוצים במקרקעין הרי שהם בוצעו ללא קבלת הסכמת המשיב ומשכך, אין בהם כדי להוות תשלום דמי מפתח. בערעור שכנגד שהגיש המשיב, טוען המשיב כי שגה בית משפט קמא משלא חייב את המערערים בתשלום דמי שימוש ראויים כפי שנתבע בכתב התביעה, משנת 1995 ועד למועד הפינוי בפועל. לטענת המשיב, אין להעניק כל נפקות או "הנחה" למערערים רק בשל העובדה שתיק הניהול של המקרקעין אבד. לטענת המשיב, נסיבות העניין דומות לנסיבות שנדונו בעניין ע"א (נצרת) 1127/07 רוזנצויג נ' ממ"י (לא פורסם, 4.3.09) ובהתאם לכך היה על בית משפט קמא לחייב את המערערים בדמי שימוש בגין כל תקופת השימוש במקרקעין. עוד טוען המשיב, כי בית משפט קמא חייב את המערערים בתשלום דמי שימוש ראויים מיום הגשת התביעה, אך בפועל קבע כי החיוב הוא מיום 1.1.02 על-אף שהתביעה הוגשה ביום 2.12.01. בהתאם לכך טוען המשיב כי יש לחייב את המערערים בתשלום חודש נוסף בסך של 4081 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. כן טוען המשיב, כי משנקבע כי למערערים אין כל זכות במקרקעין ומשחוות דעת השמאי מטעמו לא נסתרה, היה על בית משפט קמא לקבל את חוות דעת המומחה מטעמו ללא הפחתות כלשהן. מוסיף המשיב וטוען, כי שגה בית משפט משהפחית מדמי השימוש שפסק את השקעותיהם של המערערים במקרקעין. לטענת המשיב, המערערים לא הוכיחו את השקעותיהם במקרקעין, ולכל היותר הם זכאים לקיזוז בסך של 60,000 ₪ בלבד. לבסוף, טוען המשיב כי יש לחייב את המערערים בהוצאות גבוהות מאחר והמערערים עשו כל אשר לאל ידם כדי לסכל את פינויים מהמקרקעין וכן לא שילמו ולו מקצת מהוצאות המשפט שנפסקו כנגדם בהליכים הקודמים. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעות הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא אנו סבורים כי דין הערעור מטעם המערערים להידחות וכי דין הערעור שכנגד להתקבל בחלקו, הכל כפי שיפורט להלן. למערערים אין זכות בעלות במקרקעין המערערים חוזרים על טענותיהם, כפי שנטענו הן במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי והן במסגרת ההליך בבית משפט קמא, כי שרשור הזכויות במקרקעין מוכיח כי הם בעלי המקרקעין, ומשכך לא ניתן לפנותם. אין בידינו לקבל טענות אלה. כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו וכן בפסק הדין החלקי שניתן על-ידו, המערערים מנועים מלטעון את הטענות הנ"ל מכוח השתק פלוגתא, שכן במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נבחנה טענת המערערים לזכותם הנטענת לבעלות במקרקעין וכן לבעלות מן היושר, ובית המשפט המחוזי קבע לאחר שבחן את הראיות והעדויות שנשמעו בפניו כי: "... מבדיקת התשלשלות העניינים, לפרטיהם, עולה כי אין ממש בטענות המבקשים [המערערים] לענין זכויות הבעלות שרכשו, כביכול בנכס. ... כל טענותיהם של המבקשים לפיהן כל שרשרת הבעלויות מלמדת על רכישות של זכויות הבעלות בתמורה ובתום לב, אינן טענות אמת ואין לקבלן." למעלה מן הצורך נוסיף, כי אנו סבורים שקביעתו העובדתית הנ"ל של בית המשפט המחוזי הינה קביעה מבוססת, שאין כל הצדקה להתערב בה, בין היתר, מהטעם שצויין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והוא - שעיון בהסכם שנערך בין גלסטר לבין המערערים מעלה כי המערערים היו מודעים לכך שגלסטר אינו הבעלים של המקרקעין ושהם למעשה אינם רוכשים בעלות במקרקעין. כך, גלסטר הוגדר בהסכם כ"מחזיק ומשתמש" בלבד, ואף צויין בהסכם שהמקרקעין רשומים על-שם הנעדר בלשכת רשום המקרקעין. כמו כן, צויין בסעיף 4 להסכם כי: "אלימלך ולוי מצהירים כי הם מודעים למצב המשפטי של בעלות המגרש, למעמדו של גלסטר כמחזיק ומשתמש במגרש ובמבנים ואין להם ולא יהיו להם תביעות כספיות ו/או אחרות נגד גלסטר בקשר לאמור לעיל ולהלן בהסכם זה." בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך שהמערערים לא פעלו לרישום זכויותיהם הנטענות במקרקעין במשך שנים רבות (החל משנת 1987), ונראה כי לא בכדי לא פעלו המערערים לרישום זכויותיהם, שכן הם היו מודעים לכך שהמקרקעין רשומים על-שם הנעדר בלשכת רישום המקרקעין וכי נרשמה הערת ניהול על המקרקעין על-שם המשיב בשנת 1982. עוד נוסיף לעניין זה כי עיון בתגובתם של המערערים לבקשה למתן פסק דין חלקי בבית משפט קמא, מעלה כי אף המערערים סבורים כי חל בנסיבות העניין השתק פלוגתא בכל הקשור לטענתם לבעלות בנכס, שכן בסעיפים 2 ו-3 לתגובתם לבקשה למתן פסק דין חלקי, ציינו המערערים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי דן אך ורק בטענותיהם לביטול צו הניהול וטענותיהם לבעלות במקרקעין, ולמעשה ביקשו המערערים מבית משפט קמא לדון רק בשאר טענותיהם לזכויות שונות במקרקעין, כגון בר רשות, דיירות מוגנת, חזקה נוגדת ועוד. כך גם, המערערים הסכימו במסגרת פסק הדין שניתן בהסכמה על-ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת הילה גרסטל), שביטל למעשה את פסק הדין החלקי שניתן על-ידי בית משפט קמא, כי על-אף ביטול פסק הדין החלקי, קביעותיו של בית המשפט המחוזי במסגרת המרצת הפתיחה תישארנה בעינן, ובלשונו של בית המשפט המחוזי, כעולה מפרוטוקול הדיון: "למען הסר ספק מובהר שאין בהסכמה זו כדי לגרוע מכל קביעה שקבע בית-המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 6.1.05". לאור האמור, אין מקום לדון בטענותיהם של המערערים לזכות בעלות במקרקעין, ודין טענותיהם לעניין זה להידחות. למערערים אין זכות מכוח "חזקה נוגדת" במקרקעין המערערים חוזרים וטוענים בערעורם כי הם בעלי זכויות במקרקעין מכוח "חזקה נוגדת". אין בידינו לקבל טענה זו. טעם עיקרי המצדיק לטעמנו את דחיית טענת ההגנה של המערערים ל"חזקה נוגדת" במקרקעין הוא שטענה מסוג זה נטענת כאשר תביעת הבעלים הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, אך בענייננו, הואיל ומדובר במקרקעין מוסדרים, הרי שעל-פי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין אין התיישנות (ראו לעניין זה י. ויסמן דיני קניין חלק כללי, תשנ"ג-1993 עמוד 319), כאשר גם לא חל בענייננו הסייג שבסייפת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, שכן המערערים לא החזיקו במקרקעין 25 שנה בטרם נכנס חוק המקרקעין לתוקפו. לאור האמור, הרי שאין רלוונטיות לטענת המערערים לחזקה נוגדת במקרקעין ודינה להידחות. כמו כן, טעם נוסף המצדיק לטעמנו את דחיית טענת המערערים לחזקה נוגדת הוא שטענה זו מתבססת על-כך שהחזקה במקרקעין נעשתה בניגוד להסכמתו ורשותו של הבעלים של המקרקעין, כאשר טענה זו עומדת בניגוד לטענתם של המערערים כי הם בעלי זכויות במקרקעין מכוח דיירות מוגנת ו/או הסכמת הבעלים, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו. כמו כן ולמעלה מן הצורך, נוסיף כי אף לגופה של טענה, אנו סבורים כי המערערים לא הוכיחו בנסיבות העניין את זכותם מכוח "חזקה נוגדת", שכן לא הוכיחו שהנעדר או המשיב ידעו על החזקתם במקרקעין. כך, לעניין ידיעת הנעדר אודות השימוש שנעשה במקרקעין שבבעלותו, נקבע על-ידי כבוד השופטת שטופמן עובדתית בפסק הדין המחוזי כי: "...על בית המשפט להגן על זכויותיו של הנעדר, אשר רכש זכויות בעלות בנכס, נרשם כבעליו, ובמהלך שנים רבות עושים אחרים שימוש בנכס, בלא רשותו או הסכמתו", כאשר נקבע גם על-ידי כבוד השופטת שטופמן שהנעדר לא מכר את זכויותיו במקרקעין טרם עזיבתו את הארץ: "הגרסה שמקובלת עלי כנכונה ואמתית היא זו לפיה עשה טליתמן שימוש במגרש העזוב, לאחר שבעליו נסע לרוסיה ולא שב. טליתמן לא רכש כל זכויות מהנעדר.", דהיינו המשתמע מהקביעות העובדתיות הנ"ל הוא שהנעדר לא מכר את זכויותיו במקרקעין לאיש טרם עזיבתו את הארץ, כאשר המערערים לא הוכיחו שהנעדר ידע על השימוש שנעשה במקרקעין שבבעלותו. כך גם, לא נקבע כממצא עובדתי שהמשיב היה מודע לכך שהמערערים פלשו למקרקעין ומחזיקים בו לאורך השנים. לאור האמור, מהטעמים הנ"ל אנו סבורים כי בצדק דחה בית משפט קמא את טענת המערערים לחזקה נוגדת במקרקעין, ולא מצאנו בטענות המערערים לפנינו כדי להצדיק התערבות בקביעה זו. אופן ניהול המקרקעין על-ידי המשיב אינו מקים טענת השתק ומניעות טוענים המערערים לפנינו, כי העובדה שהמשיב קיבל לידיו את ניהול המקרקעין בשנת 1982, ומאז ועד לשנת 2000 לא פעל לסילוקם מהמקרקעין, מקימה בנסיבות העניין השתק ו/או מניעות מהמשיב לתבוע כעת את סילוק ידם מהמקרקעין. ראשית, טענה זו נדחתה למעשה על-ידי כבוד השופטת שטופמן, שקבעה כי "בעובדה שהאפוטרופוס הכללי לא ניהל את הנכס, אין כדי לפגוע בזכויות הנעדר אשר האפוטרופוס הכללי ממונה, על פי חוק, להגן עליהן." אומנם, קביעה זו התייחסה לטענת המערערים לביטול צו הניהול, אך היא יפה גם לענייננו, שכן אף אם המקרקעין לא נוהלו כראוי והמשיב לא בדק מה מצב הנכס לאורך השנים, הרי שהתנהגות זו אינה מצדיקה פגיעה בזכויותיו של הנעדר אשר המשיב ממונה להגן עליו, בפרט לאור העובדה שהמערערים פלשו למקרקעין והיו מודעים לכך שהמקרקעין הינם בבעלותו של הנעדר. שנית, על מנת שצד יהיה יכול להנות מטענת "השתק מכוח מצג" כפי שמבקשים המערערים בענייננו, עליו להוכיח כי הוא הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר, ושינה עקב כך את מצבו לרעה, כפי שנקבע ברע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 95, 100 (1993): "השתק מכוח מצג- כמו זה שבענייננו- מונע צד מלהתכחש למצג שהציג לפני צד אחר, אם אותו אחר הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר, ושינה עקב כך את מצבו לרעה" . בענייננו, הוכח כי המשיב נמנע מלפעול לפינויים של המערערים מהמקרקעין מאחר ותיק הניהול של המקרקעין אבד ושוחזר רק בשנת 2000, כאשר מיד עם שחזור התיק פעל המשיב לפינויים של המערערים מהמקרקעין. אף אם ניתן היה לראות בנסיבות אלה כיצירת מצג על-ידי המשיב, להסכמתו לכאורה לשימוש שנעשה במקרקעין (ולא כך היא), הרי שאיננו סבורים בנסיבות העניין, שהמערערים הוכיחו כי הם הסתמכו על מצג זה בתום לב ובאופן סביר - הוכח כאמור, כי המערערים היו מודעים לכך שהם לא רכשו זכויות בעלות במקרקעין וכן היו מודעים לכך שהמקרקעין רשומים על-שם הנעדר. המערערים לא פעלו לרישום זכויותיהם במקרקעין, וזאת לא בכדי, שכן ככל הנראה היו מודעים לכך שהמשיב יתנגד לשימוש שהם עושים במקרקעין ללא ידיעתו, ובחוסר תום לב בחרו להחריש כל השנים, ולא פעלו שנים ארוכות לביטול צו הניהול במקרקעין עד שהוגשה התביעה לפינויים מהמקרקעין. התנהגותם הנ"ל של המערערים מלמדת על חוסר תום לב מצידם בנסיבות העניין. העובדה שעקב תקלה או מחדל אבד התיק ושוחזר בשנת 2000, לא רק שלא מקימה למערערים זכויות יש מאין, אלא אף "שיחקה" לטובתם והם נהנו ממנה באופן שהפיקו טובות הנאה כלכליות ניכרות במשך שנים נוספות. כמו כן, לא הוכיחו המערערים כי שינו את מצבם לרעה בהסתמכם על מצג זה. נראה כי ההפך הוא הנכון, המערערים נהנו מהמקרקעין שנים ארוכות, מבלי ששילמו דמי שכירות למשיב והשקעותיהם הנטענות במקרקעין קוזזו בסופו של דבר מדמי השימוש הראויים שנפסקו על-ידי בית משפט קמא, כאשר בסופו של יום המערערים חוייבו בתשלום דמי שימוש ראויים החל משנת 2002 בלבד, ונהנו מהשיהוי בהגשת תביעת הפינוי על-ידי המשיב בדמות ביטול תשלום דמי השימוש לתקופה של כ-15 שנה. עוד נוסיף לעניין זה, כי העובדה שהמחוקק קבע כי במקרקעין מוסדרים, כמו בענייננו, לא חלה התיישנות, מלמדת על החשיבות שביקש המחוקק לתת למרשם ולמהימנותו. בענייננו, אנו סבורים כי בדומה לעיקרון הנ"ל שביקש לתת עדיפות לעקרון מהימנות המרשם וזכותו של הבעלים הרשום על-פני טענת הגנה מעין דיונית, יש להחיל עקרון זה גם בענייננו כאשר מבקש אדם שאינו הבעלים הרשומים של המקרקעין להכיר בזכויותיו במקרקעין בשל מניעות והשתק. זכותם של המערערים במקרקעין הייתה זכות בר-רשות הדירה ובחינם, ולא חלה דיירות מוגנת בנסיבות העניין חוזרים המערערים על טענתם לפיה ניתנה להם רשות בלתי הדירה לעשות שימוש במקרקעין. לאחר עיון בטענות המערערים אנו סבורים כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא לעניין זה. כפי שקבע בית משפט קמא, אף אם ניתן לראות בשתיקתו של המשיב כמתן רשות לשימוש במקרקעין (טענה שלא הוכחה- כאמור, שכן המערערים לא הוכיחו שהנעדר או המשיב ידעו על השימוש שהם עושים במקרקעין), הרי שמדובר ברשות חינם, שכן אין מחלוקת שהמערערים לא שילמו למשיב עבור ישיבתם במקרקעין, ורשות חינם הינה ככלל רשות הדירה, כפי שנקבע ברע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (לא פורסם, 17.5.06): "רשות חינם - לא כל שכן ברכוש הציבור - אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה." כמו כן, הואיל והמערערים לא שילמו דמי שכירות עבור השימוש במקרקעין, הרי שאין תחולה לחוק הגנת הדייר בנסיבות העניין ולא ניתן לראות במערערים כדיירים מוגנים, כפי שנקבע בע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 956 (2003) (להלן: "פס"ד חיר"): "נקדים ונאמר כי חוק הגנת הדייר חל רק על שכירות (סעיף 2 לחוק הגנת הדייר), שהיא "זכות שהוקנתה בתמורה" להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות (ראו: סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971; סעיף 3 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). לפיכך משניתנה רשות לפלוני להתגורר בנכס או להחזיק בו, להבדיל משכירות של הנכס, לא הונח הבסיס המשפטי להיווצרותה של דיירות מוגנת". בנוסף, בנסיבות העניין, אין בידינו לקבל את טענת המערערים לפיה שיקולי ההגינות והצדק, בהתחשב במשך השהייה במקרקעין וההשקעה במקרקעין, מחייבים כי הרשות לכאורה שניתנה להם על-ידי המשיב לעשות שימוש במקרקעין תיקבע כרשות בלתי הדירה. המערערים לא הוכיחו כי השביחו את המקרקעין, והשקעותיהם במקרקעין (המחוברים) קוזזו על-ידי בית משפט קמא מדמי השימוש שנפסקו כנגדם, כאשר השהייה הארוכה של המערערים במקרקעין הניבה להם הנאה רבה ללא תשלום תמורה כלשהי לבעלי המקרקעין. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט טירקל בפס"ד חיר, עמוד 958: "האם יש לפצות את המבקשים מכוח "שיקולים של צדק" שאינם מן הדין? עד ביטול הרשות התגוררו המבקשים בנכס במשך 40 שנה בקירוב... כנגד קושי זה של המבקשים עומדת טובת ההנאה שהייתה להם - למבקש, לאשתו ולילדיהם - במשך תקופה כה ארוכה שבמהלכה התגוררו בנכס ללא תמורה; אין זאת הטבה של מה בכך. המבקשים היו יכולים אפוא לחסוך במשך התקופה סכום נכבד - כשיעור דמי השכירות שלא שילמו - ולהבטיח לעצמם מקום מגורים... המבקשים לא הראו אפוא טעם כלשהו, מלבד עצם התקופה הממושכת של מגוריהם בנכס, שיש בו כדי להטות את כפות המאזניים לטובתם, לפיכך אין מקום לפסוק להם פיצויים משיקולים של צדק שאינם מן הדין." כך גם, ומהשיקולים הנ"ל, בהתחשב בקביעות הערכאות השונות באשר להתנהגות המערערים, לפיהן המערערים היו מודעים לכך שאין להם זכות בעלות במקרקעין וכי השימוש במקרקעין נעשה שלא ברשותו או הסכמתו של הנעדר ו/או המשיב, הרי שאנו סבורים כי בצדק לא פסק בית משפט קמא למערערים פיצוי עם פינויים מהמקרקעין, כאשר המערערים אף לא העלו טענה זו בכתב הגנתם בבית משפט קמא. כאמור, לא ניתן להתעלם מההנאה הכספית הרבה של המערערים מהמקרקעין, משלא שילמו דמי שכירות בגין השימוש במקרקעין לאורך תקופה ארוכה מאוד. הערעור שכנגד- התביעה הכספית המשיב משיג בערעורו שכנגד, כנגד קביעת בית משפט קמא המחייבת את המערערים בתשלום דמי שימוש ראויים החל מיום הגשת התביעה ולא משנת 1995, כפי שהתבקש בכתב התביעה. אין בידינו לקבל את טענות המשיב לעניין זה, וקביעתו ונימוקו של בית משפט קמא לעניין זה מקובלות עלינו. בית משפט קמא נימק קביעתו הנ"ל במחדלו של המשיב שלא פעל לפינויים של המערערים לאורך השנים, ועשה כן רק בשנת 2001 בפנייתו בכתב מיום 24.1.01 (נספח ו' לערעור שכנגד), ואף לא פנה למערערים בדרישה לתשלום דמי שכירות בגין השימוש במקרקעין, טרם הגשת התביעה בבית משפט קמא. כאמור, קביעה זו מקובלת עלינו ולא מצאנו הצדקה להתערב בקביעה זו. כמו כן, לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, המאמצת את חוות דעת המומחה מטעם המערערים לעניין שווי ההשקעה בגין מחוברים במקרקעין. בית משפט קמא היה ער לכך כי המומחה מטעם המערערים אינו מהנדס בניין, אך בחר לסמוך על ניסיונו של המומחה, ואין מקום בנסיבות אלה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא ובהחלטתו להעדיף לעניין זה את המומחה מטעם המערערים על-פני חוות דעת המומחה מטעם המשיב. בהתאם לכך, דין טענות המשיב לעניין הערכת שווי ההשקעות של המערערים במקרקעין וקיזוזם מדמי השימוש שנפסקו כנגדם, להידחות. יחד עם זאת, נראה כי כפי שטוען המשיב, נפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא, שעל-אף שקבע כי על המערערים לשלם דמי שכירות החל מיום הגשת התביעה, פסק כי דמי השימוש ישולמו החל משנת 2002, על-אף שהתביעה הוגשה ביום 2.12.01. בהתאם לכך, יש להוסיף לדמי השימוש שנפסקו לטובת המשיב, דמי שימוש בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם המשיב עבור חודש נוסף בשנת 2001, דהיינו סך של 4,081 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.1.10. סוף דבר התוצאה הינה כי דין הערעור שהגישו המערערים להידחות. דין הערעור שכנגד שהגיש המשיב להתקבל אך לעניין מועד תחילת תשלום דמי השימוש שנפסקו על-ידי בית משפט קמא - חודש אחד נוסף, כמפורט לעיל. על המערערים לפנות את המקרקעין עד ליום 1.12.11. המערערים ישלמו למשיב ולמערער שכנגד שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪. הפיקדון שהפקידו המערערים יועבר למשיב על חשבון הנפסק לעיל. סילוק ידהשתק / דיני מניעות