הפחתת שעות עבודה לאישה בהריון

1. בתביעתה בפנינו עותרת התובעת לחייב את מעסיקתה, הנתבעת בתשלום בגין זכויות המגיעות לה לטענתה ובכלל זה פדיון חופשה שנתית, הבראה, דמי חגים, דמי נסיעה, חלף דמי הודעה מוקדמת, פיצוי פיטורים, ביטוח פנסיוני, הפרשי שכר, פיצוי בגין אובדן השתכרות עקב פיטוריה בזמן היותה בהריון בניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד- 1954 (להלן:"חוק עבודת נשים"), וכן פיצוי בשל נזק לא ממוני. עובדות רקע 2. התובעת הינה תושבת כפר בית ג'אן, אמא ל- 4 ילדים קטנים. 3. הנתבעת הינה חברה מוגבלת במניות ומנהלת מפעל טקסטיל שכל תוצרתו מיועדת עבור צה"ל, בכפר בית ג'אן. מנכ"ל החברה הינו מר כנג' מאג'ד קבלאן (להלן: " מר כנג'"). 4. התובעת החלה לעבוד בשירות הנתבעת במפעלה ביום 8.7.06, כעובדת שעתית, ועבודתה הופסקה בחודש 6/08 בהיותה בחודש החמישי להריונה. 5. למצער, ביום 30.10.08 נולד לתובעת תינוק מת. נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים 6. לטענת התובעת היא פוטרה בחודש 6/08, בהיותה בחודש החמישי להריונה, על ידי מנכ"ל הנתבעת, מר כנג', שהורה לה לא להגיע יותר לעבודתה. לטענתה עוד לפני פיטוריה, ומאז שנודע למר כנג' כי היא בהריון הופחתו שעות עבודתה בצורה משמעותית, ובלשונה: "ת. אני לא עזבתי, פיטרו אותי, למרות שאני הייתי כה זקוקה לעבודה. אני בעצמי לא יודעת מדוע פיטרו אותי, כאשר נודע לי שאני בהריון מזה כחודש וחצי, נכנסתי אצל מר קנג' למשרד, ואמרתי לו שאני בהיריון כי הרגשתי חובה ליידע את מקום העבודה על העניין, אני הייתי עובדת מסורה והמעסיק היה מרוצה מהעבודה שלי. אני הרגשתי כי אחרי שסיפרתי לו על ההיריון, התחילו לתת לי לעבוד 4 ימים בחודש במקום 23 או 20 ימים בחודש, והרגשתי שמתייחסים אלי בצורה שונה. פתאום הוא אמר לי תשבי בבית, וכאשר יהיה לנו עבודה אנחנו נקרא לך, אני לא השלמתי עם הידיעה הזאת ויום יום הגעתי למפעל, כי באותה תקופה היינו במצוקה כלכלית קשה. אפילו פניתי לרווחה בעניינים שאני לא יכולה לספק לילדים שלי. יש לי 4 ילדים. התשובה של מר קנג' הייתה כי כאשר תהיה עבודה הם יקראו לי, לפעמים הייתי מתקשרת והיו עונים לי שהוא לא נמצא, אני עוד ביקשתי שיספקו לי עבודה של חצי משרה.". (ראו עמ' 6 לפרט' ש' 17-27) למעשה הנתונים בתלושי השכר של התובעת מאששים את טענתה כי אחרי ההודעה על הריונה, שמועדה לא הוכחש ע"י הנתבעת, הפחיתה הנתבעת בצורה משמעותית את שעות עבודתה. מהתלושים עולה כי עבדה 130 שעות בחודש 3/08, 60 שעות בחודש 4/08, 20 שעות בחודש 5/08, ו- 32 שעות בחודש 6/08. התובעת העידה כי מבירור עם חברתה לעבודה היא למדה כי גם אחרי פיטוריה, לא הייתה ירידה בעבודת המפעל ואף התקבלו עובדות נוספות למפעל, עובדה שהתאשרה גם ע"י מר כנג' שמצד אחד העיד כי באותה תקופה היה עומס בעבודת המפעל, ( ראו עמ' 13 לפרט' ש' 4-5), ומצד שני לא הצליח לתת הסבר משכנע להפחתה המשמעותית בשעות וימי עבודתה של התובעת ולבקשה ממנה לא להגיע יותר לעבודה במפעל, לא כל שכן, שהעניין אינו קשור להריונה. 7. לטענת התובעת פיטוריה נפלו בתקופה קשה מאוד מבחינתה, שבה הייתה זקוקה מאוד לעבודה עקב מצבה הכלכלי הקשה והצורך שלה לשלם הלוואה שנטלה מהבנק בהסתמך על עבודתה בנתבעת. לטענתה היא ובעלה פנו לאחר פיטוריה והתחננו על ליבו של מר כנג' כדי להחזירה לעבודה, אך הוא סרב לעשות כן. 8. הנתבעת מצידה כופרת בטענה כי התובעת פוטרה וטוענת כי התובעת היא שהפסיקה מיוזמתה להגיע לעבודה, וכי למרות דרישות הנתבעת ממנה לחזור לעבודתה היא סירבה לעשות כן. 9. אין חולק כי התובעת כתבה ביום 1.7.08 מכתב לנתבעת שהתקבל אצלה ביום 2.7.08, ( נספח ה' לתצהיר התובעת, נספח א' לתצהיר הנתבעת), במסגרתו היא בקשה לדעת תשובה בקשר להמשך עבודתה במפעל הנתבעת, וציינה כי הינה בחודש החמישי להריונה וקשה לה להתקבל בעבודה אחרת, וכי אם הנתבעת מעוניינת לפטרה, היא מבקשת לקבל מכתב פיטורים שבו תצוין סיבת הפיטורין, ובנוסף ישולמו לה דמי חופשה, דמי הבראה ופיצויים. התובעת ציינה ליד הדרישות הנ"ל את המילים "במידה ופוטרתי". 10. אין חולק כי ביום 7.7.08 הנפיקה הנתבעת עבור התובעת תלוש לחודש 6/08 ובמסגרתו שולם לה, בנוסף לשכר בגין 32 שעות עבודה שלה, גם הבראה, דמי חג וחופשה. התובעת אישרה קבלת סכומים אלו וטענה כי מדובר בגמר חשבון שנעשה בתגובה למכתבה מיום 1/7/08, אך הוסיפה כי הסכומים ששולמו הם חלקיים והיא זכאית להשלמתם כנטען בתביעתה דנן. 11. ביום 16.9.08 שלחה התובעת באמצעות בא כוחה עו"ד אבו חייה מכתב שהתקבל אצל הנתבעת ביום 23.9.08 כעולה מהחותמת המוטבעת עליו. במכתבה זה דרשה התובעת, בין היתר, פיצוי בגין פיטוריה בהיותה בהריון בהסתמך על חוק עבודת נשים וכן דמי הבראה, פדיון חופשה בגין התקופה המוגנת על פי חוק עבודת נשים בנוסף להפרשי השכר בגין שעות העבודה שלא שולמו לה בפועל וכן ביטוח פנסיוני. 12. ביום 17.9.08 שלחה הנתבעת לתובעת ישירות מכתב, ובו היא דרשה ממנה לחזור מיידית לעבודה. לטענת הנתבעת, הפניה על פי מכתב זה לתובעת והדרישה ממנה לחזור לעבודה לאלתר, הייתה בשל צרכי הנתבעת ומשום העובדה שהתובעת הוכשרה לעבודה במפעל בעבר, וללא קשר עם מכתב ב"כ התובעת מיום 16.9.08 ועוד בטרם זה התקבל אצלה, כעולה מהחותמת המוטבעת עליו שמראה כי הוא התקבל אצל הנתבעת רק ביום 23/9/08. 13. בתגובה למכתב הנתבעת מיום 17.9.08 שכאמור דרש מהתובעת לחזור לעבודה מיידית, שלח בא כוח התובעת ביום 24.9.08 מכתב בשמה לנתבעת, ובו נאמר כי התובעת מוכנה לשוב לעבודה בכפוף; לתשלום הסכומים שלא שולמו לה בתקופת העסקתה, ובכלל זה הפרשי שכר ותנאים סוציאליים; ולחתימת הסכם העסקה שיסדיר את זכויותיה לעתיד. 14. ביום 26.9.08 שלחה הנתבעת מכתב תשובה למכתב ב"כ התובעת מיום 16.9.08, ובו נאמר כי התובעת דוחה את טענות התובעת וכי בכל מקרה היא לא פוטרה מעבודתה, וכי הנתבעת ממשיכה לראות בה עובדת מן המניין שלה, ודורשת את חזרתה לאלתר לעבודה. עוד נאמר במכתב כי ניסיונה של התובעת לעשות שימוש חסר תום לב בהריונה, כדי להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבע, אינו במקומו. 15. ביום 6/10/08, שלחה הנתבעת תגובה למכתב ב"כ התובעת מיום 24.9.08, שלא כלל התייחסות לדרישת התובעת לחתום על חוזה העסקה עמה ולשלם לה את זכויותיה, טרם חזרתה לעבודה. כל אשר נאמר בו היה חזרה על הפניה לתובעת לחזור לעבודה, בטענה שהיא לא פוטרה ע"י הנתבעת וכי לא הייתה כוונה לפטרה. 16. הנתבעת הבהירה בכתב ההגנה ובתצהיר מר כנג', שהיא כבר ביום 2.7.08 כתבה מכתב הממוען לתובעת ונשלח אליה, ואשר הבהיר לה כי היא לא פוטרה ונדרשת לחזור מיידית לעבודתה. התובעת מצידה הכחישה בתוקף את עצם משלוח מכתב הנתבעת מיום 2.7.08 אליה, לא כל שכן את קבלתו על ידה. היא אף טענה כי מדובר במכתב "מפוברק", שנועד אך להזים את תביעתה דנן. בעדותה בפנינו היא אמרה, כי אם הייתה מקבלת את המכתב במועד הנקוב בו או בסמוך אליו, היא הייתה שמחה ומייד חוזרת לעבודה לה היא הייתה זקוקה מאוד. 17. ודוק. להכרעה בטענת הנתבעת בדבר משלוח המכתב הנטען מיום 2/7/08 ומסירתו לתובעת יש השפעה מכרעת הן לגבי השאלה האם התובעת פוטרה ע"י הנתבעת בהיותה בהריון בחודש 6/08, לאחר חודשים בהם הנתבעת הפחיתה משמעותית את היקף משרתה בעקבות הידיעה על הריונה, או שמא היא הפסיקה לעבוד מיוזמתה למרות דרישת הנתבעת ממנה לחזור לעבודה, והן לצורך הבנת מהות ההתכתבות שנוהלה בין התובעת לנתבעת, אחרי מועד זה. הכרעה 18. כאמור, נקודת המוצא הינה המכתב הראשון של התובעת לנתבעת מיום 1.7.08. מתוכן המכתב עולה, כי הוא בא בדרישה מצד התובעת להבהיר את שאלת המשך עבודתה במפעל הנתבעת. התובעת מפרטת בו שהיא נמצאת בחודש חמישי להריונה ולכן יהיה קשה לה להתקבל לעבודה אחרת, וכי מבחינה חוקית אסור היה לפטרה וכי אם למרות זאת הנתבעת מעוניינת לפטרה היא דורשת שיינתן בידה מכתב פיטורים ותשולם לה דמי חופשה, הבראה ופיצויים. 19. מנוסח המכתב עולה שהתובעת למעשה חיכתה לתשובה מהנתבעת בעניין מעמדה בנתבעת ואפשרות חזרתה לעבודה, עניין זה תומך בגרסתה ובעדותה בפנינו כי היא התבקשה ע"י מר כנג' להישאר בבית עד שהוא יקרא לה, דבר שכנראה התמשך מעבר לסביר, בשים לב למס' שעות העבודה שלה בחודש 6/08 שהיו 32 שעות שנפרסו על פני 5 ימים בלבד, (ראו טופס 106 לשנת 08), ושהביא אותה לכתוב את מכתבה מיום 1/7/08. 20. הנתבעת מצידה מבקשת להסתמך על מכתב שלה הנושא תאריך 2.7.08, שנכתב לטענתה בתשובה למכתב התובעת מיום 1.7.08 ובו נאמר והובהר כביכול, כי איש לא פיטר את התובעת ולא התכוון לפטרה וכי היא מוזמנת לחזור לאלתר לעבודה. 21. התובעת מכחישה מכל וכל את קבלת המכתב הזה או ידיעת הכתוב בו. לאור הכחשת הנתבעת הנטל הוא על הנתבעת להוכיח כי היא אכן שלחה את המכתב לתובעת במועדו או בסמוך לכך. בהקשר זה העיד בפנינו מר כנג' ואמר כי בו ביום שהוא קיבל את מכתב התובעת הנושא תאריך 1/7/02, הוא ראה בו עניין דחוף, העבירו לעו"ד סמאר עלי וזה הכין והעביר אליו את מכתב התשובה מיום 2.7.08, ולאחר שהוא חתם עליו הוא ביקש מאחת העובדות להעביר אותו לתובעת. 22. אין חולק כי למרות חשיבות עובדת המצאת מכתב זה לידי התובעת, הנתבעת לא טרחה להביא לעדות בפני בית הדין את אותה עובדת שנטען כי באמצעותה הועבר המכתב לתובעת, כדי להעיד בשאלה האם המכתב הועבר ונמסר בכלל לתובעת. הנתבעת אף לא הביאה את עו"ד סאמר עלי כדי שיעיד על מועד והנסיבות בהם הוא נדרש להכין את המכתב כטענת מנכ"ל הנתבעת, בנוסף לא קבלנו הסבר, מדוע המכתב כתוב על נייר לבן רגיל ולא על נייר פירמה של עו"ד סאמר עלי, או על נייר פירמה של הנתבעת, דוגמת המכתב הנוסף שהוא שלח לתובעת מיום 17/9/08. 23. לאור זאת ברור, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל הראשוני להוכחת הטענה שהיא הבהירה בהזדמנות הראשונה לתובעת, ביום 2.7.08, את מעמדה, שהיא לא מפוטרת ושהיא מתבקשת לשוב לעבודתה. 24. לעובדה הנ"ל מתווספת העובדה, כי למרות טענת מנכ"ל הנתבעת שהיו מצידו וגם מצידם של אנשים אחרים פניות בעל פה מהתובעת לחזור לעבודתה, הוא לא טרח לציין מתי בדיוק היו פניות אלה, ומי הם האנשים האחרים שפנו לתובעת בעניין זה, והעיקר שגם אלו לא הובאו להעיד בפנינו ביחס לנקודה זו. 25. זאת ועוד, גם האמור במכתב נוסף מטעם הנתבעת המופנה לתובעת, מיום 17.9.08 נספח ד' לתצהיר מר כנג' , יכול לתמוך בטענת התובעת שמכתב הנתבעת מיום 2.7.08, נספח ב' לתצהיר מר כנג', לא נמסר לה, ואף קיים ספק בדבר אמיתותו. נוסח המכתב מיום 17.9.08 קובע לאמור: "בהמשך לפניותינו הקודמות, נמנעת עד ליום זה להגיע לעבודה. אני שב ומבקש בכתב כי תחזירי לעבודה. המפעל זקוק לעובדים שהוכשרו בעבר כמוך ועל כן אנא תשובי לעבודה במיידי החל ממחר בבוקר". (ההדגשה לא במקור- מ.ס.ע) ללמדך כי, בנוסף להיעדר התייחסות ספציפית למכתב הנתבעת הנטען מיום 2.7.08, במכתב זה נאמר כי בהמשך לפניות הקודמות, הפניה הפעם היא בכתב , כי תחזור לעבודה. קרי, שאם כבר היתה פניה בעבר בכתב, ביום 2.7.08 כנטען על ידי הנתבעת, מה צריך היה להדגיש את העובדה שהפניה מיום 17.9.08 היא בכתב. 26. גם במכתב ב"כ הנתבעת לב"כ התובעת מיום 26.9.08 לא מצאנו כל זכר למכתב הנטען מיום 2.7.08. מה היה יותר פשוט מאשר לציין במפורש במכתב זה, את המכתב מיום 2.7.08, ותוכנו. לתהיות אלו לא קיבלנו כל הסבר, ובוודאי לא הסבר משכנע ממנכ"ל הנתבעת, מר כנג' שרק הוא העיד בפנינו, מטעם הנתבעת. 27. לאמור לעיל מתווספת העובדה, כי בתלוש המשכורת לחודש 6/08 שהופק 7.7.08 הנתבעת שילמה לתובעת בנוסף למשכורת בגין 32 שעות העבודה שלה בחודש 6/08 גם דמי הבראה, דמי חג ותמורת חופשה. מהות תשלומים אלו ומועדם מתיישב עם דרישת התובעת במכתבה מיום 1.7.08 לתשלום זכויות אלו, ככל שמדובר בפיטוריה. מר כנג' הכחיש בעדותו בפנינו את הטענה כי מדובר בגמר חשבון וטען כי תשלומים בגין חגים, הבראה וחופש נוהגת הנתבעת לשלם לעובדיה בחודשים שהמצב הכללי מאפשר לה לעשות כן. לטענתו זו הסיבה שתשלומים אלו מופיעים בתלוש חודש 6/08 וכי אין כל קשר בינם לבין מכתב התובעת מיום 1.7.08 וללא קשר עם הטענה שהתובעת פוטרה בחודש זה. מר כאנג' הוסיף עוד, כי לדעתו גם תשלומי ההבראה שולמו באותה עת לכל העובדים ולא רק לתובעת. אלא, שגם הפעם ולמרות חשיבות טענה זו להבהרת נסיבות סיום יחסי עובד- מעביד בין הצדדים, נמנעה הנתבעת עוד מלהביא ראיות שיש בהן כדי להוכיח את הטענה שתשלום הזכויות הנ"ל או חלקן, בוצע באותו חודש לא רק לתובעת, אלא גם ליתר העובדים, או כי מועד התשלום היה קשור למצבה הכלכלי של הנתבעת באותה עת. מכל מקום עיון בתלושי השכר שהונפקו לתובעת מלמד כי מלבד בחודש 6/08 אין בהם תשלומים בגין רכיבים הנטענים, בניגוד לטענת מר כנג' כי התשלומים בגין זכויות אלו היו לאורך כל תקופת העבודה. כמו כן, מר כנג' לא הסביר את תשלום דמי חגים בחודש 6/08, כאשר לפי עדותו עצמו, בחודש זה לא נפלו חגים של העדה הדרוזית. 28. זאת ויש להוסיף כי טענת מר כנג' כי אחרי חודש 6/08 מצב המפעל ומצב העבודה במפעל היה טוב ואף עמוס והיה צורך בעבודת התובעת, נותרה בגדר טענה כללית שלא הוכחה, לא בעדים ולא ע"י אישור מטעם רואה החשבון המפעל. לכך יש להוסיף את העובדה שלא ניתן כל הסבר משכנע והגיוני, מדוע לא הייתה כל פניה או תזכורת נוספת מצד הנתבעת לתובעת, כשהתברר כי התובעת אינה מגיעה לעבודה אחרי המכתב הנטען מיום 2/7/08, ואם היא אכן עובדת חיונית, מדוע הפניה הנוספת אליה הייתה רק כעבור יותר מחודשיים וחצי, ביום 17/9/08. בהקשר זה, גם טענת מר כנג' שהמזכירה במפעל התקשרה לתובעת, אך היא לא ענתה לטלפון נותרה אף היא בגדר טענה כללית ולא מבוססת, והמזכירה הזו לא הובאה לעדות מטעם הנתבעת. 29. ביחס להתנהלותה של הנתבעת כפי שפרטנו לעיל, אין מנוס מלפעול על פי הכלל שלפיו, הימנעות צד מלהביא ראיה רלבנטית ואי העדת עד רלוונטי שהם בהישג ידו, יוצרת חזקה כי אילו הייתה מובאת ראיה זו, היא הייתה פועלת נגדו, (ראו פסיקה שהובאה בסיכומי ב"כ התובעת). 30. מהצטברות כל האמור לעיל עולה כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח שהיא השיבה לפניית התובעת מיום 1/7/08, או כי היא בקשה או התכוונה להחזיר אותה לעבודה במועד הנטען למשלוח מכתבה מיום 2/7/06 ו/או בסמוך לכך. 31. הכלל הוא כי כשבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר "יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה" (דב"ע ל/3-18 נח בנצילוביץ נ' "אתא" בע"מ פד"ע ב 41). אי לכך, לאחר שקילת השתלשלות הדברים, חומר הראיות והעדויות, שוכנענו בסבירות אמיתות גרסתה של התובעת שהיא פוטרה על ידי הנתבעת בחודש 6/08 בהיותה בהריון, וכי בעקבות ידיעת הנתבעת על הריונה, הופחת היקף משרתה בצורה משמעותית בניגוד לחוק עבודת נשים, וכי הפעם הראשונה שהנתבעת הודיעה, על בקשתה, כביכול, מהתובעת לחזור לעבודה, הייתה רק ביום 17/9/08, כעבור יותר מחודשיים ממועד הפסקת עבודתה. 32. על רקע קביעתנו זו ובהמשך לה, הופכת ההתכתבות שניהלה הנתבעת אחרי ה- 17/9/08, בשים לב להתעלמות הנתבעת מהדרישות התובעת לחתום חוזה העסקה ולהבטיח את זכויותיה כתנאי לחזרתה לעבודה, לא יותר מאשר ניסיון למזער את נזקי הנתבעת שכנראה הבינה כי אין בכוונת התובעת לוותר על הנזק שנגרם לה עקב פיטוריה בניגוד לחוק עבודת נשים, וללא קבלת בטחונות בגין זכויותיה. 33. משכך אנו קובעים, כי התובעת פוטרה בסוף חודש 6/08 על יד הנתבעת בהיותה בהריון ולא שהתקבל היתר לכך כמתחייב מהוראת סעיף 9 לחוק עבודת נשים. באשר להשלכת קביעה זו על הזכויות הנתבעות ע"י התבעת בתביעתה, נתייחס להלן. פיטורי אישה בהיריון 34. לטענת התובעת משהנתבעת פיטרה אותה בהיותה בהיריון וללא היתר מתאים בניגוד לסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, זכאית היא לפיצויי בגין; אובדן השתכרותה מיום הפסקת עבודתה ועד יום הלידה ביום 31/10/08, וכן לדמי לידה שנמנעו ממנה עבור 14 שבועות לאחר הלידה, ובנוסף לפיצויי בגין הפסד השתכרות בגין 60 ימים מסיום חופשת הלידה שלה, קרי עד 8/4/09. עוד נטען כי הפיצוי בגין 8.3 החודשים הנ"ל, צריך להשתלם לפי השכר שהשתכרה התובעת עובר להפחתה בשעות עבודתה ובשכרה שבאו בהמשך להודעה שלה למעסיקה על הריונה, לפי היקף העסקתה של 150 שעות עבודה בחודש, לפי תעריף של 19.95 ₪ לשעה, כך שבסה"כ היא זכאית לפיצויי בגין הפסד השתכרות בגין התקופה הנ"ל, בסך של 24,847.75 ₪. 35. הנתבעת מצידה, הסתפקה בטענה כי התובעת לא פוטרה וכי היא נדרשה לחזור לעבודה בטרם הגיע מועד הלידה הצפוי שלה, אך היא סירבה בהסתמך על הייעוץ משפטי שניתן לה ושלפיו לא כדאי לה לחזור לעבודה. הנתבעת לא טענה כלל לעניין חובת הקטנת הנזק ולא התייחסה בסיכומיה לעניין זה כלל. זאת ויש לציין כי הנתבעת ובניגוד לחובתה, לא התייחסה כלל לחישובים שהתובעת טענה להם בתביעתה, והסתפקה בטענה כללית כי היא שילמה את כל המגיע לתובעת. 36. סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים קובע כדלקמן: "לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות.". על פי ההלכה, פיטורים בניגוד להוראת סעיף זה, בטלים מעיקרם ועל כן יש לפצות את העובדת שפוטרה כאילו המשיכה לעבוד עד תום התקופה המוגנת מפיטורים לפי החוק ולרבות בתשלום דמי לידה, ככל שאלו לא שולמו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי ( דב"ע מח/3-8 אבנר קופל - עדיי וייס ארלוביץ, פד"ע כ 57), יחד עם זאת, זכות זו של התובעת, כפופה לחובתה לפעול על מנת להקטין את נזקה, חובה שלפי הפסיקה מופעלת בנסיבות דומות מכוח חובת תום הלב ( ע"ע 300178/98 דוד ביבס - שופרסל בע"מ, פד"ע לו 481 (2001) , ע"ע 610/07 אלמונית - פלוני, מיום 17.3.09). 37. ואילו בע"ע 285/09 פרופ' אריאל בן עמר - עדה פלדמן, מיום 28.12.10, נקבע: "...בהקשר בו אנו עוסקים, יש לפרש את חובת תום הלב של העובדת באופן התואם את תכלית החוק ואת הסיכוי הנמוך במציאת עבודה חלופית תוך כדי ההיריון. המשמעות הינה כי ככל שהעובדת עבדה בפועל בתקופה המוגנת לאחר פיטוריה - יש לנכות את הסכומים אותם השתכרה מהפיצוי הממוני שייפסק לזכותה בגין תקופה זו, אך בהתחשב בקושי המובנה במציאת עבודה תוך כדי הריון - אין לצפות ממנה להוכיח כי עשתה מאמץ אינטנסיבי למצוא עבודה חלופית. ככל שלעובדת מוצע תוך כדי הריונה לחזור למקום העבודה - יש לצפות כי תיענה לכך, אלא אם "נסיבות הפיטורים, הפגמים שנפלו בפיטורים, התנהלות המעביד ביחס לעובד ועיתוי הצעת המעביד" מצדיקים באותן נסיבות שלא לחייבה בכך (ע"ע 260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ - זיוית פניבלוב, מיום 29.1.09) בנוסף, מצופה מהעובדת כי תגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לדמי אבטלה ולדמי לידה - ככל שמגיעים לה". 38. באשר לשאלה האם במסגרת חובת העובד להקטין את נזקו, היה עליו לקבל את הצעת המעביד לחזור לעבודה, התיחסה כב' השופטת לאה גליקסמן בפסק הדין בעניין ע"ע 000260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ- זיוית פניבלוב (מיום 29/1/09), ואמרה: "האם, במסגרת חובת העובד להקטין את נזקו, עליו לקבל את הצעת המעביד לשוב לעבודה? התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבות הפיטורים, הפגמים שנפלו בפיטורים, התנהלות המעביד ביחס לעובד ועיתוי הצעת המעביד. לדעתי, באותם מקרים בהם העובד פוטר תוך הפרת זכויותיו על פי הדין או ההסכם; תוך הפרת חובת תום הלב; תוך העלאת טענות אישיות נגד העובד - אין לחייב את העובד לשוב למעסיקו שפיטרו שלא כדין ופגע בו במסגרת החובה להקטין את הנזק. בכלל השיקולים יש להביא בחשבון גם את עיתוי הצעת המעביד. ככל שחלף פרק זמן גדול יותר בין מועד הפיטורים לבין מועד ההצעה, ובמיוחד כאשר ההצעה מועלית בתגובה להגשת תביעה משפטית על ידי העובד, אין לחייב את העובד להסכים להחזיר את הגלגל לאחור, במיוחד אם עלה בידו למצוא את מקומו במקום עבודה אחר. עם זאת, עשויות להתקיים נסיבות בהן סירוב העובד לשוב לעבודתו אצל המעביד ייחשב להפרת החובה להקטין את הנזק. כך למשל, אם העובד פוטר במסגרת פיטורי צמצום, ללא שהועלו כנגדו טענות אישיות, ונוצרה לאחר הפיטורים אפשרות להשיבו לעבודה. כללו של דבר: ככלל, משפוטר עובד שלא כדין, על המעביד לשאת בתוצאות התנהלותו, ואין מקום לאפשר למעביד לחמוק מתוצאות התנהלותו, ולאפשר לו לחזור בו מהפרת ההסכם חד צדדית, ללא הסכמת העובד, בכל מועד שיבחר, ועל ידי כך לשלול את זכותו של העובד לפיצוי על הפרת ההסכם. העובד אינו פיון על לוח השחמט של המעביד, והמעביד אינו רשאי לפטרו ולהחזירו לעבודה על פי רצונו, במועדים הנוחים לו, או כדי למנוע חיובו בתשלום פיצויים על הפרת הסכם, לאחר הגשת תביעה על ידי העובד. עם זאת, עשויות להיות נסיבות בהן סירוב העובד לקבל את הצעת המעביד יהווה הפרת חובתו להקטין את נזקו." (ההדגשה לא במקור- מ.ס.ע) 39. כפי שקבענו לעיל, הדרישה הראשונה מצד הנתבעת שהתובעת תחזור לעבודה, הייתה במכתבה מיום 17/9/08, כעבור יותר מחודשיים וחצי אחרי פיטוריה. אך למעשה הוברר כי בתגובה לפניה זו הסכימה התובעת לחזור, בכפוף להסדרת העסקתה בהסכם העסקה כדין שיבטיח את זכויותיה לעתיד ואת חובות הנתבעת כלפיה עד למועד חזרתה לעבודה. באשר לטענת הנתבעת כי התובעת שמעה לעצת ב"כ שלא כדאי לה לחזור לעבודה, העידה התובעת ואישרה כי בא כוחה אכן סיפר לה על הדרישה של הנתבעת שהיא תחזור לעבודתה אך הבהיר לה כי יש דברים שהנתבעת אינה מסכימה להם ושהם לרעתה, התובעת הוסיפה והסבירה מדוע היא לא חזרה לעבודה ואמרה: "אני לא יכולה לחזור לעבודה מבלי לקבל את המגיע לי, מנין האמון שיש לי שאם אני אחזור לא יחזרו לפגוע בזכויות שלי" (עמ' 8 לפרט' ש' 14-17). מקריאת ההתכתבות שנוהלה בין הצדדים עולה כי הנתבעת אכן התעלמה מדרישת התובעת לחתום על הסכם העסקה עם התובעת ו/או להבטיח את תשלום זכויותיה גם בתקופת הפסקת העבודה, עוד הוכח כי רק ביום 12/7/09 ובמסגרת מו"מ שניהלו הצדדים בניסיון להגיע לפשרה בתיק, נשלח לב"כ התובעת מכתב שבו הודיעה הנתבעת על הסכמתה לערוך הסכם עבודה עם התובעת, (ראו נספח י' לתצהיר התובעת), אך בשלב זה התובעת העידה, ועדותה לא נסתרה כי היא כבר החלה לעבוד בחקלאות מאז חודש 6/09. בנסיבות העניין שוכנענו כי פניות של המעביד בעניין החזרה של התובעת לעבודה, שהחלו אחרי כחודשיים וחצי אחרי שפוטרה, תוך התעלמות מדרישת ב"כ התובעת, איננה יותר מאשר מס שפתיים, ואילו הפניה האחרונה מצד הנתבעת והסכמתה לערוך הסכם עבודה, מעבר לכך שהיא ניתנה במסגרת ניהול מו"מ בין הצדדים, אינה יכולה להיות רלבנטית לענייננו נוכח הזמן הרב שעבר מאז פיטורי התובעת, (יותר משנה), ונוכח העובדה שבאותו זמן, התובעת כבר החלה לעבוד במקום עבודה אחר. משכך אנו קובעים כי אין הצדקה לחייב את התובעת בגין אי הקטנת הנזק שלה משלא נענתה לבקשת הנתבעת לחזור לעבודה, בהתחשב בהתנהלות הנתבעת כפי שפרטנו בפרק הקודם, ובעיתו ההצעה הראשונה לחזור לעבודה, כחודשיים וחצי אחרי פיטוריה, ואף זאת תוך התעלמות מדרישת התובעת לחתום עמה על הסכם עבודה שיעגן ויבטיח את זכויותיה שהופרו ע"י הנתבעת. 40. סעיף 13א(ב) לחוק עבודת נשים קובע: "(1) מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור. (2) לענין סעיף קטן זה, "התקופה המזכה" - תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעביד ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר, וסיומה במועד המוקדם מבין אלה: (א) תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור; (ב) אם ניתן היתר פיטורים לפי סעיף 9 - יום תחילת תוקפו של ההיתר; (ג) אם העובד או העובדת הוחזרו לעבודה - יום החזרה לעבודה." 41. התובעת ילדה למצער תינוק מת ביום 31/10/08, לכן, היא זכאית לפיצוי בגין אובדן השתכרות לתקופה שמיום הפסקת עבודתה, בתחילת 7/08 ובמשך כל התקופה המוגנת על פי החוק, לרבות דמי הלידה שנמנעו ממנה. 42. לצורך קביעת גובה השכר (היקף ההעסקה) הרלבנטי של התובעת לצורך חישוב הזכויות הנטענות על יד, נפנה לוראת סעיף 9א. לחוק עבודת נשים אשר קובע: "א. לא יפגע מעביד בהיקף המשרה או בהכנסה של עובדת שחלה הגבלה כל פיטוריהם לפי סעיף 9, בתקופה שבה חלה ההגבלה כאמור, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ולא יתיר השר פגיעה כאמור אם היא לדעתו בקשר לעילה שבשלה חלה אותה הגבלה. ב. בסעיף זה- "פגיעה", בהיקף משרה- למעט שינוי זמני בהיקף המשרה לפי בקשה שיזמו הועדבת או העובד בשל מצבם הרפואי לפי אישור בכתב מאת הרופא. " בנסיבות המקרה, מצאנו כי הנתבעת לא סיפקה הסבר להפחתה הדרסטית בהיקף העסקת התובעת בסמוך לאחר שהיא הודיעה לנתבעת על הריונה, הנתבעת אף לא הוכיחה כי פגיעה זו הייתה קשורה בתובעת ובמצבה הבריאותי. מכאן השכר שיש להביאו בחשבון יהיה לפי ממוצע שעות העבודה של התובעת, טרם החלה הפחתה הדרסטית בהיקף משרתה, בחודש 2/08. בעניין זה מצאנו כי חישוב ב"כ התובע אינו נכון וכי מבדיקת הנתונים בטופסי 106 שצורפו כנספח למוצג נ/2 , עולה כי ממוצע שעות עבודת התובעת בתקופה מחודש 7/07 ועד 1/08 עמד על סך של 111 שעות חודשיות בלבד (ולא 150 שעות כטענת ב"כ התובעת), הכפלת מס' שעות אלו, 111 שעות, בתעריף לשעה ששולם לה בסך של 19.95 ₪ לשעה, ייתן את השכר הממוצע, בסך של 2,214 ₪. 43. בהתאם לסעיף 13(ב) לחוק עבודת נשים זכאית התובעת לפיצוי בשיעור שלא יפחת מ-150% מהשכר, אולם בכתב התביעה, נתבע פיצויי בשיעור של 100% מהשכר, בלבד. אי לכך, אנו קובעים כי התובעת זכאית לפיצוי בגין אובדן שכרה בתקופה המוגנת על פי החוק הנ"ל לרבות דמי הלידה שנמנעו ממנה בגין 8.3 חודשים, בשיעור שנתבע על ידה בלבד, לפי ממוצע שעות העבודה שלה טרם החלה ההפחתה הדרסטית בהיקף משרתה, בהתאם לפירוט שבאנו לעיל, ולפי החישוב כדלקמן: 111 שעותX 19.95 ₪ X 8.3 חודשים = 18,380 ₪ (במעוגל) פיצויי פיטורים 44. משנקבע כי התובעת פוטרה לכן, במידה והתובעת הייתה ממשיכה בעבודתה אצל הנתבעת עד למועד הלידה וב-60 הימים שלאחר תום חופשת הלידה, הייתה תקופת עבודתה של 21 חודשים, בגינם זכאית התובעת לפיצויי פיטורין ולהפסד פיצויי פיטורים, בסך של : 111 שעות X 19.95 ₪ X 21/12 חודשים = 3,875 ₪ מסכום זה יש לנכות את הסכום שהתקבל מחברת מנורה ע"ח פיצויי פיטורין בסך של 689 ₪ (ראה מוצג נ/1), ולכן הנתבעת תשלם לתובעת את היתרה בסך של 3,186 ₪ הודעה מוקדמת 45. משנקבע כי התבעת פוטרה שלא כדין, זכאית היא לחלף הודעה מוקדמת בגין חודש ימים, לפי משכורת ממוצעת בסך של 2,214 ₪ דמי הבראה 46. משנקבע כי התובעת הייתה מוגנת מפני פיטורין עד ליום 8/4/09, הרי היא זכאית גם לפיצוי בגין דמי הבראה שהייתה זכאית לקבל אלמלא פוטרה, בגין עשרים ואחד חודשי עבודה עד למועד זה, (ראו ע"ע 285/09, סעיף 35 לפסה"ד). התובעת זכאית לדמי הבראה של 9.5 ימים לפי 331 ₪. מכאן ובהתאם להיקף משרתה, 60% משרה (111/186), זכאית התובעת לפיצוי בגין דמי הבראה בסך של 1,887 ₪ (מעוגל), בניכוי הסכום ששולם בסך 843 ₪ , על הנתבעת לשלם לה בגין הבראה סך של 1,044 ₪ פדיון חופשה 47. התובעת תבעה פדיון חופשה גם בגין תקופת העבודה ממועד פיטוריה עד למועד בו היה ניתן לפטרה. בהתאם לחוק חופשה שנתית הזכאות לימי חופשה נגזרת מימי העבודה בפועל, ולכן התובעת זכאית לפדיון חופשה רק בגין ימי העבודה שעבדה בפועל לפני פיטוריה. התובעת עבדה 173 ימים בשנת עבודה, ובהתאם לסעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, היא זכאית ל 12 ימי חופשה למשרה מלאה, (לפי החלק היחסי של ימי העבודה 173 ימים בהם עבדה התובעת אל המספר 200 ימים). משהוברר כי התובעת עבדה בממוצע 60% משרה היא זכאית ל- 7 ימי חופשה, כפול היומית הממוצעת לפי החישוב הבא: ממוצע מס' שעות עבודה ביום, לפי (22 ימי עבודה לחודש/ 111שעותבחודש)= 5 שעות X 19.95 ₪ עלות שעה = 99.75 ₪ ליום . משלא הוצג פנקס חופשות ע"י המעסיקה ומשלא נטען דבר לעניין מס' ימי החופשה המגיעים לתובעת, דמי החופשה שמגיעים לתובעת בגין 7 ימים הם: 100 ₪ ליום (במעוגל) X 7 ימים= 700 ₪ . משאין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובעת פדיון חופשה בסך של 793 ₪ אזי לא מגיע לתובעת תשלום כלשהו בגין רכיב זה. דמי חגים 48. ביחס לרכיב זה טוענת התובעת שמגיעים לה 7 ימי חג מחושבים לפי משכורת למשרה בהיקף של 80%. משהראינו לעיל כי היקף משרתה של התובעת בתקופה טרם הפחתת שעות עבודתה עמד על שיעור 60% בלבד, הרי השכר היומי לחישוב דמי החג הינו של 100 ₪, קרי שמגיע לה 700 ₪ משאין חולק כי הנתבעת שילמה לה בגין חגים 713 ₪ , אזי לא מגיע לתובעת תשלום כלשהו בגין רכיב זה. ביטוח פנסיוני 49. הנתבעת אינה כופרת בחובתה להפריש לביטוח פנסיוני עבור התובעת למנורה מבטחים. הנתבעת אף הפרישה עד מועד פיטורי התובעת סך של 825 ₪ ומאוחר יותר היא השלימה את הסכום לכדי 4,729.10 ₪ בגין רכיב הגמל, כעולה מאישור מנורה מבטחים, מוצג נ/1. כאמור התובעת זכאית להפרשות גם בגין התקופה המוגנת על פי חוק עבודת נשים, קרי עד 8/4/09. משהנתבעת לא חלקה על שיעור ההפרשה המתחייב לרכיב הגמל שנטען ע"י ב"כ התובעת בסיכומיו, אזי החישוב הנכון לשיטתו בהתאם לשכר החודשי הממוצע שהגיע לתובעת לפי קביעתנו בסעיף 42 לעיל הינו : 13.3% X 2,214 ₪/לחודש X 21 חודשי עבודה = 6,183.7 ₪ בניכוי סכום רכיב הגמל שהנתבעת הפרישה למנורה מבטחים, ושחררה לטובת התובעת, בסך 4,729 ₪, יוצא כי על הנתבעת להשלים לתובעת סך של 1,454.7 ₪, בגין פיצוי על אי הפרשה לקרן פנסיה. התביעה להפרשי שכר 50. לטענת התובעת, הנתבעת נהגה לגרוע מדי חודש משעות העבודה שלה בפועל ולשלם לה מס' מופחת של שעות עבודה, קרי לשלם לפי פרמיה שלילית. כדי להוכיח את טענתה זו הציגה התובעת נספח י"א לתצהירה ממנו עולה כי למרות שהתובעת עבדה בחודש 3/08, 139 שעות הנתבעת שילמה לה רק בגין 130 שעות. מנכ"ל הנתבעת אישר בעדות בפנינו כי במפעל הנתבעת מותקן שעון אלקטרוני וכי התובעת כמו יתר העובדים, החתימה כרטיס בכניסה וביציאה מהעבודה, אך משהוא נדרש להסביר מדוע כרטיסים אלו לא הוגשו לבית הדין למרות שהתובעת העלתה את טענותיה בעניין תשלום שכר בחוסר, כבר בכתב התביעה , הוא הסתפק בתשובה "שאין לו תשובה לכך". מר כנג' העיד עוד כי הרישומים דוגמת נספח י"א, מבוצעים ע"י העובדת ובודקת מטעם המפעל ומטרתו לתעד את הפעולות של העובדת וכמות הייצור שלה, בתור מדד היעילות או הנורמה שלה, שמיועדת לצורכי בקרה עצמית של הייצור ולתחמור המוצרים. לטענתו למדד היעילות יש השפעה רק אם העובדת עושה מעל הנורמה ואז היא מקבלת תוספת, אך אם היא עובדת מתחת לנורמה, היא בכל מקרה מקבלת לפי שעות העבודה/ הנוכחות שלה במפעל. אין חולק כי השוואת תלוש השכר לחודש 3/08 אל מול נספח י"א לתצהיר התובעת עומד בניגוד לעדותו זו של מר כנג'. בתלוש שולם עבור 130 שעות למרות שהתובעת עבדה 139., קרי מדובר בנורמה שלילית. אין ספק כי לנתבעת הייתה ההזדמנות לסתור את טענת התובעת בהקשר זה, אך לא עשתה כן. בנסיבות אלו, המסקנה המסתברת המתבקשת הינה כי הימנעות הנתבעת מהבאת ראיה רלבנטית אשר בשליטתה, הינה משום שאילו זו הייתה מובאת היא הייתה פועלת נגדה. בהעדר נתונים בגין כל תקופת עבודת התובעת, בקש בא כוחה שבית הדין יפסוק לתובעת בגין גזילת שעות עבודה על דרך ההיקש מחודש 3/08. כאמור אי הצגת הנתונים ע"י הנתבעת לא אפשרה כימות רכיב תביעה זו. אך נוכח התנהלות זו מצד הנתבעת, ומשהוכח שהיא פעלה בניגוד להצהרתה בפני בית הדין, שהיא כביכול משלמת שכר לפי שעות העבודה בפועל גם אם העובדת לא הגיעה לנורמה, החלטנו לפסוק לתובע פיצוי בגין גזילת שעות עבודה לפי אומדנא ותוף גזירה שווה מההפחתה שבוצעה בתלוש חודש 3/08 , שמראה כי הופחת משכרה כ-6% משעות העבודה. לאור זאת ולפי טופסי 106 עולה כי שולמו לתובעת בגין כל תקופת עבודתה 1052 שעות, שלפי העיקרון הנ"ל משקפות את השעות ששולמו לאחר הפחתה של 6% מסך השעות , קרי לאחר הפחתה של 67 שעות בהם עבדה התובעת והיא זכאית לשכר בגינם לפי החישוב כדלקמן: 67 שעות X 19.95 ₪ /שעה = 1,336.65 ₪ התביעה לדמי נסיעה 51. לטענת התובעת ביתה מרוחק כ- 2.5 ק"מ מהמפעל. מנכ"ל הנתבעת אישר בעדותו כי המרחק של ביתה מהמפעל הינו של 1-1.5 ק"מ. אי לכך טוענת התובעת כי היא זכאית לדמי נסיעה בעד 12 חודשי עבודתה בשירות הנתבעת לפי תעריף חודשי חופשי של 145 ₪ לחודש ובסה"כ 1,740 ₪. התובעת הפנתה להלכה בעניין ע"ע 100/06 עיריית טירה נ' עבד אלרחמאן קשוע (מיום 22/5/06), (להלן:"פסק דין קשוע"), שקבע כי מרחק של פחות מ- 500 מטר, הינו מרחק סביר להליכה וכי מבחן ההיזקקות לתחבורה יבחן על פי אמת מידה אובייקטיבית של מרחק. בסיכומיו הפנה ב"כ הנתבעת לטענות בתצהיר מנכ"ל הנתבעת, שם נטען כי התובעת אינה זכאית לדמי נסיעה משום שהוא מגיעה לעבודה ברגל ולא השתמשה בתחבורה ציבורית ולא אחרת וכי המרחק בין ביתה לבין המפעל הינו קטן. אין חולק כי בעדותו בפנינו אישר מר כנג' כי המרחק בין ביתה של התובעת לבין המפעל הינו של 1-1.5 ק"מ. 52. התובעת טענה לקיומו של הסכם קיבוצי מיוחד במפעלה אך למרות התחייבות מנכ"לה להמציאו לבית הדין ולצד השני, הוא לא הומצא. משכך הזכות לדמי הנסיעה עומדת לתובעת מכוח צו ההרחבה שהרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בעניין השתתפות המעסיק בהוצאות הנסיעה של העובד, לגביו נקבע בפסק הדין בעניין ע"ע 18/03 ניר רענן, עו"ד נ. עו"ד דגני שפירא ושות' ואח' (ניתן ביום 12/9/06), כדלקמן: "ההסכם הקיבוצי הכללי שנחתם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה מחייב תשלום דמי נסיעה גם כאשר העובד עושה שימוש ברכבו הפרטי. ההסכם הקיבוצי הורחב על כל המשק. הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו. כל עובד במשק זכאי להחזר הוצאות הנסיעה המחושבות על בסיס עלות הנסיעה ברכב ציבורי. העובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה מביתו לעבודה וחזרה גם בהשתמשו ברכבו הפרטי (דב"ע נו/3-46 רונית עילם - אטלס שירותי כוח-אדם בע"מ, פד"ע ל, 65, מפי הנשיא מנחם גולדברג)... ". 53. ביחס ל"מבחן ההיזקקות" לתחבורה נקבע בפסק דין קשוע אליו גם הפנה ב"כ התבועת, כדלקמן: " ... סבורים אנו, כי אמת המידה המרכזית לצורך הקביעה האם התקיים "מבחן ההִזקקות" במקרה פלוני, היא במרחק שבין מעונו של העובד למקום עבודתו. ככל שלא הוכח אחרת, חזקה על עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, שהוא מרחק הליכה סביר, שאינו זקוק לתחבורה ציבורית. אמת המידה שעניינה במרחק בין המעון למקום העבודה, היא בבחינת "כלי עזר" לבחינת הזקקותו של אדם לתחבורה ציבורית, ומטבע הדברים קיימים חריגים לחזקה זאת, כגון עובדים המוגבלים בניידות... יתכן והמונח 'זקוק' יתפרש באופן שונה מעובד לעובד, בהתחשב בנסיבות מצבו, גילו, המרחק ממקום העבודה, המבנה הטופוגרפי במקום המגורים וכיוצא בזה". בהמצשך נפסק עוד כי: "יוטעם, כי "מבחן ההיִזקקות" לתחבורה ציבורית אינו מותנה בקיומה של תחבורה ציבורית פעילה בשטח שבין מעונו של העובד לבין מקום עבודתו. במקרה דנן הובהר כי לא הייתה תחבורה כזאת, וככל שהמשיב היה מרים את נטל ההוכחה לעניין היִזקקותו לתחבורה, לא היה בכך כדי לשלול את זכאותו לקצובת נסיעה. בדומה, המעסיק לא נדרש לבדוק האם העובד נסע לעבודה ברכבו, באוטובוס, באופניים או לעיתים צעד ברגליו. כל שנדרש לבחון הוא האם העובד זקוק לתחבורה על פי אמות מידה אובייקטיביות של מרחק (ראו למשל דב"ע נו/3-46 רונית עילם - אטלס שירותי כח אדם בע"מ, פד"ע ל 65, בעמוד 69-70. שם נאמרו הדברים בהקשר להחזר הוצאות נסיעה מכח צו ההרחבה....) מדובר אם כן במבחן רחב וגמיש...". (ההדגשה לא במקור- מ.ס.ע). 54. התובעת טענה כי המרחק בין ביתה לבין המפעל הוא של 2500 מ', וכי לוקח לה כדי להגיע מביתה למפעל כל כיוון, כשעה של הליכה ברגל או כרבע שעה בנסיעה ברכב. התובעת אישרה כי אין בתוך כפרה בית ג'ן, תחבורה ציבורית. מר כנג' מצדו טען כי להערכתו המרחק הוא של 1000-1500 מ' בלבד. יוצא אם כן כי גם לשיטת הנתבעת, ובהתחשב בנתוני התובעת ובמבנה הטופוגרפי של הישוב (ראה עמ' 16 לפרט' ש' 14), והגרסה של התובעת שלא נסתרה בדבר משך הזמן הדרוש להגעה מהבית למפעל ובחזרה, אכן מתקיים בעניינה של התובעת מבחן ההיזקקות לתחבורה, והיא זכאית מהנתבעת לדמי נסיעה, למרות שאין בכפרה תחבורה ציבורית. משבחרה הנתבעת לא להתמודד עם הסכומים הנטענים ע"י התובעת לגבי תעריף חופשי חודשי הנטען על ידה, בסך של 145 ₪ לחודש, ומשהוברר כי הסכום הנתבע על ידה הינו בגובה כמחצית הסכום שיכלה לתבוע על פי התעריף המכסימלי בצו ההרחבה, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובעת דמי נסיעה בסכום הנתבע על ידה בסך של : 12 חודשי עבודהX 145 ₪/חודשי חופשי = 1,740 ₪ פיצוי בגין נזק שאינו ממוני 55. זכאות התובעת לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני מעוגנת בסע' 13א(א)(1) לחוק עבודת נשים, נוכח פיטוריה בניגוד לסע' 9 לחוק. בנסיבות העניין, התנהלות הנתבעת שלא נרתעה מלפטר את התובעת ואף זאת לאחר שהפחיתה בניגוד לחוק את היקף העסקתה בצורה משמעותית חרף היותה בהיריון , פגעה בשכרה ושילמה לה שכר מופחת, לא שילמה לה דמי נסיעה, לא בצעה הפרשות לגמל בצורה סדירה ונכונה, נמנעה מלחתום עמה על הסכם עבודה שיבהיר את זכויותיה ותנאי עבודתה, נמנעה מלהביא ראיות ועדויות רלבנטיות שבשליטתה, לבירור התביעה- מצדיקה בנסיבות העניין לחייבה בפיצויי בגין נזק הלא ממוני שנגרם לתובעת וזאת בסך של 15,000 ₪ . סוף דבר 56. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התביעה מתקבלת ברובה וכי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. פיצויי בגין הפסד השתכרות בתקופה המוגנת על פי חוק עבודת נשים, לרבות דמי לידה שנמנעו ממנה בסך של 18,380 ₪ ב. פיצויי פיטורים בסך של 3,186 ₪ ג. דמי הודעה מוקדמת בסך של 2,214 ₪ ד. הפרש דמי הבראה בסך של 1,044 ₪ ה. הפרש ביטוח פנסיוני בסך של 1,455 ₪ ו. הפרשי שכר בגין שעות שהופחתו בסך של 1,337 ₪ ז. דמי נסיעה בסך של 1,740 ₪ ח. נזק לא ממוני בסך של 15,000 ₪ סה"כ 44,356 ₪ הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מתום התקופה המוגנת על פי חוק עבודת נשים, 8/4/09, ועד התשלום המלא בפועל. 57. התביעה להפרש דמי חגים ולהפרש פדיון חופשה, נדחות בזאת. 58. כמו כן ולאור התוצאה, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ב, 23 בינואר 2012, בהעדר הצדדים, וישלח אליהם מהא סמיר-עמארשופטת ראובן פרינציג עובדים לורנס עאסינציג מעבידים הריוןצמצום שעות העבודהחוק עבודת נשיםשעות עבודה ומנוחה