נכות כללית בגיל 67

נכות כללית בגיל 67 1. תביעתה של התובעת לקצבת נכות כללית ("הקצבה" או "קצבה") בהתאם לפרק ט' (ביטוח נכות) בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ("החוק"), נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי ("הנתבע") בלא בדיקה לגופה. במכתב מיום 09.06.09 (נספח לכתב התביעה), נימק הנתבע את סיבת הדחייה בכך שבמועד הגשת תביעת התובעת לנתבע הגיעה התובעת, מכבר, לגיל פרישה כמוגדר בחוק (ראו סעיף 195 לחוק וחלק א' שבלוח א/1 לתוספת לחוק - אלה יפורטו בהמשך). מכאן תביעתה זו של התובעת, בה עותרת היא למתן צו הצהרתי, לפיו זכאית היא להגיש תביעה לקצבה אף שהגיעה זה מכבר לגיל הפרישה. הרקע להגשת התביעה: 2. העובדות שלהלן מוסכמות על הצדדים (ראו החלטה מיום 09.02.11; כן ראו סעיפים 2-6 לכתב ההגנה): א. גיל הפרישה של התובעת, לצורך זכאות לקצבה, כקבוע בחוק, הוא גיל שישים; ב. ביום 31.08.02, מלאו לתובעת שישים שנים; ג. ביום 25.05.09, בו הגישה התובעת לנתבע, את תביעתה לקצבה, מלאו לה שישים ושש שנים ותשעה חודשים. ד. בטופס התביעה הצהירה התובעת כי משנת 1977 ועד למועד הגשת התביעה עבדה, במשרה מלאה, כמזכירה בנמל חיפה. העניינים שבמחלוקת: 3. א. אין חולק שעל פי הוראות החוק בעת בה הוגשה תביעת התובעת לקצבה, עברה היא ביותר משש שנים את גיל הפרישה הקבוע לגביה בחוק. לפיכך ככל שהוראות החוק היו תקפות ועדין, בעת הגשת התביעה וכיום - בדין דחה הנתבע את תביעתה. ב. אלא שלטענת התובעת, בתביעתה, גיל הפרישה השונה שנקבע לאישה עובדת בחוק, לעומת גבר, הינו מפלה, ולכן יש לבטל ההוראה בחוק. ג. כיון שלא הייתה מחלוקת עובדתית בין הצדדים - לגבי נתוני הגיל של התובעת, אל מול הוראות החוק - נעתר בית הדין לבקשת בא כוח התובעת והורה לצדדים להגיש סיכומים בכתב בשאלה המשפטית המתעוררת בתיק זה, וכך עשו (החלטה מיום 09.02.11). ד. יוער כאן, כי התובעת הגישה תביעה דומה בעבר (בל 21048-06-09), אך זו נמחקה מחוסר מעש (פסק דין מיום 18.04.10). טענות הצדדים: 4. התובעת טוענת כי בשל היותה אישה, ואך בשל כך, נבצר ממנה להגיש תביעה לנכות כללית עד גיל 67 וזאת בשונה מגבר בן גילה. התובעת מוסיפה וטוענת, כי אבחנה זו בין המינים היא בבחינת אפליה פסולה בין גברים לנשים שהינם עובדים, בכל הנוגע לגיל פרישה - אפליה אשר לא נמצא כל שוני רלבנטי להתקיימותה, ובפרט לנוכח עקרון השוויון המגדרי המעוגן בחקיקה, בחקיקת היסוד ובפסיקה. התובעת טוענת עוד, כי לנוכח טענותיה אלו ומשלא נמצאה כל תכלית ראויה לשוני הקיים, על בית הדין לבטלו בהיותו נוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולקבוע כי אישה עובדת זכאית להגיש תביעה לנכות כללית עד הגיעה לגיל 67, בדומה לגבר במצב זה. 5. הנתבע טוען מנגד, כי מבחינה מהותית קובע החוק דין שווה לגבר ולאישה - שכן, שני המינים כאחד רשאים להגיש תביעה לנכות כללית עד לגיל פרישה ולא מעבר לכך, שאחרת תדחה תביעתם על הסף. הנתבע טוען עוד, כי בד בבד עם הקביעה כי גיל הפרישה בקרב הנשים הינו מוקדם יותר, קמה זכאותן לקבל זכויות שונות בגיל צעיר יותר, כגון - הזכות לקבל קצבת זקנה ופנסיה בגיל מוקדם יותר, זכות שאיננה מנת חלקם של גברים אשר יפרשו לפני גיל 67. מכל מקום, טוען הנתבע, עצם קיומה של האבחנה אינו קובע, מניה וביה, כי באפליה עסקינן. עוד טוען הנתבע, כי האבחנה בין גברים ונשים לעניין הגיל לצורך קבלת נכות כללית נוצרה עוד בטרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק היסוד לא נועד לשנותה. לבסוף, טוען הנתבע כי המחוקק הבחין בין גבר לאישה לעניין גיל הפרישה ביודעין, על רקע שיקולים סוציאליים וחברתיים שונים, וכי התאים את הדין לצרכים ולאפשרויות הכלכליות של המדינה; אחרון טוען הנתבע, ששינוי כפי שמבקשת התובעת לעשות יש לבצע באופן הדרגתי ולא בבת אחת. לאור מכלול הנימוקים שלעיל, טוען הנתבע, יש לדחות את התביעה דנן ולקבוע כי החלטתו בדין יסודה. הכרעה: 6. א. סעיף 195 לחוק מגדיר מבוטח, בין היתר, על פי גיל פרישה. גיל הפרישה, כמוגדר בסעיף 1 לחוק, מפנה אל חלק א שבחוק, בו נמצאת טבלה המתייחסת לנשים ולגברים וקובעת את גיל פרישתם (גיל הזכאות לקצבאות שונות - יפורט בהמשך), בהתאם לחודש לידתם. "לוח א'1 חלק א' גיל הפרישה לגבר חודש הלידה גיל הזכאות (בשנים) עד יוני 1939 65 יולי ואוגוסט 1939 65 ו-4 חודשים ספטמבר 1939 עד אפריל 1940 65 ו-4 חודשים מאי עד דצמבר 1940 66 ינואר עד אוגוסט 1941 66 ו-4 חודשים ספטמבר 1941 עד אפריל 1942 66 ו-8 חודשים מאי 1942 ואילך 67 לאישה חודש הלידה גיל הזכאות (בשנים) עד יוני 1944 60 יולי ואוגוסט 1944 60 ו-4 חודשים ספטמבר 1944 עד אפריל 1945 60 ו-8 חודשים מאי עד דצמבר 1945 61 ינואר עד אוגוסט 1946 61 ו-4 חודשים ספטמבר 1946 עד אפריל 1947 61 ו-8 חודשים מאי 1947 עד דצמבר 1954 62 ינואר עד אוגוסט 1955 62 ו-4 חודשים ספטמבר 1955 עד אפריל 1956 62 ו-8 חודשים מאי עד דצמבר 1956 63 ינואר עד אוגוסט 1957 63 ו-4 חודשים ספטמבר 1957 עד אפריל 1958 63 ו-8 חודשים מאי 1958 ואילך 64". ב. עיון בטבלה מצביע, שאין בטבלה גיל פרישה/גיל זכאות אחיד, לא לגבר אף לא לאישה. גיל הפרישה/זכאות מותנה בחודש הלידה של הגבר או של האישה (כל זאת עד הגיע הגבר לגיל 67 והאישה לגיל 64 שנים) עוד יש ליתן הדעת, שכאמור בטבלה נקבע בו מועד זכאות, וזה שונה בין מועד תחילת זכאותה של אישה (גיל שישים שנים) לעומת תחילת הזכאות של הגבר שנולד בתאריך בו נולדה התובעת (גיל 67) - לכן, הטענה הגורפת בתביעה לפיה גיל הפרישה, הוא מפלה, אין לה על מה לסמוך. ג. עיון בפרקים שונים של החוק מצביע על כך, שזכאויות שונות, נקבעות על פי גיל המבוטח, והוא שונה בין נשים לגברים: כך תקופת הזכאות לדמי אבטלה (סעיפים 158 ו-160 לחוק); לקצבת זקנה (סעיף 245 לחוק); מועד הפטור מתשלום דמי ביטוח (סעיפים 342 ו-351 לחוק). מכאן שכדי לבחון אם אכן מדובר באפליה מטעמי מגדר, יש לבחון את אגד הזכויות שהחוק מעניק (על כך עוד נרחיב בהמשך - ראו סעיפים 25, 26 ו-27 להלן). ד. כללם של דברים, איננו בטוחים שהתובעת בתביעתה השכילה להניח יסוד לטיעון שמועד הזכאות לקצבה, המבחין בין גיל האישה העובדת אל מול הגבר העובד - מפלה, וכי למעשה אין מדובר באוכלוסיות שביניהן שונות רלוונטית. יחד עם זאת, גם אם לא פירטה התובעת כדבעי טענותיה לעניין האפליה ועל מה נסמכות הן - לאור חשיבות הנושא, נבחן את הטענה: היינו, האם ישנה כאן אפליה מטעמי מגדר "שאינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה" האמורה בחוק היסוד. 7. לאחרונה ממש, שב בית המשפט העליון והתווה את דרך הילוכן של ערכאות המשפט, בעת שעולה שאלה של חוקתיות הוראת חוק: "הבחינה החוקתית המקובלת במשפטנו מאז נחקקו חוקי היסוד החדשים בשנת 1992 מתחלקת לשלושה שלבים מרכזיים... בשלב הראשון נבחנת שאלת הפגיעה, במסגרתה בוחן בית המשפט אם החוק הרלוונטי פוגע בזכות או בזכויות המעוגנות בחוקי היסוד. אם התשובה לכך שלילית, מסתיימת הבחינה החוקתית... אם התשובה חיובית, משמע הוכח קיומה של פגיעה, עובר הניתוח החוקתי לשלב השני: בחינת חוקתיות הפגיעה" (בג"ץ 10662/04 חסן ואח' נ המל"ל, סעיף 24 לפסק דינה של הנשיאה דורית בייניש (כתוארה דאז), ניתן ביום 28.02.12- "עניין חסן"). כך נעשה גם אנו בעניין דנא: 8. נקדים ונאמר שענייננו אנו, מעוגן אמנם- כפי שהראינו לעיל- בהוראות חוק (חוק הביטוח הלאומי, סעיף 195, ולוח א) אולם יתדותיו נעוצות בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 ("חוק גיל פרישה"). 9. חוק גיל פרישה קובע בסעיף 1, את מטרתו: "1. מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין גיל פרישה מעבודה, ובכלל זה העלאתו באופן מדורג והכל תוך החלת הכללים האמורים הן לענין זכאות להטבה הניתנת למי שהגיע לגיל האמור והן לענין זכאות להטבה הניתנת למי שטרם הגיע לגיל האמור, עד הגיעו לאותו גיל"; הנה כי כן, שתיים הן המטרות העיקריות שמונה החוק (בסעיף 1 ): האחת - לקבוע כללים אחידים לעניין גיל פרישה מעבודה, לצורך זכאות להטבות; השנייה - העלאתו של גיל הפרישה שייקבע, בצורה מדורגת, ולא בבת אחת. בסעיף 3 נקבע גיל שונה לפרישה מעבודה לגבר מזה של האישה: "3. הגיל שבהגיעו אליו זכאי אדם לפרוש מעבודתו בשל גילו ולקבל, בהתקיים התנאים הקבועים לכך על פי דין או הסכם, גמלה בשל פרישתו מעבודתו כאמור, הוא גיל 67 לגבר, ובכפוף להוראות פרק ד' - גיל 62 לאישה (בחוק זה - גיל הפרישה)".; חוק גיל פרישה משווה, בסעיף 4, את גיל פרישת חובה, ובסעיף 5 את גיל הפרישה המוקדם בהתקיים התנאים הקבועים בדין או הסכם, בין הגבר לאישה: "4. גיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה (בחוק זה - גיל פרישת חובה). 5. הגיל שבהגיעו אליו זכאי אדם לקבל גמלה, בהתקיים התנאים הקבועים לכך על פי דין או הסכם, מחמת פרישתו מעבודתו בשל גילו אף בטרם הגיעו לגיל הפרישה, הוא גיל 60 לגבר ולאישה (בחוק זה - גיל הפרישה המוקדמת), ויחולו לענין זה ההוראות שנקבעו בדין או בהסכם לגבי הפחתת הגמלה בשל הפרישה המוקדמת כאמור, ככל שנקבעו". ואף קובע, חוק גיל פרישה, הוראות מעבר לעניין חלות הוראות סעיף 3 לחוק, המותנות במועדי לידה שונים, של גברים ונשים (סעיף 6 לחוק גיל פרישה); כאשר לגבי גיל פרישה של נשים שנולדו בשנת 1955 הוקמה וועדה ציבורית לבחינת גיל פרישתן, שהמלצותיה יובאו לוועדת הכספים של הכנסת (סעיף 9 לחוק גיל פרישה). 10. אמנם חוק גיל פרישה אינו מונח באופן ישיר בפנינו, אלא הוראות החוק (חוק הביטוח הלאומי). אולם יהיה עלינו לבחון האם הוראות שבחוק (הביטוח הלאומי), שנראה שאמצו את עקרונות חוק גיל הפרישה, מפלות המה, מבחינה מגדרית. ברור שלקביעתנו יכולה להיות השלכה גם על הוראות חוק גיל הפרישה. לכן, למעשה ניתן לומר שעסקינן, גם, בתקיפה עקיפה של חוק גיל פרישה. שימוש במנגנון זה ראוי שייעשה רק ככל שהוא נדרש לשם הכרעה בטענה העיקרית המועלית על-ידי בעל הדין ונתונה לסמכותו העניינית של בית המשפט (ההדגשה שלנו - ר.כ.) (ראו לעניין זה- דעתו של הש' פוגלמן בבר"מ (עליון) 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, סעיף 8 להחלטה, ניתן ביום 02.03.10). 11. פרישת עובדים ממקום עבודתם היא בגדר העניינים המצויים בתחום סמכותם ומומחיותם של בתי הדין לעבודה, ולכן, בסמכותנו לבחון במקרה דנן את שאלת האפליה המגדרית, שמניחה התביעה שבפנינו. אולם, לטעמנו, כפי שיפורט בהמשך, כיון ששאלת הפגיעה של גיל הפרישה הדיפרנציאלי שנקבע - מוצאת ביטויה במגוון נושאים וחוקים אשר אינם עומדים לדיון, יש לבחון כל נושא לגופו, וביטולו של חוק ראוי שייעשה במשורה ותוך נקיטת משנה זהירות. 12. נקדים אחרית לראשית ונאמר כבר עתה, שאין אנו סבורים כי הקביעה השונה לעניין גיל פרישה, לצורך זכאות לקצבת נכות כללית נוכח היריעה שנפרוש להלן, היא בגדר אפליה הדורשת קביעה שיש לבטל את ההוראה בחוק הקובעת כך. גם אם נמצא שהשלב הראשון בבחינה החוקתית מצביע על פגיעה, הרי שלא מתקיימים השלב השני והשלישי לבחינת החוקתית (ראו עניין חסן, סעיף 24 לפסק הדין). גם אם יטען הטוען- ואנו איננו סבורים כך מטעמים שנפרט- שכן מתקיימים כל שלושת השלבים עדיין איננו סבורים, שהתובעת זכאית לסעד הנתבע על ידה (ראו עניין חסן, סעיף 71 לפסק הדין- ועוד נרחיב). אלו טעמנו הבוחנים את החלטת הנתבע בעניינה של התובעת לאור חוק הביטוח הלאומי ועל רקע הפסיקה הרלבנטית. המסגרת הנורמטיבית: 13. כאמור, ענייננו סב סביב סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי אדם שהגיע לגיל פרישה איננו מבוטח עוד בביטוח נכות לפי פרק ט'. הסעיף אינו מבחין בין המינים לעניין גיל הפרישה. גיל הפרישה השונה בין נשים לגברים, נובע מהגדרת גיל פרישה ומהטבלה שבתוספת א' לחוק (ראו לעיל סעיף 6). אולם עיון במתווה שבחוק, לבחינת גיל פרישה לצורך זכאות לקצבה, אכן מצביע שגיל פרישתה של אישה, בתור שכזו, הוא צעיר יותר. הבחנה זו שואבת חיותה, כאמור, מחוק גיל פרישה. בנקודה זו יובהר, כי באומרנו "גיל פרישה" כוונתנו היא לגיל בו זכאי עובד לפרוש מעבודתו (לאור הוראות סעיף 3 לחוק גיל פרישה), להבדיל מגיל פרישת חובה (הכוונה לגיל בו ניתן לחייב את העובד לפרוש - סעיף 4 לחוק גיל פרישה). 14. כאמור בחוק גיל פרישה, קובע אף סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי העוסק בנכות כללית כך: "'מבוטח'- 'תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל פרישה'". סעיף 1 לחוק ( הביטוח הלאומי) מגדיר - '"גיל הפרישה" - הגיל הקבוע לגבר ולאשה, בהתאם לחודש לידתם, בחלק א' בלוח א'1;'". על פי המצוין בלוח:גיל פרישתה של אישה אשר חודש ושנת לידתה הם כשל התובעת עומד על 60 שנים ואילו גיל פרישתו של גבר, שנולד בתאריך לידת התובעת, 67 שנים. אין חולק, כי התובעת דנן הגיעה לגיל פרישה טרם הגשת תביעתה לנכות כללית. וטענתה העיקרית היא, שיש להכיר בה כמי שזכאית להגיש תביעה לנכות כללית עד הגיעה לגיל 67, שכן היא עודנה עובדת - בדומה לגבר עובד בן גילה, וזאת חרף הקביעה המפורשת כי גיל פרישתה לנוכח מועד לידתה הוא 60 שנים הן בחוק הביטוח הלאומי והן בחוק גיל פרישה. 15. א. אין צורך להכביר מילים על עקרון השוויון המהווה עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית עקרון זה קובע כי, ככלל, זכאים אנשים שאין ביניהם שוני רלבנטי ליחס שווה, בין היתר, מבחינת הדין החל עליהם. טענת אפליה מתעוררת, אפוא, מקום בו מוחל דין שונה על פרטים או קבוצות, אשר אין שוני רלבנטי המבחין ביניהם (בג"צ (5492/07 בוארון נ' בית הדין הארצי לעבודה, סעיף 18 לפסק-דינה של השופטת חיות (ניתן ביום 19.09.10); וההפניות שם). ב. לאמור - יחס שונה אינו מעיד מניה וביה על קיומה של אפליה, כל עוד קיימת בבסיס ההתייחסות השונה הצדקה עניינית. כך למשל, נפסק כי פרשנות לפיה פוקעת זכאותן של אלמנות מכוח חוק הביטוח הלאומי אשר חיות עם בני זוגן כידועות בציבור לקצבת שאירים, עם שינוי מעמדן לידועות בציבור, בעוד שזכאותן של אלמנות מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950, לקצבה זו אינה פוקעת בנסיבות אלו - היא מוצדקת ואינה מהווה אפליה. עינינו הרואות כי לעניין קבוצת האלמנות מצא בג"ץ כי יש להבחין בין סוגים שונים של אלמנות - אלמנות מכוח חוק הביטוח הלאומי ואלמנות מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), לנוכח שוני רלבנטי המצדיק את האבחנה ביניהן (עניין בוארון, סעיף 20 לפסק דינה של השופטת חיות). ג. בענייננו, השאלה העומדת לבחינה היא - האם קביעת גיל פרישה שונה לנשים ולגברים בעניין גיל הפרישה לעניין זכאות לקצבה למי שעובד, הוא בבחינת אפליה פסולה? לשון אחר- האם ישנו שוני רלבנטי אשר בעטיו קמה הצדקה להבחנה בגילאי הפרישה בין המינים? גיל פרישה שונה לגבר ולאישה בראי הדין והפסיקה: האם באפליה מדובר? 16. סוגית האבחנה בין המינים לעניין גיל הפרישה נדונה זה מכבר בפסיקה. בעניין נבו, ביטל בג"צ הוראה בחוקת הפנסיה של הסוכנות היהודית בה נקבע כי גיל הפרישה לפנסיה הוא 65 לגבר ו-60 לאישה, בקובעו כי "אין הצדקה להסדר, אשר על פיו מחויבת האישה לפרוש לגמלאות, כאשר גבר, המועסק באותה עבודה וגילו זהה לגילה, רשאי להמשיך בעבודתו" (בג"צ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749, עמ' 756 (ניתן ביום 22.10.90)). עוד הביע בג"צ דעתו כי קביעת פער בין גבר לאישה בדבר גיל הפרישה הכפוי מצריך חקיקה מפורשת, חקיקה אשר לא הייתה בנמצא בשעתו. סיכומו של דבר פסק בג"צ כי פער כאמור הוא פסול ואין לנהוג לפיו (עניין נבו, עמ' 765). יפים לענייננו, דברי השופטת נתניהו בפסק-דינה: "מצער הדבר בעיניי, כי בישראל של ימינו לא היה זה ברור ומובן מאליו, כי כפיית פרישתה של אישה מעבודתה בגיל מוקדם מאשר גבר מהווה הפליה. מאז דור המייסדים והחלוצים לקחה האישה ולוקחת עד ימינו חלק שווה עם הגבר בעשייה בכל שטחי החיים ואינה נופלת מהגבר ביכולתה לעשות כן, על-אף המטלות הנוספות שהיא נושאת בהן כרעיה וכאם. ההפליה מתבטאת בעיניי לא רק בהפסד הכספי הנגרם לה על-ידי הוצאתה לפרישה בגיל צעיר יותר, אלא גם, ולדידי בעיקר, בכך שנמנע ממנה, דווקא בגיל שבו היא פנויה יותר לכך, להגיע להישגים, להשלמה ולפריחה במימוש כישוריה וכישרונותיה השונים" (עניין נבו, עמ' 770). פסק-הדין הנ"ל ניתן בסמוך לחקיקתו של חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז 1987, בו נקבע בחוק, לראשונה, כי הבחנה בגילאי הפרישה של נשים וגברים בהסכם קיבוצי מהווה אפליה פסולה. 17. בהמשך נקבע בעניין ניב כי הוראה בתוכנית פרישה מרצון הקובעת כי גברים שיסכימו לפרישה מוקדמת ייהנו מן התנאים המיטיבים שנקבעו בתכנית עד הגיעם לגיל 65, בעוד שנשים יוכלו ליהנות מהם רק עד הגיען לגיל 60, מהווה אפליה על רקע מין ומשכך היא בטלה (בג"צ 6845/00 ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ניתן ביום 09.10.02). 18. הנה כי כן, השאלה האם גיל הפרישה השונה שנקבע לגברים ולנשים הוכרעה זה מכבר, ונפסק - באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי המדובר באפליה פסולה אשר יש למגרה. אגב, דברים אלו, נאמרו עובר לחקיקתו של חוק גיל פרישה. נסור עתה ונבחן את ההיסטוריה החקיקתית שהובילה לעיגון הפער בגילאים בחוק, חרף העמדה המובהקת שהובעה קודם לכן בפסיקה, ולפיה אפליה כאמור איננה כדין. הרקע לחקיקתו של חוק גיל פרישה: 19. בשנת 1997 מונתה ועדה ציבורית לבחינת גיל הפרישה מעבודה, בראשות כב' השופטת (בדימוס) שושנה נתניהו. הוועדה בחנה את סוגיית גיל הפרישה, על היבטה החברתיים והכלכליים, וכן את סוגיית האחדת גיל הפרישה לנשים ולגברים. הוועדה הגישה את המלצותיה בסוגיות האמורות, וביניהן ההמלצה הבאה: "גיל הפרישה, הוא הגיל שבהגיעו אליו זכאי עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו ולקבל, אם הוא זכאי לכך לפי דין או הסכם, גמלת פרישה, יושווה לנשים ולגברים, ויעמוד על 67. גם העלאה זו תבוצע באופן מדורג, בקצב של שנה מדי שלוש שנים...". (ראו דברי המבוא בהצעת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2003, הצעות חוק- הממשלה 64, עמ' 201, ח' בחשוון התשס"ד, 03.11.03). המלצה זו עוגנה בנוסח הצעת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2003. שם הוצע כי גיל הפרישה בהגיעו אליו זכאי עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו יושווה לגברים ולנשים ויעמוד על 67, אך גם זאת באופן מדורג- בקצב של 4 חודשים מדי שנה כאשר גיל הפרישה ההתחלתי לנשים הוא גיל 60 (ראו דברי ההסבר ב הצעת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2003, הצעות חוק- הממשלה 64, עמ' 201, ח' בחשוון התשס"ד, 03.11.03). בסופו של דבר, התקבל חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 בנוסחו דלעיל, היינו- גיל פרישה שונה לגבר (67) ולאישה (62). החוק קובע מדרג ולפיו יועלה בהדרגה גיל הפרישה לאישה לגיל 64, זאת, כל עוד לא ייקבע אחרת לאחר בחינה מדוקדקת שתיערך על ידי ועדה ציבורית שתמונה מכוח החוק (סעיף 3 ו-9 לחוק גיל פרישה). 20. זמן קצר לאחר חקיקתו של החוק הובאה הצעת חוק גיל פרישה (תיקון - גיל הפרישה לאישה) (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004 בפני הכנסת. מטרתה של הצעת החוק הייתה להבהיר כי גיל הפרישה של אישה על פי החוק שהתקבל יהיה 62 וכי ההעלאה המדורגת לגיל 64 תבוטל. אומנם, הצעת החוק האמורה הוסרה מסדר היום וחוק גיל פרישה נותר על עומדו בנוסח שהובא מעלה, אך יש בדברים שנאמרו שם בכדי לשפוך מעט אור על הבעייתיות הטמונה בהשוואת גיל הפרישה של הנשים לזה של הגברים והעלאתו בבת אחת לגיל 67 כפי שמבקשת התובעת בענייננו לעשות, וכן להבהיר מדוע הדבר לא נעשה, חרף המלצת ועדת נתניהו. נביא מקצת מדבריה של יוזמת הצעת החוק המדוברת, ח"כ אורית נוקד: "... דחיית גיל הזכאות לפנסיה ללא יצירת תשתית רצינית של תעסוקה שווה וראויה לנשים דנה ציבור גדול של נשים להימצאות ממושכת מחוץ לשוק העבודה... נשים שיוצאות משוק העבודה טרם הגיען לגיל הפרישה- שעולה, כפי שאתם מבינים מההצעה הנוכחית - יישארו עם קצבת פנסיה נמוכה בשל המיסים שיוטלו עליהן בגין פרישה מוקדמת. דחיית גיל הפרישה משמעותה גם דחיית הגיל המינימאלי שבו נשים יהיו זכאיות לקצבת זקנה מהביטוח הלאומי. היום אישה זכאית לקבל קצבה מגיל 60, והיא מותנית במבחן הכנסה. אישה שמגיעה לגיל 65 זכאית לקבל קצבה שאיננה מותנית בשום מבחן. לפי החוק בנוסחו היום... גיל הזכאות הבלתי-מותנית עולה לגיל 70, וכפי שאמרתי קודם, הנשים גם לא תהיינה זכאיות להנחה במס הבריאות כתוצאה מהעלאת גיל הפרישה...." (ההדגשות הוספו- ר.כ) (דברי ח"כ נוקד, ישיבה מס' 137 של הכנסת ה-16, ביום 02.06.04; דברים דומים ראו גם בדברי ח"כ אילנה כהן, ישיבה מס' 78 של הכנסת ה-16, ביום 03.12.03). ובהמשך אמר השר מאיר שטרית: "... כזכור לכם... נקודת המוצא ההתחלתית היתה להעלות את גיל הפרישה לכולם ל-67, גם לנשים, ועשינו פשרה מול ההסתדרות ומול ועדת הכספים ויושב-ראש ועדת הכספים, והסכמנו להוריד את גיל הפרישה- בשלב א' ל-64, ולאחר מכן ל-62- אומנם עם מנגנון עדכון אוטומטי... לכן, אינני רואה מקום להגשת הצעת חוק.... אחרי שיעברו כמה שנים ונראה את ההשלכות... נראה את ההשלכות עד גיל הפרישה, האומנם כצעקתה- אולי יסתבר שזה דווקא לטובה, מכיוון שנשים מעוניינות לעבוד יותר שנים, בעיקר בחלק מהמקצועות, לא בכולם. לכן יש ועדת חריגים שצריכה לקבוע באילו מקצועות לא יעבדו בגיל יותר מבוגר..." (ההדגשות הוספו - ר.כ) (דברי השר שטרית, ישיבה מס' 137 של הכנסת ה-16, ביום 02.06.04). ללמדך - כי השוואת גיל הפרישה של נשים ל-67, כל עוד לא תעשה הערכות מוקדמת מתאימה אשר תוודא כי לנשים אשר גיל פרישתן הועלה תהא אפשרות ויכולת להמשיך ולעבוד במקצוען בתקופה שהוספה, עשויה דווקא לגרוע ולא להועיל. ואכן, המחוקק בחר בהעלאה מדורגת אשר תאפשר בחינה מדוקדקת של הדברים על ידי ועדה ציבורית טרם יוחלט על שינוי נוסף על זה שנקבע- מסקנות בעניין יוגשו לא יאוחר מיום 30.06.16 (סעיף 9 לחוק גיל פרישה). יוזכר בהקשר זה,את שנאמר בסעיף 1 לחוק גיל פרישה: "מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין גיל פרישה מעבודה, ובכלל זה העלאתו באופן מדורג והכל תוך החלת הכללים האמורים הן לענין זכאות להטבה הניתנת למי שהגיע לגיל האמור והן לענין זכאות להטבה הניתנת למי שטרם הגיע לגיל האמור, עד הגיעו לאותו גיל..." (ההדגשות הוספו - ר.כ). 21. סיכום ביניים: כללית נקבע העיקרון שפער בגיל הפרישה שנקבע לגברים ונשים מהווה אפליה פסולה; חוק גיל פרישה, בחן את עניין השוואת הגיל לעניין פרישה, וקבע מנגנון אוטומטי להעלאת גיל פרישתן של הנשים, אם כי הוא קובע מנגנון מדורג כך שבפועל גיל פרישתה של התובעת עומד עדיין על גיל 60; אי העלאת גיל פרישתן של נשים ל-67 נעשה על ידי המחוקק בכוונת מכוון והעלאתו או הפחתתו תבחן לאחר בדיקה מדוקדקת שתעשה בעניין. בהקשר זה מן הראוי לשוב לעניין חסן שם מצא בית המשפט הגבוה לצדק, לאחר בחינה חוקתית, על כל שלביה, לקבוע כי: "...כי הוראת סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, לפיה יש לראות בבעלות ברכב או שימוש בו כהכנסה שסכומה אינו נמוך מגובה הגמלה, פוגעת בזכות לקיום מינימאלי בכבוד פגיעה שאינה מידתית. שלילתה של רשת המגן האחרונה הדרושה להבטחת קיום אנושי בכבוד מאלה הזקוקים לה ביותר, ובאופן גורף וכוללני, סותרת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. התוצאה המתבקשת היא כי יש להכריז על בטלותו של סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה" (ההדגשה הוספה - ר.כ) (עניין חסן, סעיף 71 לפסק דינה של הנשיאה דורית בייניש (כתוארה דאז)). עדיין , ולמרות קביעתו האמורה של בית המשפט העליון לעניין אי חוקתיות הסעיף בחוק הבטחת הכנסה הוסיף שם בית המשפט העליון: ".. מטבע הדברים, נוכח העובדה שעל המדינה יהא לגבש הסדר חלופי תחת ההסדר שאנו מורים על ביטולו, אין מקום להורות על בטלות סעיף 9א(ב) לאלתר ומן הראוי לאפשר למחוקק שהות לצורך גיבוש הסדר חדש" (ההדגשה הוספה - ר.כ) (שם, שם). מכאן, שהסדר חלופי - במיוחד כאשר זה נעשה לאחר בחינת העניין לגופו, כפי שנעשה בעניינינו- תוך העלאה מדורגת של גיל הפרישה, תוך בחינת השלכותיה הכוללות, עומד לפחות בתנאי המידתיות של הפגיעה. 22. בהקשר זה ראוי לציין גם את הכרעת הבג"ץ בתיק 8313/02 אייזן נ' המל"ל (ניתן ביום 28.06.04). שם ביקש העותר לחייב את שר העבודה להתקין תקנות שיזכו גם את מי שהפסיקו להיות תושבי המדינה בקצבת זקנה, בהתבסס על השנים שבהן היו תושבי ישראל ושילמו דמי ביטוח לאומי. העתירה נסמכה, בין השאר, על פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 890/99 חלמיש נ' המל"ל שהוגשה בשל אותו עניין, ועל המלצותיה של וועדת גולדברג שמונתה בעקבות פסק-דין זה (בעניין חלמיש - ר.כ), לפיהן היות ומדובר בשינוי משמעותי - ערכי וכספי, של זכאויות לקצבאות של הביטוח הלאומי, מן הדין שהשינוי המבוקש ייעשה בחקיקה ראשית- על ידי המחוקק ולא בתקנות - המלצה אשר אושרה על ידי השר הממונה דאז. בהמשך הגיש מר חלמיש עתירה נוספת בה קבל על השיהוי בטיפול בנושא. עתירה זו נמחקה בהסכמה (בג"ץ 9405/00 חלמיש נ' המלל, טרם פורסם). העותר, מר אייזן, שב וביקש לחייב את שר העבודה להתקין תקנות תוך יישום המלצות ועדת גולדברג, עוד נטען על ידו כי המלצת הועדה שהשינוי ייעשה בחקיקה ראשית הינה בגדר חריגה מסמכות. בג"ץ ביקש את עמדת שר העבודה אשר כיהן בעת הגשת עתירתו של מר אייזן בעניין ואשר לנוכח עמדתו נדחתה העתירה. וכך פסק בג"ץ: "דין העתירה להידחות. החלטת השר סבירה ואינני מוצא עילה להתערב בה. בניגוד לטענת העותר, עמדה זו אינה סותרת את פסקי-הדין בעניין חלמיש, שקבעו רק את חובתו של השר... לשקול ולהחליט במהירות הראויה... אך לא קבעו מסמרות באשר לתוכן ההחלטה. בגיבוש החלטתו היה השר חייב, אמנם, להביא בחשבון את הצורך בהגשמתן של המגמות המקלות החדשות בנושא ביטוח הזקנה... ואף את מעמדו של הביטחון הסוציאלי כזכות חברתית חשובה... ואולם, בה בעת, מחובתו היה להתחשב גם במצבה הכלכלי הנוכחי של המדינה ובפגיעתה המסתברת של החלטתו בזכאים הקיימים- תושבי ישראל שעבורם, בראש ובראשונה, נועד הביטוח הלאומי- כמו גם בפגיעתה ביעדים תקציביים חשובים אחרים. בנסיבות הקיימות כיום, אני סבור כי השר רשאי היה להעדיף את השיקולים האחרונים על פני הראשונים, ולדחות את הרחבת הזכאות לקצבת הזקנה למי שאינם תושבי ישראל לימים טובים יותר. בכך אין למנוע מן העותר, ומאחרים במצבו, לבקש מהשר כי ישוב וישקול את עמדתו, אם וכאשר התנאים הכלכליים יאפשרו זאת.." (ההדגשה הוספה - ר.כ) (עניין אייזן, סעיף 7 לפסק דינה של המשנה לנשיא השופט אליהו מצא (כתוארו דאז)). דברים אלו יפים, בשינויים המחויבים לענייננו. האמור מלמד, כי בחינת סוגיה העומדת לדיון בטרם הסדרתה בחוק והשהיית הטיפול בה מחמת שיקולים רוחביים שאינם נוגעים לעותר הספציפי דווקא נתפסת על ידי בתי המשפט כלגיטימית. גיל פרישה שונה בחוק הביטוח הלאומי: 23. לא נוכל לסיים דיונינו שבתביעת התובעת, מבלי לומר גם זאת: 24. על-פי האמור בסעיף 195 לחוק, הן גבר והן אישה, אינם מבוטחים בנכות כללית אם עברו את גיל הפרישה. באופן מהותי נוצר פער בין השניים בשל גיל הפרישה השונה שנקבע לכל אחד מהמינים ואשר בגינו מפסיקה אישה להיות מבוטחת בפרק זה בגיל צעיר יותר. ואולם, הפסקת זכאותה של האישה אינה עומדת לעצמה, ולצידה קמה לה זכאות לקבל פנסיה ממקום עבודתה עם פרישתה פרישה בגיל צעיר יותר, כמו גם זכאות לקבלת קצבת זקנה עם הגיעה לגיל הפרישה, בהתקיים תנאים מסוימים (ראו סעיף 245 לחוק),; כך תהא היא פטורה בגיל צעיר יותר מגבר מתשלום דמי ביטוח (ראו סעיפים 342 ו-351 לחוק). ברי כי לצורך הבחינה אם קיימת אפליה בחוק הביטוח הלאומי, עלינו להסתכל על אגד הזכויות המוענקות לאישה או לגבר כמכלול, בעניינים דומים, בפרט אלה המשלימים זה את זה, ובאים אחד תחת השני, ולא ניתן להסתכל על הזכות האחת במנותק מן האחרת - כפי שטוענת באת כוח הנתבע בפנינו. 25. לעניין זה ראו והשוו גם - בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר פ"ד ס(3) 464 (ניתן ביום 12.12.05), שם נדונה שאלת חוקתיותם של צמצומים שונים שנעשו בהיקף גמלאות הבטחת הכנסה מכוח חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, וביטול הטבות שונות שניתנו למקבלי גמלה זו. וכך פסק הנשיא אהרון ברק (כתוארו דאז) בעניין: "הפחתה - ולו הפחתה גדולה - בשיעור גמלאות הבטחת הכנסה אינה מלמדת כשלעצמה על פגיעה בכבוד... הזכות לכבוד, ואף הזכות לקיום בכבוד, אינה הזכות לגמלה חודשית בסכום מסוים. זו הזכות לכך שבהינתן כל מערכות התמיכה והסיוע יישמר- בבחינת תוצאתית - כבודו של האדם" (עניין עמותת מחויבות, סעיפים 19-20 לפסק דינו של הנשיא אהרון ברק (כתוארו דאז)). יפים הדברים גם לעניינינו, כדי לבחון אם ישנה אפליה מטעמי מגדר/גיל, יש לבחון את אגד הזכויות, אלה שניתנות ואלה שנשללות, כמו גם הפטורים - כל אלה כדי להגיע למסקנה האם האפליה היא מגדרית? גילית? האם מדובר בשונות רלוונטית אם לאו - ורק בסיכומו של דבר לקבוע האם יש לבטל האבחנה הגילית האמורה. התמונה הכוללת צריכה לבחון את התכלית שבכול אחת מהגמלאות המוענקות מטעמי גיל או מין, ואת הצבר הגמלאות שכולן ניתנות על יסוד גיל - על מנת להגיע לתוצאה האם ישנה אפליה בין אוכלוסיות שאין ביניהן שונות רלוונטית. נאמר אף זאת - יכול, שאגד הזכויות השונה לאישה ולגבר, שהן כולן תלויות גיל פרישה - יוצר ביניהן שונות רלבנטית לצורך זה - הן כיון ששנים שונה גיל הפרישה, בין גבר לאישה, ויש להיערך מערכתית לכך שלא תמצאנה דווקא הנשים ניזקות, כשעבודה אין להן, וגם גמלאות או קצבאות אינן מקבלות. נדגים את ההקשר בין הגמלאות השונות שהן תלויות גיל: 26. זכאות לקצבת נכות כללית קמה למבוטח בהתקיימם של שני תנאים מצטברים - נכות רפואית בשיעור מסוים ומעלה, וכן, הכנסה בפועל מעבודה או ממשלח יד שאינה עולה על סכום מסוים; צא ולמד - גמלת הנכות באה לעולם כדי לפצות על חסר חלקי או מלא שנוצר בהכנסתו של מבוטח כתוצאה מכך שכושרו להשתכר נפגע בצורה משמעותית כתוצאה מליקוי רפואי. מבחינה זו ניתן לראות בקצבת הנכות גמלה המחליפה שכר של הבריא ושל מי שלמרות נכותו הרפואית לא איבד למעלה מחמישים אחוזים מכושרו להשתכר. לכן, אך טבעי הוא, שקצבת מחליפת שכר הזה לא תשולם למי שהגיע לגיל פרישה מעבודה. מן העבר האחר, עומדת למבוטח - שהגיע לגיל פרישה - זכאות לקצבת זקנה. קצבה זו מטרתה לסייע בידו של אדם אשר פרש ממעגל העבודה ואשר אינו מקבל עוד שכר (אלא פנסיה המהווה אחוז מסוים מן השכר) לאזן את רמת הכנסתו שפחתה עקב פרישה מעבודה. קצבת הזקנה יכול שתינתן למבוטח עם פרישתו, בהתקיים תנאים מסוימים (המנויים בסעיף 245 לחוק). 27. קיים, אפוא, מתאם מובהק בין מועד הפסקת זכאותו של מבוטח לקבלת קצבת נכות לבין התחלת זכאותו לקבל קצבת זקנה. ונבאר. אישה שתאריך לידתה כשל התובעת מבוטחת בפרק נכות כללית עד גיל 60. זכאותה לקצבת זקנה תעמוד לה החל מגיל 67, ובהתקיים בה תנאים מסוימים כבר מגיל פרישתה, שהוא כאמור 60. בהתאמה - גבר בן גילה של התובעת מבוטח בפרק נכות כללית עד גיל 67, וזכאותו לקצבת זקנה תעמוד לו החל מהגיעו לגיל 70 או, בהתקיים בו תנאים מסוימים, כבר עם פרישתו - היינו, לכל המוקדם - גיל 67. במקרים אלה, בין אם מדובר באישה שאינה עובדת ובין אם מדובר בגבר שאינו עובד - תדיר תקבל האישה קצבת זקנה שנים לפני הגבר. כך גם לגבי אישה עובדת שתקבל קצבת זקנה בגיל 67 בעוד שהגבר העובד יקבלה רק עת יגיע לגיל 70 שנה. ועוד - האישה העובדת תהא פטורה מלשלם דמי ביטוח בהגיעה לגיל 67 והגבר העובד רק בהגיעו לגיל 70. בהביטנו על המתאם שקבע המחוקק בין שתי הקצבאות, כאשר "גיל הפרישה" הוא הסמן לפיו נגמרת הזכאות האחת ומתחילה הזכאות האחרת - ניתן לראות כי אישה בגיל התובעת יוצאת, דווקא, נשכרת. שכן, לא זו בלבד שהיא רשאית לפרוש בגיל צעיר יותר גם אפשר שתקום לה זכאות לקבלת קצבת זקנה מיד עם פרישתה. זאת, בעוד שגבר שתאריך לידתו כשל התובעת אינו זכאי לאותה פרישה מוקדמת ובמידה שיפרוש לא יוכל לקבל קצבת זקנה טרם הגעתו לגיל 67. 28. הארכנו בדברים כדי לחדד - בתביעה זו מבקשת התובעת לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד גיסא, לשמר את זכותה לפרוש בגיל צעיר יותר ובהתקיים התנאים המתאימים לקבל קצבת זקנה מיד עם פרישתה בגיל 60. ומאידך גיסא, להאריך את משך זכאותה לקבלת קצבת נכות כללית עד גיל 67. למעשה, מבקשת התובעת כי תוקנה לה זכאות (רעיונית) כפולה לקבלת שתי הקצבאות בגין אותה תקופה. בקשתה זו אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק אשר ייעד כל קצבה למטרה מסוימת ולתקופה אחרת ובוודאי שאין המדובר באפליה כטענת התובעת בפנינו. דין טענת האפליה להידחות, אם כן, אף מטעם זה. סוף דבר: 29. אין חולק כי גיל הפרישה השונה, לכאורה, מהווה אפליה פסולה. אולם יש לזכור שחוק גיל פרישה בא לעולם, בין היתר, כדי לשנות מצב דברים זה. המחוקק קבע כי העלאת גיל הפרישה, אם לגברים ואם לנשים- תיעשה באופן מדורג. גיל הפרישה בקרב הנשים הועלה ב-4 שנים (מגיל 60 ועד לגיל 64), בעוד גיל הפרישה בקרב הגברים הועלה בשנתיים (מגיל 65 ועד לגיל 67). מטבע הדברים, העלאת גיל הפרישה בקרב הנשים היא משמעותית יותר ויש לבחון מה מידת השפעתה לאורך זמן. הצגנו לעיל, מקצת מהקשיים המתעוררים לנוכח העלאת גיל הפרישה לנשים. ואכן, המחוקק החליט על הקמת ועדה ציבורית מכוח חוק גיל פרישה, אשר מטרתה לבחון את השלכות ההעלאה שנעשתה על ציבור הנשים. אנו סבורים כי, בנסיבות העניין, המנגנון ההדרגתי שנקבע הוא ראוי, אף כי אין זה מן הנמנע כי בשל המדרג יהיו מי שימצאו עצמם נפסדים. ייתכן, שלאחר הבחינה שתיערך יימצא כי יש צורך להגדיר קבוצות מבוטחים על פי חתכים שונים - לדוגמא - מי שעובד, או שאינו עובד, להבדיל מ"גבר" ו"אישה". דברים אלו נאמרים בטרם הבחינה, ואין בהם כדי לקבוע מסמרות באשר לשינוי שצריך שייעשה בבוא העת. הגדרת "גיל הפרישה" בחוק הביטוח הלאומי שואבת חיותה מחוק גיל פרישה. המונח "גיל הפרישה" שב וחוזר בהוראות שונות בחוק הביטוח הלאומי. בחינת הזכאויות השונות מלמדות שטענת התובעת לפיה קיימת אפליה פסולה - בעניין גיל פרישה לצורך זכאות לקצבת נכות כללית - בחוק הביטוח הלאומי, דינה דחייה. לנוכח כל אחד מן הטעמים דלעיל, ובוודאי בהצטברם של אלו, יש לדחות את התביעה, והיא נדחית בזאת. אין צו להוצאות. 30. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-דין זה. נכות כלליתנכות