יחס משפיל של מעביד

1. זוהי תביעתה של גב' X עסאף (להלן: "התובעת") כנגד מעסיקתה לשעבר, גב' לאה פרידמן (להלן: "הנתבעת") לתשלום פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי נסיעות, שכר עבודה ל חודש 11/05 ופיצויי פיטורין. למען העמד דברים על דיוקם יובהר, כי תביעה לתשלום דמי הודעה מוקדמת , אשר נכללה אף היא בכתב התביעה, נזנחה על ידי התובעת בסיכומיה ומשכך, לא יידרש לה ביה"ד. 2. יצויין, כי בתיק זה כבר ניתן פס"ד לפיו הורה ביה"ד על מחיקת התביעה, משלא הוגשו סיכומי התובעת. לבקשת ב"כ התובעת ולאחר דיון בבקשה, בוטל פסה"ד הנ"ל, ופס"ד זה ניתן לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים. 3. העידו בפנינו בעלות הדין בלבד, לא הובאו עדויות תומכות למי מהן. 4. רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת: א. במועדים הרלבנטיים ועד תאריך 25.12.05 הפעילה התובעת סוכנות דואר עצמאית בכפר ורדים (להלן: "סוכנות הדואר"). ב. התובעת, תושבת מעיליא, הועסקה על ידי הנתבעת בסוכנות הדואר במשרה מלאה, 6 ימים בשבוע, החל מתאריך 1.2.97. ג. היחסים בין הצדדים נותקו משהתפטרה התובעת (בנסיבות שתפורטנה בהמשך). באשר למועד ניתוק יחסי העבודה, התגלתה מחלוקת בין הצדדים, משטענה התובעת, כי היה זה בתאריך 2.12.05, בעוד שאליבא דנתבעת, התפטרה התובעת כבר קודם לכן, במהלך חודש 10/05. ד. לתובעת שולם שכר חודשי, ששיעורו - עובר לניתוק היחסים - עמד על 3,252 ₪ ברוטו. מתלושי השכר שצורפו לתיק עולה, כי לתובעת שולם בכל חודש שכר עבודה בלבד, ללא רכיבים אחרים כלשהם, למעט חודש 9/05, בו שולם לה רכיב נוסף הרשום בתלוש כ"דמי חופשה" ל-25 ימים. תשלום סכום זה בוצע בנסיבות שתפורטנה בהמשך. ה. אין מחלוקת, כי ביום 15.11.05 התקבל אצל הנתבעת מכתב שנכתב ע"י התובעת בתאריך הנ"ל, בו העלתה דרישה לתשלום זכויות סוציאליות שונות והתריעה, בין היתר, כי תתפטר מעבודתה ביום 15.12.05, באם לא תשולמנה לה הזכויות (להלן: "מכתב ההתראה"). ו. אין מחלוקת כי לאחר ניתוק יחסי העבודה, שילמה הנתבעת לתובעת סך של 12,885.14 ₪ ל "גמר חשבון", לפי הפירוט הבא: דמי הבראה בסך 3,653.30 ₪; דמי נסיעות בסך 6,240 ₪ ופדיון חופשה בסך 2,991.84 ₪. נדון ,אפוא, ברכיבי התביעה, כסדרם. התביעה לפדיון חופשה 5. בכתב התביעה, כמו גם בתצהיר עדותה הראשית (ר' ת/1), טענה התובעת לזכאות לפדיון חופשה עבור כל תקופת העסקתה , קרי - 8 שנים ו-10 חודשים. בפתח ישיבת ההוכחות אישר ב"כ התובעת, כי בשים לב לטענת התיישנות אשר הועלתה ע"י הנתבעת בכתב הגנתה, זכאית התובעת לפדיון חופשה ל- 3 שנות העסקתה האחרונות בלבד. בד בבד הודיע, כי בהתאם מצמצם הוא רכיב תביעה זה לסך של 779 ₪ בלבד, אולם מיד לאחר מכן חזר בו מהודעתו. בסיכומים אשר הוגשו מטעם התובעת, חזר בא כוחה וטען, כי על הנתבעת לשלם לה פדיון חופשה לכל תקופת העסקתה ולחילופין - עבור 3 שנות עבודתה האחרונות, לפי 54 ימים, בסך כולל של 7,560 ₪, בחישוב שנעשה לפי 140 ₪ ליום. הנתבעת הודתה בזכאות התובעת לפדיון חופשה ל 3 שנים בלבד, בשים לב להתיישנות החלה על התקופה שמעבר לכך. לשיטתה, מסתכמת הזכאות ב 53 ימים לפי תעריף יומי של 130 ₪ בלבד. עוד טענה, כי מסה"כ הסכום המתקבל בחשוב זה, יש לנכות את התשלום בסך 2,991.84 ₪ אשר שולם לתובעת בגין רכיב זה במסגרת "גמר חשבון" וכן את דמי החופשה אשר שולמו לה בחודש 9/05. 6. לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") עם סיום יחסי העבודה זכאי העובד לפדיון החופשה אשר נצברה לזכותו במהלך שלוש השנים המלאות האחרונות לעבודתו בטרם ניתוק היחסים, בנוסף למכסת ימי החופשה בשנה השוטפת, בה נותקו היחסים (ר' ע"ע 547/06 כהן נגד אנויה, ס' 10 לפסה"ד, מיום 8.10.07). משכך ובהינתן, כי הנתבעת העלתה את טענת ההתיישנות עוד בכתב הגנתה אין, אפוא, כל בסיס לתביעה ככל שהיא מתייחסת לפדיון חופשה לכל תקופת העבודה והיא נדחית, על כן, כבר בשלב זה. 7. באשר לתביעה החילופית - לפדיון ימי החופשה בגין 3 השנים האחרונות לעבודת התובעת: באין למעשה מחלוקת בדבר עצם זכאות התובעת לפדיון חופשה בגין 3 שנים (בכפוף לניכוי לו טוענת הנתבעת) ומשאף לא הוצגו בפנינו ראיות לניצול בפועל של ימי חופשה בתשלום במהלך העבודה (למעט תלוש לחודש 9/05 - בו מופיע רכיב "דמי חופשה", לגבי מהותו ונסיבות תשלומו קיימת מחלוקת, ר' להלן) ובשים לב לכך , כי הנטל לעניין זה מוטל במלואו על המעסיקה [ר' הוראות סעיף 26(א) לחוק חופשה שנתית ותקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957 , כמו גם ע"ע 700/06 רג'בי נ' מרוז בע"מ, פס"ד מיום 9.10.07); דב"ע שן 69 - 3 אבו קביטה נ' מזרחי, ס' 7(ג) לפסה"ד מיום 17.4.90); דב"ע לא 22 - 3 ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג 215, 219 (1972)], הרי מסתכמת זכאות התובעת לפדיון ימי חופשה בהתייחס ל 3 שנות עבודתה המלאות האחרונות להעסקתה בטרם ניתוק היחסים, בצירוף הימים שנצברו לזכותה בשנת העבודה השוטפת. מטעמים השמורים עמו צמצם ב"כ התובעת את התביעה לעניין זה (תביעתו החילופית) לפדיון בגין ימי החופשה לפרק זמן של 3 שנים בלבד ומאחר ואין ביה"ד מעניק לתובע מעבר לתביעתו, ייעשה אפוא החישוב בהתייחס לשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתה, קרי- מחודש 12/02 ועד חודש 12/05. להלן תפורט הזכאות לפרק זמן זה. א. בגין החודשים 12/02-1/03 (שני חודשי עבודה שחלו במהלך השנה השישית לעבודתה של התובעת, בה זכאית הייתה ל- 16 ימי חופשה, לאחר ניכוי שני ימי מנוחה ממניין הימים הקבוע בחוק): מסתכמת הזכאות ביומיים (יוזכר, כי אין להביא בחשבון חלקי ימים). בגין יתרת התקופה לשנה זאת - החודשים 2/03-1/04 (השנה השביעית לעבודתה)- זכאית התובעת ל- 18 ימי חופשה (לאחר ניכוי 3 ימי מנוחה). סה"כ הזכאות לשנה זאת : 20 ימי חופשה. ב. בגין החודשים 2/04-1/05 (השנה השמינית לעבודתה)- זכאית התובעת ל- 19 ימים (לאחר ניכוי ימי מנוחה). ג. בגין החודשים 12/05- 2/05 (עשרה חודשי עבודה שחלו במהלך השנה התשיעית לעבודתה של התובעת, בה הייתה זכאית בסה"כ ל- 20 ימי חופשה)- זכאית התובעת ל 16 ימים (לאחר ניכוי ימי מנוחה). סך הכל מסתכמת, אפוא, זכאות התובעת לפדיון של 55 ימי חופשה בגין שלוש השנים האחרונות להעסקתה (12/02-12/05 ובטרם התייחסות לטענת הניכוי). 8. באשר לשיעורו הכספי של יום חופשה: התובעת לא הבהירה מהו הבסיס לשכר היומי בו נקבה - 140 ₪ ליום, סכום אשר ננקב על ידה סתמית וכללית ובהתעלם משכרה החודשי לגבי שיעורו אין כל מחלוקת. חישוב הנתבעת, מנגד, לפי 130 ₪ ליום , מקובל עלינו משמתיישב הוא עם שיעור השכר החודשי (3,252 ₪ ברוטו בחלוקה ל 25 ימי עבודה בחודש). זכאות התובעת לפדיון חופשה - בטרם התייחסות לטענת הניכוי אותו יש לערוך - מסתכמת אפוא בסכום כולל של 7,150 ₪ (לפי 130 ₪ ליום X 55 ימים). 9. אלא שבכך לא סגי, שכן כאמור, לטענת הנתבעת, יש לנכות מסה"כ שיעורו של פדיון החופשה את דמי החופשה, בסך של 3,252 ₪, ששולמו לה , לטענתה, בחודש 9/05. התובעת מתנגדת לניכוי משהתשלום בוצע לטענתה, עבור חופשה אשר נכפתה עליה מצד הנתבעת, כתחליף לשכר עבודה, משהחליטה הנתבעת לסגור את סוכנות הדואר במהלך החודש הנ"ל, בעקבות סכסוך שפרץ בינה לרשות הדואר. בחקירתה הנגדית בביה"ד הבהירה התובעת לעניין זה כדלקמן: "בהתייחס לחודש ספטמבר, אם אתה אומר לי כי לפי הטופס קיבלתי משכורת מלאה לחודש זה ולא עבדתי בו אני משיבה, שקיבלתי את המשכורת הזאת על מנת לא לעזור בחלוקת דואר. הייתי מקבלת טלפונים לא לעבוד, שאני אשב בבית ואני אקבל את המשכורת. הם (אנשי רשות הדואר- ע.ק.) ביקשו שאחזור והתנגדתי לחזור לעבודה בגלל הנתבעת. בחודש 9/05 זה נכון שלא עבדתי וקיבלתי שכר כרגיל, הנתבעת ביקשה את זה." (ר' עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 1-5). הנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית, כי אכן הסוכנות היתה סגורה במהלך כל חודש 9/05 והעידה לעניין זה: "...בעקבות סכסוך ארצי, רשות הדואר רצתה להפסיק את העבודות של מספר רב מאוד של סוכנים, מאחר ושבתנו, ואני ביניהם. ... אתה אומר לי שלכן במהלך 9/05 לא נתנו לי לנהל את הסוכנות של הדואר, אני משיבה שזה נכון." (ר' עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 18-19; 23). ( הדגשות -, אינן במקור -ע.ק). הנה כי כן, מן העדויות עולה, כי החופשה בה שהתה התובעת במהלך כל חודש 9/05 נכפתה עליה, בלית ברירה, לבקשתה של הנתבעת, בשל סגירת סוכנות הדואר בחודש זה והשבתתה, בעקבות סכסוך שפרץ בין רשות הדואר לנתבעת. בנסיבות אלו, מקובלת עלינו טענת התובעת לפיה מדובר בחופשה כפוייה וכי לאמתו של דבר , נמנע בעדה לעבוד בחודש זה, הגם שקיבלה פניות מרשות הדואר להפעיל את הסוכנות והיא נאלצה לדחותן נוכח הוראתה המפורשת של הנתבעת/מעסיקתה שהבטיחה לשלם לה שכרה עבור "אי עבודה" בהתאם להוראתה, הגם שהיתה מוכנה לבצעה. לתובעת עצמה לא היה "סכסוך" עם רשות הדואר והיא לא זו שהכריזה על "שביתה". זאת ועוד. משלא הוכח (ע"י המעסיקה/הנתבעת, עליה מוטל הנטל לעניין זה), כי במהלך כל תקופת העבודה (תקופה לא מבוטלת של כ - 9 שנים) שולם לתובעת תשלום בגין חופשה ובאין מחלוקת, כי במהלך שלוש השנים האחרונות להעסקתה אכן לא יצאה לחופשה בתשלום, הרי זקיפת השכר דווקא לחודש 9/05 ע"ח "חופשה שנתית" וסיווג תשלומו כ"דמי חופשה" , בנסיבות כמתואר לעיל, יש בו טעם לפגם , אף גובל הוא, לטעמנו, בחוסר תום לב מצד הנתבעת. משכך הננו קובעים, כי אין לנכות את הסך של 3,252₪ אשר שולם לתובעת כ"דמי חופשה" בחודש 9/05 , מן החוב. אשר על כן, מסה"כ החוב בגין רכיב זה בסך של 7,150 ₪ , עפ"י קביעותינו דלעיל, ינוכה הסך של 2,991.84 ₪ בלבד , לגבי תשלומו לתובעת - בגין פדיון חופשה - לאחר סיום יחסי העבודה, במסגרת "גמר חשבון") - אין מחלוקת. 10. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר, זכאית התובעת לתשלום יתרה בגין פדיון חופשה שנתית בסך כולל של 4,158.16 ₪ בלבד ועל הנתבעת לשלם לה סכום זה. התביעה ככל שהיא מתייחסת לפדיון חופשה בסכום העולה על הסך הנ"ל - נדחית. התביעה לדמי הבראה 11. בכתב התביעה ובתצהירה טענה התובעת, כי על הנתבעת לשלם לה דמי הבראה בגין כל תקופת העסקתה (כ 9 שנים ! - בסך כולל של 15,856 ₪). במהלך ישיבת ההוכחות, כמו גם בסיכומיו, צמצם ב"כ התובעת את התביעה לעניין זה לסך של 645 ₪ בלבד (קרי- ההפרש בין זכאותה של התובעת לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתה לסכום ששולם לה על ידי הנתבעת עבור רכיב זה לאחר סיום יחסי העבודה). באשר לנתבעת: במהלך הדיון המוקדם אשר התקיים בתיק, הודה בא כוחה בזכאות התובעת לתשלום עבור 14 ימי הבראה, בסך כולל של 4,291 ₪, בכפוף לניכוי הסכום אשר שולם לה עבור רכיב זה לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים, במסגרת "גמר חשבון" (בסך של 3,653.30 ₪). 12. בהתאם להוראת סעיף 7(א) לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (להלן: "צו ההרחבה") ובשים לב לוותקה בעבודה, זכאית התובעת, עם סיום יחסי העבודה בינה לנתבעת, לפדיון של 14 ימי הבראה, לפי תעריף יומי בסך של 307 ₪, בניכוי הסכום אשר שולם לה בגין רכיב זה לאחר התפטרותה, כך שבסך הכל על הנתבעת לשלם לתובעת פדיון דמי הבראה בסך של 645 ₪. 13. למען תנוח דעתה של התובעת נציין, ולו בבחינת למעלה מן הצריך, כי לא נעלמה מאיתנו טענתה החלופית, אשר הועלתה על ידה בסיכומיה, לפיה זכאית היא לדמי הבראה (כמו גם לפדיון החופשה השנתית) עבור כל תקופת העסקתה נוכח הודאתה של הנתבעת במהלך עדותה בביה"ד כי לא שילמה לה זכויותיה הסוציאליות במשך כל התקופה ומכח סעיף 9 לחוק התיישנות, התשי"ח-1958 (להלן : "חוק ההתיישנות"). טענה זו - דינה להידחות. אמנם, סעיף 9 לחוק ההתיישנות מאריך את תקופת ההתיישנות במקרים בהם הודה הנתבע בזכאות לתובע וקובע, כי במקרים הללו תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. דא עקא, שיש להבחין בין הוראה בדבר תקופת התיישנות התביעה לבין הוראה הקובעת מגבלה על פדיון הזכות לאחר סיום קשר העבודה, ואין זהות ביניהן. הוראת סעיף 7(א) לצו ההרחבה, הקובעת כי לאחר סיום קשר העבודה עובד זכאי לדמי הבראה בעד תקופה של שנתיים שלפני תום תקופת העבודה, אינה קובעת תקופת התיישנות לתביעה לדמי הבראה אלא את היקף הזכות לפדיון דמי הבראה לאחר ניתוק יחסי העבודה. בכל הנוגע להתיישנות הזכות לדמי הבראה אין הוראה מיוחדת, ולפיכך תקופת ההתיישנות לתביעה לדמי הבראה היא תקופת ההתיישנות הרגילה, דהיינו 7 שנים. הוא הדין באשר לתביעה לפדיון חופשה, אשר גם לגביה יש להבחין בין ההוראה בדבר התיישנות התביעה (תקופת התיישנות בת 3 שנים הקבועה בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית) לבין ההוראה המגבילה את היקף הזכות לפדיון החופשה ל- 3 שנות העבודה האחרונות, בתוספת שנת העבודה השוטפת, בטרם סיום יחסי העבודה. בענייננו אין מחלוקת, כי התביעה דנן הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות (הן בהתייחס לפדיון דמי ההבראה והן בהתייחס לפדיון החופשה) וברי, אפוא, כי אין בהוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לכשעצמה, כדי להשפיע על היקף זכויותיה של התובעת לפדיון דמי הבראה ופדיון חופשה שנתית עם סיום יחסי העבודה בינה לנתבעת, בשים לב להוראות המיוחדות המגבילות את היקף הזכויות הללו. זאת , כאמור, בבחינת למעלה מן הצריך. 14. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר, הננו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת יתרת דמי הבראה בסך של 645 ₪. התביעה לדמי נסיעות 15. כאמור, אין מחלוקת כי במשך כל תקופת ההעסקה, לא שולמו לתובעת דמי נסיעות וכי לאחר ניתוק יחסי העבודה, שילמה הנתבעת לתובעת סך של 6,240 ₪ בגין "החזרי נסיעות". 16. בכתב התביעה טענה התובעת, כי זכאית היא לדמי נסיעות בסך 300 ₪ לחודש עבור 106 חודשים (קרי, לכל תקופת העבודה, כ-9 שנים (ובסה"כ תבעה בגין רכיב זה סך של 30,000 ₪. בתצהיר עדותה הראשית (ת/1) העידה התובעת דלקמן: "עד לתחילת שנת 2003 הנתבעת נהגה להסיע אותי בבוקר לעבודה ואילו אחרי הצהריים הייתי חוזרת בתחבורה ציבורית או שקרובי משפחתי היו מסיעים אותי ברכבם הפרטי למעט יום שישי אחר הצהריים. החל משנת 2003 בסביבות חודש מרץ או בסמוך לכך התחלתי לנסוע לעבודה בבוקר ואחרי הצהריים ברכבי הפרטי אשר רכשתי." לפיכך זכאית היא ,לטענתה, לדמי נסיעות לפי 100 ₪ לחודש בגין התקופה עד 3/03 (בסה"כ 7,200 ₪) ומאז ועד למועד ניתוק היחסים זכאית היא, לטענתה,לדמי נסיעות לפי 300 ₪ לחודש (סה"כ 6,900 ₪). מנגד, לטענת הנתבעת, עד חודש 3/03 (המועד בו רכשה התובעת את רכבה הפרטי) נהגו הנתבעת ו/או בני משפחתה להסיע את התובעת לעבודה וממנה ועל כן אין היא זכאית כלל לדמי נסיעות בגין תקופה זאת. באשר לתקופה החל מחודש 3/03 ועד לניתוק היחסים- לטענת הנתבעת, אכן דמי הנסיעות לא שולמו לתובעת "מחמת טעות", אולם הסכום אשר שולם לה לאחר ניתוק היחסים , מכסה במלואו את דמי הנסיעות לתקופה זאת. 17. אליבא דתובעת, בחודש 3/03 היא רכשה רכב פרטי, אשר שימש אותה בקביעות על מנת להגעיע ממקום מגוריה לעבודתה בסוכנות הדואר ובחזרה, מאז ועד להפסקת העבודה. לפיכך, עלינו להבחין, לעניין זכאות התובעת לדמי נסיעות, בין התקופה אשר קדמה לרכישת הרכב בחודש 3/03 לבין התקופה שלאחריה. 18. באשר לתקופה אשר קדמה לחודש 3/03, תבעה התובעת פיצוי לפי 100 ₪ לכל חודש (בחישוב לפי 20 ימי עבודה בחודש), משלטענתה, בתקופה הנ"ל נהגה הנתבעת להסיעה לעבודה בבקרים בלבד וכי רק בימי ו' הנתבעת גם החזירה אותה לביתה עם תום יום העבודה. הנתבעת, מנגד, העידה בתצהיר עדותה הראשית (נ/2), כי בתקופה הנ"ל נהגה להסיע את התובעת, כמעט מידי יום, גם בדרכה חזרה ממקום העבודה לביתה: "... כמעט מדי בוקר אני היא זו שהסיעה את X הלוך וחזור מביתה למקום העבודה ובחזרה, וזאת מכיוון שמקום מגוריי קרוב, מרחק של כ- 10 דקות נסיעה ממקום מגוריה." עדותה זאת של הנתבעת לא נסתרה בחקירה הנגדית (משלא נשאלה לעניין זה) והיא עדיפה עלינו על גרסת התובעת, שהועלתה על ידה כללית וסתמית, ללא תימוכין כלשהם. שוכנענו אפוא, כי במהלך התקופה עד חודש 3/03, הוסעה התובעת ע"י הנתבעת, לעבודה וממנה, כמעט מדי יום ומשכך לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה לתשלום דמי נסיעות, בהתייחס לתקופה זו. 19. לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לתביעה לדמי נסיעות בהתייחס לתקופה החל מחודש 3/03 ועד למועד ניתוק יחסי העבודה ביום 2.12.05 מששוכנענו, כי בתקופה זאת נהגה התובעת להגיע אל העבודה וממנה ברכבה הפרטי ולא שולמו לה דמי נסיעות כלשהם. בנסיבות אלו זכאית, אפוא, התובעת לתשלום דמי נסיעות לכל התקופה הנ"ל. כאמור, אין אף מחלוקת לגבי עצם הזכאות. באשר לשיעור דמי הנסיעות: טענת התובעת כי ההחזר מסתכם בסך של 300 ₪ לחודש הועלתה על ידה כללית וסתמית, מבלי שהובאו תימוכין כלשהם - לא לעניין עלות נסיעה בודדת בתקופה הרלוונטית, ממעיליא (מקום מגורי התובעת) לכפר ורדים (כתובת סוכנות הדואר), אף לא לגבי עלות כרטיסיית "חופשי חודשי". במהלך ישיבת ההוכחות טען ב"כ התובעת, כי "התעריף של התחבורה הציבורית לכל כיוון בתקופה הרלוונטית היה 5 ₪", במקום אחר טען כי התעריף הסתכם ב 6 ₪ לכל כיוון ואילו התובעת עצמה טענה, בחקירתה הנגדית, כי שילמה "במונית 5 ₪ מתרשיחא" (ר' עדותה בעמ' 14 לפרוטוקול, שורה 27). בנסיבות אלו, מה גם שלא הוצג בפנינו תחשיב כלשהו מצד הנתבעת, סבורים אנו כי נכון יהא להעמיד את גובה הפיצוי לו זכאית התובעת על סך של 250 ₪ לחודש, בחישוב לפי 5 ₪ לכל כיוון (לפי 10 ₪ ליום x 25 ימי עבודה). יוצא, אפוא, כי לתקופה החל מחודש 3/03 ועד למועד ניתוק יחסי העבודה (32 חודשי עבודה בסך הכל) מסתכמת זכאות התובעת לדמי נסיעות בסך כולל של 8,000 ₪. מסכום זה יש לנכות את דמי הנסיעות אשר שולמו לה לאחר ניתוק היחסים, בסך של 6,240 ₪) ומשכך , זכאית התובעת להחזר דמי נסיעות בשיעור ההפרש בלבד, בסך של 1,760 ₪ בלבד. 20. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר, על הנתבעת לשלם לתובעת יתרת דמי נסיעות בסך כולל של 1,760 ₪. התביעה ככל שהיא מתייחסת להחזר דמי נסיעות בשיעור העולה על סכום זה, לא הוכחה ונדחית, אפוא. התביעה לשכר עבודה לחודש 11/05 21. כאמור, התובעת טענה כי התפטרה ביום 2.12.05 וכי שכרה לחודש 11/05 (3,252 ₪), בו עבדה כרגיל, לטענתה, כלל לא שולם לה. הנתבעת מנגד טענה, כי התובעת נטשה את עבודתה כבר במהלך חודש אוקטובר 2005 ולפיכך, אין היא זכאית לשכר עבודה בגין חודש 11/05, משכלל לא עבדה עוד בסוכנות הדואר במועד זה. יצוין, כי גרסתה זו של הנתבעת בדבר המועד בו נותקו יחסי העבודה בינה לתובעת הועלתה על ידה לראשונה במסגרת תצהיר עדותה הראשית (נ/2), בעוד שבכתב ההגנה לא הכחישה את גרסת התובעת לעניין זה ואף טענה מפורשות, כי התובעת עזבה את מקום העבודה ביום 2.12.05 (ר' סע' 16 ו- 17 לכתב ההגנה). גם בדיון המוקדם אשר התקיים בתיק זה ביום 19.3.09, אישר ב"כ הנתבעת בשמה, במסגרת המוסכמות אליהן הגיעו הצדדים, כי התובעת סיימה לעבוד בסוכנות הדואר רק ביום 2.12.05. התביעה לתשלום שכר עבודה בגין חודש 11/05 תלויה, אפוא, בהכרעה בשאלה האם אכן עבדה התובעת בחודש הנ"ל בסוכנות הדואר. 22. נציין כבר עתה, כי בבחינת מכלול הראיות הגענו למסקנה, כי התובעת הוכיחה, כי עבדה בסוכנות הדואר גם בחודש 11/05, כפי שיובהר להלן. כאמור, ביום 15.11.05, שלחה התובעת לנתבעת את מכתב ההתראה, במסגרתו הודיעה לה, בין היתר, כי תיאלץ להתפטר "כדין מפוטר" ולא תמשיך לעבוד בסוכנות הדואר, במידה ולא ישולמו לה זכויותיה הסוציאליות ("הבראה, חופשה שנתית ונסיעות"). ברי, אפוא, כי המכתב שנשלח על ידי התובעת במהלך חודש 11/05 (ולגבי מועד מסירתו לידי הנתבעת, בתאריך הנקוב בו - 15.11.05, אין כלל מחלוקת בין הצדדים), מעיד יותר מכל על עבודתה של התובעת בסוכנות הדואר של הנתבעת בחודש הנ"ל ותומך בטענתה ומנגד - אין הוא מתיישב לחלוטין עם גרסת הנתבעת, לפיה התובעת נטשה את עבודתה כבר בחודש 10/05. הדברים אף מקבלים משנה תוקף, נוכח תשובתה של הנתבעת למכתב ההתראה הנ"ל במכתבה מיום 12.12.05 (ר' נספח ב' לתצהיר הנתבעת נ/2), במסגרתו הטיחה בתובעת, כי זו נטשה את עבודתה, "ללא כל הודעה מוקדמת, ביום האחרון של חודש נובמבר ש.ז. במהלך שעות העבודה הרגילות...". ברי, כי לו אכן נטשה התובעת את עבודתה כבר בחודש 10/05, כגרסתה המאוחרת של הנתבעת, ניתן היה לצפות כי יינתן ביטוי לכך במכתב, ולכל הפחות- כי תועלה בו תמיהה על כך כי התובעת התריעה על כוונתה להתפטר, לאחר המועד בו סיימה, כביכול, את עבודתה בסוכנות הדואר. לא כך בעניינה של הנתבעת, שלא זו בלבד שלא טענה דבר לעניין זה במכתבה הנ"ל, אלא כאמור - ציינה בו במפורש, כי התובעת התפטרה מהעבודה בסוף חודש 11/05. ודוק. לא נעלמה מאיתנו טענת הנתבעת בתצהירה, כי במכתבה הנ"ל ציינה בטעות, כי התובעת עזבה את העבודה "ביום האחרון של חודש נובמבר" וכי כוונתה הייתה לחודש אוקטובר. דא עקא, שעדיפה עלינו לעניין זה גרסתה הראשונה והמוקדמת של הנתבעת במסגרת ההליך דנן, כפי שמצאה ביטויה בסע' 16 ו- 17 לכתב ההגנה, שם הודתה כי התובעת עזבה את עבודתה ביום 2.12.05, כמו גם בדברי בא כוחה לעניין זה במהלך הדיון המוקדם שהתקיים בתיק ובשים לב למועד כנקוב במכתבה מזמן אמת, הכל כמפורט לעיל. 23. לכך נוסיף, כי בחקירתה הנגדית בביה"ד חזרה התובעת על גרסתה והבהירה, כי לאחר משלוח מכתב ההתראה מיום 15.11.05 "אני (התובעת - ע.ק.) והיא (הנתבעת- ע.ק.) לא דיברנו במשך שבועיים, הייתי נכנסת בבוקר ולא דיברנו." (ר' עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 31-33). מנגד, עדותה של הנתבעת בחקירתה הנגדית בכל הנוגע לעבודתה של התובעת בחודש 11/05 הייתה מבולבלת ורצופת סתירות. תחילה העידה, כי כבר בחודש 11/05 שכרה עובדת חדשה במקום התובעת: "אם אני נשאלת מי חילקה דואר בחודש זה (11/05- ע.ק.) במקום התובעת, אני משיבה שהיתה לי עובדת במקומה שלקחתי, אינני זוכרת את שמה. אז עבדו בניי, כלותיי, בעלי, אני מהבוקר ולעיתים עד חצות." (ר' עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 5-6). דא עקא, שבהמשך - עת עלה מתלוש השכר של העובדת החדשה (נ/3) אשר הוצג על ידה, כי זו החלה עבודתה בסוכנות הדואר רק בחודש 12/05 , העידה: "בידי נמצא כעת תלוש נשכר של העובדת האחרת שעבדה איתי ואני מסבירה שהיא עבדה איתי ב- 12/05. אם אני נשאלת לגבי 11/05 אני אומרת שכלותיי, בניי ובעלי הם שעבדו איתי בחודש זה." (ר' עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 7-9). לכך נוסיף, כי לכשנשאלה הנתבעת מתי הפסיקה התובעת את עבודתה, לא ידעה לנקוב בתאריך מדויק והשיבה דלקמן: "אם אני נשאלת באיזה יום התובעת הפסיקה אם כן לעבוד אצלי, אני אומרת שאני לא זוכרת, זה היה בחודש 11/05, אבל אני לא זוכרת מתי. אני מתקנת: ב- 11/05 היא כבר לא עבדה. אם אני נשאלת עד מתי היא עבדה אם כן, אני אומרת עד תחילת חודש 11/05. אם אני מתבקשת לנקוב בתאריך, אני אומרת שאני לא יודעת." (ר' עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 11-14). הנה כי כן, בעוד התובעת חזרה בחקירתה הנגדית על גרסתה כי עבדה בחודש 11/05 ואף ידעה לתאר את טיב יחסי השתיים לאחר שנשלח על ידה מכתב ההתראה ועדותה לעניין זה היתה קוהרנטית ואמינה, לא ידעה הנתבעת ליתן תמונה ברורה בכל הנוגע לעבודתה של התובעת בחודש הנ"ל, אף לא הביאה תימוכין כלשהם לטענתה כי בני משפחתה עבדו עימה בסוכנות במהלך חודש זה. יצויין, כי הגם שמדובר בקרובי משפחה, לא הוזמן איש מהם למתן עדות לתמיכה בגרסתה. 24. תימוכין נוספים לגרסת התובעת בדבר המועד בו נותקו יחסי העבודה מצאנו בטופס 106 לשנת המס 2005 (ר' נ/2), אף הוא מזמן אמת ובו מצוין כי התובעת עבדה בסוכנות הדואר גם בחודש 11/05, כמו גם בעדות שנגבתה ממנה (כעדה) בביה"ד במסגרת תביעה שהגישה הנתבעת כנגד רשות הדואר (תיק תע"א 79/07- ר' פרוטוקול מיום 14.4.10, מסמך נ/1), אשר גם במהלכה העידה כי עזבה את עבודתה בסוכנות הדואר ביום 2.12.05 (ר' עמ' 3 לפרוטוקול נ/1, שורה 13). 25. שוכנענו, אפוא, כי התובעת עבדה בסוכנות הדואר בחודש 11/05 וכי עזבה את עבודתה רק ביום 2.12.05. במצב דברים זה ובאין מחלוקת, כי הנתבעת לא שילמה לתובעת שכר עבור חודש 11/05, זכאית התובעת לשכר בגין עבודתה בחודש זה, בסך של 3,252 ₪ וכך אנו קובעים. על הנתבעת לשלם אפוא לתובעת את שכרה לחודש 11/05 בסכום הנ"ל. התביעה לפיצויי פיטורין 26. כאמור, אין מחלוקת כי הייתה זו התובעת שבחרה לסיים את יחסי העבודה בין הצדדים, עת עזבה את הסוכנות ביום 2.12.05 (כך, עפ"י קביעותינו דלעיל) בפתאומיות ובטרם סיומו של יום העבודה ומאז לא שבה עוד לעבודה. את תביעתה לפיצויי פיטורין משתיתה התובעת על הוראות סעיף 11(א)) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") משנאלצה, לטענתה, להתפטר על רקע יחס משפיל ומתנכל לו זכתה מצד הנתבעת, ששיאו היה ביום 2.12.05 (בנסיבות שתפורטנה בהמשך), כמו גם בגין אי תשלום זכויות סוציאליות במשך כל תקופת העסקתה. לטענת הנתבעת, היא מעולם לא השפילה את התובעת או התנכלה לה והתובעת מעולם לא באה אליה בטרוניות כלשהן לגבי שכרה. לטענתה, הסיבה האמיתית להתפטרותה של התובעת הייתה ייעוץ משפטי שקיבלה בהסתדרות, לפיו היא זכאית לפיצויי פיטורין לרגל נישואיה. לפיכך, אין מדובר לטענתה בנסיבות שהוגדרו בפסיקה כנסיבות המצדיקות התפטרות בדין מפוטר. 27. אין מחלוקת, כי ביום 15.11.05 שלחה התובעת לנתבעת, כאמור, את מכתב ההתראה, בנוסח דלקמן: "לכבוד הגברת לאה פרידמן .... אני החתומה מטה עסאף X ת.ז X מועסקת אצלך תשע שנים ובמשך תקופת עבודתי לא קבלתי תנאים סוציאליים, הבראה, חופשה שנתית ונסיעות. על כן, אבקש לקבל את כל זכויותי עבור תקופת עבודתי אצלך, עד ליום 30/11/2005. במידה ולא אקבל את זכויותי, לא אוכל להמשיך לעבוד אצלך ואאלץ להתפטר כדין מפוטר ולקבל את זכויותי כחוק החל מ- 15/12/2005." לציין, כי בחקירתה הנגדית הבהירה התובעת, כי המכתב הנ"ל נכתב על ידי ההסתדרות (ר' עדותה בעמ' 8 לפרוטוקול, שורה 22). באשר לנסיבות שהובילו אותה, לטענתה, לכתיבת מכתב ההתראה ביום 15.11.05, העידה התובעת בתצהירה (ת/1), דלקמן: "במהלך כל השנים בהן עבדתי בעסק של הנתבעת לא קיבלתי את הזכויות המגיעות לי על פי דין וזאת למרות כל דרישותיי החוזרות ונשנות. בנוסף לאי תשלום הזכויות המגיעות לי על פי דין, סבלתי בתקופה האחרונה לעבודתי מיחס משפיל ביותר, הפחדות ואיומים והשפלה שאין לה כל סיבה או הסבר. לאור היחס המשפיל אשר הונהג כלפיי ע"י הנתבעת וכן לאור העובדה כי הנתבעת לא שילמה לי את זכויותיי המגיעות לי על פי דין, פניתי אל נציגת הסתדרות העובדים באזור מגוריי, ולאור המלצתה, שלחתי אל הנתבעת מכתב ובו הודעתי לנתבעת כי במידה וזו האחרונה לא תשלם את זכויותיי המגיעות לי על פי דין, אני אתפטר כדין מפוטרת ואהיה זכאית לפיצויי פיטורין." לגבי התקופה מאז נשלח מכתב ההתראה (15.11.05) ועד ליום בו קמה ועזבה את עבודתה (2.12.05), העידה התובעת בתצהירה: "המשכתי לעבוד אצל הנתבעת עד ליום 2/12/2005, אולם מאז שהנתבעת קיבלה את המכתב, היא החלה להתנהג אלי בצורה בוטה ומעליבה וסבלתי קשות מיחס משפיל זה." להזכיר, בחקירתה הנגדית בביה"ד הבהירה התובעת לעניין זה, כדלקמן: "בהתייחס לסעיף 9 לתצהירי, שם ציינתי שהנתבעת התחילה להתנכל אלי, אני מסבירה, שכאשר הגשתי את המכתב של ההסתדרות בחודש 11/05 אני והיא לא דיברנו שבועיים, הייתי נכנסת בבוקר ולא דיברנו." (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 31-33). 28. באשר לנסיבות שהובילו אותה לעזוב את העבודה ביום 2.12.05 העידה התובעת בתצהירה את הדברים הבאים: "ביום 2/12/2005, החלה הנתבעת להציק לי במהלך עבודתי. שיאה של ההתנכלות, היה עת דיברתי בטלפון הנייד האישי שלי כשלא היה קהל בסוכנות, לצורך קביעת תור בקופ"ח, שכן אז ניגשה אליי הנתבעת, 'חטפה' את הטלפון מידיי ואיימה עליי כי 'אעשה לך את המוות' והבנתי מכך שהיא החליטה להתנכל לי כדי שאעזוב את העבודה מבלי שתשלם לי את זכויותיי לרבות פיצויי פיטורין. מאחר והייתי באותו יום גם כך מותשת למדי מפאת המחלה שפקדה אותי, לא יכולתי עוד לסבול את ההעלבות והאיומים של הנתבעת וכן לא יכולתי להשלים עוד עם אי תשלום זכויותיי כפי שיפורט להלן, ונאלצתי באותו יום לעזוב את העבודה בשעה 12:00 בצהרים." 29. הנתבעת, לעומת זאת, הציגה בתצהירה (נ/2) גרסה שונה לעניין הנסיבות בהן עזבה התובעת את עבודתה בסוכנות הדואר: "..במהלך שנת 2005 X דיברה איתי מספר פעמים והודיעה לי שברצונה לסיים את העבודה אצלי בסוף השנה בגלל נישואיה הקרובים וכי היא ובעלה לעתיד מתכננים להעתיק את מקום מגוריהם לחו"ל. אציין, כי בכל שנות עבודתה אצלי, היחסים ביני ובין X היו קרובים מאוד... לכן, כשהיא הפסיקה להגיע למקום העבודה באופן פתאומי לאחר שהערתי לה להפסיק לדבר בטלפון הנייד שלה בשעה שסניף הדואר היה עמוס בעבודה, היא נעלבה, לקחה את חפציה והסתלקה מהמקום. " ובהמשך: "אמרתי לה בתקיפות שמספיק לדבר בטלפון, כי מהבוקר היא דיברה בטלפון, עד שקצה בי נפשי. לא הרמתי את קולי. " ....... "...לא ידעתי מדוע היא עוזבת בפתאומיות, ראיתי שהיא כועסת כשאמרתי לה לא לדבר בטלפון. ידעתי שהיא עזבה מתוך כעס, אבל לא תיארתי לעצמי שהיא לא מתכוונת לחזור, היא לא אמרה לי כלום וביקשתי ממנה לחזור." (ר' עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 32-33; עמ' 21 שורות 9- 12). לציין, כי לטענת הנתבעת, לאחר שהתובעת עזבה בפתאומיות את העבודה, היא ניסתה להשיגה ולשכנעה לשוב לעבודה, ללא הועיל. וכך העידה לעניין זה בתצהירה (נ/2): "כל ניסיונותיי לדבר איתה טלפונית עלו בתוהו, כי היא לא ענתה לשיחות ממני. שלחתי את שני בני, רן ועדו, לבית הוריה על מנת שידברו איתה וישכנעו אותה לחזור לעבודה...גם הם לא הצליחו לדבר איתה כי בני משפחתה טענו שהיא לא בבית." וכן: "ביום 12.12.2005 שלחתי לX מכתב תשובה, ובו מחיתי על כך שביום האחרון של חודש אוקטובר 2005 (בטעות רשמתי נובמבר) היא לקחה את חפציה והסתלקה מהמקום. עוד מחיתי על כך שהיא מסרבת ליצור איתי קשר כלשהו, ולו בשביל ללבן את הדברים לאחר למעלה משמונה שנות עבודה במחיצתי. סיימתי את מכתבי בדרישה כי היא תשוב לעבודה לאלתר." (סעיף 12 לתצהירה) הנתבעת הכחישה כי הרקע להתפטרות התובעת נבע מאי תשלום זכויות סוציאליות והעידה : "לראשונה נודע לי על כוונותיה של התובעת להתפטר כשקיבלתי ביום 15.11.05 מכתב ממנה, ובו דרישה לתשלום זכויות סוציאליות שונות. המכתב היה תמוה מאוד הן בשל העובדה שX כבר לא עבדה אצלי בתקופה בה המכתב התקבל והן בשל העובדה שתמיד שילמתי לה את כל המגיע לה והיא מעולם לא באה בטענות או טרוניות כלשהן." (סעיפים 10-11 לתצהיר עדותה הראשית). יחד עם זאת, עת נחקרה על תצהירה, העידה הנתבעת כי התובעת דרשה את זכויותיה הסוציאליות מפעם לפעם: "אתה שואל האם נכון שבכל פעם שהתובעת ביקשה ממני לשלם לה את הזכויות שלה השבתי לה בצעקות, אני משיבה שאני מכחישה את זה מכל וכל, לא היו דברים מעולם. אם אני נשאלת מה עניתי לה, אני משיבה, שאני לא זוכרת הרבה פעמים שהיא אמרה שמגיע לה, אבל כשביקשה אמרתי לה 'אם מגיע תקבלי'." (ר' עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 18-21) עוד הוסיפה הנתבעת, כי התובעת לא סבלה מיחס משפיל ומתנכל, וכלשונה: "אציין כי בניגוד לטענות התובעת, מעולם לא השפלתי אותה או העלבתי אותה ותמיד היא זכתה ליחס הוגן מצידי. התובעת מצדה מעולם לא באה אלי בטענות כלשהן שעניינן יחס לא ראוי או לא הוגן לכאורה. נהפוך הוא. היחסים ביני לבינה, כאמור לעיל, היו יחסים קרובים מאוד. הערות מקצועיות שהערתי מעת לעת לX, מעולם לא חרגו מהמקובל במערכת יחסי עבודה בין מנהל לעובד, ואולם מכאן ועד לתיאור הדרמטי של התובעת בסעיף 7 לתצהירה, המרחק רב מאוד." (סעיפים 14-15 לתצהיר הנתבעת) וכן: "מעולם לא הצקתי לה, כדבריה, והדבר היחיד שעשיתי היה לבקש ממנה לצמצם את משך הזמן שבו שוחחה בטלפון הנייד שלה בשעות העבודה. בניגוד לאמור בסעיף 10 לתצהירה של X, לא ידוע לי שהיא היתה חולה ו/או מותשת, ואני מאמינה כי העובדה שהערתי לה שתפסיק לדבר בטלפון אינה מהווה התנכלות ו/או העלבה." (סעיפים 26-27 לתצהירה) הנתבעת אף הכחישה בעדותה את גרסת התובעת באשר להשתלשלות העניינים ביומה האחרון של התובעת בעבודה: "אתה שואל אותי אם אני זוכרת את המקרה שצעקתי עליה בעניין של הטלפון ואם זה היה ביום שישי, אני אומרת שאני לא זוכרת את היום. יחד עם זה, אני מכחישה מכל וכל שצעקתי עליה או דבר דומה, אמרתי לה בתקיפות שמספיק לדבר בטלפון, כי מהבוקר היא דיברה בטלפון, עד שקצה בי נפשי. לא הרמתי את קולי ." (ר' עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 30-33) וכן: אתה אומר לי שהתובעת אומרת בתצהירה, שלא רק שלקחתי ממנה את הטלפון בתוקפנות, אלא אף אמרתי לה "אני אעשה לך את המוות" ושואל אם זה נכון, אני משיבה שאם הכחשתי את עניין הטלפון, אני אומרת שאני לא לקחתי את הטלפון, לא אמרתי לה את הדברים שהיא אומרת, אני לא זוכרת מה היא אומרת ודיברתי אך ורק בתקיפות, לא היתה לי סיבה לומר לה את הדברים האלה, מערכת היחסים שלנו היתה שונה." (ר' עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 22-26) מסכמת הנתבעת את גרסתה בטענה לפיה: "מכיוון שכאמור לעיל, X נטשה את מקום עבודתה ולא טרחה להשיב לפניותיי הרבות אליה, בע"פ ובכתב, הרי שבהתאם לייעוץ משפטי שקיבלתי, אין היא זכאית לפיצויי פיטורים. נהפוך הוא. בכך שהיא נטשה את מקום העבודה ללא הודעה מוקדמת, היא גרמה לי נזק רב, כי הייתי צריכה למלא את החסר בעצמי ובעזרת בני משפחתי על מנת שהעסק יוכל להמשיך ולתת שירות." (סעיף 17 לתצהיר הנתבעת) 30. כאמור, לטענת התובעת היא זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, הקובע כי: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". הנטל להוכיח את הזכאות לפיצויים לפי סעיף זה מוטל על העובד הטוען לזכאות (ר' עע (ארצי) 251/09 רו"ח אלון לויטה נ' לויטה ליפסקי ושות' משרד רואי חשבון, מיום 15.9.11, פסקה 20א. לפסק הדין). לעניין טיבה של אותה "הרעה המוחשית", "הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי 'יש ועובד מתפטר מעבודתו ואף על פי כן דינו לעניין פיצויים כדין עובד שפוטר בעל כרחו על-ידי מעבידו. אך במה דברים אמורים- כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה או להתפטר'... על הלכה זו חזר בית משפט זה פעמים אחדות בשינויי גרסאות... '... מובן שלא כל פגיעה קלה בעובד מצד המעביד תצדיק התפטרות עם זכות לפיצויים כדין מפוטר, אלא שהפגיעה במעמדו או בזכויותיו צריכה להיות רצינית ובעלת משקל אשר כל עובד המכבד את עצמו היה רואה צידוק לעצמו שלא להשלים עמה ולחפש לו מקום עבודה אחר. שאלת כובד משקלה של הפגיעה או ההרעה היא שאלה של דרגה, וההחלטה לכאן או לכאן תלויה בנסיבות המקרה.'" (ע"א 74/65 רפאל אטיאס נ' עיריית חיפה, פ"ד יט(2) 289, 290). עוד נקבע, כי על מנת לזכות את העובד בפיצויי פיטורין, עליו להוכיח קיום קשר סיבתי בין אותה הרעה מוחשית לעצם ההתפטרות: "... בסעיפים ... שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים..., נאמר במפורש שהמדובר הוא בהתפטרות 'לרגל', 'עקב' או 'מחמת' האמור באותם הסעיפים, ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה." (ר' דיון לה/41-3 (ארצי) יעקב היגר נ' דינה שווארץ). בנוסף, על העובד מוטלת החובה להעמיד את מעסיקו על כוונתו להתפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, כך שיתאפשר לאחרון לפעול למען תיקון המצב, ולשנותו (ר' דיון מס' מח/174-3, דיון מס' מט/60-3 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל; דב"ע נו/3-288 רשת מעונות מרגלית נ' כהן עליזה; דב"ע נג/3-210 אהרון רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ). מן הכלל אל הפרט. 31. כאמור, אין מחלוקת כי יחסי העבודה בין הנתבעת לתובעת הסתיימו לאחר שזו האחרונה עזבה בפתאומיות את סוכנות הדואר בצהרי יום העבודה (בתאריך 2.1.205 עפ"י קביעותינו דלעיל) ולא שבה אליה עוד. דא עקא, שמעדויות הצדדים וראיותיהם ובבחינת מכלול נסיבות העניין עולה, כי נטישת התובעת את העבודה והיעלמותה מיד לאחר מכן , לא נבעו מיחס מתנכל ו/או משפיל לו זכתה , לטענתה, מן הנתבעת, אף לא באו על רקע אי תשלום זכויותיה הסוציאליות, כפי שיובהר להלן. 32. באשר לטענת התובעת להתנכלויות ויחס מבזה במהלך כל שנות עבודתה אצל הנתבעת, כבר נפסק בעניין אהרונוב כי אמירת מילים מחפירות, מעליבות ופוגעות "...יכול ותיכנס למסגרת סעיף 11 (א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, ויראו בנסיבות שנוצרו בעקבותן, נסיבות ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד המסוים כי ימשיך בעבודתו." (דיון לד/3-49 יצחק אהרונוב נ' עבד אל קאדר וותד , פד"ע ה 472, 475-476 , מיום 30.7.74, להלן: עניין אהרונוב). ואולם, יש לזכור כי "...לא בכל מקרה או שרשרת של מקרים, הגורמים לעובד אי-שביעות רצון, או מורת רוח, יש לראות עילה המצדיקה את התפטרותו עם זכות לפיצויים, מכוח סעיף 11(א), סיפא לחוק פיצויי פיטורים." (דב"ע לג/3-34 ארנה קורנבליט נ. א. רוזנגרטן בע"מ; וראה גם: דיון מט/25 - 3 משה קרמר נ' שמרד אלקטרוניקה (1977) בע"מ, שם נקבע עוד כי "תשובה על השאלה אימתי תחושת עלבון או קיפוח מצדיקה ישום סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, תלויים בנסיבות כל מקרה ומקרה". 33. בענייננו טענה התובעת בתצהירה, הגם כללית וסתמית, למסכת של צעקות, איומים והשפלות שהיו, לשיטתה, מנת חלקה בכל תקופת עבודתה בסוכנות הנתבעת ולמצער- בכל התקופה האחרונה לעבודתה (הן בתקופה שקדמה למסירת מכתב ההתראה מיום 15.11.05 והן לאחריה). אולם, בחקירתה הנגדית בביה"ד חזרה בה למעשה מגרסה זאת משהודתה במפורש: "באשר לטענתי בתצהיר להתנכלות של הנתבעת כלפיי, אני מסבירה שההתנכלות היתה ביום אחד בחודש 11/05. (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 17-18). עוד אישרה בחקירתה הנגדית, כי אף לנציגי ההסתדרות, עמם נפגשה לצורך בירור זכאותה לפיצויי פיטורין (כשבועיים בטרם בחרה לעזוב את העבודה) לא סיפרה דבר וחצי דבר לגבי "התנכלויות" ו/או "השפלות" ו/או "צעקות" ו/או "הפחדות" ו/או "איומים" להם זכתה, כביכול, מאת הנתבעת (ר' עדותה בעמ' 13 לפרוטוקול, שורות 9 - 11). ממילא אין לדברים זכר גם במכתב ההתראה שנוסח בעזרת נציגי ההסתדרות. עובדה זאת מהווה אף היא, לכשעצמה, תימוכין בגרסת הנתבעת, שכן אם אכן חוותה התובעת מסכת של התנכלויות / השפלות מצד הנתבעת במהלך פרק זמן משמעותי בעבודתה (בין בכל התקופה ובין בתקופה האחרונה), ניתן היה לצפות כי תציין זאת בפני נציגי ההסתדרות (אליהם פנתה להתייעצות ועל מנת לכלכל צעדיה לקראת התפטרות בדין מפוטרת) וכי יינתן ביטוי לדברים במכתב התראה אל הנתבעת, בו הלינה על תנאי העסקתה ומנתה את הסיבות להתפטרותה הצפוייה ככל ולא יתוקן הטעון תיקון. אף לטענתה, כי סיפרה למשפחתה על התנהגותה המבזה של הנתבעת, לא הובאו תימוכין כלשהם, משלא הוזמן אף אחד מבני המשפחה בהם מדובר למתן עדות, הגם שמדובר בעדים שהם כולם בשליטת התובעת. הנה כי כן, התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח טענתה בדבר שורה של מקרים בהם נאלצה להתמודד עם יחס מעליב/משפיל מצדה של הנתבעת. באשר לאירוע ביום עבודתה האחרון, אף אם לקבל את הגרסה כי ביום זה סבלה מיחס שאינו ראוי, ניכר מדברי הנתבעת כי מדובר באירוע נקודתי, חד פעמי, שלא זו בלבד שאין בו כדי להעיד על הכלל, אלא שהתרחש במצב של עידנא דריתחא בו היתה שרוייה הנתבעת וכאשר מיד לאחריו ובסמוך לו פעלה הנתבעת להשיב את התובעת לעבודתה (ר' עדותה של הנתבעת לעניין זה שלא נסתרה ונתמכה בנוסחו של מכתבה אל התובעת, אף הוא מזמן אמת- מתאריך 12.12.05 בו ציינה, בין היתר, כי כל ניסיונותיה ליצור קשר עם התובעת העלו חרס). העולה מכל האמור הוא שלכל היותר, נחשפה התובעת ליחס פוגעני ביום בו עזבה את עבודתה, הא ותו לא. היינו, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי התפטרה בנסיבות שאין לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה בגין התנהגותה של הנתבעת כלפיה. 34. טענת התובעת, כי התפטרה מחמת אי תשלום זכויות סוציאליות, אף היא אינה מקובלת עלינו, בשים לב לטענת הנתבעת כי אי התשלום נבע, ככל הנראה, מטעות של הנהלת החשבונות, אשר היתה אמונה על הטיפול במשכורות, ולאור העובדה כי מכל מקום (וזה העיקר), כאשר נדרשה להעביר את התשלומים לתובעת (במכתב ההתראה מיום ה-15.11.05), העבירה את התשלומים לתובעת לאחר בירור בהנה"ח. הנה כי כן, עת התריעה התובעת בפני הנתבעת כי היא מתעתדת להתפטר במידה ולא תקבל את זכויותיה הסוציאליות (כפי שנדרשה לעשות) התאפשר לנתבעת להתוודע לטעון תיקון, ולטפל בכך. התובעת עזבה, אפוא, את מקום העבודה מבלי שהוכיחה, כי הנתבעת ממאנת להעביר לידיה את המגיע לה. 35. ואם לא די בכל האמור לעיל נוסיף, כי בבחינת מכלול נסיבות העניין עולה, חד משמעית, כי המניע העיקרי להתפטרות התובעת היה דווקא כוונתה להינשא ולעזוב את הארץ במהלך חודש 12/05 (תוכניות שלבסוף לא יצאו לפועל), ולא הרעה שחשה ביחס לתנאי העסקתה ו/או העסקתה בנסיבות שאין לדרוש הימנה כי תמשיך לעבוד בהן. כך, למשל, כאשר נשאלה בחקירתה הנגדית האם עזבה את עבודתה לאור חתונתה הצפויה, השיבה בתחילה כי נפגעה מהתנהגותה של הנתבעת, אולם הוסיפה בנשימה אחת: "זה נכון שב- 12/05 הייתי צריכה להתחתן, לא התחתנתי. לא ידעתי אז אם אני אתחתן או לא וכולם ידעו שהיה לי משהו עם זה, אבל לא עזבתי בגלל זה. נכון שהיו דיבורים שאני הייתי צריכה להתחתן ובגלל זה ביקשתי את הפיצויים. כשפניתי להסתדרות אמרו לי שאם אני מתחתנת אני מקבלת פיצויים. אמרתי שעבדתי 9 שנים ושאלתי אם יש לי זכויות לקבל וביקשו את תלושי השכר שלי ואמרו לי שמגיע לי פיצויים, הבראה." (ר' עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 21-25) (ההדגשה- אינה במקור, ע.ק.) אף הנתבעת העידה בפנינו, כי התובעת שיתפה אותה בכוונתה להתחתן ולעזוב את עבודתה כיוון שאין בכוונתה לעבוד כאשה נשואה. ובלשונה: "... אני רק זוכרת שהיא אמרה שהיא מתחתנת ב- 12/05 ועומדת לעזוב, כי היא לא רוצה לעבוד כשהיא נשואה ועודדתי אותה להתחתן איתו. אני לא בטוחה לגבי העזיבה לחו"ל מדובר על לפני 5 שנים ואני לא זוכרת." (ר' עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 1-4) (ההדגשות- אינן במקור, ע.ק.) תמיכה נוספת לכך שהתובעת ביקשה לעזוב את מקום עבודתה לרגל נישואיה ועזיבתה המתוכננת את הארץ מצאנו בפרוטוקול הדיון בעניין תע"א 79/07 פרידמן לאה נ' חברת דואר ישראל בע"מ, מיום 14.4.10, בפני כב' סגנית הנשיא, השופטת איטה קציר, שצרפה הנתבעת (ר' נ/1). בדיון זה העידה התובעת מטעם הנתבעת, וציינה מפורשות כי היא עמדה להינשא במהלך חודש 12/05, ובהמשך- עתידה היא לעזוב את הארץ: "ש. אני מציג בפניך תצהיר- הוגש וסומן ת/1- שאת חתומה עליו בפני עורך דין יחזקאל פרידמן מיום 9/10/05- את מאשרת את החתימה שלך על התצהיר? ת. אבל הייתי בלחץ רב באותה שנה חתמתי תחת לחץ. הייתי בתהליכים לקראת חתונה ורציתי לעזוב את הארץ. תעזוב את שנת 2005 כי היא היתה שנה קשה עבורי ואפילו החתונה התבטלה... (עמ' 2, שורה 13-17) ובהמשך, עת נשאלה במפורש לגבי הנסיבות בגינן עזבה את עבודתה, השיבה: "ת. ... עזבתי ב- 2/12/05 את העבודה אצל לאה. ש. בגלל שרצית לנסוע לחו"ל? ת. כן. ש. התוכנית שלך השתנתה מקצה לקצה בגלל ביטול החתונה? ת. כן. עמדתי להתחתן ולנסוע לחו"ל וב-25/12/05 החתונה התבטלה ואז פניתי לדואר והצעתי את עצמי." (עמ' 3, שורות 13-18) (ההדגשות- אינן במקור, ע.ק.) 36. הנה כי כן. הגם שסבלה התובעת, לטענתה, מתנאי עבודה ירודים, אשר התבטאו ביחס משפיל מצד הנתבעת וכן שלילה של זכויות סוציאליות, מסתבר כי היתה זו העובדה כי תכננה להינשא (ובהמשך - לעזוב את הארץ) אשר בגינה בחרה התובעת להתפטר בעת בה התפטרה. 37. כאמור, לא די בכך שהעובד סובל מהרעה מוחשית בתנאי עבודתו, וכי הביע את מורת רוחו בפני מעבידו, אלא, שלפי ההלכה, על אותה הרעה להיות הסיבה בגינה בחר העובד להתפטר (בדין מפוטר). בענייננו שוכנענו, כי המניע האמיתי לעזיבתה של התובעת את עבודתה ביום 2.12.05 והתפטרותה היה נעוץ בתכניות החתונה ועזיבת הארץ עם בעלה לעתיד, הוא ולא אחר. 38. לסיכום, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי מתקיימים בה תנאי הזכאות להכרה בהתפטרותה כפיטורין, לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורין, ותביעתה לפיצויי פיטורים נדחית אפוא. סוף דבר- 39. על יסוד כל האמור לעיל במצטבר, הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת: א. סך של 4,158.16 ₪, בגין פדיון חופשה שנתית . ב. סך של 645 ₪ בגין יתרת דמי הבראה. ג. סך של 1,760 ₪ בגין יתרת דמי נסיעות. ד. סך של 3,252 ₪, בגין שכר חודש 11/05. לסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מתאריך 1.1.06 ועד לסילוק המלא בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות הליך זה בסך של 2,000 ₪. 40. לצדדים הזכות לערער על פס"ד כזה לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים , תוך 30 ימים ממועד קבלת פסה"ד. ניתן היום, א' שבט תשע"ב, 25.1.12, בהעדר הצדדים. המזכירות תשגר עותק פס"ד זה לב"כ הצדדים. נפתלי אלבזנציג עובדים זהבה תנאנציגת מעבידים עדנה קוטן - שופטת יחס משפיל בעבודה