פתח דבר התביעה המונחת בפני, הינה תביעה שהגישה התובעת - עורכת דין במקצועה - לחיוב הנתבעים בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 93,368 ₪.   רקע עובדתי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדות הבאות:   הנתבעת 1 הינה חברה העוסקת בהשכרת דירות (להלן - הנתבעת). הנתבע 2 הינו בעל השליטה ומנהלה של הנתבעת (להלן - הנתבע).   במסגרת עסקיה, רכשה הנתבעת דירה שמספרה 1216 (להלן - הדירה), בפרויקט הידוע בשם "בנין קונדוטאוור" בגבעת שמואל (להלן - הבנין). יצוין, כי התובעת, גם היא, בעלת דירה באותו בניין (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 13).   הואיל ונתגלו בבנין ובדירה חריגות בניה וליקויים שונים, נחתם ביום 12.8.07, בין התובעת - מצד אחד, ובין הנתבעת - מצד שני, הסכם שכר טרחה (להלן - ההסכם) בו נאמר, בין השאר:   "בעניין קדים ע.מ. בע"מ-(הנתבעת-נ"ש) דירה 1216 בקונדוטאוור-(הדירה-נ"ש) ז'בוטינסקי 50 גבעת שמואל.   שכר טרחת משרד ל.בירן עו"ד (התובעת-נ"ש) בעבור הטיפול בעניין שבנדון יהיה כדלקמן:   א. עלות פתיחת תיק, ניהול מו"מ ו/או הגשת כתב תביעה 2,000 $ לא כולל מע"מ. ב. שכ"ט טרחה גלובלי 20% מסכום התביעה + מ.ע.מ"   בסעיף ו. להסכם נאמר עוד:   "מוסכם, שבמידה והטיפול בתיק יופסק שלא בהסכמת עורך הדין, ייגבה שכר הטרחה 2,000 $ וה 20%, כאילו בא התיק אל סיומו".   במועד חתימת ההסכם, נחתם על ידי הנתבעת גם ייפוי כח. ההסכם וייפוי הכח צורפו כנספחים 1 ו -2 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת.   ביום 15.11.07, הגישו הנתבעים, באמצעות התובעת, לבית משפט השלום בתל אביב, תביעה כספית בסך 902,562 ₪ (ת"א 63913/07), נגד מספר נתבעים לרבות החברה שבנתה ושיווקה את הדירות בבנין, חברת הניהול שניהלה את הבנין מיום איכלוסו וכן נגד הבנק שליווה את הפרויקט (להלן - התביעה). העתק כתב התביעה צורף כנספח 3 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת.   למען השלמת התמונה יצוין, כי פרט לנתבעים, טיפלה התובעת וייצגה עשרות דיירים נוספים בבנין בתביעות דומות נגד היזם (סעיפים 43-44 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת; עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 3-4).   במהלך החודשים יוני-יולי 2008, ביקשו הנתבעים מהתובעת לעצור את הליכי התביעה ולפעול לשם מתן הודעה לבית המשפט על מחיקת התביעה והשבת האגרה. לפיכך, ביום 14.8.08, הגישה התובעת בקשה בהסכמה לבית המשפט למחיקת התביעה (העתק בקשת המחיקה צורף כנספח 23 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).   הנתבע שילם לתובעת שכר טרחה בסך 10,000 ₪, המהווים 2,000$ וזאת כתשלום ראשון על חשבון שכר הטרחה, כאמור בסעיף א להסכם (העתק קבלה צורף כנספח 21 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת; ראה גם סעיף 37 לתצהירה). סלע המחלוקת בין הצדדים שבפני, הינו באשר ליתרת שכר הטרחה המגיעה לתובעת בגין טיפולה המשפטי בתביעה, כאמור לעיל, בהתאם להוראות ההסכם.   טענות הצדדים טענות התובעת התובעת טוענת, כי השקיעה שעות עבודה רבות במשרדה ומחוצה לו, לשם איסוף וגיבוש החומר, שהיה נחוץ לשם הגשת התביעה. לטענת התובעת, התנהלו 2 ישיבות קדם משפט, התבררו פלוגתאות, נקבעו הסדרים דיוניים, הוכן תצהיר גילוי מסמכים כמו גם שאלון לנתבעים, הוכנה תמצית כתב תביעה וכן תצהיר עדות ראשית על כל נספחיו.   התובעת טוענת, כי בשלוש הזדמנויות שונות הסבירה לנתבע את משמעות בקשת המחיקה ושכר הטרחה המגיע לה על פי ההסכם, עוד בטרם חתמו הנתבעים על הסכם פשרה עם היזם, ללא ידיעתה של התובעת.   ממשיכה התובעת וטוענת, כי לאחר שהגישה את הבקשה למחיקת התביעה, כאמור לעיל, נפגשה ביום 19.8.08 עם הנתבע לשם ליבון נושא שכר הטרחה המגיע לה. לטענת התובעת, למרות ששכר הטרחה המגיע לה, הינו מלוא הסכום הנקוב בסעיף ו' להסכם - קרי 20% מסכום התביעה, הגיעה להסכמה עם הנתבע על תשלום שכר טרחה ראוי בפשרה, בסך 50% משכר הטרחה שנקבע בהסכם - היינו בגובה של 10% בלבד מסכום התביעה ובסך של 104,246 ₪ כולל מע"מ שישולם מיידית. הכל למען סיום התיק ברוח טובה ומהירה.   לטענת התובעת, חרף הבטחת הנתבע, כי ישלם לה שכר טרחה כאמור, הנתבעים טרם שילמו לה את חובם.   התובעת טוענת, כי יתרת שכר הטרחה, המגיעה לה, עומדת על סך 93,368 ₪. זאת לאחר הפחתת סך של 10,878 ₪, סכום, שלגביו אין חולק, כי שולם לתובעת על ידי הנתבע, בראשית הליכי התביעה, כאמור לעיל.   התובעת טוענת עוד, כי בסכום התביעה יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד. לטענתה, הנתבע הוא שחתם על ההסכם בשמה של הנתבעת והוא שאישר בחתימתו האישית את כתב התביעה.   טענות הנתבע מנגד, הנתבע טוען, כי לתובעת אין כל עילת תביעה אישית כלפיו. לטענתו, הוא אינו צד להסכם, אלא הנתבעת היא זו שהתקשרה בהסכם עם התובעת, והיא המחוייבת בהוראותיו. כל הפעולות, שבוצעו על ידי הנתבע, נעשו על ידו כנושא משרה בנתבעת, עבור הנתבעת ובשמה בלבד.   לטענת הנתבע, טרם חתימה על ההסכם התובעת הסבירה לו, ששכר הטרחה המגיע לה מורכב משני חלקים - האחד, סכום שאינו מותנה בתוצאות ההליך בסך של 2,000$ בצירוף מע"מ, והאחר, 20% מכל סכום, שייפסק לטובת הנתבעת דנן בהליכים שיינקטו.   הנתבע טוען, כי חתם על טופס ההסכם ויפוי הכח בלי להתעמק בנאמר בהם, הואיל והניח, כי הם משקפים את שהוסכם עם התובעת. לטענתו, לא העלה על דעתו לרגע אחד, כי התובעת תדרוש ממנו שכר טרחה לפי אחוזים מערך התביעה ללא כל תלות בהצלחה כלשהי או עבודה כלשהי, גם במקרה של הפסקת התביעה בשלב מוקדם, ולא היה מסכים לעולם ל"תנאים כה דרקוניים ומוזרים" כלשונו.   ממשיך הנתבע וטוען, כי הסכם שכר הטרחה עליו הוחתם, הינו, איפוא, מעורפל ובלתי ברור, וסעיף ו' הנזכר לעיל, נגוע בחוסר תום לב ומנוגד לתקנת הציבור.   הנתבע טוען עוד, כי התובעת לא ביצעה שום פעולת איסוף או בדיקה מיוחדת עבור הדירה הספציפית, שנרכשה על ידי הנתבעת, וכל הפעולות שבוצעו על ידי התובעת בוצעו עבור עצמה ועבור תביעות רבות אחרות שהתובעת הגישה בקשר עם הבנין והיזם שבנה אותו. בנוסף, הנתבע לא עודכן לגבי דיונים משפטיים כלשהם בעניינה של הנתבעת ומעולם לא היה נוכח בדיון כזה.   לטענת הנתבע, הוא ביקש לעצור את הליכי התביעה כבר בשלביה המוקדמים, הואיל ובחלוף הזמן הבין, כי מדובר בתביעה חסרת סיכוי, שנוהלה ברשלנות רבתי.   הנתבע מכחיש סיכום על שכר טרחה ראוי בפשרה בסך של 104,246 ₪, כפי שטוענת התובעת, וטוען שמעולם לא הושג בינו - לא באופן אישי ולא בשמה של הנתבעת - ובין התובעת סיכום על שכר טרחה כזה או אחר. לטענתו של הנתבע, התובעת זכאית לכל היותר לשכר ראוי שצריך להיגזר מן העבודה שבוצעה על ידה בפועל. מן המותר לציין, כי את כל טענותיו, למעט הטענה בדבר העדר אחריות אישית, טען הנתבע גם בשמה של הנתבעת.  דיון והכרעה טענות הצדדים כפי שנפרשו בפני, מחייבות התייחסות לשלוש שאלות. האחת, הינה שאלת קיומה או העדרה של עילת תביעה נגד הנתבע באופן אישי. השניה, נוגעת לתקפו ותכנו של הסכם שכר הטרחה, והאם יש בו כדי לחייב את הנתבעים או מי מהם. השלישית, מהו שכר הטרחה לו זכאית התובעת בסופו של יום.   דין התביעה האישית נגד הנתבע התובעת טוענת לחיוב הנתבע בחוב שכר הטרחה ביחד ולחוד עם הנתבעת. לשיטתה של התובעת, הסכם שכר הטרחה נחתם בינה - מצד אחד, ובין הנתבעת והנתבע - מצד שני (סעיף 2 לכתב התביעה). גם בבית המשפט העידה התובעת: "הסכם שכ"ט נחתם עם שני הנתבעים" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 12-13). אך לא כך הוא. תחת "חתימת הלקוח" בצדו השמאלי התחתון של ההסכם, נספח 1 לתצהיר עדותה של התובעת, מופיעה מעל גבי חתימת הנתבע חותמת הנתבעת, "קדים ע.מ בע"מ". אכן, הנתבע חתם את שמו על גבי חותמת הנתבעת, אך זאת כמורשה החתימה של הנתבעת ובשמה של הנתבעת, ולא באופן אישי. לראיה, התובעת עצמה בסעיף 2 לכתב התביעה מודה, כי הנתבע "חתם בשמה (של הנתבעת-נ"ש) עם חותמת החברה". גם על ייפוי הכח שנמסר לתובעת, נספח 2 לתצהיר עדותה של התובעת, מתנוססת חותמת הנתבעת בחתימתו של הנתבע, כאשר בראש המסמך נאמר: "אני החתום מטה קדים ע.מ בע"מ ממנה בזה את עורכי הדין ...". עולה, איפוא, כי לכאורה מערכת היחסים עורך דין - לקוח נקשרה רק בין התובעת והנתבעת, אך לא נקשרה בין התובעת ובין הנתבע באופן אישי.   לפיכך, העובדה, שהנתבע חתם את חתימתו האישית ללא חותמת הנתבעת לצד מחיקה של סעיף בהסכם, אין בה דבר כדי לשנות מהמסקנה, כי הלקוחה היא הנתבעת, וכי הנתבע פעל בשמה בלבד. דא עקא, בפני הנתבע הציגה התובעת טיוטה של כתב התביעה, נספח 3 לתצהיר עדותה של התובעת. שם נאמר, כי התובעים הם הנתבעים דנן, הנתבע באופן אישי והנתבעת כאחד. הנתבע אישר בחתימת ידו הגשת התביעה (נספח 4 לתצהיר עדותה של התובעת) - בנוסח שהוצג בפניו - כאשר גם הוא תובע באופן אישי. אין מדובר, איפוא, באישור של הנתבע כמנהל הנתבעת, אלא גם באישור של הנתבע עצמו להגיש התביעה הן בשם הנתבעת והן בשם הנתבע, כאשר התביעה מוגשת באמצעות התובעת, הפועלת בשמם של השניים - הנתבע והנתבעת. נראה, כי בכך הפך גם הנתבע באופן אישי ללקוח של התובעת, כאשר תנאי ההתקשרות ביניהם הם בהתאם לאמור בהסכם, עליו חתם הנתבע מלכתחילה כמנהל הנתבעת. ממילא יש לראות גם את הנתבע כחייב באופן אישי, ביחד ולחוד עם הנתבעת, בתשלום שכר טרחתה של התובעת. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בעובדה, כי על גבי ההסכם מצויינים ומפורטים דווקא פרטיו של הנתבע ולא פרטיה של הנתבעת. יצויין, כי אמנם על יפוי כח נוסף, שהציגה התובעת בבית המשפט - מוצג ת/2 חתם הנתבע באופן אישי, אך בחינה מדוקדקת של יפוי הכח מעלה כי זה ניתן אך ורק "בענין פניה ללשכת עורכי הדין כנגד ..." כאמור בייפוי הכח ולא לענין הנדון כאן. אין מדובר, איפוא, במסמך הקשור לתביעה ולשכר הטרחה נושא ההליכים דנן. אכן גם התובעת עצמה בסעיף 12 לתצהיר עדותה מתייחסת להיותו של ההליך, שבקשר אליו נחתם יפוי הכח האחר, מוצג ת/2, כאל הליך נפרד ושונה לחלוטין. ממילא פרט זה אין בו כדי להביא להכרעה בשאלת חבותו האישית של הנתבע.   אכן עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, הקובע שיש לחברה אישיות משפטית נפרדת ביחס לבעליה מניותייה, הינו אחד מכללי היסוד במשפט המודרני, לרבות בשיטת המשפט הישראלית. הלכה פסוקה ומושרשת היטב הינה, כי חברה הינה אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. רק במקרים חריגים ובהתקיים נסיבות מסוימות, שלא נטען לקיומן כאן, וממילא קיומן לא הוכח, יורם מסך ההתאגדות וניתן יהיה לייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה באופן אישי. כפי שנאמר בענין זה בע"א 4606/90, מוברמן נ' תל מר בע"מ, פד"י מו(5)353, 360:   "אכן דין הוא כי בין תאגיד שהוא חברה לבין בעלי מניותיו פרוש מסך, החוצץ בין האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין האישיות המשפטית הטבועה בבעל המניות ואין לערבב ביניהם ... חרף זאת התברר עם השנים כי המסך אינו כה הרמטי וכי מצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מדי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד. אך כמובן אין לנהוג בדרך זו על דרך השיגרה, שהרי אם כך נעשה, יתערער יסוד היסודות של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה".   בע"א 9916/02, בן מעש אהרון נ' שולדר חברה לבניה בע"מ, לא פורסם, בסעיף 42 לפסק הדין, התייחס בית המשפט לנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות:   "תכליתה של הרמת מסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות ... הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או 'משבט זעמו של החוק'".   יחד עם זאת, ולנוכח היותו של הנתבע באופן אישי צד לאותם הליכים בהם טיפלה התובעת בשמו של הנתבע והנתבעת כאחד, יש לחייב את הנתבע בתשלום שכר טרחתה של התובעת ביחד ולחוד עם הנתבעת.   תקפו של הסכם שכר הטרחה בהסכם נקבע, כי עבור עלות פתיחת תיק, ניהול מו"מ או הגשת כתב תביעה ישלם הלקוח 2,000$ "לא כולל מ.ע.מ" (סעיף א להסכם) וכן שכר טרחה גלובלי 20% מסכום התביעה בצירוף מ.ע.מ (סעיף ב להסכם).   הנתבע טוען, כי אינו מוצא כל הגיון לקביעת שכר טרחה כפונקציה של סכום התביעה, ללא תלות בהצלחה (סעיף 24 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). אינני מקבל טענה זו. מדובר במנגנון נהוג ומקובל, המוצא את ביטויו בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינמלי המומלץ), תש"ס-2000. על פי סעיף 1 לתוספת, עבור טיפול בתביעות כספיות לבתי משפט על כל דרגותיהם ניתן לגבות שכר טרחה על פי אחוזים מסכום התביעה. אכן, הכללים קובעים תעריף מינימלי מומלץ בנושא זה. בענייננו, הואיל ועסקינן בתביעה העולה על 103,722 ₪ אך פחותה מ- 1,019,284 ₪ - התעריף המינמילי המומלץ הינו בשיעור "10% מ- 103,722 ₪ ועוד 4% מיתרת סכום התביעה". פירוש הדבר, כי קביעת שכר טרחה בהתאם לסכום התביעה, גם ללא קשר להצלחה באותם הליכים, הינה נהוגה ומקובלת, ואף קיבלה גושפנקא חקיקתית.   דרך זו לקביעת שכר טרחת עורך דין, בדמות אחוזים מסכום התביעה, אף מוצאת את ביטויה בפסיקה. כפי שנאמר בענין זה בע"א 2871/00, ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט פד"י נז(6)319, 326:   "קיימות כמה דרכים מקובלות לקביעת שכר טרחתו של עורך הדין. שיטה אחת הינה הסכמה על סכום קבוע שישלם הלקוח לעורך דינו עבור פעולה משפטית מוגדרת בלא תלות בשעות הטיפול או תוצאותיו. דרך נוספת הינה תשלום שכר טרחה בהתאם למספר שעות הטיפול של עורך הדין. שיטה שלישית ... הינה קביעת 'שכר טרחה מותנה ... הכוונה היא לכל מנגנון אשר לפיו תלוי שכר הטרחה באופן כלשהו בתוצאות הטיפול" .   הנה כי כן, אין כל פסול בקביעת שכר טרחה שאינו מותנה בתוצאות או בשעות שהושקעו בטיפול בתיק.   הנתבע טוען, כי לא העלה על דעתו תשלום שכר טרחה על פי אחוזים מסכום התביעה, כי המדובר בענין מעורפל, וכי התובעת הסבירה לו בעל פה, שיידרש לשלם 20% מהסכום שייפסק לזכות הנתבעת. לא ניתן לקבל טענה זו של הנתבע. ראשית סעיפים א' וב' להסכם הינם ברורים וחד משמעיים - על הלקוח לשלם שכר טרחה גלובלי בגובה של 20% מסכום התביעה. למילה "הצלחה" אין כל איזכור בהסכם. עסקינן בהסכם הכתוב בצורה מרווחת וקריאה ואין כל מקום לטענה בדבר היותו של ההסכם בענין זה "מעורפל". שנית, טענת הנתבע לסיכום שונה מכפי שנכתב בהסכם, הינה בבחינת טענה בעל פה, הסותרת מסמך בכתב, וככזו אסורה על פי האמור בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני. זאת ועוד. בבית המשפט הודה התובע בפה מלא: "התחייבתי לשלם 20 אחוז מסכום התביעה" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 24). הנתבע היה מודע, איפוא, היטב, לטיבה של התחייבותו ולסיכום הדברים. הנתבע גם אישר בעדותו, כי חרף טענתו לסיכום בדבר שכר טרחה על פי אחוזי הצלחה, "זה לא כתוב בהסכם" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 18-19). בנסיבות אלה, אין מנוס מדחיית טענת הנתבע אודות סיכום בעל פה ולפיו נקבע מנגנון שכר טרחה שונה מכפי שנרשם בהסכם.   הנתבע טוען עוד, כי חתם על ההסכם ויפוי הכח מבלי להתעמק בטפסים, הואיל וסבר כי שיקפו את שהוסכם בעל פה. סבורני כי אין לנתבע להלין בענין זה אלא על עצמו. יפים בעיני, בהקשר זה, דברי בית המשפט המחוזי בת"א(ת"א) 11-05-1963, אווא פיננסי בע"מ נ' ארמונד מלכה, לא פורסם:   "ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי אדם החותם על הסכם, מחויב בתנאיו ומוחזק כמי שקרא את התנאים והסכים להם. הפסיקה קבעה בהקשר זה כי 'טענת לא נעשה דבר (non est factum) המבוססת על הטענה כי צד להסכם לא קרא אותו, היא טענה שהנטל להוכיחה הוא נטל כבד, מעבר לנדרש במשפטים אזרחיים (ר' בע"א 36/99, יפה נ. עיזבון המנוחה חנה גלזר ואח', פד"י נ(3)272).   הטעם לכך הובהר בפסק דין גלזר הנ"ל: 'טענת 'לא נעשה דבר' מבקשת לקעקע את יסודות קיומו של החוזה, שהנתבע הטוען לה חתם עליו. היא באה לסתור את החזקה כי החותם על מסמך קרא את תוכן הדברים האמורים בו, יודעם ומבינם. ככזו היא מרחיקת לכת ובעלת משמעות קיומית לחוזה...' (ההדגשה במקור - נ"ש)   בפס"ד גלזר הנ"ל נקבע לכן כי חזקה על מי שחותם על מסמך כי הוא מסכים לאמור בו, יהא תוכן המסמך אשר יהא.   אולם, הלכה זו מייחסת לסיטואציה בה בפני הצד לחוזה הוצג מסמך כתוב, המשקף את ההסכמות החוזיות בינו לבין הצד השני, והוא נדרש לחתום על מסמך זה. החתימה היא האקט המשפטי המעיד-ככלל- כי החותם קרא את המסמך עליו הוא חותם, והסכים לתוכנו. זוהי כאמור חזקה שיש לה גם משמעות במישור המדיניות המשפטית, שכן היא נועדה לוודא שהסכמים חתומים יהיו ככלל הסכמים מחייבים, על כל האמור בהם".   למעלה מן הצורך יוער, כי עסקינן בנתבע בעלים ומנהל של חברה שעיסוקה ברכישת דירות לשם השקעה והשכרתן. מדובר, איפוא, באדם, שחוזים אינם זרים לו, והמודע ודאי - בשל עיסוקו - לחשיבות קריאת הסכמים טרם חתימתם. הנתבע אף הודה בעדותו, כי הינו עורך חדשות לבקרים הסכמי שכירות עם לקוחותיו, מבין בחוזים ויודע לשמור על עצמו מפני מעשי תרמית (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 21-22). לפיכך, טענת הנתבע, כי חתם על ההסכם מבלי להכיר את תכנו אינה משכנעת ואינה אמינה.   הנתבע מבקש לערער יסודותיו של הסכם שכר הטרחה שבפני, גם מן הטעם שבתביעות דומות, שהגישה התובעת בשמם של דיירים אחרים בבניין, ציפתה התובעת לקבל שכר טרחה נמוך יותר באופן משמעותי - בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ בלבד - עבור כל הסכם פשרה מול היזם (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 20-22). לטעמי, אין בעובדה זו כדי להשפיע על הסכם שכר הטרחה שבפני שנכתב בצורה ברורה וחד משמעית. כל אחד ואחד מלקוחותיה של התובעת התקשר עימה בהסכם שכר טרחה, התואם את נסיבות המקרה שלו. אין מדובר במחיר אחיד למוצר אחיד.   מהנימוקים שפורטו לעיל, המסקנה המתבקשת הינה, כי אלמלא ביקשו הנתבעים, למחוק את התביעה וזו היתה ממשיכה ומתנהלת עד תום, היתה התובעת זכאית לשכר טרחה בסך 20% מסכום התביעה, היינו בסך של 180,512.4 ₪. גובה שכר הטרחה המגיע לתובעת  בפועל, ביקשו הנתבעים מהתובעת לבקש מבית המשפט להורות על מחיקת התביעה (נספח 16 לתצהיר עדותה של התובעת). התובעת הגישה בקשה שכזו בהתאם להוראות הנתבעים (נספח 23 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). עם הגשת הבקשה למחיקת התביעה הסתיים טיפולה של התובעת בתביעה. זאת בטרם הושלמו ההליכים המשפטיים.   מהו, איפוא, במקרה זה שכר הטרחה המגיע לתובעת? במילים אחרות, מהו שכר הטרחה המגיע לעורך דין מקום בו הלקוח מבקש את הפסקת הטיפול המשפטי טרם השלמתו? האם יהא זה שכר ראוי או השכר המלא עליו הוסכם מלכתחילה? האם זכאי עורך הדין לפיצויי בגין נזקי ציפיה בלבד?   נקודת המוצא לפתרון שאלה זו נעוץ, בראש ובראשונה, בבחינת לשון ההסכם עצמו, שהרי יתכן, כי הצדדים עצמם התייחסו למצב הנוגע להפסקת הטיפול המשפטי. ואכן, בענייננו, בסעיף ו להסכם נאמר כדלהלן:   "מוסכם,שבמידה והטיפול בתיק יופסק שלא בהסכמת עורך הדין, ייגבה שכר הטרחה 2,000$ וה-20%, כאילו בא התיק אל סיומו".   אמנם, טוב עשו הצדדים משכללו בהסכם שכר הטרחה הוראה המסדירה את שכר טרחתה של התובעת במקרה של הפסקת הטיפול המשפטי. כפי שכבר נאמר בענין זה בע"א(ת"א)2058/08, לוין ברזל בע"מ נ' גיצלטר, לא פורסם, בסעיף 59 לפסק הדין:   "ראוי לכלול בכל הסכם שכר טרחה הוראות שתסדרנה את דרך קביעתו של שכרו של עורך הדין למקרה שבו מופסק הטיפול מטעם כלשהו". נוסחו של סעיף ו הנ"ל להסכם מלמד, כי תהא הסיבה להפסקת הטיפול המשפטי על ידי הנתבעת אשר תהא, כל עוד לא ניתנה לכך הסכמתה של התובעת, תחוייב הנתבעת במלוא שכר הטרחה, כאילו בא הטיפול לכדי סיום. מכאן יוצא, שבכל מקרה בו הנתבעת תבקש להפסיק את טיפולה המשפטי של התובעת-ללא אבחנה בין טעם לגיטימי ובין טעם שאינו כזה, נתונה היא ל"חסדיה" של התובעת וככל שזו לא תיתן את הסכמתה- תאלץ הנתבעת לשלם את מלוא שכר הטרחה, כאילו בא הטיפול לסיומו, גם במקום בו נעוצה הסיבה להפסקת ההתקשרות בסיבה הגיונית ולגיטימית, דוגמת רשלנות התובעת. תוצאה כאמור אינה סבירה ובלתי מתקבלת על הדעת. נראה, כי הפתרון לתמיהה זו אינו על דרך ביטולו של הסעיף אלא על דרך יציקת תוכן ראוי לסעיף, תוכן שישקף חובת תום הלב הנדרשת בקיום חיוב חוזי או בעמידה על זכות חוזית, החובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. במצב דברים זה ישנה חשיבות רבה ומרכזית לסיבה בגינה ביקשו הנתבעים, את הפסקת הליכי התביעה ומתן השירותים המשפטיים הנוגעים לה. בהקשר להפסקה חד צדדית של ייצוג משפטי מצידו של לקוח נאמר בע"א 136/92, ביניש עדיאל-עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פד"י מז(5)114, 124 (להלן - הלכת ביניש עדיאל) נאמר:   "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו"   בע"א 8854/06 קורפו, עו"ד נ' סורוצקין (לא פורסם), חודדה הלכת ביניש עדיאל תוך עריכת אבחנה בדבר הסיבות בגינן התבקשה הפסקת הטיפול המשפטי. כפי שנאמר בפסק דין זה בסעיף 18 לפסק הדין:   " בהלכת ביניש - עדיאל נדון הסכם שכר טרחה בו נקבע כי התשלום לעורך הדין יהיה על פי אחוזים ממכירת דירות בפרויקט. ואולם, כשנה וחצי לאחר עריכת ההסכם החליט הלקוח כי אין הוא מעונין עוד בהמשך הפרויקט, ועל כן אין הוא זקוק עוד לייצוג משפטי. אכן, במקרים מסוג זה, בהם הלקוח אינו מעונין עוד בפרויקט שלשמו התקשר עם עורך הדין, יש לקרוא תנאי מכללא לתוך ההסכם לפיו לא יהיה זכאי עורך הדין לפיצויי ציפיה. כחלק מיסוד האמון של הלקוח בעורך דינו יש לראות גם את הסתמכותו של הלקוח, כי עורך דינו לא יכפה עליו פרויקט אשר הוא אינו רוצה בו עוד ולא ידרוש פיצויי ציפייה כאשר מופסק הייצוג המשפטי הנוגע לאותו פרויקט. על כן, הלכת ביניש עדיאל בה נפסק כי במקרה זה זכאי עורך הדין לפיצויים בגין שכר ראוי בלבד ואינו זכאי לפיצויי ציפייה, משמרת את יסוד האמון האמור. ואולם, יש להבדיל בין שימור יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח. אין מקום לאפשר ללקוח להשתחרר מן ההסכם אותו כרת עם עורך דין פלוני מבלי להיות חייב בתשלום פיצויי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך דין אלמוני". אין הלקוח יכול סתם כך להפסיק את יחסיו עם עורך דינו, מבלי שיפצה את עורך הדין על עמלו עד לאותה עת וכן על הרווחים, שהיה צפוי להרוויח בגין המשך הטיפול. אכן יתכנו מקרים, שהפסקת ההתקשרות הינה לגיטימית, אך ישנם מקרים רבים אחרים, שלא כך הם פני הדברים. לשם דוגמה, אין לקוח יכול לבטל חוזה באופן חד צדדי וללא סיבה חוקית מוצדקת, אך ורק עקב קבלת הצעה זולה יותר מעורך דין אחר או עריכת הסדר פשרה עם צד שכנגד מאחורי גבו של עורך הדין.   ההלכה הפסוקה בענין שכר טרחתו של עורך דין במקרה בו הופסק הטיפול המשפטי על ידי לקוחו, סוכמה לאחרונה היטב בת.א (ת"א) 2713/06 קורן ושות' עורכי דין נ' מגדלי בארי שלמה המלך(לא פורסם). בסעיף 5 לפסק הדין, נאמר:   "הלכת ביניש והלכת קורפו אינן סותרות זו את זו, כי אם משלימות זו את זו. נותן השירותים המשפטיים אינו נתון לגחמת ליבו של המזמין ואינו צריך לדאוג לשאת חן וחסד לפניו מדי יום ביומו, שמא יפטרנו. אין עסקינן בזכות הדירה המתפרנסת מרגע לרגע, ואשר ניתן לבטלה בכל עת, לפי רצונו של מעניק הרשות. הסכם שכר הטרחה אמנם איננו כתובה, אך עדיין אין הלקוח יכול להשליך את פרקליטו ברגע שימצא לעצמו הצעה מפתה יותר, בדמות פרקליט הגובה שכר טרחה נמוך יותר. הפסקה חד צדדית של ההתקשרות מצד הלקוח יכולה להעשות בהתקיים סיבה הוגנת מוכחת, למשל: החלטתו של המזמין שלא להתקשר בפרוייקט בגינו הזמין את השירותים המשפטיים ... הפרוייקט נכנס למבוי סתום ולא רווחי; הפרקליט אינו מבצע מלאכתו במיומנות הסבירה; וכן הלאה. תוכח סיבה שכזו - ייפרדו הצדדים לשלום וישולם לפרקליט שכר ראוי בגין העבודה שביצע עד להתנתקות. לא תוכח סיבה הוגנת, כפי האמור לעיל, יזכה הפרקליט המודח לפיצויי קיום".   בסעיפים 17 -16 לתצהיר עדותו מתאר הנתבע את נסיבות סיום הייצוג על ידי התובעת כדלהלן:   "בעקבות נסיונות השכנוע שהופנו כלפיי להצטרף לעוד ועוד הליכים בקשר עם הבנין ועם היזם שבנה את הבנין, התחלתי לחוש שנגררתי בסך הכל ל'מסע צלב' אישי של התובעת ואולי גורמים נוספים. זאת ועוד, התחלתי להבין כי התביעה שהוגשה בשם הנתבעת 1 היא תביעה הזויה ממש, חסרת אחיזה במציאות, אשר מתנהלת ברשלנות רבתי ובסופו של יום היא חסרת סיכוי. לאור התרשמותי העגומה, סברתי כי יהיה זה נכון לעצור כבר בשלבים מוקדמים ולא להעמיק את ההיגררות לאותה הרפתקה שרק עלולה להכניס את הנתבעת 1 להוצאות כבדות ומיותרות".   מזכרונו של הנתבע נשכח פרט "קטן" אחד - הנתבע "שכח" לציין, כי הנתבעים הגיעו להסכם פשרה עם מי שהיו הנתבעים בתביעה, וזאת מחוץ לכתלי בית המשפט, כאמור ב"הודעה על הסכם פשרה ובקשה בהסכמה לדחיית התביעה" - מוצג ת/5 - אשר הוגשה לבית המשפט ביום 31.7.08 (להלן - הסכם הפשרה). כל זאת, באופן עצמאי, ללא מעורבותה של התובעת ומבלי שהנתבעים טורחים ליידע את התובעת אודות הגעתם להסכמה עם הצד שכנגד, חרף היותה עורכת הדין המייצגת את הנתבעת והנתבע בתביעה. עובדה זו מסבירה היטב, מדוע ביקש הנתבע מהתובעת לעצור את הליכי התביעה ולבקש מבית המשפט את מחיקתה. ויודגש, באף לא אחד מהמכתבים ששלח הנתבע לתובעת דוגמת נספחים 16 ו-22 לתצהיר עדותה של התובעת, הנתבע לא גילה לתובעת אודות הסכם הפשרה.   כאשר נעשים הדברים מאחורי גבו של עורך הדין וללא ידיעתו, כבמקרה דנן, אין עסקינן עוד ב"סיבה הוגנת" להפסקת ההתקשרות, כלשון הפסיקה, כי אם במהלך חד צדדי הנגוע, לטעמי, במידה רבה של חוסר תום לב. הואיל וכך, סבורני כי התובעת זכאית בנסיבות אלה לפיצויי ציפיה. יודגש, הנתבע אינו כופר בזכותה העקרונית של התובעת לשכר טרחה. לראיה, מכתבו של הנתבע לתובעת מיום 10.8.07 - נספח 22 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת. המחלוקת הינה בשאלת שיעור השכר המגיע לתובעת בלבד.   התובעת טוענת לקיומה של הסכמה בפשרה על שכר טרחה בגובה מחצית מסכום שכר הטרחה הקבוע בהסכם, היינו 10% מסכום התביעה, כפי שנכתב על ידה על גבי חשבון עסקה, שנמסר לנתבע, כאמור בנספח 27 לתצהיר עדותה של התובעת. הנתבע מכחיש מכל וכל קיומה של הסכמה כלשהי כאמור (סעיף 20 לתצהיר עדותו של הנתבע). חתימתו של הנתבע גם אינה מופיעה על גבי נספח 27 האמור לעיל. התובעת גם לא טוענת כי הנתבע חתם על הנספח, אלא רק כי הנתבע קיבל לידיו את החשבון. בנסיבות אלה, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח הסכמה שבעל פה בדבר גובה שכר הטרחה, כנטען על ידה. יתירה מכך, על גבי נספח 27 הנ"ל הוסיפה התובעת בכתב ידה את הנוסח הבא: "הערה הסכם הנ"ל ייגבה בפשרה של 50% משכ"ט הקבוע בהסכם. במידה והסכום לא ישולם ותוגש תביעה משפטית לשכ"ט עו"ד היא תוגש על מלוא הסכום". מנוסח הדברים, ומכך שהתובעת מצאה לנכון להתרות בנתבע, כי אם לא ישלם את הסכום הנדרש על ידה תעמוד על תשלום מלוא התמורה החוזית, ניתן להסיק, כי גם לדידה של התובעת, לא הושגה הסכמה כלשהי בין הצדדים.  במצב דברים דנן, נמצאנו חוזרים ושבים לנקודת ההתחלה ולשאלה, מה יהא, איפוא, שכר טרחתה של התובעת בגין טיפולה בתביעה עד למועד בו התבקשה למחוק את התביעה. מהם איפוא, פיצויי הציפיה, להם זכאית התובעת במקרה דנן?   בהתאם לאמור בע"א 8854/06, פיצויים אלה מבוססים על הוראת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א -1970 הקובעת כדלהלן :   "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" בע"א(ת"א)3635/07, לובטסקיה ולריה נ' מ. זליגמן ושות' - עורכי דין ונוטריונים, לא פורסם, בסעיפים 12-13 לפסה"ד, נאמר: "המשיבה, שנקבע שפעלה באופן מקצועי וייצגה את המערערים כדבעי ואף זכתה להישגים נכבדים, זכאית היתה לקבלת שכר טרחתה, מחמת פסיקת פיצויי קיום במקרה כה בולט של ביטול יפוי הכוח בחוסר תום לב באמתלות שונות כמסווה לרצון להימנע מתשלום שכ"ט, וזאת לאחר שנקבע כי היה ברור למערערים כי עיקר העבודה כבר נעשתה ע"י המשיבה ושאף אם יבטלו את יפוי הכוח ייוצגו כדבעי ע"י המשיבה, כפי שקרה בפועל והן מחמת דיני עשיית עושר ולא במשפט. ... בענייננו, בנסיבות שבהן נדחתה טענת המערערים לכך שהעדר אמון במשיבה הביא לבטול יפוי הכוח, ונקבע כי הביטול נעשה בחוסר תום לב מסיבה אחת בלבד, כדי להימנע מתשלום שכ"ט עו"ד למשיבה, באמתלות שונות שלא היה להן בסיס ובידיעה כי עיקר העבודה נעשתה והמערערים צפויים להינות מפירות המו"מ שיבשיל - היתה הצדקה מלאה לפסיקת בית משפט קמא את מלוא שכר הטרחה אותו התחייבו המערערים לשלם למשיבה, כעולה הן מסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) לתשל"א 1970, הן מכוח עקרון תום הלב והפרת סעיף 39 לחוק החוזים והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט". במקרה דנן ניהלו הנתבעים מו"מ מאחורי גבה של התובעת, כמפורט לעיל, ומבלי ליידע אותה הגיעו להסכם פשרה עם הצד שכנגד. נראה בעליל, כי משלא הוכח קיומו של ליקוי כלשהו בניהול ההליכים על ידי התובעת, טענה שהועלתה באופן סתמי על ידי הנתבעים, יש לראות בהתנהלות זו של הנתבעים נסיון להתחמק מתשלום שכר טרחתה של התובעת. זאת גם לנוכח העולה מההסכם, ולפיו סיום ההליכים בפשרה גם הוא היה מזכה את התובעת במלוא השכר הקבוע בהסכם. התובעת מצידה עמדה בכל המוטל עליה בהתאם להסכם, אספה חומר משפטי וראייתי דרוש, הגישה כתב התביעה ואף השתתפה במספר דיונים בבית המשפט. בנסיבות אלו זכאית היתה התובעת לקבל את מלוא השכר הקבוע בהסכם. אלא שהתובעת עצמה ויתרה על חלק משכר זה, והגישה התביעה על סכום, הנמוך יותר מהשכר המגיע לה בהתאם להוראות ההסכם. סיכום הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 93,368 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 22.9.08, ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת בסך 1,167 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בשכ"ט עו"ד בסך 11,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום, י' אדר תשע"ב, 04 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. חוזהשכר טרחההסכם שכר טרחה