1. עניינה של העתירה דנן הוא בהחלטתו של הוועד המרכזי של המשיבה (שתכונה להלן: "הלשכה"), מיום 8.3.2011, בה הוחלט לדחות לפי שעה את בקשתה של העותרת להירשם כמתמחה, עד לתוצאות החקירה הפלילית המתנהלת נגדה והכרעה בשאלה האם להגיש נגדה כתב אישום (החלטה זו תכונה להלן: "החלטת הלשכה"). במסגרת העתירה מבקשת העותרת לבטל את החלטת הלשכה, ולחייב את הלשכה לאשר את רישומה כמתמחה, החל מיום הגשת בקשתה. העובדות 2. לפני כעשר שנים, החלה העותרת לתת שירותים משפטיים לציבור, וזאת מבלי שהוסמכה כעורכת דין, ובניגוד לסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"). בשל האמור נקטה נגדה לשכת עורכי הדין בהליכים, והגישה כבר בשנת 2002, נגד העותרת ונגד המשרד שהיה בבעלותה, תביעה במסגרת ת.א. (מחוזי ירושלים) 4033/02 לשכת עורכי הדין בישראל נ' מרגלית אלבז רביבו ואח', בגין הסגת גבול המקצוע. ביום 13.11.2005 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתביעה האמורה (ר' פ"מ תשס"ד (2) 1 (2005), פסק דין זה יכונה להלן: "פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים"). במסגרת פסק הדין ניתנו צווי מניעה נגד העותרת ונגד המשרד שבבעלותה, המונעים את המשך מתן השירותים המשפטיים האסורים שניתנו על ידם לציבור, וזאת על סמך הקביעה כי העותרת ביצעה במסגרת המשרד שהיה בבעלותה פעולות משפטיות שיוחדו על פי חוק לעורכי דין בלבד, תוך שהיא מסיגה את גבול המקצוע. 3. בעקבות פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים, החליטה העותרת לסגור את העסק שהיה בבעלותה, וללמוד לתואר במשפטים כדי שתוכל, בבוא העת, לעסוק במקצוע עריכת הדין באופן חוקי. עם סיום לימודי המשפטים במכללה האקדמית קריית אונו, הגישה העותרת ללשכה בקשה לרישומה כמתמחה, החל מיום 1.9.2010. ביום 2.11.2010 הודיעה הלשכה לעותרת, כי היא אינה מאשרת - נכון לאותו מועד - את תחילת התמחותה. זאת, בין היתר לאור פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים, ונוכח מספר תלונות שהוגשו נגד העותרת ללשכה, שעניינן בהסגת גבול המקצוע ובהתחזותה של העותרת (במספר מקרים) לעורכת דין ולמתמחה. הלשכה הודיעה לעותרת, כי ועדת ההתמחות הארצית תדון בבקשתה בשים לב לפסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים. כן ציינה הלשכה, כי באפשרותה של העותרת להגיב בכתב לתלונות שהוגשו נגדה, וכי תגובתה תובא בפני ועדת ההתמחות. 4. במסגרת התלונות שהוגשו ללשכה נגד העותרת, צורף גם פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (ת.א. (שלום חיפה) 6692-08-09 פאתנה קזמוז נ' מרגלית אלבז רביבו (לא פורסם, 15.8.2010, להלן: "פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה". פסק דין זה ופסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים יכונו להלן יחד: "פסקי הדין האזרחיים"). בפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, התקבלה תביעה להשבת כספים שהוגשה נגד העותרת בטענות של הצגת מצג כוזב ותרמית. במסגרת אותו פסק דין, קבע בית המשפט, בין היתר, כי העותרת הטעתה את התובעת, ויצרה בפניה מצג שווא לפיו היא עורכת דין, והיא תטפל בענייניה המשפטיים של התובעת. העותרת ערערה על פסק דין זה. הצדדים לא הפנו את בית המשפט לפסק דינו של בית המשפט של ערעור, ולכן אין מקום להתייחס לפסק דין זה. יחד עם זאת יוער, כי עיון במאגרי הפסיקה מעלה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' ס"נ השופטת וסרקרוג) במסגרת הערעור הנ"ל (ע"א 31889-09-10) ניתן ביום 31.7.2011, ונקבע בו כי הערעור נדחה. 5. ביום 13.1.2011, הופיעה העותרת ביחד עם בא כוחה בפני ועדת ההתמחות, והציגה את טענותיה בקשר עם פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים, ובקשר עם התלונות שהוגשו נגדה ללשכה. ביום 16.1.2011 הגיש בא כוח העותרת ללשכה השגה ומסמכים נוספים. ביום 14.3.2011 הודעה לב"כ העותרת החלטת הלשכה בעניינה, כפי שפורטה לעיל. לטענת הלשכה וכעולה, בין היתר, ממכתב סגנית פרקליט מחוז חיפה מיום 5.6.2011, בעת שהוחלט בעניינה של העותרת, היו בפני הלשכה עובדות ומסמכים נוספים, ובכלל זה: דוא"ל ממחוז חיפה של הלשכה מיום 17.10.2010 בדבר מספר תיקים הנוגעים לעותרת שבטיפול המשטרה; פרוטוקול דיון בתמ"ש 19322-10-10 שהתנהל ביום 7.12.2010, בפני בית משפט לענייני משפחה בקריות, בו מוצגת העותרת כמתמחה; דוא"ל מיום 30.12.2010 מאת פרקליט האתיקה של ועד מחוז חיפה של הלשכה, המדווח כי גם בדיון מיום 16.12.2010, בתמ"ש 3038-08-08 הופיעה העותרת כמתמחה; אישור ק' אח"מ מחוז צפון במשטרת ישראל, מיום 18.1.2011, ביחס לפתיחת שני תיקי חקירה נגד העותרת (68925/11 ו- 118790/11), שעניינם באירועים משנת 2010 ושהחקירה בהם טרם נסתיימה; קיומו של תיק חקירה נוסף (פלא 301043/08) שנמצא בפרקליטות ונטען שההחלטה בעניינו תתקבל בזמן הקרוב; תיק חקירה שנשלח על ידי הפרקליטות ליחידה החוקרת להשלמת חקירה (פלא 157379/09); תיקים נוספים שנזכרו בדוא"ל שנשלח מאת הגב' חנה קציר ממחוז חיפה של הלשכה לסמנכ"ל הלשכה, הגב' רחל אופיר; תלונה של הנהלת בתי המשפט, המסתמכת על פסק דין של כב' השופט פיש (תא"מ (שלום חיפה) 7646-08-08 רונן נ' גנון) ביחס להיעדר תום לב קיצוני בהתנהגות העותרת ועל התבטאויות והתנהגויות שלה שלא בצורה מכובדת או מקובלת; תלונה מיום 18.1.2011 לפיה העותרת הציגה עצמה כעורכת דין; פרוטוקולים מיום 9.12.2010 ומיום 28.1.2011 בת.א. (שלום חיפה) 22729/06, בהם מופיע כי העותרת הציגה עצמה כמתמחה; וכן שלוש תלונות נוספות של עו"ד בדבר התחזותה של העותרת לעורכת דין. 6. בהודעה לעותרת מיום 14.3.2011 ציינה הלשכה, כי עם קבלת ההחלטה בשאלת הגשת כתב אישום נגד העותרת, היא תשוב ותשקול את כל הנסיבות הרלוונטיות, לרבות ממצאי פסק הדין האזרחי שניתן נגדה בבית המשפט המחוזי בירושלים והעובדות שהובאו לידיעתה במסגרת התלונות והפרוטוקולים האמורים לעיל. טענות העותרת 7. לטענת העותרת החלטת הלשכה, הדוחה את בקשתה לרישום כמתמחה, מנוגדת לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ולחוק-יסוד: חופש העיסוק. היא טוענת כי החלטה זו איננה מידתית או סבירה, אינה מבוססת על ראיות קבילות, אינה מנומקת ואינה עומדת במבחנים וקריטריונים שנקבעו בפסיקה בעניין זה. העותרת טוענת כי הלשכה טעתה בהסתמכותה, לצורך קבלת החלטתה נושא עתירה זו, על התלונות שהוגשו לה ולמשטרת ישראל ועל פסקי הדין האזרחיים. העותרת טוענת, כי במסגרת הופעתה בפני ועדת ההתמחות היא הסבירה בפרטי פרטים את נסיבות מתן פסקי הדין הנ"ל והוכיחה, כך על פי הטענה, כי התלונות שהוגשו נגדה כוזבות, ומטרתן להשיג רווח כספי. לטענת העותרת אין בעצם קיומן של תלונות כאמור, אשר טרם הוגש בגינן כתב אישום, כדי להצדיק את דחיית בקשתה לרישום כמתמחה. 8. העותרת טוענת כי בקשתה בשלב זה היא בקשה להתמחות בלבד, להבדיל מחברות כעורכת דין בלשכה. בתקופת ההתמחות שלה, תהיה העותרת תחת פיקוחה של הלשכה, ניתן יהיה להעמידה לדין משמעתי, וכן לסגור - בסוף התקופה - את שערי הלשכה בפניה. לטענתה, ייתכן שבתקופה זו (כך היא מקווה) תתבררנה התלונות התלויות ועומדות נגדה, וניתן יהיה להכריע בדבר קבלתה כחברה בלשכה, מבלי שדבר זה ימנע את תחילת התמחותה. בנוסף ולמען הזהירות מוסיפה וטוענת העותרת, כי הלשכה לא בדקה באופן יסודי את התלונות שהוגשו נגדה. כן טוענת העותרת, כי כל עוד לא הורשעה בדין, וכל עוד אף לא הוגשו נגדה כתבי אישום בגין התלונות, אין בהן כדי למנוע ממנה להתחיל את התמחותה. בהקשר זה יצוין, כי העותרת לא חולקת על כך שאם אכן יוחלט להגיש נגדה כתב אישום, לא יאושר, לעת הזו, רישומה כמתמחה. טענות המשיבה 9. המשיבה טוענת, כי סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, מסמיך אותה לסרב לרשום מתמחה, על אף כשירותו בהתאם לסעיף 26 לחוק הנ"ל, כאשר מתגלות עובדות שלאורן היא סבורה שאין הוא ראוי לשמש כעורך דין. בהקשר זה טוענת הלשכה, כי אותם שיקולים ונימוקים המצדיקים אי-רישום מועמד כעורך דין בלשכה, משמשים גם בעת בחינת בקשה לרישום כמתמחה. לטענת הלשכה, בעת הכרעה בבקשת העותרת לרישום כמתמחה חובה עליה להביא במניין השיקולים את נושא ההליכים הפליליים התלויים ועומדים נגדה. כן טוענת הלשכה, כי בעוד שאישום בפלילים אין בו כדי לשלול ממועמד את חברותו בלשכה, יש בו כדי לשמש עילה לדחות את הדיון בבקשתו עד שיתברר מה דינו. עמדתה של הלשכה היא כי החלטתה בעניין העותרת אינה סופית. לטענתה, עיכוב זמני בקבלת בקשת העותרת לרישום כמתמחה הינו סביר ומידתי בנסיבות העניין. 10. הלשכה הפנתה לשני פסקי הדין האזרחיים בעניינה של העותרת (פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים ופסק דינו של בית משפט השלום בחיפה), בהם נקבע כי העותרת העניקה שירותים משפטיים שלא כדין, תוך שהיא מתחזה לעורכת דין ומסיגה את גבול המקצוע. הלשכה טוענת, כי היא רשאית להתייחס לפסקי הדין הללו כראיות מינהליות קבילות. כן הפנתה הלשכה לתלונות שהוגשו נגד העותרת על התחזות לעורכת דין ולמתמחה, וטוענת כי תלונות נוספות הולכות ומצטברות אצלה. לטענת הלשכה מי שנמצא אחראי להסגת גבול המקצוע מפגין בהתנהגותו זלזול בלשכת עורכי הדין ושלילת מערכת עריכת הדין, ועל כן יש מקום להביא עובדה זו בחשבון במסגרת שיקולי הלשכה בשאלת קבלתו כמתמחה. לטענת הלשכה, להתחזות לעורך דין נוסף נופך חמור של הונאה, תרמית, הטעיה ומצג שווא. לכן, מי שמתחזה לעורך דין, מעיד על עצמו כי הוא אינו ישר, אינו אמין, אינו הגון ואינו ניחן באותן תכונות בסיסיות שבלעדיהן לא ראוי אדם להיות עורך דין, ואף לא להיות מתמחה. דיון 11. כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים בעתירה הנוכחית, יש לבחון מספר עניינים. ראשית, יש לבחון את השאלה מהו רף הקבלה לעיסוק כמתמחה בעריכת דין. כפי שיובהר, ההלכה הפסוקה קבעה כי מדובר ברף גבוה, הזהה לרף הקבלה לעיסוק בעריכת דין, רף קבלה שנועד להבטיח, בין היתר, את רמתם האתית והמוסרית של המתמחים. 12. השאלה השנייה שיהיה מקום לבחון אותה היא מהן הראיות שהלשכה הייתה רשאית להביא אותן בחשבון בבחנה את כשירותה של העותרת לעסוק בהתמחות. בהקשר זה ייבחנו הן פסקי הדין האזרחיים - פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים ופסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, והן התלונות שהוגשו בעניינה של העותרת למשטרת ישראל וללשכה. כפי שיובהר, אני סבורה כי לצורך קבלת ההחלטה דנן - לדחות את הדיון בעניינה של העותרת עד להכרעה בשאלת הגשת כתב אישום נגדה - הייתה הלשכה רשאית להביא בחשבון את כל הראיות המנהליות שצוינו לעיל. 13. לאחר מכן, יהיה מקום להכריע בשאלה האם לאור הראיות המנהליות שעמדו בפני הלשכה, יש מקום להתערב בהחלטת הלשכה - קרי, האם לאור הפגיעה בזכות העותרת מחד גיסא, ולאור הראיות המנהליות, לאור החשש העולה מהן ולאור רף הקבלה לעיסוק כמתמחה מאידך גיסא, החלטת הלשכה היא סבירה ומידתית, והאם יש מקום כי בית המשפט יתערב בה. כפי שיפורט, אינני סבורה כי יש מקום להתערב בהחלטת הלשכה. מי רשאי להירשם כמתמחה? 14. לשכת עורכי הדין אמונה, על פי סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין, על השמירה "על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין". בין יתר תפקידיה, אחראית הלשכה על רישום מתמחים, פיקוח על התמחותם ובחינתם (ר' סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין). התנאים לרישומו של מתמחה במשפטים קבועים בסעיף 26 ו-26א לחוק הנ"ל, ועיקרם בדרישה לסיום לימודי משפטים. 15. יחד עם זאת הלשכה רשאית - על פי שיקול דעתה - שלא לאשר רישומו של מתמחה, על אף כשירותו הפורמאלית כאמור לעיל, וזאת בהתאם לסעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, הקובע כי: "הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לרשמו כמתמחה על אף כשירותו לפי סעיף 26, אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין. סירבה הלשכה לרשום מתמחה, תודיע למועמד את נימוקיה בכתב" (ההדגשות כאן ולהלן הן שלי, ר. ר.). מהאמור בסעיף 27 הנ"ל עולה כי המחוקק היה סבור כי הדרישות המוסריות והאתיות הנדרשות ממתמחה אינן פחותות מאלה הנדרשות מעורך דין. נהפוך הוא - מן המתמחה נדרשת רמה אתית ומוסרית גבוהה, הזהה לזו הנדרשת מעורך הדין. ההיגיון מאחורי קביעה זו נובע מהעובדה כי מתמחה אמור לסייע למאמנו במתן שירותים משפטיים ללקוחותיו כבר מיומו הראשון בהתמחות. הוא אמור לעסוק בין היתר בניסוח כתבי טענות, ואף להופיע בפני בתי המשפט בתנאים מסוימים (ר' סעיף 37 לחוק לשכת עורכי הדין). מתמחה - כמו עורך הדין - עשוי להיחשף למידע פרטי ורגיש של הלקוחות, והוא נוטל למעשה חלק פעיל בניהול התיקים והשירותים המשפטיים הניתנים ללקוח. 16. מכאן, שמי שאינו ראוי לשמש כעורך דין, כבר בשלב סיום לימודיו האקדמיים, לא יוכל גם להירשם כמתמחה. כך קבעה גם ההלכה הפסוקה בבג"צ 2708/93 עצמון נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מח(2) 57, 60 (1994), שם קבע בית המשפט העליון כי: "גוף זה (הלשכה, ר. ר.), אשר בידו נמסר שיקול הדעת אם לרשום מועמד כמתמחה, ובשלב מאוחר יותר לשקול ולהחליט אם לרושמו כחבר לשכה, הוא שצריך לשקול באילו מקרים ראוי מועמד לשמש כעורך-דין, רק אם הוא ראוי לכך הוא ראוי גם להירשם כמתמחה, ובשלב מאוחר יותר כחבר לשכת עורכי הדין... על הוועד המרכזי למנוע ממי שהתנהגותו בעבר מצביעה על כך שאינו ראוי לשמש עורך-דין, לקבל רישיון ולעסוק במקצוע עריכת הדין. אדם כזה לא יורשה להירשם כמתמחה ולא יירשם כחבר הלשכה." 17. מתי, אם כן, רשאית הלשכה להחליט כי מועמד אינו ראוי לשמש כעורך דין (ומכאן שאינו ראוי לשמש אף כמתמחה)? סעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין קובע בהקשר זה כי: "44. (א) הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו - (1) אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות הענין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין; (2) אם נתגלו עובדות אחרות - בין על ידי פסק דין של בית דין משמעתי או על ידי התנגדות שהוגשה לפי סעיף 43, ובין בדרך אחרת - והלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין". 18. כבר נפסק כי "עובדות אחרות" משמען - כל עובדה המובאת בפני הלשכה, שיש בעוצמתה ובמשקלה כדי עשייתו של מועמד לבלתי ראוי להיות עורך דין - קרי, עוצמה ומשקל השוות לאלה הקיימות בעבירה שיש עימה קלון (ר' עת"מ (מחוזי ת"א) 2315/09 אבו עסבה נ' לשכת עורכי הדין בישראל - ירושלים, (לא פורסם, 21.1.2010) (להלן: "עניין אבו עסבה"); וכן עת"מ (מחוזי ת"א) 2622/07 שגיא נ' לשכת עורכי הדין בישראל - תל-אביב, (לא פורסם, 3.2.2010) (להלן: "עניין שגיא"). ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין בעניין שגיא התקבל לאחרונה, אולם לא בהקשר זה). מדובר אם כן בעובדות כבדות משקל, שכן אין זה מתקבל על הדעת שהמחוקק הציב בהקשר אחד רף חסימה גבוה מאוד (הרשעה בעבירה פלילית שיש עימה קלון), ובמקביל הציב רף חסימה נמוך מאוד של כל התנהגות אחרת (לאו דווקא פלילית, ללא הרשעה וללא קלון) שתהווה סיבה לדחיית קבלתו של מועמד כחבר בלשכה. 19. לכן, על פי ההלכה, התנהגות שוות ערך לעבירה בת קלון היא התנהגות פסולה מבחינה מוסרית ואתית, החוזרת על עצמה ונשנית, או התנהגות 'חד-פעמית' הכרוכה בהשלכה ממשית לא ראויה (ר' בעניין אבו עסבה ובעניין שגיא). כך, למשל, התחזות מאן דהוא לעורך דין (כאשר לא הייתה הרשעה פלילית בעניינו) מספר פעמים או התחזות חד-פעמית שהייתה כרוכה בביצוע פעולות שיוחדו לעורך דין, עשויות להיחשב כהתנהגויות שיש בהן כדי לפסול את המועמד מקבלה ללשכה (ר' בעניין אבו עסבה). כוונת המחוקק הינה, איפוא, לשמור על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת הדין ולמנוע כניסתו בשערי המקצוע של מי שהתנהגותו - בין אם פלילית ובין אם לאו - מטילה ספק בדבר רמתו האתית, הערכית והמוסרית. לשם כך הסמיך המחוקק את הלשכה לסנן את המבקשים לבוא בשעריה. 20. על מנת למלא את התפקיד שהוטל עליה כאמור, על הלשכה לשקול בכובד ראש מועמדותם של המבקשים להיכנס בשעריה - מתמחים ועורכי דין כאחד - ולשם כך עליה להביא בחשבון את כל הנתונים והממצאים העובדתיים הרלוונטיים שיש בפניה, שאם לא כן תמעל בתפקידה ותסכל את כוונת המחוקק. לאור הקריטריונים שלעיל, נבחן להלן את החלטת הלשכה בעניינה של העותרת. מעמדם הראייתי של פסקי הדין האזרחיים והתלונות בעניינה של העותרת 21. כאמור, הנושא השני שיש לתת עליו את הדעת הוא השאלה מהן הראיות שהלשכה הייתה רשאית להביאן בחשבון במסגרת שיקוליה, עת בחנה את בקשת העותרת לרישום כמתמחה. הלשכה היא רשות מנהלית. מתוקף היותה כזו, היא רשאית ואף חייבת להביא בחשבון במניין שיקוליה את כל הראיות המנהליות הרלוונטיות המונחות בפניה. ראיות אלה עשויות לכלול גם נתונים וממצאים שאינם מהווים ראיה קבילה בבית משפט (ר' לעניין זה בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412, 424 (1994) (להלן: "עניין יורונט")). 22. במסגרת העתירה דנן טוענת העותרת, כי הלשכה טעתה משהסתמכה שלא כדין, לצורך קבלת החלטתה נושא עתירה זו, על פסקי הדין האזרחיים, ועל תלונות שהוגשו נגדה. להלן נבחן את השאלה האם יכולה הייתה הלשכה להסתמך על ראיות אלה. פסקי הדין האזרחיים 23. לטענת העותרת, חרף העובדה כי מיוחסים לה מעשים פליליים, הלשכה הסתמכה שלא כדין על פסקי דין אזרחיים שניתנו בעניינה, ולא על הרשעה פלילית. מטענות ב"כ העותרת עולה כי כוונתו הייתה ככול הנראה לרמת ההוכחה הראייתית הפחותה הנדרשת במשפט אזרחי, לעומת זו שהייתה נדרשת לשם הרשעתה של העותרת במעשים אלה במסגרת משפט פלילי, וכי הלשכה לא הייתה רשאית לכן להסתמך על פסקי דין אלו כראיה מינהלית. 24. אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה, כי אין כל מניעה כי הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסקי הדין האזרחיים בעניינה של העותרת ישמשו כראיה מינהלית רלוונטית לצורך הכרעה בבקשתה להירשם כמתמחה. כידוע, המבחן לקבלת ראיה מינהלית הינו מבחן גמיש של סבירות - קרי: ראיה מינהלית הנה ראיה שרשות סבירה הייתה סומכת עליה לצורך קבלת החלטה בעניין העומד על הפרק (ר' עניין יורונט, בעמ' 425-424). משקלן של הראיות המינהליות עליהן מסתמכת רשות מינהלית בהחלטותיה משתנה בהתאם למהות ההחלטה ולעוצמת פגיעתה בזכויות אדם מוגנות (עניין יורונט, בעמ' 425). כך, ככל שעוצמת הפגיעה בזכות המוגנת היא משמעותית יותר, יידרשו ראיות מינהליות בעלות משקל סגולי גבוה יותר. 25. ניישם את הלכת פס"ד יורונט על נסיבות המקרה דנן. בענייננו, החליטה הלשכה, כאמור, להביא במניין שיקוליה את הממצאים שנקבעו בהליכים האזרחיים בעניינה של העותרת. כאמור, החלטת הלשכה נושא העתירה היא לדחות את הדיון בעניינה של העותרת עד לאחר שתתקבל החלטה בשאלת הגשת כתב אישום בעניינה. מדובר אם כן בפגיעה בחופש העיסוק של העותרת לפרק זמן מוגבל, שלא ברור משכו, אם כי אין מדובר עדיין בשלב זה בשלילה מוחלטת של האפשרות של העותרת להתמחות בעריכת דין, ובהמשך להיות עורכת דין. בהתייחס לפגיעה כזו, נדרשות ראיות מנהליות משמעותיות, אולם לא ראיות משמעותיות כפי שהיו נדרשות, לדוגמא, לצורך קבלת החלטה סופית השוללת מהעותרת את האפשרות להתמחות. 26. עוד יש לציין, כי אף שמדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו בהליכים אזרחיים, אין בכך כדי לגרוע מהאפשרות להביאם במניין שיקולי הלשכה, שכן כבר נקבע כי רף ההוכחה הנדרש לצורך קבלת החלטה מינהלית אינו זהה, ככלל, לרף ההוכחה הנדרש בהליך פלילי (ר' עע"ם 9993/03 חמדאן נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(4) 134, 141 (2005)). זאת ועוד, הממצאים עליהם סומכת הלשכה, הם ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המוסמך, לאחר שנוהלו בעניינה של העותרת הליכים משפטיים מלאים. מדובר בממצאים המבוססים על ראיות קבילות - וככאלה הם בעלי משקל שדי בו לצורך בחינת האפשרות לדחות את תחילת ההתמחות של העותרת. 27. לאחרונה קבע בית המשפט העליון במסגרת פסק הדין בערעור על עניין שגיא, שעניינו דומה מאוד לעניין דנן (עע"ם 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שגיא (טרם פורסם, 15.8.2011) (להלן: "עניין שגיא בביהמ"ש העליון")), כי ניתן לראות בממצאים שנקבעו בהליך אזרחי, המייחסים למועמד מעשים של רמייה וגניבה, משום ראיה מינהלית רלוונטית ובעלת משקל הולם לצורך קבלת החלטה בדבר סירוב זמני לקבלתו כחבר בלשכה. בדומה למקרה שם, גם בענייננו, נקבעו במסגרת ההליכים האזרחיים ממצאים עובדתיים, המייחסים לעותרת שורה של מעשים, ובהם הסגת גבול המקצוע ומתן שירותים משפטיים בניגוד לחוק תוך הטעיית "לקוחותיה" של העותרת והתחזות לעורכת דין - מעשים אשר לאור כל האמור לעיל, ברור כי כאשר הם מובאים בפני הלשכה, היא רשאית ואף חייבת להביאם במניין שיקוליה. 28. לכן, לטעמי הממצאים שנקבעו בהליכים האזרחיים בעניינה של העותרת הם ראיות מנהליות קבילות. ממצאים אלה רלוונטיים, ואף בעלי משקל גבוה, לצורך קבלת החלטה בעניינה של העותרת (השוו: עניין שגיא בעליון, פסקה 16 לפסק הדין), ומעבר לכך, אף עולה מהם כי ייתכן שהתלונות בעניינה אינן תלונות מופרכות, ואין זה מן הנמנע שיימצא כי יש בהן ממש. התלונות 29. מעבר לפסקי הדין האזרחיים שצוינו לעיל, לא הייתה מניעה כי התלונות שהוגשו נגד העותרת ללשכה ולמשטרת ישראל יהוו ראיות מינהליות, המשמשות בסיס להחלטת הלשכה בדבר עיכוב רישומה של העותרת כמתמחה. אכן, בשלב זה המדובר בתלונות בלבד, שערכן הראייתי נמוך ביחס לכתב אישום או להרשעה. יחד עם זאת, במקרה דנן אין המדובר בתלונות חסרות בסיס, כי אם בתלונות רבות, המייחסות לעותרת התנהלות דומה, והמבוססות ברובן על פרוטוקולים של בתי משפט, מהם עולה כי העותרת התחזתה למתמחה לא אחת. 30. יש לקחת בחשבון כי לזכות העותרת עומדת עדיין חזקת החפות, כל עוד היא טרם הורשעה בדין על סמך קביעה כי אשמתה הוכחה מעבר לספק סביר. חזקה זו ודאי עומדת לזכות העותרת בשלב זה, כאשר טרם הוחלט להגיש כתב אישום בעניינה. יחד עם זאת, וכפי שהובהר לעיל, החלטת הלשכה לא הייתה לשלול מהעותרת את האפשרות להתמחות או לעסוק בעריכת דין. כל שהוחלט על ידי הלשכה הוא כי עד להכרעה בשאלת הגשת כתב אישום נגד העותרת, אין מקום לכך שהיא תתחיל את תקופת התמחותה. 31. בית המשפט העליון התייחס בעבר בעל"ע 1/72 כהנוב נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד כו(1) 565, 568 (1972), למקרה בו היו תלויים ועומדים הליכים פליליים נגד מועמד שביקש להתקבל כחבר בלשכה. באותו עניין נקבע כי: "עצימת העיניים מפני הליכים פליליים התלויים ועומדים נגד המועמד, עלולה לסכל את רצון המחוקק... נמצא שבו בזמן שקיום אישום בפלילים אין בו בלבד כדי לשמש עילה בידי הוועד המרכזי לשלול מאת המועמד את סגולת היותו ראוי להתקבל כחבר הלשכה, יש ויש בו כדי לשמש עילה בידי הוועד המרכזי לדחות את הדיון בבקשתו עד שיתברר מה דינו... כפי שאני קורא את חוק לשכת עורכי הדין, הרי החובה המוטלת על הוועד המרכזי היא לברר כל התנגדות שתוגש לפניה, עד תומה" אכן, בענייננו טרם הוגשו כתבי אישום נגד העותרת ביחס לתלונות שנזכרו לעיל. יחד עם זאת, ההיגיון העולה מפסה"ד כהנוב הנ"ל, לפיו יש לברר כל התנגדות "עד תומה", כמו גם ריבוי התלונות וההתנהלות העקבית העולה מהן לכאורה, התנהלות הדומה לזו שאליה התייחסו בתי המשפט בפסקי הדין האזרחיים, כל אלה מצדיקים את המסקנה כי לתלונות יש ערך ראייתי. לכן, ההחלטה לפיה העותרת תצטרך להמתין עד להכרעה ביחס לתלונות, ולא יתאפשר לה להתחיל בהתמחותה קודם לכן, היא החלטה סבירה. סבירותה ומידתיותה של החלטת הלשכה 32. בשלב זה יש לבחון את החלטת הלשכה, לאור הראיות המנהליות שעמדו בפניה, ולאור הכללים שנקבעו בהקשר זה ביחס לקבלת החלטות מנהליות, והביקורת השיפוטית על כך. כידוע, בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של רשות מינהלית מקצועית והוא יתערב בהחלטתה רק אם לא נתנה משקל די לשיקולים רלוונטיים עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות או אם מדובר בפגיעה שאינה מידתית (ר' למשל בג"ץ 2533/07 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא (3) 46, 58-57 (1997)). 33. במקרה דנן על בית המשפט לבחון האם החלטתה של הלשכה התקבלה לאחר שקילת כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות זכותה של העותרת לחופש עיסוק ואינטרס הלשכה והציבור בכללותו לשמירה על רמתו וכבודו של המקצוע וההקפדה על המתקבלים בשערי המקצוע, והאם היא איזנה באופן סביר ומידתי בין כלל השיקולים הללו. כמו כן, הואיל והחלטת הלשכה פוגעת בחופש העיסוק של העותרת, באשר היא אינה מאפשרת לעותרת להתחיל, בשלב זה, את התמחותה, תוך דחיית האפשרות של העותרת להתקבל ללשכה, על ההחלטה להיות מבוססת על ראיות מינהליות בעלות משקל סגולי רב. רק ראיות שכאלה יוכלו לשמש "עובדות אחרות" כלשונו של סעיף 44(2) לחוק לשכת עורכי הדין. 34. במקרה דנן ניתן כאמור להסתמך על הממצאים שנקבעו במסגרת פסקי הדין האזרחיים בעניינה של העותרת, שלא זו בלבד שהם רלוונטיים להחלטה האם לאשר את תחילת התמחותה אלא שהם בעלי משקל גבוה לצורך קבלת החלטה כאמור. הקביעות בפסקי הדין הללו בדבר התחזותה של העותרת לעורכת דין, ההטעייה שביצעה והסגתה את גבול המקצוע, ישליכו גם על ההחלטה הסופית של הלשכה ביחס לשאלה האם העותרת ראויה להתמחות, והאם היא ראויה להיות עורכת דין. כאמור, הראיות המנהליות הקיימות נגד העותרת כוללות גם מספר תלונות שהוגשו נגדה למשטרת ישראל וללשכה, שעניינן בהתחזות של העותרת למתמחה ולעורכת דין. לתלונות אלה יש ערך כראייה מנהלית, ויש מקום לברר אותן בטרם תינתן החלטה סופית בעניינה של העותרת. אם ייקבע כי יש ממש בתלונות, הרי הריבוי שלהן יחד עם הקביעות בפסקי הדין האזרחיים, עשוי להביא למסקנה (ואינני קובעת מסמרות בהקשר זה), כי העותרת אינה ראויה להיות מתמחה, ואף לא עורכת דין. 35. סבירותה של החלטת הלשכה מתחזקת גם נוכח העובדה כי מעשיה של העותרת לא היו בגדר "מעידה חד-פעמית", אלא לכאורה ולאור מכלול הראיות המנהליות שעמדו בפני הלשכה בעת קבלת החלטתה, הם חזרו ונשנו. העותרת המשיכה, לכאורה, להתחזות לעורכת דין ולמתמחה גם לאחר מתן פסק הדין בעניינה בבית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 2005, אף לאחר שסגרה את עסקה והחלה את לימודיה, וגם לאחר פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה שניתן בשנת 2010. על כך יעידו הראיות שהובאו על ידי הלשכה (והמפורטות בסעיף 5 לעיל) והתלונות הממשיכות ומצטברות אצלה בעניין התחזותה של העותרת כאמור. 26. זאת ועוד. התחזותה של העותרת לעורכת דין ולמתמחה לא התמצתה בהטעיה בדבר הכשרתה והצגתה כבעלת מקצוע אותו טרם רכשה, אלא אף לוותה, לכאורה, בביצוע פעולות משפטיות שיוחדו על פי חוק לעורכי דין בלבד. בהקשר זה נקבע בפסק הדין בעניין אבו עסבה: "אימתי תהיה התחזות לעו"ד בעלת עוצמה ומשקל מספיק כדי להוות מחסום מפני קבלת המועמד ללשכה? כמדומה שהדבר מצריך התחזות 'מהותית' או התחזות 'נמשכת' עד כדי להיותה ל'תופעה'. התחזות תהיה למהותית כאשר בעקבותיה באה פעולה המיוחדת לעורך דין, או כאשר על סמך ההתחזות ניתן בידי המתחזה עניינו של לקוח לטיפול. והוא הדין מקום שאדם מציג עצמו חזור ושנה בפני אנשים שונים כעו"ד גם אם איננו פועל כעו"ד. הכמות בעניין זה, בשל פוטנציאל ההטעיה שיש בה עשויה להיות שווה בעוצמתה להתחזות מהותית". העותרת טענה כי אין ממש בתלונות, וכי הן כוזבות ונועדו להשיג רווח כספי. אולם, הלשכה אינה מוסמכת להכריע בעצמה בתלונות שהוגשו נגד העותרת, וממילא אין לה הכלים כדי לעשות כן. מטעם זה, והואיל וההחלטה בעניינה של העותרת היא כאמור זמנית בלבד, החלטתה של הלשכה להמתין להכרעתן של הרשויות המוסמכות (משטרת ישראל והפרקליטות) בטרם תכריע סופית בבקשת רישומה של העותרת כמתמחה היא החלטה סבירה. 27. יוער, כי המסקנה שלעיל מביאה בחשבון את ההנחה כי בירור התלונות, לפחות עד להכרעה אם להגיש נגד העותרת כתבי אישום, ואם כן - באילו מקרים, לא יארך זמן רב. בשולי פסק דין זה, תועבר גם בקשה לרשויות לזרז את טיפולן בעניינה של העותרת. כלומר - ההנחה שבבסיס ההכרעה בפסק הדין היא, כי העותרת תאלץ להמתין פרק זמן לא ארוך, של מספר חודשים, עד שתתקבל הכרעה מבוססת יותר בעניינה (שעשויה להביא לכך כי יותר לה להתחיל להתמחות - או אם ייקבע כי יוגשו נגדה כתבי אישום, להחלטה כי אין מקום לאפשר לה להתחיל את התמחותה). יחד עם זאת, אם יחלוף פרק זמן ממושך ועניינה של העותרת לא יתברר, ייתכן כי האיזון ישתנה, וכי יהיה מקום לבחון פעם נוספת את האפשרות לאפשר לעותרת להתחיל בהתמחותה. 28. השלב הבא בבחינת החלטת הלשכה, הוא בחינת מידתיות החלטתה של הלשכה שלא לאשר את התמחותה של העותרת עד לאחר ההכרעה בשאלת הגשת כתבי אישום כנגדה. זאת, באמצעות בחינת עמידתה של ההחלטה דנן בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק (ר' בעניין שגיא בביהמ"ש העליון, בפסקה 17 לפסק הדין). 29. לטעמי, החלטת הלשכה עומדת במבחן המידתיות שבפסקת ההגבלה על כל שלושת מבחני המשנה שבו. (1) מבחן הקשר הרציונאלי - ההחלטה שלא לאשר את תחילת התמחותה של העותרת, בשלב זה, עד לאחר החלטה בשאלת הגשת כתב אישום נגדה, תאפשר ללשכה לקבל, בבוא היום, החלטה סופית מושכלת ומבוססת יותר, שכן כל המידע הרלוונטי יהיה בפניה. כמו כן, בכך יימנע עיסוקה כמתמחה בתקופת הביניים, של מי שעל פני הדברים ולאור הראיות המנהליות, אינה ראויה לעסוק בכך. (2) מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה - במקרה דנן לא ניתן לקיים את תכלית חוק לשכת עורכי הדין בדרך אחרת שתיפגע באופן פחות בזכותה של העותרת לחופש עיסוק. מאחר שמדובר בשלב זה בהחלטה זמנית, לפרק זמן שאינו ממושך, ולא בהחלטה סופית, אני סבורה כי מדובר באמצעי מידתי. (3) מידתיות במובן הצר - החלטת הלשכה מאזנת באופן סביר בין זכותה של העותרת לחופש עיסוק לבין האינטרס הציבורי לשמירה על רמתו וכבודו של מקצוע עריכת הדין, וההקפדה על רמתם המקצועית והאתית של המתקבלים בשעריו. בהקשר זה יש לשוב ולציין כי החלטת הלשכה אינה סופית, וכי הפגיעה בחופש העיסוק של העותרת היא, בשלב זה, זמנית בלבד. הלשכה תשוב ותבחן את החלטתה לאחר ההכרעה בשאלת הגשת כתב אישום נגד העותרת. 30. לגורם הזמניות השפעה על עוצמת הפגיעה בזכות החוקתית ועל היקף ההתערבות בהחלטת הרשות המינהלית המקצועית (ר' עניין שגיא בביהמ"ש העליון, בפסקה 19 לפסק הדין; בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485, 494 (1996); אהרון ברק מידתיות במשפט - הפגיעה בזכות חוקתית והגבלותיה 465-464 (2010)). אכן, אין ספק כי ההחלטה לדחות את ההכרעה ביחס לאפשרות של העותרת להתחיל בהתמחות, היא החלטה הפוגעת בעותרת, אשר תאלץ להמתין פרק זמן מסוים בטרם ייוודע לה האם היא תוכל להתמחות. במשך פרק הזמן הזה, העותרת לא תוכל לעבוד כמתמחה, והמועד בו תוכל להתחיל לעסוק במקצוע עריכת הדין יידחה אף הוא. אין מדובר בפגיעה קלת ערך. יחד עם זאת, העובדה כי כנגד העותרת הוגשו מספר לא קטן של תלונות, יחד עם העובדה כי ניתנו בעניינה שני פסקי הדין האזרחיים, מהם עולה התנהלות דומה לזו שעולה מהתלונות, די בהן כדי להצדיק את ההחלטה הנוכחית, החלטה שהיא סבירה ומידתית לאור מכלול הנסיבות שפורטו לעיל. 31. טעם נוסף המצביע על עוצמת פגיעה פחותה בזכותה של העותרת לחופש עיסוק הינו העובדה כי בעניין זה מדובר במניעה מלכתחילה של כניסתה בשערי הלשכה ומניעת קבלת רישיון לעריכת דין להבדיל מהשעייתה או שלילת רישיון קיים (ר' בעניין שגיא בביהמ"ש העליון, בפסקה 19 לפסק הדין). 32. נזכיר, כי מול פגיעה זו בחופש עיסוקה של העותרת עומד אינטרס ציבורי ראשון במעלה שעניינו בשמירה על רמתו, טוהרו וכבודו של המקצוע, והקפדה כי המתקבלים בשערי המקצוע יהיו בעלי כישורים, הכשרה ורמה אתית ומוסרית גבוהה. יפים לעניין זה, למשל, דבריו של בית המשפט העליון בעע"ם 4408/07 לשכת עורכי הדין בישראל נ' אבו סאלם (לא פורסם, 25.3.2008): "זאת יש לזכור: מקצוע עריכת הדין מחייב את העוסקים בו לנהוג בניקיון כפיים, בהגינות, בנאמנות ובמסירות. אלה הם 'בחזקת כישורים אישיים הכרחיים למי שבחר לעסוק במקצוע עריכת הדין. בלעדי אלה לא רק שאינו רשאי לעסוק במקצועו, אלא שאינו כשיר לכך; כמוהו כמנתח שבשל ליקוי גופני כלשהו אינו יכול להחזיק בידיו בכלי הניתוח' (על"ע 1746/98 מדינת ישראל נ' מזור (לא פורסם, 14.12.1998). והשוו: עניין וולפיש, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). המערערת היא המופקדת על שמירת רמתו וכבדו של מקצוע עריכת הדין, ומוטל עליה 'למנוע ממי שהתנהגותו בעבר מצביעה על כך שאינו ראוי לשמש עורך דין, לקבל רישיון ולעסוק במקצוע עריכת הדין, אדם כזה לא יורשה להרשם כמתמחה ולא יירשם כחבר הלשכה' (עניין עצמון, בעמ' 60). לאינטרס הציבור תינתן הבכורה באיזון אותו עורכת המערערת." 33. בשולי הדברים אזכיר, כי העותרת טענה גם כי החלטת הלשכה אינה מנומקת. מעיון במכתב הלשכה שנשלח לב"כ העותרת ביום 14.3.2011 עולה, כי ההחלטה מנומקת דיה בנסיבות העניין. כך, ההחלטה מפרטת את הטעמים לדחיית בקשתה של העותרת לרישום כמתמחה, מבהירה בתמצית מהן הראיות עליהן היא מבוססת ומציינת את זמניות ההחלטה. די בכל אלה כדי למלא אחר חובת ההנמקה של הלשכה. סוף דבר 34. החלטת הלשכה שלא לאשר, בשלב זה, את תחילת התמחותה של העותרת הנה החלטה סבירה ומידתית, המבוססת על ראיות מינהליות בעלות משקל, ומכאן שאין עילה להתערבות בה. כאשר תתקבלנה החלטות ביחס לתלונות התלויות ועומדות נגד העותרת (קרי - החלטות האם להגיש נגדה כתבי אישום בגין המעשים המיוחסים לה במסגרת התלונות), תשוב הלשכה ותדון בבקשתה להירשם כמתמחה נוכח הנתונים והממצאים החדשים שיהיו בפניה. יש לקוות כי הפרקליטות ומשטרת ישראל תקדמנה ככול האפשר ותקבלנה החלטות בקשר עם התלונות שהוגשו בעניינה של העותרת, כדי לאפשר ללשכה לקבל החלטה סופית בעניינה בהקדם האפשרי. 35. לכן, אני דוחה את העתירה. העותרת תישא בהוצאות הלשכה בסך 12,000 ש"ח. ניתן היום, ז' תשרי תשע"ב, 05 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. מצג שוואעורך דין