העתירה 1. העותרים 1 - 16 הינם בעלי דירות בבית משותף המצוי ברח' סמטת אפרים 3 בעיר בני-ברק, הידוע כחלקה 6122 בגוש 333 (להלן: "הבית" או "הבניין"). העותרים 20-17 הינם בעלי דירות בבית משותף, הממוקם מול ביתם של העותרים 1 - 16. המשיבה 2 הינה הבעלים הרשום של מחסן המצוי בקומת מרתף של הבית, הידוע כתת חלקה 21 (להלן: "המרתף" או "המבנה הציבורי"). בעתירה נטען כי ביום 02.07.2010 הבחינו העותרים בנוכחות פולשים סביב המרתף, ולשאלת העותרים לגבי מעשיהם במקום, השיבו הפולשים הנטענים, כי בדעתם להשתקע במקום ולהפכו לבית-כנסת. ואמנם, בו ביום, חדרו הפולשים למרתף והחלו בהכנסת ציוד וריהוט, כאשר הם נוהגים במקום מנהג בעלים. העותרים מוסיפים וטוענים, כי הביאו לידיעתו של ראש העיר את דבר הפלישה למרתף, אך המשיבים 1 ו-2 (להלן: "המשיבים") נקטו "בחוסר מעש מוחלט ולא עשו דבר לסילוק הפולשים מן המבנה הציבורי". בתאריכים 13 ו-19 יולי 2010 שלח ב"כ העותרים, עו"ד אהרן משי, מכתבים אל ראש עיריית בני-ברק, מר יעקב אשר, ובהם טען כי פלישת הפולשים למרתף מהווה מטרד קשה לדיירי הבית, ועל כן מן הראוי לעשות שימוש בכוח במידה סבירה לסילוקם, ועוד נאמר כי בסמכותו של ראש העיר ליתן צו סילוק מנהלי בהתאם להוראות חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק סילוק פולשים". יצוין, כי ביום 06.01.2011 תוקן החוק, ובין היתר הוחלף שמו לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א - 1981). ראש העיר נדרש לפעול לאלתר לסילוק הפולשים וציודם מהמבנה, שאחרת יפנו העותרים לבית-המשפט בעתירה מנהלית. העותרים טוענים, כי המשיבים המשיכו במחדלם המתמשך, ובמשך מספר חודשים לאחר הפלישה למרתף, "עדיין שוהים בו עשרות רבות של פולשים העושים בו במשך כל ימות השבוע ולאורך כל שעות היממה, כבתוך שלהם, תוך גרימת מטרד קשה מתוכו לעותרים, מבלי שהמשיבים עושים דבר לסילוקם". עוד נטען, כי מאז אותה פלישה למרתף, נגרמים לעותרים נזקים חמורים, שכן השקט והשלווה שהיו מנת חלקם זה שנים הופרו והם נאלצים להתגורר בתנאי סבל קשים, כאשר לכלוך, המולה ורעש הפכו להיות פרק בלתי נפרד משגרת יומם. גם ניהול בית-כנסת במקום פוגע ברגשותיהם של העותרים, שכולם אנשים חרדים ומאמינים, כאשר על-פי ההלכה היהודית, מגורים בדירות הממוקמות מעל בית-כנסת, מהווה איסור הלכתי חמור. עוד נטען לירידת ערך הדירות, בשל המפגעים והמטרדים הנגרמים על-ידי הפולשים. בנסיבות אלה, כך נטען, מחובתה של הרשות המנהלית, ובמקרה דנן של עיריית בני-ברק, לפעול לשימור נכסי הציבור ולמנוע פלישה אליהם, תוך גרימת נזק ומטרדים לדיירי הסביבה. מאחר שהמשיבים לא פעלו לפינוי הפלישה הטרייה למבנה הציבורי, בהתאם לסעיף 18 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין" או "החוק"), הרי שמחובתם לפעול בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק סילוק פולשים, ולהוציא צו מנהלי לסילוק ידי הפולשים מהמרתף, העונה על הגדרת "מקרקעי ציבור" שבחוק. לאור האמור, מבקשים העותרים ליתן צו עשה כנגד המשיבים "אשר יורה להם להוציא לאלתר צו סילוק מנהלי בהתאם להוראות חוק מקרקעי הציבור (סילוק פולשים), התשמ"א - 1981... כנגד גורמים אשר פלשו למחסן בבעלות המשיבה 2". בית-המשפט התבקש לקבוע דיון דחוף בעתירה "בטרם יחלוף המועד, במסגרתו בסמכות המשיב 1 להוציא צו סילוק מנהלי בהתאם להוראת סעיף 4" לחוק סילוק פולשים. תגובת המשיבים 1 ו-2 לעתירה 2. בתגובתם לעתירה, טענו המשיבים כי העותרים היו צריכים לצרף לעתירה צדדים שלישיים אשר עלולים להיפגע מהחלטת בית-המשפט, ומאחר שלא נעשה כן, מן הראוי למחוק את העתירה. לגוף העתירה נטען, כי אין מדובר כלל בפלישה למרתף, אלא "מדובר בהקצאה שניתנה לגופים פרטיים על-ידי המוסדות העירוניים לפני שנים רבות, כדין". לפיכך, אין מדובר כלל בפולשים, ואין כל מקום לנקוט בהליכים לפינויים. העירייה רכשה את המרתף, המצוי בין שני בניינים שברחוב, בשנת 1986, וזאת על-מנת לעשות בו שימוש לטובת כלל הציבור. בהתאם להחלטת העירייה משנת 1991, ניתנה זכות שימוש במרתף לארגון הצלה (65% משטח המרתף) למטרות הצלה, ולעמותת "קול הדף" (35% משטח המרתף), לשם שימוש כבית-כנסת וספריית קלטות. עוד נטען, כי העותרים מושתקים מלהעלות כל טענה בנוגע להקצאה זו, בשל השיהוי הרב, ממועד אישור ההקצאה ועד היום. לפיכך, התבקש בית-המשפט לדחות את העתירה. העתירה במקורה הוגשה נגד המשיבים 1 ו-2, ורק לאחר שבית-המשפט הביע את דעתו כי יש לצרף את הגורמים אשר עלולים להיפגע כתוצאה מהעתירה, הוספה עמותת "קול הדף" כמשיבה מס' 3. בקשות לצווי ביניים 3. בד בבד עם הגשת העתירה, הוגשה בקשה דחופה למתן "צו עשה", שבגדרו ביקשו העותרים ליתן צו אשר יחייב את המשיבים להוציא לאלתר צו סילוק מנהלי כנגד הפולשים, שכן, כך נטען, הוצאת צו זה יכולה להיעשות בתוך שלושה חודשים מיום שהודע למשיב 1 על דבר הפלישה למקרקעי הציבור. בבקשה נטען כי אם לא יוצא צו מעין זה לאלתר, הרי שסעד זה (היינו: מתן צו סילוק מנהלי לפולשים) עלול "להפוך נחלת העבר". ביום 31.10.2010, התקיים דיון בבקשה בפני כב' השופט קובי ורדי, אשר ציין בהחלטתו כי עולה לכאורה שבמרתף התנהלה, מזה שנים רבות, פעילות סולידית שלא הפריעה לדיירים "בעוד שמזה מספר חודשים מתנהלת במקום פעילות ערה שעיקרה ככל הנראה, שיעורי תורה ומפגשים חברתיים וקיום בית-כנסת במקום לאחר שנעשה שיפוץ והוספו גם שירותים". המדובר בפעילות הנמשכת כמעט לאורך כל שעות היממה, דבר הגורם לעותרים למטרד גדול ולירידת ערך הדירות. מאחר שהעירייה לא הגישה תגובה לבקשה למתן "צו עשה", וגם לא צירפה את ההסכם בינה לבין עמותת "קול הדף" וארגון ההצלה, הרי שלכאורה מדובר בפעילות המנוגדת להסכם, דבר המהווה מטרד לעותרים, ועל כן ניתן צו ביניים אשר יעמוד בתוקפו עד להכרעה בעתירה. בהתאם לצו זה, הפעילות במקום תהיה אך ורק של ארגון ההצלה ועמותת "קול הדף", כאשר לגבי פעילות "קול הדף", מדובר בהפעלת ספריית קלטות בלבד. שעות הפעילות של הארגונים הנ"ל תהיה בין השעות 10:00 - 19:00, בימים א' עד ה' בלבד. עוד נקבע כי העירייה תפעל בכל האמצעים שבידה לאכיפת צו הביניים, וזאת בהקדם האפשרי ובהתחשב במועדים הקבועים בחוק לסילוק הפולשים. מאחר שלטענת העותרים, המשיבים לא קיימו את הוראות צו הביניים, הוגשה בקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט, שמטרתה לאכוף את המשיבים לציית לצו הביניים, וליתר הוראות בית-המשפט, וזאת באמצעות הטלת קנס מרתיע, לרבות הטלת קנס על המשיב 1 (ראש העיר בני-ברק), באופן אישי. דיון בבקשה התקיים, ביום 14.12.2010, ולמרות הסתייגותו של כב' השופט קובי ורדי מהתנהגותם של המשיבים, אשר לא קיימו כלשונן את החלטות בית-המשפט, ואף התעלמו מהדרישה כי ראש העיר עצמו יתייצב לדיון, הוחלט שלא להיענות לבקשה, לעניין ביזיון בית-המשפט. זאת, לאחר שהובהר כי העירייה פעלה בהתאם לנדרש, והוציאה, ביום 09.12.2010, צו לסילוק ולפינוי מקרקעי ציבור, בהתאם לסעיף 4 לחוק סילוק פולשים. כב' השופט ורדי ציין בהחלטתו כי "...בסופו של יום, המצב המשפטי כעת הינו שקיים צו לסילוק ולפינוי הפולשים בהתאם לחוק, ואם לא תוגש בקשה על-ידי הפולשים לבית-המשפט תוך 30 יום מיום מתן הצו ותתבטל החלטה של בית-המשפט המעכבת ו/או מבטלת את הצו, אזי תפעל העירייה לביצוע הצו בהתאם להוראות החוק". לפיכך, נקבע בהחלטה כי "בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי העירייה מבזה את החלטת בית-המשפט". עוד נאמר בהחלטה, כי בהתחשב בניסיון העבר, יש מקום לעקוב אחר ביצוע הצו, ואף לשקול אפשרות של נקיטה באמצעי אכיפה נוספים, כמו ניתוק המים והחשמל. נושא אחרון זה הושאר לשיקול דעתו של בית-המשפט הדן בעתירה לגופה, הגם שכב' השופט ורדי זימן דיון ליום 26.01.2011, לשם המשך המעקב. במסגרת דיון שהתקיים בפניי, ביום 26.01.2011, בעתירה גופה, הובהר לי כי ביום 09.12.2010, בהתאם להחלטתו של כב' השופט ורדי, הודבקה הודעה לפי חוק סילוק פולשים על המקרקעין נשוא העתירה, לשם סילוק ידם של הפולשים, ואף הותקנו מנעולים חדשים על דלתות המרתף. ביום 09.01.2011 הוגשה תביעה על-ידי עמותת "קול הדף" לבית-משפט השלום בתל-אביב, לבטל את הצו שניתן בהתאם לחוק סילוק פולשים, ובמועד הדיון, שהתקיים בפניי, ביום 26.01.2011, טרם הוגש כתב הגנה מטעם המשיבים. ב"כ המשיבים, עו"ד אריאל יונגר, הודיע כי יוגש על-ידו כתב הגנה, והוא אף התחייב לעדכן את ב"כ העותרים על כל התפתחות בעניין התביעה, לרבות הגשת בקשה לעיכוב ביצוע הצו. בהחלטתי, בסיומו של הדיון, ציינתי כי "בכוונת המשיבים לפעול לפינויים של הפולשים הנטענים, תוך 14 ימים מהיום, וזאת בתיאום עם משטרת ישראל". ועוד נאמר בהחלטה כי "יש להניח כי הפולשים יפונו מהמקרקעין, תוך פרק הזמן האמור, אלא אם כן תוגש בקשה לעיכוב ביצועו של הצו ותינתן החלטה שיפוטית בעניין זה". ההליך בפני בית-משפט השלום 4. לאחר הוצאת הצו, בהתאם לסעיף 4 לחוק סילוק פולשים, הגישה עמותת "קול הדף" תביעה לבית-משפט השלום בת"א, שמטרתה להביא לביטולו של הצו (ת"א 15538-01-11). מאחר שלא הוגש כתב הגנה, התקבלה התביעה בהעדר הגנה, אך לאחר שהתבקש ביטולו של פסק-הדין, ומשהוגש כתב הגנה, ניתן פסק-דין, בשנית, לגופו של עניין. בפסק-הדין מיום 10.03.2011, ציין כב' השופט דן מור כי מדובר בתביעה המוגשת בהתאם לסעיף 5ב לחוק סילוק פולשים, זכות הניתנת למי שרואה עצמו נפגע ממתן הצו. עוד צוין בפסק-הדין, כי צו סילוק הפולשים הוצא על-ידי עיריית בני-ברק, בהתאם לדרישת העותרים, אשר נכללה בעתירה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. הצדדים השלישיים, הם העותרים, ביקשו להצטרף לדיון, לצורך "הגשת הודעה לבית-המשפט". כב' השופט מור ציין כי אין כל אפשרות לצרף את העותרים כבעלי דין, אך כדי להסיר כל דאגה מליבם, כך נאמר בפסק-הדין, "...גם עניינם נלקח בחשבון במסגרת פסק-דין זה". לגופו של עניין, קבע כב' השופט מור, כי הגם שהעירייה פעלה בהתאם להנחיית בית-המשפט לעניינים מנהליים, הרי שאין כל בסיס חוקי לצו שהוצא על-ידה "וגורלו להתבטל ולמעשה - על הסף". הצו מופנה כנגד שני גורמים, עמותת "קול הדף" ו"באי ומתפללי בית-הכנסת ברח' רבי עקיבא 108, בני-ברק". אשר לעמותת "קול הדף", נקבע בפסק-הדין כי היא מחזיקה כדין בנכס מזה שנים רבות, בהתאם להקצאה שנעשתה על-ידי עיריית בני-ברק, ועל-כן אין כל מקום להוציא נגדה צו לסילוק פולשים. כב' השופט מור הוסיף, כי גם אם ייקבע שהעמותה חורגת מהשימוש היומיומי שהותר לה במסגרת ההקצאה, עדיין אין ניתן לפעול על-פי חוק סילוק פולשים. לגבי הנמען הנוסף, נקבע בפסק-הדין כי לא ניתן להוציא בעניינו צו לסילוק פולשים, מאחר שאין מדובר באדם ספציפי שזהותו ברורה. ובנוסף, אין עסקינן באדם שתפס חזקה במקרקעי הציבור, אלא במתפללים מזדמנים בבית-הכנסת, המגיעים למקום לצורך תפילה או שיעור ועוזבים את המקום, מבלי שיש להם טענת זכות להחזיק בנכס. גם אם יש ממש בטענותיהם של הצדדים השלישיים, בדבר המטרדים והנזקים הנגרמים להם, הרי שאין ניתן להכריע במחלוקת בהליך של תביעה לביטול צו סילוק פולשים, אלא במסגרת תביעה נפרדת למתן צו מניעה כנגד עמותת "קול הדף" ועיריית בני-ברק. עוד נאמר בפסק-הדין, כי מאחר שמדובר בגורמים השייכים למגזר החרדי, טוב ייעשה אם תישקל פנייה לבתי-הדין המיוחדים בעיר בני-ברק "שחזקה עליהם כי הם שולטים בנושאים שבמחלוקת". לאור האמור, החליט בית-המשפט לבטל את צו סילוק הפולשים אשר הוצא על-ידי המשיב 1. טיעוני הצדדים בעקבות מתן פסק-הדין בבית-משפט השלום 5. ב"כ העותרים, עו"ד אהרן משי, טען כי לאחר הוצאת צו סילוק הפולשים, העזה המשיבה 3 ופנתה "בהתחכמות משפטית ובחוסר ניקיון כפיים מוחלט בתביעה ובקשת סעד מבית-משפט השלום כנגד צו הסילוק". זאת, תוך שהיא "מפרה ומבזה ברגל גסה ובמצח נחושה את צו בית-המשפט הנכבד מיום 31.10.2010". עם הגשת התביעה, היה מצופה כי המשיבים 1 ו-2 יודיעו לבית-משפט השלום כי אין מדובר בצו סילוק מנהלי שהוצא על-ידם מתוקף סמכותם העצמאית על-פי החוק לסילוק פולשים, כי אם בצו שהוצא, לאחר שהם חויבו לעשות כן בהוראת בית-המשפט המחוזי. חרף זאת, לא טרחו המשיבים להגיש כתב הגנה, ורק בהמשך הוגש על-ידם כתב הגנה. לגישת עו"ד משי, המשיבים עושים, למן תחילת הפלישה למרתף, יד אחת עם הפולשים ועם עמותת "קול הדף", תוך העלמת העובדה מבית-משפט השלום, כי עמותת "קול הדף" מפרה ביודעין ובעזות מצח צווי ביניים של בית-המשפט המחוזי. הצגת העובדות בפני בית-משפט השלום הייתה מסולפת ומעוותת, ולא צורפו פרוטוקולים והחלטות שניתנו על-ידי בית-המשפט לעניינים מנהליים. אשר לפסק-הדין של בית-משפט השלום, נטען כי זה ניתן בסתירה מוחלטת להחלטות וצווי בית-המשפט לעניינים מנהליים, תוך התעלמות מהעובדה כי הצו הוצא בהתאם להנחיית בית-המשפט המחוזי, ולאו דווקא בהתאם לסעיף 4 לחוק סילוק פולשים. עוד נטען, כי בפסק דינו קורא בית-משפט השלום תיגר על החלטות בית-המשפט המחוזי, ומתיימר לשמש כערכאת ערעור על החלטות בית-משפט זה. כמו כן, רצוף פסק הדין בטעויות משפטיות בסיסיות, כגון בקביעה כי לא ניתן להוציא צו לסילוק פולשים, כלפי אדם שזהותו אינה ידועה. מאחר שפסיקתו של בית-משפט השלום עומדת בסתירה מוחלטת לצו שניתן על-ידי ערכאה שיפוטית גבוהה ממנו, הרי שדין פסיקה זו להתבטל, מחוסר סמכות. מעבר לכך, פסיקה זו נגועה, כאמור, בטעויות משפטיות בסיסיות, ולמרות זאת המשיבים אינם מתכוונים להגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי על פסק-דין זה. זאת, בשל העובדה כי הם עושים יד אחת עם הפולשים ועם עמותת "קול הדף", לאורך כל הדרך. לאור זאת, התבקש בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו על-פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית-המשפט ולהטיל קנס משמעותי ומרתיע על המשיבים, לרבות על המשיב 1 באופן אישי "כדי להבטיח כי צו בית-המשפט הנכבד לסילוק הפולשים וציודם מהמבנה, ייאכף לאלתר". בתגובה לסיכומי המשיבים נטען על-ידי ב"כ העותרים כי בית-המשפט לעניינים מנהליים מוסמך להורות על סילוק הפולשים וציודם מהמבנה הציבורי, בהתאם להוראת סעיף 75 לחוק בתי-המשפט, המעניק לבית-המשפט סמכות כללית למתן כל סעד, המתבקש ומתחייב בנסיבות העתירה דנן. לפיכך, אין בשימוש בסמכויות הנתונות למשיבים, בהתאם לחוק סילוק פולשים, כדי למצות את העניין, ועל המשיבים לסלק את ידי הפולשים, בהסתמך על מקורות משפטיים נוספים. בתגובה לסיכומי המשיבה 3, נטען כי העמותה מפרה בעזות מצח ובאופן מחפיר את צו בית-המשפט המחוזי, מתוך רצון להגן על הפולשים, הפועלים במקום באופן בלתי חוקי. בנוסף נטען, כי מאז הגשת העתירה נתונים העותרים במסכת של איומים והטרדות, שמטרתה להניא אותם מלקדם את עתירתם. השימוש אשר נעשה במרתף, אינו מתיישב עם ההיתר שניתן להם במסגרת ההסכם עם העירייה, ואין ספק כי מדובר בהפרת ההסכם. למרות שהעותרים זכו לקבל סעד מבית-המשפט המחוזי עוד ביום 31.10.2010, במסגרת החלטתו של כב' השופט ורדי, נאלצים העותרים "...כתוצאה מהפרת וביזוי הצו והחלטות בית-המשפט על-ידי הפולשים... להמשיך להתגורר בתנאי סבל קשים, סובלים ממטרד חמור ויומיומי, שהפך נחלתם מזה למעלה מ-10 חודשים!!!". לפיכך, חזר עו"ד משי וביקש מבית-המשפט ליתן פסק-דין המורה על סילוק הפולשים, וכן להשית על המשיבים קנסות והוצאות לדוגמא. סיכומי המשיבים 1 ו-2 6. עו"ד אריאל יונגר, ב"כ המשיבים, הפנה אל הסעד שהתבקש במסגרת העתירה, היינו להורות למשיבים להוציא צו סילוק מנהלי, בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק סילוק פולשים. כל הסעדים הנוספים אותם מבקשים העותרים, הינם בגדר הרחבת חזית אסורה, ודינם להידחות על הסף. הטענה המרכזית שבפי המשיבים הינה, כי לאחר שבית-משפט השלום פסק בצורה מפורשת לבטל את הצו לסילוק הפולשים, הרי שאין כל מקום למתן סעד נוסף לעותרים, כמבוקש על-ידם. עו"ד יונגר טען כי המשיבים פעלו בהתאם להחלטות בית-משפט זה, והוציאו צו לסילוק יד הפולשים, המופנה כלפי עמותת "קול הדף" וכלפי כל באי בית-הכנסת הפועל במרתף. העותרים, הם שלא טרחו להתייצב לדיון בבית-משפט השלום, ואין להם אלא להלין על עצמם בשל מחדלם זה. הסמכות לדון בחוקיותו של הצו נתונה אך ורק לבית-משפט השלום, ולא לבית-המשפט המחוזי, ועל-כן אין בית-משפט זה מוסמך ליתן צווים נוספים לסילוק ידי הפולשים הנטענים. גם לו הוצא הצו בסמוך למועד הפלישה הנטענת, גם אז יש להניח כי בית-משפט השלום היה מבטל את הצו, כגורם המוסמך לדון בהליכים לפי חוק סילוק פולשים, כך שעצם הגשת העתירה לא הוסיפה מאומה. אשר לשאר בקשות העותרים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, הרי שדינן להידחות על הסף, לאור העובדה כי המשיבים פעלו להוצאת צו לסילוק ידי הפולשים, ועל-כן אין מדובר כלל בביזיון בית-המשפט או בסירוב לקיום החלטה שיפוטית כלשהי. לגישת המשיבים, מאחר שמדובר בגורמים המשתייכים למגזר החרדי, הרי שמן הראוי להביא את הסכסוך לבית-דין רבני הדן בסכסוכי שכנים מעין אלו, על-פי ההלכה היהודית. לאור האמור, התבקש בית-המשפט לדחות את העתירה. סיכומי המשיבה 3 7. עו"ד שמואל לביא, ב"כ המשיבה 3, עמותת "קול הדף", טען כי יש לדחות את העתירה על הסף לאור העובדה כי הצו לפינוי פולשים, שהוצא על-פי דרישת העותרים, בוטל בפסק-דינו של בית-משפט השלום, שהוא בית-המשפט המוסמך. משהוצא הצו, ובוטל על-ידי בית-משפט השלום, לא נותרה עוד כל מחלוקת בין הצדדים הראויה וטעונה בירור בפני בית-משפט זה, ועל-כן דין העתירה להימחק או להידחות, בהעדר עילה. בנוסף, נטען כי דין העתירה להימחק בשל התנהלותם של העותרים, אשר העלימו עובדות רבות, סילפו נתונים, הצהירו הצהרות שקר, ועיוותו את החלטות בית-המשפט. לגופו של עניין, נטען על-ידי המשיבה 3, כי גם אלמלא ניתן פסק-הדין בבית-משפט השלום, לא היה כל מקום להוצאת צו לפינוי פולשים. המשיבה טוענת כי מאז שנת 1991 היא מקיימת במרתף פעילות תורנית ענפה להפצת תורה ויהדות, הכוללת "האזנה במקום לשיעורי תורה מוקלטים, השאלת קלטות, מסירת שיעורים, קיום תפילות ועוד". במהלך השנים, פחת הצורך בשימוש בקלטות, ובמקביל "גבר השימוש במקום לשיעורי תורה, תפילות בציבור ופעילויות נוספות למען הציבור ללא תשלום". במסגרת פעילות זו, חודש והוחלף, לפני כ-4 שנים, חלק מהריהוט הישן שהיה במקום והתקבלו כתרומה שולחנות, ספסלים, ספרי קודש, וכדומה. לטענת המשיבה, הדבר שהבעיר את חמתם של העותרים היה החלפה נוספת של הריהוט והוספת ספרי קודש לספריית המשיבה. המשיבה עצמה לא הפסיקה את פעילותה במקום, אותה קיימה במשך שני עשורים, וגם לא הפכה את המקום לבית-כנסת, כטענת העותרים. המשיבה מציינת, כי אין כל התנגשות סמכויות בין בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי, שכן המשיבים פעלו, בדיוק, כפי שהתבקשו על-ידי בית-המשפט המחוזי, והוציאו צו לפינוי הפולשים, צו אשר בוטל, בסופו של דבר, על-ידי בית-משפט השלום. אשר לטענה כי בית-משפט זה מוסמך להוציא צו קבוע לפינוי הפולשים, נטען על-ידי המשיבה 3, כי סמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, בדונו בעתירה מנהלית, מעוגנת בתוספת הראשונה לחוק בתי-משפט מנהליים, כאשר חוק מקרקעי הציבור או חוק סילוק פולשים אינו מופיע בתוספת זו. זאת ועוד, ההליך אינו מתאים לדיון בפני בית-המשפט לעניינים מנהליים, מאחר שמדובר בשאלות רבות, המחייבות הכרעה עובדתית, דבר שאינו מתאים להליך "בג"צי", המתקיים בפני בית-המשפט לעניינים מנהליים. גם לגופו של עניין, אין כל מקום להוצאת צו פינוי, לאור פגמים רבים שנפלו בצו, וככל שמדובר במשיבה, הרי שאין לראותה כמי שמחזיקה במקרקעין שלא כדין, גם אם תאמר כי היא עושה שימוש נוסף במקרקעין, בניגוד להסכם עם המשיבים. מכל מקום, אין מדובר בפלישה למקרקעין, שכן המשיבה 3 מקיימת במקום פעילויות שונות ומגוונות, מזה כ-20 שנה. העותרים לא טרחו לצרף את המשיבה לעתירה, ועשו כן רק במסגרת הבקשה למתן "צו עשה", בהתאם להוראתו של בית-המשפט. לפיכך, דינה של העתירה להימחק או להידחות מטעם זה בלבד. לאור האמור, מבקשת המשיבה 3 לדחות את העתירה על הסף, וגם לגופו של עניין. דיון והכרעה התשתית הנורמטיבית 8. סימן ב', פרק ג', לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, עניינו ב"הגנת הבעלות והחזקה". סעיף 16 לחוק המקרקעין מגדיר את זכותו של בעל מקרקעין, או של מי שזכאי להחזיק בהם, להגיש תביעה כנגד מי שמחזיק במקרקעין שלא כדין. זוהי דרך המלך, למיצוי זכויותיו של הבעלים ושל מי שזכאי להחזיק במקרקעין, לשם פינוי פולש, המחזיק במקרקעין שלא כדין. סעיף 17 לחוק מאפשר למחזיק במקרקעין להגיש תביעה לשם מניעת הפרעה לשימוש במקרקעין, לרבות סילוק כל דבר שיש בו משום הפרעה לשימוש. סעיף 18, עניינו בעשיית דין עצמית, לשם סילוקו של מסיג גבול, והוא קובע כדלקמן: "(א) המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולות או שלילת שליטתו בהם שלא כדין. (ב) תפס אדם את המקרקעין שלא כדין, רשאי המחזיק בהם כדין, תוך 30 ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם". כפי שנאמר ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון (לא פורסם, ניתן ביום 19.11.2003) (להלן: "פס"ד בן שמחון"): "חוק המקרקעין... מסדיר את הגנת המשפט על החזקה במקרקעין, בפורשו את ההגנה על המחזיק, בין שהוא בעלים, בין שהוא זכאי לחזקה שלא בתורת בעלים, ובין שהוא מחזיק בקרקע בפועל שלא מכוח זכות כלל. וכך, נתונה לבעלים ולמחזיק כדין הגנה כנגד מסיג גבול, וכל אחד מהם זכאי לדרוש את החזרת המקרקעין אליו ממי שמחזיק בהם שלא כדין... החוק מכיר בעליונותם של בעלי זכות, הבעלות והחזקה על פני מסיג גבול, אולם מימוש זכותם לקרקע הינה על דרך תביעה משפטית בערכאות, לצורך קבלת צו לסילוק ידו של הפולש. על התובע מכוח זכות, הנטל להוכיח את זכותו להחזיק בקרקע ואת העדר זכותו של הנתבע, ועמידתו בנטל ההוכחה היא תנאי להצלחת התביעה. במקביל לכך, מגן החוק גם על המחזיק בקרקע בפועל, אף שלא מכוח זכות, כלפי מסיג גבול, באופן שבהתמודדות ביניהם, יגבר המחזיק בפועל על מי שמנסה לנשלו... יסודה של הגנה זו על המחזיק בפועל כלפי מסיג גבול, באינטרס כללי של שמירה על שלום הציבור...". אשר לאמור בסעיף 19 לחוק המקרקעין, שעניינו "החזרת גזילה", קובע בית-המשפט העליון בפס"ד בן שמחון כי "במסגרת הגנתו הרחבה על החזקה, מסדיר חוק המקרקעין את האמצעים להשבת מצב לקדמותו כל אימת שחזקה בקרקע נטלה בלא משפט מידי המחזיק - בין מחזיק בזכות ובין מחזיק שלא בזכות, וזאת, אפילו מקום שתופס הקרקע טוען לזכויות בקרקע, העדיפות על אלה של המחזיק. זו היא התביעה הפוססורית להגנת החזקה מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין, שעיקרה השבת מצב החזקה העובדתי לקדמותו". קיימת הסתייגות במשפט הישראלי מעשיית דין עצמית לתפיסת חזקה בקרקע, כאשר דרך המלך הינה הגשת תביעה להוכחת הזכויות במקרקעין, וההיזקקות לעשיית דין עצמית הינה בגדר חריג לכלל, שכן הדבר טומן בחובו סכנה של הפרת הסדר הציבורי. עם זאת, הוכרה, כמפורט לעיל, אפשרות מוגבלת לעשיית דין עצמית בחוק המקרקעין, וכפי שיובהר לעיל, הורחבה זכותה של המדינה לפעול להגנת קרקעותיה מפני פולשים, בהתאם לסעיף 4 לחוק סילוק פולשים. סעיף זה קובע כי: "(א) תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לעניין הזכויות במקרקעי הציבור, ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם הייתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך 6 חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה הייתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת לו צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן - מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יוקדם מתום 30 ימים מיום מסירת הצו. (ב)(1) תפס את מקרקעי הציבור אדם שלדעת הממונה לא ניתן לקבוע את זהותו או לאתרו, תהא מסירת הצו לתופס בדרך של הדבקתו במקום הנראה לעין במקרקעי הציבור; בשעת ההדבקה, יירשמו בגוף הצו המודבק היום והשעה של ההדבקה". סעיף 5ב קובע כי: "(א) הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית-משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית-המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו. (ב) פנייה לבית המשפט לפי סעיף זה לא תעכב את ביצוע הצו, אלא אם כן החליט בית-המשפט אחרת, לאחר שנתן לממונה הזדמנות להשמיע את טענותיו". אין ספק כי במסגרת "מקרקעי ציבור" נכללים גם מקרקעים שבבעלות רשות מקומית. המדובר, אם כן, בצו שמשמעותו עשיית דין עצמית על-ידי המדינה ורשויותיה כבעלים, לשם סילוקו של מי שתופס במקרקעין שלא כדין, מבלי שהיא נדרשת להוכיח את זכותה על דרך של פנייה לערכאות. כפי שנקבע בפס"ד בן שמחון "היקף עשיית הדין העצמית של הרשות הציבורית לסילוק פולשים ממקרקעי הציבור, הינה חריג לתפיסה המשפטית המקובלת, לפיה ההגנה על חזקה בקרקע, מן הדין שתמומש באמצעות ערכאות המשפט. הוא חריג גם לדין הכללי, המוכן להכיר אך בגבולות צרים, בתופעת עשיית הדין העצמית, מקום שהוא בבחינת תגובה טבעית למעשה התנכלות 'טרי' לחזקה בקרקע ומקום שהמשתמש בכוח עצמי הינו מחזיק כדין בפועל בנכס". על החוק נמתחה ביקורת חריפה והובעה התנגדות עזה לחקיקתו על-ידי גורמים רבים, אשר ביקשו לשמר את הכלל בדבר עליונות ההליך השיפוטי, כאמצעי להכרעה בזכויות והגנה על החזקה, ובפס"ד בן שמחון נקבע כי "מתבקשת פרשנות מצרה להיקף השימוש בסמכות הממונה להוציא צווי סילוק לפולשים לקרקעות הציבור". עם זאת, נאמר כי ההצדקה לחקיקת חוק סילוק פולשים, נעוצה בכך "שבעשיית השימוש בסמכותה להוציא צווי סילוק לפולשים, דואגת המדינה לקרקעות הציבור ולנכסי הכלל, ובכך משרתת פעולתה את טובת הציבור הרחב. בלא אמצעים מיוחדים להגנה על קרקעות הציבור באמצעות צווי סילוק יד, חשופים נכסי הכלל לפגיעה ולנזק". 9. אשר לבקשה לנקוט בצעדים על-פי פקודת ביזיון בית-המשפט, מן הראוי להביא את עיקרי הדברים שנאמרו על-ידי במסגרת עת"מ 43619-02-10 זכרצ'וק נ' לשכת רשות האוכלוסין וההגירה ת"א (לא פורסם, ניתן ביום 08.11.2011):   הלכה היא כי לבית-המשפט נתון שיקול דעת רחב, בדונו בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט. "בית המשפט, לפני תיתו את החלטתו, יידרש לשורה ארוכה של שיקולים בנושא הסנקציה, שיש להטיל על הממרה, אם אמנם יגיע למסקנה כי ראוי להטיל סנקציה כזו. לשון אחר: בשיקוליו של בית המשפט ניתן להבחין בכמה שלבים: השלב הראשון הוא הטיפול בשאלה, אם הצו השיפוטי הנדון בבית המשפט, שהופר, הוא ברֿ ֿאכיפה בדרך של ביזיון בית משפט. השלב השני הוא ההכרעה בשאלה, אם הצו השיפוטי הופר. השלב השלישי הוא אם ההפרה היא כזו, שתיקונה יהא על דרך של סנקציה עלֿֿפי סעיף 6 לפקודה. השלב הרביעי דן בשאלה מה הסנקציה שתוטל על הממרה... בכל אחד מהמקרים הנזכרים שיקול דעתו של בית המשפט הוא רחב ומקיף" (משה קשת, ביזיון ביתֿ הֿמשפט, ההוצאה לאור של לשכת עוה"ד, תשס"ב, עמ' 195).   בהתאם להלכה הפסוקה שנקבעה בבית המשפט העליון, כפיה בצו, לפי פקודת ביזיון בית המשפט אפשרית רק אם פועלים בדרך של מעשה או מחדל בניגוד להוראת בית המשפט (בג"צ 306/85 הרב מאיר כהנא נ' שלמה הלל, פ"ד ל"ט(4) 485).   עם זאת, נקבע בפסיקה, כי גם אם סבור בית המשפט כי הוכחה בפניו הפרה של צו שיפוטי, עדיין אין בכך כדי להוביל למסקנה כי יש ליתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, וזאת בשל אופיו הקיצוני של צו זה (ראו: רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4)49 (להלן:"פסק דין שרבט")).   צו על פי פקודת ביזיון בית המשפט הוא צו הצופה פני עתיד ומטרתו איננה להעניש את המפר, אלא בעיקר למנוע את המשך ההפרה על ידי כפיית ביצוע, בדרך של מאסר או קנס. התכלית החקיקתית שביסוד הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט נדונה בשורה ארוכה של פסקי דין. בית המשפט העליון קבע, לא אחת, כי מטרתה של הוראה זו אינה עונשית אלא אכיפתית, דהיינו תכליתה להביא לידי כך שצווי בית-המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל (ראו, בין היתר, ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, בעמ' 191; ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4) 232; ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, בעמ' 105; ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה נ' אשכנזי, פ"ד נד(1) 230).               בפסק דין שרבט קבע ביהמ"ש העליון:  "הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש הינו הליך בעל אופי מיוחד המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי 'רגיל' להליך פלילי. אין הוא עונשי במהותו ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. עניינו של ההליך הוא במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים ואין הוא מיועד להטיל דופי או לפגוע במפר הצו. זהו הליך אכיפה קיצוני שמקובל לראות בו הליך שיורי, ואין להיזקק לו כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית. עם זאת, למרות הזהירות והאיפוק בהפעלת מנגנון הבזיון, מיהותו של ההליך השיפוטי, חשיבותו וכבודו מחייבים קיום החלטות וצווים שיפוטיים".    כאמור, מטרת סעיף 6 לפקודת ביזיון בית-המשפט הינה אכיפתית. לשם הגשמת מטרה זו, חיוני הוא שהליכי האכיפה לפי סעיף זה יתבררו במהירות וביעילות. עניינו של הצד הנפגע - הפונה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון, לאכוף את הצד המפר לקיים את פסק הדין - הוא ביצוע פסק-הדין במהירות האפשרית (ראו: רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש, פ"ד מה(1) 617, בעמ' 619; בג"צ 10478/03 התאחדות הקבלנים בישראל והבונים בישראל נ' עיריית מודיעין, (לא פורסם, ניתן ביום 31.7.05)).   בנוסף, אין אוכפים מכוח פקודת ביזיון בית-המשפט, אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד (ראו פסק דין זלזניאק ופסק דין שרבט).מכאן גם, שלא יינתן צו בזיון מקום בו אין אפשרות לקיים את הצו השיפוטי (ראו: ע"פ 221/88 אלי פנחסי ואח' נ' אורלי חזקי ואח', פ"ד מב(2) 722 וכן ע"א 422/77 בן ארי נ' שפירא, פ"ד לב(2) 309).    ומן הכלל אל הפרט 10. בענייננו, הוגדר הסעד בעתירתם של העותרים כבקשה ליתן צו המופנה אל המשיבים לפעול בהתאם לסעיף 4 לחוק סילוק פולשים, היינו לצוות על הפולשים לסלק את ידם ממקרקעי הציבור, ובמקרה שלפנינו, לפנות את המרתף בו הם מחזיקים, שלא כדין. אכן, במהלך ההתדיינות המשפטית, ובעיקר ככל שמדובר בבקשות למתן "צו עשה", ניתן היה להתרשם כי המשיבים 1 ו-2 אינם נלהבים לפעול לסילוקם של הפולשים הנטענים, וכב' השופט ורדי הביע את מורת רוחו על התנהלות זו, במסגרת ההחלטות שניתנו על-ידו. עם זאת, כאשר נדונה הבקשה לפעול בהתאם לפקודת ביזיון בית-המשפט נגד המשיבים, הבהיר כב' השופט ורדי כי משפעלה העירייה והוציאה צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי הציבור, בהתאם לחוק סילוק פולשים, הרי ש"לא ניתן לומר כי העירייה מבזה את החלטת בית-המשפט". לפיכך, נמחקה הבקשה לביזיון בית-המשפט, ללא צו להוצאות. כידוע, לאחר שהוצא הצו בהתאם לסעיף 4 לחוק פינוי פולשים, הוגשה תביעה לבית-משפט השלום על-ידי המשיבה 3 לביטולו של הצו. בית-משפט השלום, על-ידי כב' השופט דן מור, החליט לבטל את הצו, מהטעמים אשר פורטו על-ידו. על פסק-דין זה לא הוגש ערעור, ולפיכך יש לראותו כפסק-דין חלוט. גם אם פעלה העירייה כמי שקפאה שד, בהוצאת הצו לסילוק הפולשים, הרי שמשהוצא הצו בהתאם להנחיותיו של בית-משפט זה, מוצה הסעד אשר התבקש על-ידי העותרים, ואין מקום להיזקק עוד לעתירה. כפי שהובהר בחלק הנורמטיבי, עצם הוצאת צו לסילוק יד של מחזיק במקרקעין, מבלי ללכת בדרך המלך של הגשת תביעה משפטית, הינה בגדר מעשה חריג, אשר ניתן לעשות בו שימוש במקרים מיוחדים, שבהם נדרשת הגנה על נכסי המדינה. אינני סבור, כדעת העותרים, כי בית-המשפט רשאי לפעול שלא במסגרת חוק המקרקעין או במסגרת החוק לסילוק פולשים, לשם סילוק ידם של מחזיקים במקרקעין כחלק מסמכותו הטבועה של בית-המשפט. אינני רואה כל מקום או אפשרות להרחיב את סמכויותיו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, בגדרי סמכותו הטבועה, ולהקנות לו סמכות להורות על סילוק יד של פולשים למקרקעין, שלא באמצעות הליך משפטי מסודר. לפיכך, אינני רואה מקום לקבלת העתירה, לאחר שכאמור, הסעד אותו ביקשו העותרים ניתן להם, בסופו של יום. זאת ועוד, במקרה המונח לפניי, קיימת מחלוקת עובדתית עמוקה באשר למעמדם של המחזיקים במרתף, דרך השימוש במקום, ומשך הזמן שבו פועלת המשיבה 3 במתחם. בית-המשפט לעניינים מנהליים, הפועל בדרך "בג"צית", אינו הפורום המתאים לבירור שאלות עובדתיות, הנתונות במחלוקת (ראו לעניין זה עע"מ 7151/04 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' ליאור דץ, (לא פורסם, ניתן ביום 14.03.2005) ועת"מ (ת"א) 10334-05-10 דה פריס נ' עיריית רמת-גן (לא פורסם, ניתן ביום 22.11.2011)). לפיכך, גם מטעם זה, אין מקום למתן צווים לפינוי הפולשים הנטענים, על-ידי בית-משפט זה. אשר לבקשה להטיל על המשיבים קנסות במסגרת הפקודה לביזיון בית-המשפט, הגעתי למסקנה, כמו חברי, כב' השופט קובי ורדי, כי אין מקום להחיל במקרה דנן את פקודת ביזיון בית-המשפט. זאת, מאחר שהמשיבים קיימו את הנחייתו של בית-משפט זה, והוציאו מתחת ידיהם צו לסילוק הפולשים. יצוין, כי במסגרת ההחלטות שניתנו על-ידי כב' השופט ורדי ועל-ידי, נלקחה בחשבון האפשרות כי ביצוע הצו יעוכב על-ידי בית-משפט השלום, או אף יבוטל. בהחלטתו מיום 14.12.2010 ציין כב' השופט ורדי, כי "...אם לא תוגש בקשה על-ידי הפולשים לבית-המשפט תוך 30 יום מיום מתן הצו ותתקבל החלטה של בית-המשפט המעכבת ו/או מבטלת את הצו, אזי תפעל העירייה לביצוע הצו בהתאם להוראות החוק". וכך גם נאמר על-ידי בהחלטה מיום 09.01.2011 "...יש להניח כי הפולשים יפונו מהמקרקעין, תוך פרק הזמן האמור, אלא אם כן תוגש בקשה לעיכוב ביצועו של הצו ותינתן החלטה שיפוטית בעניין זה". הנה כי כן, המשיבים פעלו, בסופו של יום, כפי שנדרשו, וגם אם התוצאה הסופית אינה לרוחם של העותרים, אין בכך משום פגיעה או הפרה של ההחלטות שניתנו על-ידי בית-משפט זה. סוף דבר 11. לאור האמור לעיל, הנני מחליט לדחות את העתירה, ובכלל זה גם את הבקשה לפעול נגד המשיבים בהתאם לפקודת ביזיון בית-המשפט. צו הביניים אשר ניתן במסגרת עתירה זו, מבוטל בזאת. הגם שהחלטתי לדחות את העתירה, הרי שלאור התנהלותם הכוללת של המשיבים, כפי שזו תוארה בהחלטות שניתנו במסגרת עתירה זו, אינני רואה ליתן צו להוצאות. ניתן היום, י' כסלו תשע"ב, 06 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים. מרתףבתים משותפיםפלישה למקרקעין