האם זכאי התובע לגרור ימי מחלה שלא ניצל בתקופת עבודתו בנתבעת 1 לעבודתו בנתבעת 2, ולקבל את פדיון ימי המחלה הללו מהנתבעת 2, עם פרישתו לגמלאות? הרקע העובדתי התובע הועסק ע"י הנתבעת 1, אורט ישראל, במגוון תפקידים החל משנת 1972. ביום 1.9.92 יצא לחופשה ללא תשלום מעבודתו באורט והחל לעבוד בנתבעת 2, מדינת ישראל - משרד החינוך, בתפקיד מפקח השתלמויות. בתחילה הועסק התובע במשרד החינוך בחוזה מיוחד, תוך שהוא שוהה בחופשה ללא תשלום מעבודתו באורט. ביום 2.4.95 הודיע התובע לאורט במכתב (נספח ב' לכתב התביעה) על החלטתו להפסיק עבודתו באורט באופן סופי. החל מיום 23.7.94 הועסק התובע במשרד החינוך כעובד קבוע בכתב מינוי, עד למועד פרישתו לגמלאות, ביום 30.11.08. עם פרישתו לגמלאות שולם לתובע, בין היתר, פדיון ימי מחלה בסך כולל של 94,924.85 ₪ בגין תקופת עבודתו במשרד החינוך בלבד. עם זאת, התובע לא קיבל ממשרד החינוך פדיון מחלה בגין ימי מחלתו הבלתי מנוצלים מתקופת עבודתו באורט, ותביעתו נסבה על זכותו לגרירת ימי המחלה מאורט למשרד החינוך, ולפדיונם של ימי המחלה הללו על ידי משרד החינוך עם סיום עבודתו במשרד. הזכות לגרירת ולפדיון ימי מחלה ממעסיק למעסיק הוסדרה בתקנון שירות עובדי ההוראה. זכות זו מוקנית לעובדים המדורגים בדירוג עובדי ההוראה בלבד, אשר לא קיבלו פיצויי פיטורים מהמעסיק הראשון עת עברו לעבוד עבור המעסיק השני. אין חולק כי בעבודתו באורט דורג התובע בדירוג המח"ר. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 17.5.11 הצהיר בא כוח התובע כי אין למרשו טענה לפיה צריך היה להיות מדורג בדירוג עובדי ההוראה ולא בדירוג עובדי המח"ר (עמ' 5 ש' 10 לפרוטוקול). עם זאת, התובע עמד על יתר עילות התביעה המקימות לו את זכותו הנטענת לגרירת ולפדיון ימי המחלה, למרות שלא היה עובד הוראה. בין היתר, וכפי שיפורט להלן, הסתמך התובע על כך שבסמוך לאחר שהודיע לאורט על התפטרותו מעבודתו בה, ניתנו לו על ידי גורמים באורט ובמשרד החינוך הבטחות וגם שני אישורים בכתב, העוסקים בימי המחלה הבלתי-מנוצלים שצבר בעבודתו באורט: האישור האחד, מיום 3.4.95 (נספח ג' לכתב התביעה), נחתם בידי גד בלזר, ראש מדור במחלקה למשאבי אנוש באורט, ונאמר בו כי בתקופת עבודתו של התובע באורט הצטברו לזכותו 491 מתוך 622 ימי מחלה. האישור השני, מיום 24.5.95 (נספח ה' לכתב התביעה), נחתם על ידי התובע ועל ידי "אורט ישראל", ונאמר בו כך: "1. אנו מורשים בשם הבעלות המעבירה אורט ישראל, מאשרים בזאת כי מר אהוד מרגולין... (להלן המורה) הועסק בבעלותנו במערכת ללימודי מבוגרים של מוסדנו מיום 18.2.1972 עד יום 5.11.1992 וצבר אצלנו ביום עזיבת העבודה 491 ימי מחלה כמפורט להלן:... 2. בהתאם להסכם בין המעסיקים לארגוני המורים, יהיה המורה זכאי לקבל את תמורת ימי המחלה שנותרו לו במקום עבודתו הקודם בהתאם לכללים שנקבעו. אישור זה משמש אפוא הסכמה בלתי חוזרת להעביר למקום העבודה הנוכחי, לפי תביעת המורה, את תמורת ימי המחלה. 3. הננו לאשר בזאת כי המורה הנ"ל לא קיבל מאיתנו פיצויי פיטורין בגין תקופת עבודתו זו". אין חולק כי שני האישורים הועברו על ידי התובע למשרד החינוך והוכנסו לתיקו האישי. כאמור, כשפרש התובע מעבודתו במשרד החינוך בשנת 2008 וקיבל ממנו פדיון ימי מחלה, ציפה לקבל פדיון גם עבור ימי המחלה שנגררו לזכותו מעבודתו באורט. עם זאת, ובניגוד לציפייתו זו של התובע, הודע לו במכתבה של שולמית לוי (חכם), מרכזת בכירה במשרד החינוך (מכתב מיום 7.1.09, נספח ו' לכתב התביעה) כי: "הננו להודיעך כי פנינו לרשת אורט בנושא שיפוי ימי המחלה לתקופת עבודתך במסגרתם, על סמך טופס אישור הבעלות המעבירה מתאריך 24.5.95... מר דן שקד, מנהל מחלקת עובדי הוראה ברשת אורט, הודיע לנו טלפונית כי בתקופת עבודתך באמצעות רשת אורט שולמה משכורתך בדירוג המח"ר. בהתאם לאמור לעיל ומאחר וההסכם הקיבוצי לגרירת ימי מחלה נחתם בין המעסיקים וארגוני המורים, לא ניתן להחילו על עובדים שהועסקו בדירוג המח"ר. אי לכך לא נוכל לאשר תשלום בגין ימי המחלה מרשת אורט". על רקע זה הגיש התובע את התובענה שבפני. טענות הצדדים טענות התובע התובע טען בכתב תביעתו כי הועסק באורט במשך למעלה מ-20 שנה, מילא בה תפקידי הוראה שונים בהצלחה רבה, ובעקבות הצלחתו התבקש למלא משרה של מפקח ארצי במשרד החינוך. התובע נענה להצעה, אולם ביקש לשקול את התאמתו לתפקיד במשרד החינוך. על כן, יצא לחופשה ללא תשלום מעבודתו באורט, במקביל למילוי התפקיד במשרד החינוך. התובע המשיך וטען שכעבור שלוש שנים ביקש לסיים העסקתו באורט באופן סופי, ועל כן פנה לאורט על מנת לברר זכויותיו בעקבות הפרישה. לטענת התובע, במעמד זה הובהר לו ע"י אורט כי בהתאם להסכמים התקפים, אם לא יפדה את פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי מאורט, יהיה זכאי לגרור את ימי המחלה העומדים לזכותו לניצול למעסיקו החדש, משרד החינוך, ובבוא העת לקבל פיצוי בגינם. התובע טען גם כי במרץ 1995, עת נכח במשרדו של מי שהיה הממונה על תנאי השירות במשרד החינוך, מר שטמפפר ז"ל, היה עד לשיחה טלפונית שהתקיימה בין מר שטמפפר ובין מר שקד מרשת אורט, במהלכה ביקש מר שטמפפר ממר שקד להעביר למשרד החינוך אישור בנוגע לימי המחלה של התובע באורט. בהמשך לסיכום בין השניים, כך לטענת התובע, ולאחר שהובהרו לו שאר זכויותיו, פנה התובע לאורט והודיע על סיום עבודתו בה בהסתמכו על כך שיקבל את מלוא הזכויות, ובכלל זה הזכויות הנוגעות לקבלת הפיצוי בגין צבירת ימי המחלה שלא נוצלו וגרירתם, מאורט למשרד החינוך. לאחר מכן, קיבל התובע מאורט את שני האישורים בדבר ימי המחלה הבלתי מנוצלים, אשר תוכנם הובא לעיל, והעבירם למשרד החינוך. עם פרישתו לגמלאות מעבודתו במשרד החינוך, בשנת 2008, ציפה לקבל ממשרד החינוך את הפיצוי בגין ימי המחלה שנגררו לזכותו מאורט, והיה המום כשהודע לו שאינו זכאי לפיצוי זה. לטענת התובע, זכאותו לקבלת הפיצוי בגין ימי המחלה הבלתי מנוצלים אותם צבר עת עבד באורט, או לחלופין לפיצוי בגין אובדן הפיצוי כאמור, קמה מכוחו של כל אחד מהטעמים הבאים: ראשית הן אורט והן משרד החינוך הפרו התחייבות מפורשת כלפיו, לפיה יהיה זכאי לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים אותם צבר בעבודתו באורט; שנית הפיצוי הפך לחלק בלתי נפרד מתנאי עבודתו במשרד החינוך; שלישית אורט הפרה התחייבותה כלפיו לפיה יהיה זכאי לפיצוי האמור, ואף היטיבה מצבה בכך שמנעה מהתובע לפדות את פיצויי הפיטורים שעמדו לזכותו מאת אורט; רביעית הוא הוטעה ע"י אורט ומשרד החינוך, פעל לפי הטעיה זו שכן לא פדה את פיצויי פיטוריו, והסתמך על המצגים שהוצגו לו, לפיהם יהיה זכאי לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים; חמישית הוראות ההסכם הקיבוצי החל על עובדי הוראה בדבר פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים חלות אף עליו, על אף שדורג בדירוג המח"ר בתקופת עבודתו באורט; ושישית דירוגו בדירוג המח"ר הינו דירוג שגוי, שכן התובע עסק בעבודה פדגוגית בתקופת עבודתו באורט. לאור כל אלה, טען כי הוא זכאי לפדיון ימי המחלה הלא-מנוצלים בסך כולל של 90,997.66 ₪, ולחלופין לפיצוי בערך זהה לאובדן פדיון ימי המחלה. כפי שציינתי עוד קודם בפרק הרקע העובדתי, זנח התובע במהלך דיון ההוכחות את טענתו לפיה צריך היה להיות מדורג בדירוג עובדי ההוראה ולא בדירוג המח"ר עת עבד באורט, וזנח גם את עילת התביעה הנוגעת לזכותו לקבל פדיון ימי מחלה מכוח היותו עובד הוראה (עמ' 5 ש' 23; עמ' 11 ש' 3). עם זאת, על אף זניחת הטענה, שב התובע ועסק בה בסיכומיו ובנוסף העלה במסגרת ההליך וגם בסיכומים טענות נוספות שלא הועלו בכתב התביעה. לטענות אלה אתייחס בהמשך. טענות הנתבעת 1 - אורט אורט טענה שהתובע אינו זכאי לגרירת ולפדיון ימי המחלה שנצברו לזכותו עת עבד עבורה שכן, בראש ובראשונה, אינו עומד בתנאי ההסכמים המקנים זכות זו. לטענתה, על מנת להיות זכאי לפדיון ימי מחלה כאמור היה עליו להיות מועסק באורט כעובד הוראה, וכן לא לקבל מאורט פיצויי פיטורים עם סיום עבודתו עבורה. עוד לטענתה, התובע הועסק בה כעובד מינהל בדירוג המח"ר, וקיבל ממנה פיצויי פיטורים והשלמת פיצויי פיטורים עם סיום עבודתו עבורה, ועל כן לא התקיימו בו התנאים המקימים לו זכות לגרירת ימי המחלה ולפדיונם ע"י משרד החינוך. בהתייחס לטענותיו האחרות, טענה אורט שמעולם לא התחייבה בפניו שיקבל פדיון בגין ימי מחלתו הבלתי מנוצלים, וגם מעולם לא הוצג בפניו מצג, בידי מי מהגורמים באורט, לפיו יהיה זכאי לפדיון כזה. בהתייחס לאישורים שהועברו לידי התובע לאחר שסיים עבודתו עבורה, ובהם פורט מספר ימי המחלה שנותרו לו לניצול, טענה אורט שאלה אינם מהווים הבטחה או מצג המקימים לו זכאות לפדיונם של אותם ימים. אורט טענה שאישורים הללו ניתנו בהיסח הדעת, לבקשת התובע, ומבלי שנערך בירור מוקדם לגבי פרטי המקרה. ממילא, אין די בחתימה של מי מגורמיה על אישור לפיו קיימים לתובע ימי מחלה בלתי מנוצלים, כדי להקים לו זכאות לגרירת ופדיון הימים הללו במצב בו בפועל לא התקיימו בו התנאים המקימים זכאות זו. חתימה בשוגג או בהיסח הדעת על מסמכים אין בה כדי לשנות את הסטטוס של התובע ולהקנות לו זכויות להן אינו זכאי. אורט הוסיפה כי בנסיבות בהן קיבל התובע את פיצויי פיטוריו מאורט ואת השלמת פיצויי הפיטורים, לא ניתן לומר כי הסתמך על מצג כלשהו שהוצג לו ושינה מצבו לרעה, וגם לא ניתן לומר כי נגרם לו נזק כתוצאה מאותו מצג. על כן אין כל בסיס לתביעתו לפדיון ימי המחלה, או לקבלת פיצוי הזהה בערכו לאובדן הפדיון. טענות הנתבעת 2 - מדינת ישראל - משרד החינוך משרד החינוך, אף הוא, הדגיש בפתח טענותיו שהזכאות לגרירת ימי מחלה ממעסיק למעסיק, ולקבלת פדיון של ימי המחלה בכללותם מאת המעסיק האחרון, הוסדרה בתקנון שירות עובדי ההוראה, ואינה מוקנית לתובע. לטענתו, תחולת התקנון הינה על העובדים המדורגים בדירוג עובדי ההוראה בלבד. משלא דורג התובע בדירוג זה - אין הוא זכאי לגרירת ולפדיון ימי מחלה. בהתייחס לטענת התובע שהוצגו לו מצגים באשר לזכאותו לפדיון ימי המחלה כשהחליט להתפטר מעבודתו באורט ולהישאר בעבודתו במשרד החינוך, טען המשרד שהזכות לפדיון ימי מחלה הינה זכות המתגבשת בתום יחסי העבודה ולא במועד תחילתם. זכות זו מתגבשת בהתאם לקריטריונים הקבועים לכך בעת הפרישה לגמלאות, ולא במועד ההצטרפות לשירות המדינה. לגופן של הטענות, הכחיש משרד החינוך את טענותיו העובדתיות של התובע בנוגע למר שטמפפר ז"ל ממשרד החינוך, וטען כי מר שטמפפר ממילא לא היה מוסמך להבטיח לתובע פדיון ימי מחלה או כל זכות אחרת העומדת בניגוד להוראות תקנון שירות עובדי ההוראה. באשר לאישורים שניתנו לתובע בדבר ימי מחלתו ואשר הומצאו ע"י התובע למשרד החינוך, טען המשרד כי בעניין זה אין ולא יכולה להיות לתובע כל טענה כלפי המדינה, אלא אך כלפי אורט. לסיכום, לטענת המשרד שולמו על-ידו לתובע כל זכויותיו במועד פרישתו, ובכלל זה פדיון מחלה בגין תקופת שירותו במדינה. מאחר שהתובע לא עמד בכללים הרלוונטיים לצורך גרירת ימי מחלה מאורט, לא שולם לו פדיון ימי המחלה הללו - כדין. דיון והכרעה הזכות לגרירת ימי מחלה מכוח תקנון שירות עובדי ההוראה הזכות לפדיון ימי מחלה הינה זכות חוזית, שאינה מוסדרת בחוק. בפרשת צברי (ע"ע 126/09 מנחם צברי נ' מדינת ישראל (2.5.11)), התייחס בית הדין הארצי לזכות לגרירת ימי מחלה ולפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים המוקנית לעובדי הוראה. נקבע שהנטל להוכיח את המקור ההסכמי לזכות זו מוטל על עובד הטוען לזכאות. כפי שצוין לעיל, זכותם של עובדי הוראה לגרור ימי מחלה ממעסיק למעסיק ולקבל פיצוי בגין ימי המחלה הבלתי מנוצלים עוגנה בתקנון שירות עובדי ההוראה. מר איתי הדר, העד מטעם משרד החינוך, העיד בתצהירו כי זכות זו התווספה לתקנון לאחר חתימתו של ההסכם הקיבוצי מיום 11.5.93 בין ממשלת ישראל, מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות ובין ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים. בסעיף 13 להסכם הקיבוצי (שצורף כנספח ב' לכתב ההגנה של משרד החינוך) נאמר: "עובדי הוראה שעברו ממעסיק למעסיק ולא קיבלו פיצויים בעת המעבר יהיו זכאים לרציפות פיצוי, בגין אי ניצול ימי מחלה אצל בעלויות קודמות בהתאם לקריטריונים המקובלים בתקשי"ר לתשלום פיצוי זה. ההסדרים בנושא זה יגובשו עד לראשית שנה"ל הקרובה, בין המדינה למרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות...". אין חולק כי סעיף 13 להסכם הקיבוצי הוחל על רשת אורט בהסכם קיבוצי אחר מיום 12.9.95. מכל מקום, בעקבות אותו הסכם קיבוצי משנת 1993 הוסף לפרק 1.25.3.2 לתקנון שירות עובדי ההוראה, שעניינו פיצוי בעבור חופשת מחלה בלתי מנוצלת לעובדי הוראה הפורשים לגמלאות, סעיף 8 הקובע כך: "בהתאם להסכם השכר ניתן יהיה לגרור ימי מחלה של עובדי הוראה המועברים מבעלות לבעלות לצורך מתן פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו. וזאת בכפיפות לקריטריונים האלה: המורה לא קיבל פיצויים מאותו מעביד. לא חלו הפסקות ברציפות שירותו בהוראה (למעט חופשות מאושרות). בכפיפות לאמור לעיל ניתן יהיה להעביר את הזכות לפדיון ימי מחלה מבעלות לבעלות, וזאת על בסיס אישור חתום על-ידי הבעלות שיפורטו בו הנתונים האלה: שם המורה ומס' תעודת הזהות שלו תאריך הלידה תקופת העבודה וחלקיות המשרה מס' הימים (השעות) שצבר המורה (במונחי משרה מלאה) מס' הימים (השעות) שניצל המורה (במונחי משרה מלאה) יתרת ימי המחלה לזכותו אישור המעביד על כך שהמורה לא קיבל פיצויי פיטורין ושלא חלו הפסקות ברציפות עבודתו ... הפיצוי ישולם על-ידי הבעלות האחרונה שהמורה הועסק בה ובכפיפות לקריטריונים של הזכאות לפדיון ימי מחלה - כמו גיל, מקרי פטירה, אחוז ניצול הימים וכו'". בכתב התביעה טען התובע, בין היתר, שהוראות ההסכם הקיבוצי החלות על עובדי הוראה, בדבר פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים, חלות אף עליו, למרות שדורג בדירוג עובדי המח"ר בתקופת עבודתו באורט. מכוח הסכם זה, טען התובע כי היה זכאי לגרירת ימי המחלה מאורט למשרד החינוך, ולפדיון ימי המחלה הנגררים ע"י משרד החינוך עם פרישתו. בתצהירו אף טען שנוכח עבודתו באורט, הוא זכאי כי דירוגו יהיה דירוג עובדי הוראה ולא דירוג עובדי המח"ר כפי שהיה בפועל, שכן בעבודתו באורט עסק אך ורק בתפקידי פיקוח והוראה. עם זאת, בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 17.5.11 חזר בו התובע מטענתו שצריך היה להיות מדורג בדירוג עובדי ההוראה, הסכים למחיקת הסעיף בתצהיר בו טען טענה זו, ובא-כוחו חזר בו מעילת התביעה בעניין הזכות לקבלת פדיון ימי מחלה מכוח היותו של התובע עובד הוראה, ואף הצהיר כי "אין צורך שחברתי תשאל על ההסכם הקיבוצי" (עמ' 11 ש' 3). למרות זאת, שב התובע וטען בסיכומיו - אם כי בלשון רפה - כי תמורות שחלו במשך השנים בהוראות תקנון שירות עובדי ההוראה חלות גם עליו ומקימות לו את הזכות לגרור ולפדות את ימי המחלה שנצברו לזכותו מתקופת עבודתו באורט. איני מקבל טענה זו. הוראות תקנון שירות עובדי ההוראה לעניין גרירת ימי מחלה חלות אך על עובדי הוראה, אשר במעבר בין מעסיק למעסיק לא קיבלו פיצויי פיטורים מהמעסיק ממנו עברו. לא זו אף זו, בפסק הדין בעניין צברי אותו הזכרתי לעיל נקבע שהזכות לגרירת ימי מחלה, אם לשם ניצולם אצל המעסיק החדש ואם לשם פדיונם, מוקנית למי שמשמש מורה הן אצל הבעלות המעבירה והן אצל הבעלות הנעברת "כאשר המטרה הינה מתן הטבה סוציאלית למורים שלימדו בפועל ולא ניצלו ימי מחלה". בכך דחה בית הדין הארצי את טענתו של המערער באותו עניין, לפיה סעיף 13 להסכם הקיבוצי וכל ההסדרים שגובשו מכוחו חלים על כל עובד המדורג בדירוג ההוראה, ולאו דווקא על מי שעסק בהוראה בפועל. במקרה שלפני, כאמור, לא שימש התובע בתפקיד מורה באורט, והוא גם זנח את כל טענותיו לפיהן צריך היה להיות מדורג בדירוג עובדי ההוראה, ועל כן - לא חלות עליו הוראות התקנון. להשלמת התמונה, אציין כי גם התנאי הנוסף להקמת הזכות לגרירת ימי מחלה ופדיונם לא מתקיים בתובע, שכן הוכח כי כשעבר התובע מאורט למשרד החינוך קיבל מאורט הן את כספי פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו לאורך שנות עבודתו בקרן מקפת, והן השלמת פיצויי פיטורים. אמנם, בכתב תביעתו ובדיון קדם המשפט הראשון שנערך בתיק, ביום 21.1.10, טען התובע כי לא קיבל פיצויי פיטורים מאורט, ואולם משהמציאה אורט מסמכים המעידים על כך שהתובע קיבל ממנה את הפיצויים ואת השלמתם העלה התובע טענה חדשה. לפי טענה זו, הוא קיבל פיצויי פיטורים מאורט, אך לא משך את כספי הפיצויים מקרן מקפת, ותחת זאת הקפיא את זכויותיו בקרן (ר' ס' 20-22 לתצהיר התובע). כאמור, בנסיבות אלה, בהן קיבל התובע פיצויי פיטורים והשלמת פיצויים עם המעבר מאורט למשרד החינוך - אף אם בחר, מטעמיו, שלא למשוך את כספי הפיצויים שנצברו בקרן מקפת - לא היה זכאי לגרור את ימי המחלה מאורט למשרד החינוך; זאת, אף אם היה מדורג בדירוג עובדי ההוראה. במאמר מוסגר אציין, שלאחרונה חל שינוי ביחס לקריטריון הדורש אי-תשלום פיצויי פיטורים ע"י המעסיק הקודם, כתנאי לזכות הגרירה. חוזר תשס"ט/7 שפורסם ביום 30.4.09 על ידי הלשכה לתנאי שירות עובדי הוראה, קובע שהזכות לגרירת ימי מחלה חלה גם על עובד הוראה שעבר ממעסיק למעסיק וקיבל השלמת פיצויים בלבד, עד לגובה של 100% פיצויי פיטורים (סעיף 16 לתצהיר הדר). בסיכומיו, העלה התובע את הטענה שהוראותיו המתוקנות של התקנון חלות גם עליו, שכן קיבל השלמת פיצויי פיטורים בלבד עת עבר מאורט למשרד החינוך ועל כן אין בכך כדי למנוע ממנו את הזכות לקבל פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים. בטענתו זו התעלם התובע הן מכך שהתקנון עודנו חל על עובדי הוראה וכי לפי פסיקת בית הדין הארצי חלות ההוראות בדבר גרירת ימי מחלה ופדיונם אך על מי שהיו מורים בפועל, והן מכך שלפי עדותו של מר הדר - עליה הסתמך התובע - ההוראות המתוקנות טרם שולבו בתקנון במועד פרישתו של התובע. סיכומו של הדיון בפרק זה, הינו שאין התובע זכאי לגרירת ימי מחלה ולפדיון ימי המחלה ממשרד החינוך מכוחו של תקנון שירות עובדי ההוראה. מכלול טענותיו של התובע בהקשר זה, כפי שהועלו בשלביו השונים של ההליך המשפטי, נדחות בזאת. משקבעתי כך, אפנה לדון בטענותיו האחרות של התובע, המקימות לו, לשיטתו, את הזכות לפיצוי בגין ימי המחלה שלא נפדו. הזכות לפיצוי מכוח הבטחות, התחייבויות ומצגים התובע טען שזכאותו לקבל פיצוי בגובה סכום תביעתו קמה גם מכוח התחייבויות והבטחות שקיבל מגורמים שונים בנתבעות, לפיהן יהיה זכאי לגרור את ימי המחלה הבלתי מנוצלים ולקבל פיצוי בגינם עם פרישתו, או מכוח מצגי שווא שהוצגו לו והטעו אותו לחשוב כי יהיה זכאי לזכות זו אם לא ימשוך את כספי פיצויי הפיטורים מאורט. בכתב תביעתו, בתצהירו ובסיכומיו פירט התובע כי כשביקש לסיים העסקתו באורט ובירר זכויותיו עם פרישתו מעבודתו שם, "הובהר" לו על ידי גורמים באורט שיהיה זכאי לגרור את ימי המחלה מאורט למשרד החינוך אם לא יפדה את כספי פיצויי הפיטורים. בתצהירו נקב התובע, לראשונה, בשמו של אדם בשם אבי ברנר מאורט, שאמר לו במפורש, לטענתו, כי אם לא ימשוך את פיצויי הפיטורים הצבורים בקרן מקפת, יהיה זכאי לגרירת פדיון ימי המחלה הבלתי מנוצלים. בכתב התביעה טען התובע עוד כי היה עד לשיחת טלפון בין מר שטממפר ז"ל ממשרד החינוך ובין מר שקד מאורט, במהלכה דובר בהעברת אישור בנוגע לימי המחלה של התובע מאורט למשרד החינוך. התובע התייחס גם לאישורים שהנפיקה אורט בדבר ימי מחלתו הצבורים, אותם העביר למשרד החינוך, כ"מצג" מצד אורט המקים לו את הזכות לגרירת ימי המחלה הללו, וכ"מצג" מצד משרד החינוך המקים לו את הזכות לפדיון ימי המחלה על-ידו. בסיכומיו, טען התובע לראשונה גם כי כל ההבטחות והמצגים שהונחו לפניו על-ידי הנתבעות מהווים "הבטחה שלטונית". לאחר שבחנתי טענותיו של התובע לעניין זה אחת לאחת מצאתי לדחות את כולן, מן הטעמים אותם אפרט להלן: ראשית טענותיו של התובע כפי שפורטו בכתב התביעה, לפיהן כששקל לסיים העסקתו באורט ובירר זכויותיו, הובהר לו כי יהיה זכאי לגרור את ימי המחלה ולקבל פיצוי בגינם, נטענו באופן כללי בלבד, מבלי שהתובע פירט למי פנה כדי לברר זכויותיו ומי "הבהיר" לו את הזכויות הנוגעות לימי המחלה הצבורים; שנית רק בתצהירו נקב התובע לראשונה בשמו של אבי ברנר ז"ל מאורט כמי שאמר לו שאם לא יפדה את פיצויי פיטוריו יזכה לגרירת ימי המחלה מאורט, ואולם התובע לא פירט דבר וחצי דבר בעדותו באשר לנסיבות בהן נאמרו לו הדברים ע"י מר ברנר - מתי נאמרו, במסגרתה של איזו שיחה, והוא אף לא ציין בעדותו מיהו ומהו תפקידו של אותו אבי ברנר, שעל דבריו הסתמך, לטענתו, כשסבר שיהיה זכאי לקבל ממשרד החינוך פדיון בגין ימי המחלה. רק בחקירתו הנגדית, ולשאלות באת כוח אורט, העיד התובע כי השיחה עם מר ברנר התקיימה "לפני הניתוק מחבל הטבור", קרי - לפני פרישתו מאורט (עמ' 14 ש' 10), וכי מר ברנר היה עוזר מנהל המחלקה למשאבי אנוש באורט (עמ' 13, ש' 25). עם זאת, התובע העיד כי אין לו כל אסמכתא לאמירתו של מר ברנר ז"ל בנוגע לגרירת ימי המחלה, וכי הוא הסתמך על אמירתו זו בפעולותיו הבאות מבלי שביקש כל הסבר או הפניה להסכם המעגן את הזכות הנטענת. מכאן, שהתובע לא מסר גרסה עובדתית שלמה ובהירה באשר להיקף סמכותו של מר ברנר ז"ל או לנסיבות במסגרתן נאמר לו על-ידו, אם בכלל, כי יהא זכאי לגרירת ולפדיון ימי מחלה אם לא ימשוך את פיצויי הפיטורים, חרף העובדה שהיה מדורג בדירוג עובדי המח"ר; שלישית בסיכומיו זנח התובע כל טענה הקשורה באופן ישיר למר ברנר ז"ל, וכלל לא נקב בשמו כאחד הגורמים מהם קיבל הבטחה או התחייבות שיש בהן כדי לחייב כיום את הנתבעות בתשלום זכות זו; רביעית כאמור לעיל, בנוסף לטענתו לפיה גורמים באורט אמרו לו כי יהא זכאי לגרירת ופדיון ימי המחלה, טען התובע כי גם גורמים במשרד החינוך היו שותפים ליצירת המצג לפיו קמה לו אותה זכות. כך, טען התובע בכתב התביעה ובתצהיר כי במסגרת היערכותו לסיום עבודתו באורט, במרץ 1995: "התנהלה שיחה טלפונית בין מר שטמפפר ז"ל ממשרד החינוך ובין מר שקד מרשת אורט, והכל בנוכחותי האישית ובמשרדו של מר שטמפפר ז"ל. במסגרת השיחה התבקש מר שקד להעביר למשרד החינוך אישור הנוגע לימי המחלה הבלתי מנוצלים שלי, על מנת שבבוא העת אוכל לקבל פיצוי בגין ימי המחלה הבלתי מנוצלים, והכל כאשר הן מר שקד והן מר שטמפפר ז"ל מודעים לכך כי הועסקתי, מסיבות היסטוריות, בדירוג עובדי המח"ר אך כל עבודתי היתה פדגוגית במהותה. למען הסר כל ספק, לא הושמעה באותו מעמד כל הערה הנוגעת להיבטי ו/או להשלכות דירוגי במסגרת עבודתי באורט" (סעיף 15 לתצהיר התובע). גם כאן לא סיפק התובע בתצהירו פרטים כלשהם באשר לתפקידו של מר שטמפפר ז"ל במשרד החינוך, להיקף סמכותו או לנסיבות פנייתו של התובע אליו. רק בחקירתו הנגדית העיד (עמ' 15, ש' 6) כי מר שטמפפר היה אחראי על תנאי השירות במשרד החינוך ונודע כאדם ש"אוהב לסייע לעובדים", ועל כן פנה אליו והוא אמר שידבר עם דני שקד וישאל אותו לגבי גרירת ימי המחלה. בהינתן כל זאת, לא מצאתי בתיאור העובדתי של השיחה הטלפונית בה נכח התובע משום התחייבות, או הבטחה או אף מצג שיש בו כדי להצביע על כך שתעמוד לתובע הזכות לגרירה ולפדיון של ימי מחלתו מאורט עם פרישתו מעבודתו במשרד החינוך בבוא היום; חמישית אף לגרסת התובע עצמו, כל ששמע - במסגרת אותה שיחה טלפונית במשרדו של מר שטמפפר ז"ל - היה את בקשתו של מר שטמפפר ממר שקד מאורט, להעביר למשרד החינוך אישור הנוגע לימי מחלתו של התובע באורט - הא ותו לא. התובע לא הוכיח את טענתו שמר שטמפפר ז"ל אכן היה מודע לכך שהתובע היה מדורג בדירוג המח"ר ולא בדירוג עובדי ההוראה; הוא אף לא טען, וממילא לא הוכיח, כי מר שטמפפר התחייב בפניו כי יהא זכאי לגרירת ולפדיון ימי המחלה חרף עובדה זו; והוא לא טען, וממילא גם לא הוכיח, מה היה תוכנה המלא של אותה שיחה טלפונית, מעבר לכך שמר שטמפפר ז"ל ביקש במהלכה אישור הנוגע לימי המחלה. לא זו אף זו, התובע עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי בפועל, שיחה טלפונית זו לא נשאה פרי שכן מר שקד לא מסר לתובע או למשרד החינוך את אותו אישור שהתבקש על ידי מר שטמפפר ז"ל (עמ' 18, שורה 6). בנסיבות אלה, לא מצאתי ביסוס לטענות התובע בדבר זכותו לפיצוי בגין פדיון ימי המחלה בהתנהלות השיחה הטלפונית בין מר שטמפפר ז"ל למר שקד, ואני קובע כי לא ניתן לייחס למר שטמפפר ז"ל או למר שקד התחייבות, הבטחה או הצגת מצג מטעה המקימים לתובע זכות שאינו זכאי לה; שישית בנוסף לאלה, תלה התובע תביעתו באישורים שקיבל מאורט ביום 3.4.95 וביום 24.5.95, הנוגעים לימי המחלה שנותרו לו לניצול מאורט (נספחים ג' ו-ה' לכתב התביעה; תוכנם הובא לעיל). התובע ביקש לראות באישורים אלה משום התחייבות או מצג של אורט לכך שהוא זכאי לגרירת ימי המחלה, וכן התחייבות או מצג מצד משרד החינוך לשלם לו את פדיון ימי המחלה הללו עם סיום עבודתו במשרד החינוך. איני מקבל טענות אלה. האישור הראשון אליו התייחס התובע (נספח ג' לכתב התביעה), החתום בידי גד בלזר מאורט, הינו מסמך בו מפורט מספרם של ימי המחלה שנותרו לתובע, ותו לא. אין במסמך זה דבר וחצי דבר שיש בו כדי להצביע על התחייבותה של אורט או על הבטחה או על מצג המקימים לתובע זכות לגרירה או לפדיון של ימי המחלה. לאחר שקיבל התובע מסמך זה, העביר אותו למשרד החינוך לשם הכנסתו לתיקו האישי ולטיפול בו, במכתב ששלח בעצמו ושכותרתו היתה "גרירת ימי מחלה" (פנייתו בכתב למשרד החינוך צורפה כנספח י"ב לתצהיר הדר). בעקבות פנייתו של התובע שלחה לו אילנה רובין, מנהלת מדור עובדי פיקוח והדרכה במשרד החינוך, מכתב בו נאמר שכדי ש"בבוא העת" ניתן יהיה לטפל בתשלום פדיון המחלה של התובע, יש להעביר למשרד החינוך טופס מסוים, שצורף למכתבה של גב' רובין, אותו צריכה היתה אורט למלא ולהשיב למשרד החינוך (המכתב מיום 25.4.95 צורף כנספח ד' לכתב התביעה). התובע העביר את הטופס האמור לאורט, והוא אכן מולא ע"י מר בלזר - בהיסח הדעת, לפי טענת אורט - כך שפורטו בו פרטיו האישיים של התובע וימי המחלה שנותרו לזכותו. בנוסף, כלל הטופס הצהרה לפיה התובע לא קיבל פיצויי פיטורים מאורט, והצהרה נוספת כדלקמן: "בהתאם להסכם בין המעסיקים לארגוני המורים, יהיה המורה זכאי לקבל את תמורת ימי המחלה שנותרו לו במקום עבודתו הקודם בהתאם לכללים שנקבעו. אישור זה משמש אפוא הסכמה בלתי חוזרת להעביר למקום העבודה הנוכחי, לפי תביעת המורה, את תמורת ימי המחלה". על אף תוכנו של אישור זה, עליו חתמה אורט באמצעותו של מר בלזר, לא מצאתי בו או בהשתלשלות האירועים שהביאה לשליחתו לתובע ולהעברתו למשרד החינוך, משום התחייבות או הבטחה המקימות לתובע את הזכות לגרירת ימי המחלה מאורט למשרד החינוך, ולפדיון ימי המחלה בבוא העת ע"י משרד החינוך. כפי שכבר פורט לעיל, הזכות לגרירת ימי המחלה ממעסיק למעסיק ולפדיונם ע"י המעסיק האחרון מוקנית לעובדי הוראה בלבד, ולפי פסיקת בית הדין הארצי - למורים בלבד. אין די בחתימה של גורם באורט על טופס בעל נוסח קבוע וסטנדרטי - בין אם נעשתה בהיסח הדעת ומבלי לבדוק את עצם זכאותו של התובע לזכות, ובין אם נעשתה בטעות - כדי להקים לו את הזכות האמורה. זאת, במיוחד כשעל גבי הטופס עצמו נאמר מפורשות שהזכות מוקנית ל"מורה", ואילו התובע לא היה מורה וגם לא דורג בדירוג עובדי ההוראה; שביעית אין גם בטענות שהעלה התובע כלפי משרד החינוך, ככל שהן נוגעות לטיפול באישור זה, כדי לסייע בידו. התובע טען בסיכומיו כי כשביקשה ממנו אילנה רובין להחתים את אורט על האישור, יצרה בכך מצג והבטחה פוזיטיביים מפורשים כי התובע אכן זכאי לקבלת פדיון ימי המחלה, וכשקיבל משרד החינוך את האישור וגנז אותו בתיקו האישי של התובע למשך 13 שנים עד לפרישתו, יצר בכך מצג והבטחה נגטיביים כלפי התובע, בעצם מחדלו לבדוק בזמן אמת את זכאות התובע על פי האישור שניתן על ידי אורט (ר' סעיף 64 לסיכומי התובע). ברם, הזכות לפדיון ימי המחלה הינה זכות המתגבשת עם סיום העסקתו של עובד. במקרה זה, הזכות התגבשה עם פרישתו של התובע ממשרד החינוך ולא עם המעבר מאורט למשרד החינוך. בהתאם, נאמר במכתב של אילנה רובין לתובע באופן מפורש שהטיפול בתשלום פדיון ימי המחלה ייעשה "בבוא העת", וכי התובע מתבקש להעביר לאורט את הטופס המדובר על מנת שימולא ואז יוחזר למשרד החינוך לשם "גניזתו" בתיק האישי וטיפול בו בבוא העת. אין במכתבה זה של גב' רובין, כשהוא עומד בפני עצמו, משום מצג פוזיטיבי כלשהו או הבטחה מפורשת שהתובע יהא זכאי לפדיון ימי המחלה בעתיד. באופן דומה, אין בתיוק הטופס בתיקו האישי של התובע, ובבדיקת זכאותו של התובע לפדיון ימי מחלה רק עם פרישתו - קרי, במועד בו התגבשה הזכות - משום מחדל של משרד החינוך, מצג נגטיבי או הבטחה שבשתיקה, המקימים לתובע את הזכות הנתבעת; ושמינית מעבר לדחייתי את טענות התובע בהקשר זה לגופן, ייחסתי חשיבות גם לכך ששני האישורים המדוברים עליהם טען התובע כי הסתמך - נספח ג' ונספח ה' לכתב התביעה - ניתנו לתובע לאחר שכבר הודיע לאורט על התפטרותו ולאחר שבירר, כפי טענתו, את כל זכויותיו לעניין גרירת ופדיון ימי המחלה, והחליט, לכאורה, כיצד לנהוג לשם מימושן. על כן, לא ניתן לומר כי שני האישורים מהווים מצג או הבטחה או התחייבות עליהם הסתמך התובע בקבלת ההחלטה הרלוונטית, כאשר הם ניתנו לו רק לאחר שהתקבלה ההחלטה על-ידו; טרם סיומו של הדיון בפרק זה אציין כי התובע העלה לראשונה בסיכומיו גם את הטענה כאילו כל המצגים וההבטחות שהונחו לפניו, לכאורה, הן על ידי אורט והן על ידי משרד החינוך, עולים כדי "הבטחה שלטונית". מעבר לכך שדחיתי כל טענותיו של התובע באשר לכך שאכן הוצגו לפניו מצגים או ניתנו לו הבטחות או התחייבויות כלשהן, ומעבר לכך שהטענה בדבר ההבטחה השלטונית הועלתה לראשונה בסיכומים, אעיר גם כי הפסיקה המדברת בהבטחה שלטונית מחייבת התקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים לשם גיבושה של הבטחה אכיפה מעין זו (ר' למשל בג"ץ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523 (1986)). למרות זאת, התובע עצמו טען בסיכומיו כי בהבטחות ובמצגים שהוצגו לפניו, לכאורה, על ידי הנתבעות מתקיימים "רכיבים מסוימים בלבד" מתוך אלה הנדרשים כדי שההבטחות והמצגים יעלו כדי הבטחה שלטונית, בעוד שמנגד, כך לדברי התובע עצמו, "ניתן אמנם לעורר מחלוקת על שאר התנאים הנדרשים לצורך היותם של ההבטחות בחזקת 'הבטחות שלטוניות'" (ס' 66-67 לסיכומים). ברי כי אין די בכך כדי לבסס את הטענה, כי לתובע אכן ניתנה הבטחה שלטונית מחייבת בידי מי מהנתבעות. לסיכום, נדחית גם תביעת התובע ככל שהיא נובעת ממצגים, הבטחות או התחייבויות שניתנו לו לגבי זכותו לגרירת ימי המחלה מאורט ולפדיונם. סוף דבר התביעה נדחית. התובע ישלם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה 5,000 ₪ הוצאות משפט לכל אחת משתי הנתבעות. לא ישולמו סכומי ההוצאות בתוך פרק זמן זה, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לערער לבית הדין הארצי לעבודה. הודעת ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. ניתן היום, ו' כסלו תשע"ב , 2 בדצמבר 2011 , רפואהגרירת רכבדמי מחלה