שינוי תנאי ערבות ללא הסכמה מבוא עסקינן בתביעה כספית על סך 119,634 ₪ שהגיש התובע כנגד הבנק בו ניהל חשבונו בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה ממימוש ערבות בנקאית אוטונטמית, שלטענת התובע, הבנק שינה תנאיה שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו. תמצית טענות הצדדים מכתב התביעה עולה, כי הנתבע בנק לאומי לישראל הינו תאגיד בנקאי וכי התובע ניהל חשבון בנק אצל הנתבע בסניף טבריה. התובע טוען, כי בשנת 2004 פנה אליו אוהד גנור (להלן: "גנור") והודיע לו, כי הגיע להסכם עם חברת פז (להלן: "פז"), לפיו ינהל שתי תחנות דלק, בבית שאן ובכביש הבקעה, ויקבל עמלה בגין מכירת דלק. לטענתו, גנור ביקש ממנו לעזור לו בהוצאת ערבות בנקאית לצורך אבטחת אספקת הדלק בהתאם להסכם אשר נכרת בינו לבין לפז. התובע טוען, כי הוא הפעיל בעצמו תחנת דלק במשך 21 שנים, הכיר היטב את הערבות הבנקאית הנדרשת והיה לו ברור שהיא נועדה להבטיח אספקת דלק. לטענתו, לאחר ששיקלל את הסיכונים הכרוכים בהוצאת הערבות, הסכים להוציא ערבות בנקאית אוטונומית מחשבון הבנק שלו, אשר מתנהל אצל הנתבע. התובע טוען, כי בכתב הערבות צוין בבירור, כי עסקינן בערבות לסילוק חוב המגיע לפז מגנור בקשר עם אספקת דלק. לטענתו, בגין המצאת הערבות קיבל הנתבע ערובה כספית מלאה ובנוסף גבה עמלה שנתית. לטענת התובע, ביום 8.7.07 שלחה פז בקשה למימוש סך של 78,603 מסכום כתב הערבות. בבקשה האמורה מופיע המשפט "בקשר עם הסכם לניהול תחנת דלק (ארגמן + בית שאן)". התובע טוען, כי הדרישה לחילוט הערבות אינה תואמת את לשון הערבות וכן ידע שלגנור לא היה חוב לפז בקשר לאספקת דלק. בנסיבות אלו, הגיש התובע בקשה לצו מניעה לחילוט הערבות וניתן לו סעד זמני כאמור. התובע טוען, כי ביום 26.7.09 התקבלה תגובת פז ממנה למד, כי ללא ידיעתו והסכמתו הוציא הנתבע מכתב לפז ובו שינוי מהותי של התכלית אשר לשמה הוצא כתב הערבות. לטענתו, מסתבר שההסכם בין פז לגנור כלל תנאים לפיהם בידי פז לחלט את הערבות אף בקשר לניהול התחנה, ובין היתר תשלום לספקים של חנויות yellow אשר גנור הפעיל במתחם התחנות. בנסיבות אלו, הגיע התובע להסכם עם פז כך שתביעתו תדחה, צו המניעה הזמני יבוטל והערבות תמומש. התובע טוען, כי מאחר ונוסח הערבות שונה ללא ידיעתו והסכמתו ומבלי שנמסרה לו הודעה בנדון, הרי שהוא הגיש נגד פז תביעה אשר עובדותיה לא היו נכונות. לטענתו, מעיון בבקשה להארכת תוקף הערבות מיום 30.5.05, קרי לאחר תיקון נוסח הערבות, עולה, כי הערבות היא לאבטחת אספקת דלק. התובע טוען, כי הדבר תומך בטענתו לפיה לא נמסרה לו הודעה באשר לשינוי נוסח הערבות. לטענתו, הנתבע הפר את ההסכם אשר נכרת בינו לבין התובע והפר את חובת הנאמנות המוטלת על בנקאי כלפי לקוחו שעה ששינה את כתב הערבות ללא ידיעתו והסכמתו ושעה ששינה את תנאי הערבות, כך שלא ניתנה לתובע הזכות לבטל את כתב הערבות לפי תנאיו החדשים. לטענתו, במסגרת הבקשה להארכת הערבות הוא ציין, כי הערבות הוצאה בקשר עם אספקת דלקים מבלי שידע על שינוי לשון הערבות. לדבריו, הנתבע הטעה אותו לגבי לשון הערבות ונהג בחוסר תום לב. התובע עותר לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו לו עקב מימוש הערבות, הוצאותיו, בין היתר בגין ההליך המשפטי אשר ניהל מול פז, ועוגמת נפש. לטענת הנתבע, דין התביעה להדחות. לטענתו, לאחר הוצאת כתב הערבות הבנקאית ביום 4.6.04, נערך שני שינוי, בהתאם לבקשת התובע, כך שבמקום ערבות בקשר עם אבטחת אספקת דלק, יירשם בקשר עם הסכם לניהול תחנת דלק. לטענת הנתבע, השינויים האמורים היו תנאי בהסכם הניהול בין גנור לחברת פז ובלעדיו הערבות לא הייתה מתקבלת על ידי חברת פז. בנסיבות אלו טוען הנתבע, כי אין בסיס להנחת התובע, לפיה הדרישה לחילוט הערבות אינה תואמת את לשון הערבות. הנתבע מודה, כי כתב הערבות הוצא ותוקן, הכל על פי בקשת התובע. לטענת הנתבע, הארכת תוקף הערבות נעשתה לאחר שפז פנתה אליו בנדון וטענה, כי יש להאריך את תוקף הערבות או לחלט אותה ובהתאם לכך, הוא פנה לתובע אשר אישר את הארכת הערבות. הנתבע מציין, כי בבקשה להארכת תוקף הערבות מיום 30.5.05 נפלה טעות בתום לב, שעה שפקידת הנתבע אשר מילאה את הטופס העתיקה את פרטי כתב הערבות המקורי ולא ממסמך השינוי, אולם ממילא נוכח העובדה שהתובע ביקש את השינוי, הרי שאין לטעות שנפלה בבקשה כל נפקות. הנתבע מכחיש את הטענה לפיה הטעה את התובע באשר לתוכן הערבות. לטענתו, הוא פעל כלפי התובע בזהירות, סבירות ומקצועיות. הנתבע טוען, כי מילא את כל חובותיו כלפי התובע ולא התרשל כלפיו. עוד טוען הנתבע, כי תביעת התובע נגדו נגועה בשיהוי שכן מהמועד בו השיב לפניית התובע מיום 24.8.07, ישב התובע בחוסר מעש ולא פעל לשם מיצוי טענותיו נגדו. הנתבע הוסיף, כי משום מה התובע לא הגיש תביעה נגד גנור. לטענתו, התובע יודע, כי הוסכם בינו לבין גנור שהערבות תחול על כל הסכם לניהול התחנה, שכן אלמלא כן הרי שלא היה בידי גנור לנהל עסקיו עם פז. הנתבע מוסיף, כי לא נגרם לתובע נזק כלשהו ואף אם נגרם, הרי שלא קיים קשר סיבתי בין מעשיו לבין הנזק הנטען. לטענתו, הוא לא עשה עושר ולא במשפט. הנתבע טוען, כי באמצעות הערבות נשוא התובענה נהנה גנור מקשרי מסחר עם פז ונראה, כי גם התובע נהנה מכך, בעקיפין או במישרין. הראיות מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. מטעם הנתבע, הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' אלה בנדלי (להלן: "בנדלי") ושל עו"ד טל שטקלר- טימסית (להלן: "שטקלר"). המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. כמו כן, הוגשו ראיות בכתב. בנוסף הוגשו סיכומי הצדדים. דיון ומסקנות בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם הנתבע התרשל, פעל בחוסר תום לב, הפר את ההסכם אשר נכרת בינו לבין התובע והפר חובת נאמנות כלפי התובע בהתנהלותו בנוגע לערבות אשר הוציא בעקבות בקשת התובע ואשר המוטב בה היה פז. ערבות, אשר כאמור לעיל, חולטה בהתאם לדרישת פז. ככל שייקבע, כי נפל פגם בהתנהלות הנתבע ביחס לערבות האמורה, הרי שעולה השאלה האם בשל הפגם האמור נגרמו לתובע הנזקים הנטענים. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפניי מצאתי, כי דין התובענה להדחות, כפי שיפורט. במסגרת התקשרותו של גנור עם פז לצורך ניהול תחנות דלק, נדרש גנור להמציא לפז כתב ערבות. התובע, אשר הסכים להיות ערב לגנור, פנה לנתבע בבקשה שהאחרון יוציא כתב ערבות על סך 150,000 ₪ לפיו הערבות הינה לטובת פז והחייב הינו גנור. מהבקשה עולה, כי מטרת הערבות הינה אבטחת אספקת דלק. הנתבע אישר את הבקשה האמורה והנפיק, במאי 2004, ערבות בנקאית לטובת פז (נספח א' לכתב התביעה. בחודש יולי 2007 פנתה פז לנתבע בדרישה לחלט סכום של 78,603 ₪ מהערבות. לאחר שהתקבלה הבקשה, הגיש התובע תובענה נגד פז, במסגרתה עתר לצו מניעה זמני לפיו יהיה על פז להימנע מלממש את הערבות. במסגרת הדיון בתובענה זו הגישה פז מסמך של הנתבע מיום 22.6.04 (נספח ז' לכתב התביעה) וממנו עולה, כי נעשה תיקון בנוסח הערבות, באשר למטרה בגינה ניתנה הערבות, כך שבמקום "בקשר עם אבטחת אספקת דלק" יירשם " בקשר עם הסכם לניהול תחנת דלק". בנסיבות אלו, נדחתה התובענה, בהתאם להסכם בין התובע ופז, והערבות חולטה. התובע טוען, כי השינוי אשר נעשה באשר למטרת הערבות, כמפורט לעיל, נעשה שלא בהסכמתו. לטענתו, מאחר והנתבע ערך את השינוי ללא ידיעתו והסכמתו, הרי שהמידע הרלוונטי לא היה בידיו ועל כן הגיש את התובענה במסגרתה עתר לצו מניעה זמני. לטענתו, ההוצאות אשר נגרמו לו בשל הגשת ההליך האמור נגרמו בשל העובדה שהנתבע לא מסר לו את המידע הרלוונטי. עוד טוען התובע, כי לא היה מקום לחלט את הערבות מאחר וחובותיו של גנור לא נוצרו בנוגע לאספקת דלקים. לטענתו, בנסיבות אלו, ולאור העובדה שהוא לא נתן הסכמתו לשינוי מטרת הערבות, הרי שהערבות אשר נתן אינה חלה על החוב בגינו ביקשה פז לחלט את הערבות. התובע טוען, כי הערבות אשר נתן מוגבלת לחוב בנוגע לאספקת דלק ומאחר ולא הסכים לשנות את מטרת הערבות, הרי שהערבות אינה חלה על חוב בגין ניהול חנויות yellow בתחנות הדלק. לפיכך טוען, כי לא היה מקום לחלט את הערבות בגין החוב האמור. התובע אינו חולק על כך שעל פי השינוי שנערך בכתב הערבות, רשאית הייתה פז לחלט את הערבות, אולם כאמור טענתו היא שהשינוי לא היה על דעתו ולא בהסכמתו. מנגד טוען הנתבע, כי לאחר שהוציא את הערבות, בהתאם לבקשת התובע, התקבלה בקשתו לשנות את נוסח הערבות וכי הוא עשה כן לאחר שהתובע נתן הסכמתו לשינוי. הנה כי כן, המחלוקת בעניין זה נסובה סביב השאלה, האם שינוי מטרת הערבות נעשה בהתאם להסכמת התובע, על דעתו ובידיעתו אם לאו. בשלב זה אומר, כי סבירה יותר ואמינה בעיניי טענת הנתבע בעניין זה, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך. לכתב התביעה צורף העתק של הבקשה להוצאת ערבות בנקאית (נספח א'). מהבקשה עולה, כי מטרת הערבות הינה אבטחת אספקת דלק. כתב הערבות המקורי נוסח כדלקמן: "הננו ערבים בזה כלפיכם לסילוק כל סכום עד 150,000 ₪ בלבד המגיע או עשוי להגיע לכם מאת גנור אוהד (שייקרא להלן- "החייב") בקשר עם אבטחת אספקת דלק". כתב הערבות הינו מיום 30.5.04 (להלן: "כתב הערבות המקורי"). אין מחלוקת, כי בהמשך הוציא הנתבע שני מכתבים במסגרתם נעשה שינוי באשר למטרת הערבות. כאמור, טרם השינוי ובהתאם לכתב הערבות המקורי, מטרת הערבות הייתה אבטחת אספקת דלק. לאחר התיקון הראשון (נספח א' לכתב ההגנה), הרי שעסקינן בערבות בקשר עם ניהול תחנות. לאחר התיקון השני (נספח ב' לכתב ההגנה) הערבות הינה בקשר עם הסכם לניהול תחנות דלק. כאמור, המחלוקת הינה סביב השאלה על בסיס מה הוציא הנתבע את מכתבי השינוי האמורים. קרי, האם השינוי נעשה בהתאם לבקשתו והסכמתו של התובע אם לאו. אין מחלוקת, כי אין בידי הנתבע מסמך כתוב המעיד, כי התובע נתן הסכמתו לתיקונים באשר למטרת הערבות. טענת הנתבע הינה, כי התיקונים נעשו בעקבות שיחת טלפון, אשר התנהלה בין בנדלי והתובע, ואשר במסגרתה הביע התובע הסכמתו לתיקון אשר נדרש בשל ההסכם בין גנור ופז. כאמור, במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי כתב הערבות שונה מבלי שהוא נתן לכך את הסכמתו ומבלי שניתנה לו הודעה בנדון. מנגד טען הנתבע, כי הסכמת התובע ניתנה במסגרת שיחה טלפונית. יש לציין, כי במסגרת כתב התביעה לא התייחס התובע לשיחת הטלפון האמורה. זאת למרות שמעדותו לפני עולה, כי אינו מכחיש קיומה של שיחת טפון בעניין. התובע לא טען, כי הנתבע ביקש הסכמתו לביצוע השינוי אולם הוא לא נתן הסכמתו במסגרת השיחה הטלפונית. תחת זאת, התובע התעלם מקיומה של השיחה האמורה. עובדה זו פועלת לרעתו ומעוררת ספק באשר לאמינות גרסתו. בנדלי העידה, כי היא אינה מכירה את פז או את גנור וכי היא דיברה רק עם התובע. לטענתה, רוב ההוראות היו בטלפון. לטענת בנדלי, התובע הינו לקוח מכובד של הסניף וכמעט ולא הגיע לסניף (עמ' 17 ש' 10-12). במהלך עדותה נשאלה בנדלי באשר לנוהל להוצאת ערבות אשר היה תקף במועד הרלוונטי ובתגובה הפנתה לנספח נ/5. בנדלי העידה, כי יש טופס לפיו אפשר לשנות סעיף בערבות ללא צורך בחתימת הלקוח, לאחר שבעל החשבון הביע הסכמתו להוצאת הערבות והשינוי בוצע לאחר שהוא פנה וביקש לשנות (עמ' 17 ש' 6-10). בנדלי טענה, כי אינה זוכרת אם היה נוהל בתקופה הרלוונטית, אולם זוכרת שביצעו הוראות טלפוניות. עוד הוסיפה, כי היא זוכרת את המעמד שהתובע ביקש ממנה בטלפון ואמר שהוא שולח את גנור וביקש שתמסור לו את הנספח (עמ' 17 ש' 15-17). בנדלי שבה וטענה, כי לא היה לה שום קשר לפז וגנור, כי היא מבצעת הוראות מלקוחות שנים רבות ולא היה לה דבר נגד התובע והיא פעלה לפי הוראותיו של התובע בלבד (עמ' 17 ש' 19-20). בהמשך שבה בנדלי וטענה, כי היא אינה זוכרת האם היה נוהל בשנת 2004 והוסיפה, כי היא זוכרת שהתובע פנה אליה, ואלמלא פנייתו לא הייתה מבצעת את השינוי (עמ' 17 ש' 21-23). בנדלי נשאלה, האם בשנת 2004 ניתן היה לעשות שינויים בכתב ערבות בנקאית בלי לתעד את אישורו של הערב בכתב. בנדלי השיבה, כי אין בידה להעיד באשר למה שאפשר היה לעשות אולם זה מה שקרה. לטענתה, הייתה הוראה טלפונית של התובע (עמ' 17 ש' 25-28). בהמשך העידה, כי לפי הנהלים שהיו אז, לאחר שערבות יצאה ניתן היה לשנות סעיף בהוראה טלפונית. עוד הוסיפה, כי בטופס אפילו אין מקום לחתימה (עמ' 19 ש' 9-10). בשלב זה אציין, כי כפי שפורט לעיל, בנדלי נחקרה באשר לנוהל אשר היה תקף בתקופה הרלוונטית בנוגע לביצוע שינוי בכתב ערבות. סבורני, כי אף אם תתקבל הטענה לפיה השינוי אמור היה להתבצע רק לאחר שהתובע הביע הסכמתו לכך בכתב, הרי שאין בטענה, כי במקרה בו עסקינן הנתבע לא פעל בהתאם לאופן האמור, ותחת זאת ביצע את השינוי לאחר שהסכמת התובע ניתנה בטלפון, בכדי לסייע לתובע בתביעתו. אם תתקבל הטענה לפיה התובע נתן הסכמתו לשינוי האמור, אף אם לא בדרך הקבועה בנוהל הרלוונטי, הרי שהוא הסכים לשינוי ובכך נטל על עצמו את הסיכון הכרוך בשינוי. אף אם היה על הנתבע לקבל את ההסכמה בכתב, הרי שאין בכך בכדי להטיל עליו לשאת בסיכון שהתובע לקח על עצמו באופן מודע ועל פי רצונו. כמו כן, העובדה שאין ביטוי בכתב להסכמת התובע אינה הגורם לנזקים להם טוען התובע ואשר בגינם הוגשה התביעה. אם הנתבע התרשל שעה שלא קיבל הסכמת התובע בכתב אלא רק בטלפון, הרי שהתרשלותו לא היא שגרמה לנזקי התובע, שעה שהתובע לקח על עצמו והסכים להיות ערב לגנור גם לאחר שינוי תנאי הערבות. הנה כי כן, העדר מסמך כתוב המבטא את הסכמת התובע לשינוי נוסח כתב הערבות יש בו כדי לעורר קושי להוכחת טענת הנתבע באשר להסכמת התובע. אולם, אין בכך בכדי ללמד, כי לא ניתנה הסכמה כאמור ובוודאי שאין בכך בכדי ללמד, כי אף אם ניתנה הסכמה כאמור, הרי שאין לה תוקף בשל העדר עמידה בנהלים הרלוונטיים. בנדלי נשאלה באשר לתוכן השיחה אשר ניהלה עם התובע והשיבה, כי דובר על כך שיש בעיה למוטב שאינו מסתפק בנוסח הערבות וביקשו לשנות סעיף. לטענתה, התובע אמר לה לשנות את הסעיף ולא לבטל (עמ' 17 ש' 29-32). בנדלי אישרה, כי אז הוציאה את נספחים נ/4 ו-נ/5 לתצהירה. לטענתה, זה היה בהתאם לבקשת התובע לאור בקשת פז. בהמשך טענה, כי את גנור ראתה רק לאחר השינוי, כאשר התובע שלח אותו אליה כדי לקחת את המסמך (עמ' 18 ש' 1-11). בנדלי העידה, כי המנהלים חתמו על הטופס ושבה וטענה, כי זה נעשה בהתאם לשיחה הטלפונית שניהלה עם התובע. לטענתה, היא מזהה היטב את התובע בטלפון, הוא לקוח מצוין ורוב פעולותיו מבוצעות בטלפון (עמ' 18 ש' 27-32, עמ' 19 ש' 1-4). התובע העיד, כי לא ראה את המכתבים לתיקון הערבות ואת המכתב להארכת תוקף הערבות (עמ' 6 ש' 4-7). ברי, כי אין בעדות זו כדי לסתור את טענת הנתבע לפיה תיקון הערבות נעשה בהתאם להסכמת התובע אשר ניתנה במסגרת שיחה טלפונית אשר ערך עם בנדלי. כאמור, בנדלי טענה, כי התובע נתן הסכמתו לתיקון כתב הערבות במסגרת שיחה טלפונית ולאחר מכן שלח את גנור לבנק בכדי שבנדלי תיתן לו עותק של המסמך. טענתו, כי לא ראה את המכתבים לתיקון הערבות אינה סותרת את גרסתה של בנדלי, כמפורט לעיל. התובע העיד, כי שוחח עם פקידה בשם אלה (עמ' 12 ש' 9-10). נטען בפניו, כי בכתב התביעה ובכתב התשובה הוא לא טען, כי פנו אליו מהנתבע. בתגובה טען, כי הוא לא אמור היה לפרט בנדון. התובע הוסיף, כי הוא חתום על הסכם חד משמעי וברור (עמ' 12 ש' 25-32). העובדה שהתובע נמנע מלפרט במסגרת כתב התביעה, כי ניהל שיחה עם פקידת הנתבע בנוגע לביצוע התיקון בכתב הערבות מעוררת ספק באשר לאמינותו. ככל שהיה ממש בגרסת התובע, סביר, כי היה מציין שהנתבע פנה אליו בנוגע לשינוי הערבות וכי הוא לא נתן הסכמתו לכך. התובע נשאל מי פנה לבנק בנוגע לשינוי נוסח כתב הערבות והשיב, כי הוא אינו יודע. התובע טען, כי הוא יודע שפז פנתה לגנור וגנור פנה אליו. לטענתו, ככל הנראה פנו לבנק במקביל ואז יומיים- שלושה לאחר מכן הבנק פנה אליו. התובע טען, כי הוא אמר שהוא רוצה לבדוק את ההסכם ורק לאחר מכן יחליט האם לחתום. לאור טענתו האמורה נטען בפניו, כי לפני שהוא חתם על כתב הערבות המקורי הוא ולא דרש לראות הסכם. בתגובה טען התובע, כי בהתחלה הוא ידע בדיוק על מה הוא חותם (עמ' 12 ש' 13-24). התובע טען, כי לאחר שקיבל את שיחת הטלפון באשר לשינוי נוסח הערבות הייתה לו תחושה של אי נעימות, מאחר והוא אמור היה לתת ערבות אולם אם לא היה בידו לחיות עם ההסכם הוא היה מסרב (עמ' 13 ש' 9-12). התובע נשאל, האם במידה שהוא היה רואה את החוזה ומבין שמבקשים להרחיב את הערבות למוצרים, האם היה מסכים לחתום ערבות והשיב, כי על חוזה כזה לא היה חותם בשום אופן שכן הוא משאיר אותו חשוף לכל דבר (עמ' 13 ש' 13-14). התובע נשאל באשר לפנייתו של גנור אליו בשנת 2004 והעיד, כי מי שפנה אליו זה הדוד יוסף חן, אשר לפי עדותו קודם לכן חתם ערבות בעבורו בעת שהוא ניהל תחנת דלק. לטענתו, יוסף סיפר לו על רצונו של גנור לנהל תחנת דלק ושאל האם הוא מוכן לעזור והוא השיב בחיוב. התובע העיד, כי בהמשך פנה אליו גנור ואז החל התהליך. לטענתו, בשלב זה הוא לא ביקש לראות ניירות בקשר לפז. לטענתו, גנור ביקש ערבות והוסיף, כי לאור ניסיונו בתחום הוא יודע שפז ביקשה ערבות (עמ' 9 ש' 32, עמ' 10 ש' 1-8). התובע נשאל, האם בתחנות שהוא ניהל הייתה חנות yellow והשיב בשלילה. התובע הוסיף, כי גם בתחנות שגנור ניהל לא היו חנויות yellow (עמ' 10 ש' 9-10). התובע נשאל האם הסכים להוציא ערבות ולא ביקש לראות על מה הערבות ולראות ניירות והשיב, כי מי שמבין את המטרייה יודע על מה מדובר (עמ' 10 ש' 11-12). בהמשך העיד, כי אין צורך לראות ניירות שכן החוזה הוא כזה שהקבלן מקבל תחנה עם סטוקים, מביא פועלים, מפעיל תחנה ומקבל שכר בהתאם לליטרים אשר הוא מוכר (עמ' 10 ש' 14-17). התובע העיד, כי הוא לא ראה את החוזה אשר נכרת בין פז לגנור. התובע נשאל האם ביקש לראות את החוזה והשיב, כי בשלב מסוים הוא ביקש (עמ' 10 ש' 18-21). נטען בפניו, כי בתצהירו הוא מתייחס להסכם בין פז לגנור וציין, כי עסקינן בהסכם להפעלת שתי תחנות. התובע טען, כי הוא ציין עובדה וכי ההסכם לא הגיע לידיו. נטען בפניו, כי הוא צירף את ההסכם להליך אשר ניהל מול פז. התובע העיד, כי הוא אינו זוכר שהוא צירף את ההסכם האמור וטען, כי לא ראה את ההסכם עד שפז שלחה אותו אליו (עמ' 10 ש' 22-31). בהמשך נטען בפניו, כי אין ממש בטענה זו שכן הוא הגיש בקשה לפני שהגיעה תגובתה של פז. בתגובה טען התובע, כי הוא רוצה לבדוק איך הגיע ההסכם והוסיף, כי הוא אינו זוכר שהוא קיבל אותו (עמ' 11 ש' 3-6). התובע נשאל האם הייתה מניעה שגנור יראה לו את ההסכם לפני שהוא הוציא את הערבות והשיב בשלילה (עמ' 10 ש' 32, עמ' 11 ש' 1). התובע נשאל, האם במידה שהערבות לא הייתה מתוקנת הרי שפז לא הייתה מתקשרת עם גנור והשיב, כי אינו מחליט בשביל פז (עמ' 11 ש' 12-13). לטענתו, הוא התנה את חתימתו באופן מוחלט והוא לא היה חותם על מה שפז הציגה. לטענת התובע, כאשר עסקינן באגוראי, אשר אינו קונה דלק מפז, הוא לא יכול להיות חייב להם סך של 10,000-15,000 ₪. התובע הוסיף, כי רוב הרכישות מתבצעות באשראי שמגיע ישירות לפז. לטענתו, הכל ממוחשב ופז יודעת כמה אמורים להפקיד לה. התובע העיד, כי מהרכישות אשר מתבצעות באשראי לא ניתן לגנוב ואם לא יפקידו את המזומן יום- יומיים בשתי התחנות ניתן להגיע מקסימום לחוב של 10,000 ₪ (עמ' 11 ש' 15-27). לאור עדות התובע, לפיה בטרם חתם על כתב הערבות המקורי הוא כלל לא ראה את החוזה אשר נכרת בין פז לגנור, הרי שלא אמינה בעיניי טענתו לפיה התנה את שינוי כתב הערבות בכך שיראה את ההסכם ורק לאחר מכן יחליט, האם הוא מסכים לחתום על הערבות. ההסבר אשר נתן התובע, באשר לנסיבות בגינן לא חשש בטרם חתם על כתב הערבות ולפיכך לא דרש לראות את ההסכם טרם חתימתו, לא הוכח בפניי. מצאתי, כי לא די בנסיונו של התובע בתחום ניהול תחנות דלק בכדי להסביר מדוע חתם על הערבות מבלי שראה את ההסכם אשר נכרת בין גנור לפז. סבורני, כי יש בטענת התובע לפיה הוא לא דרש לראות את ההסכם אשר נכרת בין פז וגנור בטרם חתם על כתב הערבות בכדי ללמד על רצונו הלא מותנה לסייע לגנור. ברי, כי יש בכך כדי לתמוך בטענה לפיה הוא נתן הסכמתו לשינוי נוסח הערבות. שינוי, אשר נדרש כתנאי להתגבשות ההסכם בין גנור לפז. כמו כן, יש לציין, כי לא עלה בידי התובע ליישב את הסתירה בין טענתו לפיה ההסכם לא הגיע לידיו והוא לא ראה אותו עד שפז מסרה לו אותו לבין העובדה שההסכם צורף על ידו לתובענה אשר הגיש נגד פז. הסתירה האמורה מעוררת ספק באשר לאמינותו. התובע נשאל באשר לקשר המשפחתי בינו לבין גנור והשיב, כי אשתו של גנור הינה בת דודתו מדרגה שנייה. לטענתו, בעת שהוא ניהל תחנות דלק הצד של אשתו של גנור סייע לו ובאופן טבעי פנו אליו לעזרה כאשר גנור רצה להתקשר עם פז (עמ' 9 ש' 19-21). נטען בפני התובע, כי הוא לא התייחס לעניין במסגרת כתב התביעה. התובע השיב, כי הוא אמר שמשפחתו של גנור עזרה לו. לאחר שנטען בפני התובע, כי לא מופיעה טענה כאמור בכתב התביעה הוא השיב שהוא חושב שהוא הזכיר את העניין (עמ' 9 ש' 28-31). אין מחלוקת, כי אין בכתב התביעה זכר לעניין זה. הנה כי כן, התובע ביקש לסייע לגנור אשר היה מעוניין לנהל תחנות דלק. התרשמתי, כי התובע ביקש להצניע את העניין האמור וליצור תמונה לפיה נכונותו לחתום ערבות בכדי לסייע לגנור הייתה נמוכה מכפי שהייתה בפועל והייתה מוגבלת לחוב בגין אספקת דלק בלבד מאחר ובערבות כאמור לכאורה לא קיים סיכון. בכדי לסייע לגנור חתם התובע על כתב ערבות כערב לחובו של גנור כלפי פז, זאת מבלי שראה קודם לכן את ההסכם בין גנור לפז. בהמשך, דרשה פז שינוי בכתב הערבות. התרשמתי, כי לתובע היה עניין בהיעתרות לבקשתה של פז, במטרה לסייע לגנור. אציין, כי התובע העיד, כי הוא אף ייעץ לגנור במהלך השנה הראשונה בה הפעיל גנור את תחנות הדלק. הדבר מלמד על מעורבותו של התובע וקשריו עם גנור. סבורני, כי אף בכך יש בכדי לתמוך בטענה לפיה סביר יותר בעיני, כי התובע הסכים לשינוי כתב הערבות במטרה לסייע לגנור, שכן אחרת ההתקשרות בין גנור לפז לא הייתה יוצאת לפועל בהיעדר ערבות מתאימה המספקת את פז. לא יכולה להיות מחלוקת, כי לנתבע לא היה כל עניין אישי בשינוי כתב הערבות כשם שלא היה לו עניין אישי בהסכם אשר נכרת בין גנור ופז. כמו כן, אין מחלוקת, כי נערכה בין התובע לבנדלי שיחה בנוגע לשינוי נוסח הערבות. לא סביר בעיניי, כי בנדלי ערכה את השינוי המבוקש לאחר השיחה האמורה מבלי שניתנה לה הסכמת התובע לעשות כן. לא עלה בידי התובע להצביע על טעמים בגינם יפעלו הנתבע ובנדלי באופן האמור. התובע הכחיש את הטענה לפיה הסכמתו לשינוי נעשתה טלפונית. לטענתו, בשיחה אשר התנהלה בינו לבין בנדלי הוא הסביר שזה לא לרוחו. התובע הוסיף, כי זו לא הייתה שיחה של קבלת החלטות. לטענתו, כאשר הפקידה אמרה לו שרוצים לעשות מסמך אחר, הוא ביקש מגנור את ההסכם בשביל להבין במה מדובר. התובע העיד, כי הוא אמור היה ללכת לבנק לקרוא את ההסכם וככל שהיה מסכים הוא היה חותם על ערבות חדשה. התובע העיד, כי זה לא נעשה (עמ' 13 ש' 1-7). לטענתו, הוא לא נתן לנתבע להבין שהוא יכול להוציא כתב ערבות חדש (עמ' 13 ש' 7). התובע העיד, כי הייתה שיחת טלפון מהנתבע אך לא הביאו לידיעתו שבפועל הוציאו נייר. לטענתו, זה נשאר תלוי באוויר (עמ' 13 ש' 17). בהמשך העיד, כי לאחר שיחת הטלפון הוא לא שוחח עם גנור על השינוי. לטענתו, הוא הבין שדברים הסתדרו אך לא איך הסתדרו והוסיף, כי הוא לא חתם (עמ' 13 ש' 19-24). טענת התובע, לפיה לאחר שפנו אליו בבקשה לשנות את כתב הערבות, הוא ביקש לראות את ההסכם בכדי לבחון האם השינוי מקובל עליו ובהמשך לא בירר עם גנור מה עלה בגורל הבקשה לשינוי, אינה אמינה בעיניי. לא סביר, כי התובע התכוון לבחון האם הוא מסכים לתיקון כתב הערבות, זנח את העניין ואף לא בדק כיצד הדברים הסתדרו. במיוחד שהדרישה לשינוי כתב הערבות הגיעה מפז כתנאי להתקשרות עם גנור. התובע העיד, כי הנתבע לא הכיר את גנור (עמ' 11 ש' 31-32). כן העיד, כי הוא לקוח של הנתבע במשך 31 שנה (עמ' 12 ש' 1-2). נטען בפניו, כי ההידברות בנושא הערבות הייתה בינו לבין הבנק והתובע השיב, כי זה לא מדויק. לטענתו, הוא זה שפנה לבנק ואמר לתת ערבות. התובע טען, כי הוא מסר את הפרטים באשר לסכום ושם האדם. לטענתו, הוא שיתף את הפקידה באשר לנסיבות בגינן הוא מציין שעסקינן באספקת דלקים. התובע טען, כי בהמשך גנור היה בקשר עם הנתבע. לטענתו, הנתבע העביר לגנור את המסמך ואז גנור פנה לנתבע (עמ' 12 ש' 3-8). הנה כי כן, אף מעדות התובע עולה, כי הנתבע לא הכיר את גנור. התובע טוען, כי הנתבע העביר לגנור את המסמך וכי אז גנור פנה לנתבע. בנדלי העידה, כי היא ראתה את גנור רק לאחר השינוי, כאשר התובע שלח אותו אליה בכדי לקחת את המסמך. אין בעובדה שגנור קיבל את המסמך מהנתבע בכדי ללמד על כך שהנתבע הכיר את גנור ובוודאי לא, כי פעל בהתאם להנחיותיו מבלי שקיבל את הסכמת התובע. גנור אינו לקוח של הנתבע ולא סביר בעיני שהנתבע יבצע הוראות של גנור ללא הסכמה או ידיעת התובע שהינו לקוחו. מהאמור לעיל עולה, כי התובע טען שהוא אינו יודע מי פנה לנתבע בבקשה לשינוי כתב הערבות. בהמשך טען, כי גנור היה בקשר עם הבנק, לאחר שנטען בפניו, כי רק הוא היה בקשר עם הנתבע בנוגע לערבות. טענתו בעניין זה לא הוכחה. התובע לא זימן את גנור לעדות ולא הוכיח, כי הנתבע שינה את נוסח כתב הערבות על סמך בקשתו של גנור, מבלי שהוא נתן הסכמתו לכך. אין מחלוקת, כי עדות גנור הינה עדות רלוונטית וכי היה בידו לשפוך אור על טענות התובע באשר לנסיבות שינוי כתב הערבות ובין היתר באשר לשאלה מי ביקש את השינוי האמור מהנתבע והאם התובע הסכים לתיקון והיה מודע לו. עדות גנור הייתה רלוונטית אף לשם הבהרת השאלה מה הוסכם בינו לבין התובע באשר לשאלה על מה תחול הערבות של התובע וכיצד הוא פעל כאשר פז דרשה את תיקון נוסח הערבות. משלא זימן התובע את גנור לעדות הרי שהדבר פועל לרעתו. אין מחלוקת, כי לאחר שפז דרשה שינוי בכתב הערבות בנדלי שוחחה עם התובע בנדון. המחלוקת הינה האם במסגרת השיחה האמורה נתן התובע הסכמתו לשינוי האמור אם לאו. טענתה של בנדלי, לפיה שינוי נוסח הערבות נעשה לאחר שהתובע נתן הסכמתו לכך במסגרת שיחה טלפונית אמינה ומהימנה בעיניי. כאמור לעיל, בנדלי שבה וטענה, כי התובע הינו לקוח ותיק של הנתבע וכי היא אינה מכירה את פז ואת גנור. בנדלי העידה, כי פעלה בהתאם להנחיות התובע בלבד. עדותה בעניין זה סבירה ואמינה. לא סביר בעיניי, כי בנדלי או נציג אחר מטעם הנתבע שינה את נוסח כתב הערבות על סמך בקשה של גורם כלשהו שאינם מכירים ומבלי שניתנה הסכמת התובע. לא הוכח לי, כי נעשה מעשה כאמור או מי לכאורה פנה לנתבע. לא שוכנעתי, כי יש לנתבע אינטרס כלשהו לפעול באופן האמור. לאור האמור לעיל, הרי שאין בעובדה שאין בידי הנתבע להציג מסמך לפיו התובע נתן הסכמתו לשינוי בכדי לשלול טענתו בנדון. עדותה של בנדלי בעניין זה הותירה עליי רושם אמין ומהימן ומצאתי, כי עדות זו סבירה. מנגד גרסת התובע לא הוכחה והיא אינה סבירה בעיניי ואינה מתקבלת על דעתי. לאור האמור לעיל, לא מקובלת עליי טענת התובע לפיה כתב הערבות שונה מבלי שניתנה הסכמתו לכך. שוכנעתי, כי התובע נתן הסכמתו לשינוי נוסח כתב הערבות וזאת בכדי שיעלה בידי גנור להתקשר בהסכם עם פז. מצאתי, כי רק לאחר שניתנה הסכמת התובע בוצע השינוי בנוסח כתב הערבות. התובע העיד, כי ברגע שקיבל את כתב החילוט הוא פנה לגנור בכדי לברר בגין מה הוא חייב. לטענתו, הוא עשה כן משום שסבר שלא ייתכן שהחוב הינו בגין דלק. התובע העיד, כי גנור אמר לו שמדובר בחוב לספקים בחנות נוחות של yellow ולא עבור דלק (עמ' 7 ש' 25-29). משמצאתי, כי נוסח כתב הערבות המקורי תוקן בהתאם להסכמת התובע הרי שאין בטענה, כי מקור החוב הינו חנות הנוחות בכדי להועיל לתובע. מכתב הערבות המקורי עולה, כי הוא היה בתוקף עד ליום 30.5.05. בהמשך הוארך כתב הערבות. מהבקשה להארכת כתב הערבות עולה, כי צוין בה שהערבות הינה בקשר עם אבטחת אספקת דלק. במהלך עדותו נטען בפני התובע, כי בכתב התביעה הוא טען שהוא חתם על בקשות להארכת ערבות. התובע השיב, כי עסקינן בבקשה אחת. התובע נשאל מדוע בכתב התביעה הוא ציין, כי עסקינן בבקשות והשיב, כי הוא אינו יודע. התובע שב וטען, כי חתם על ערבות אחת. בהמשך טען, כי ייתכן ועסקינן בטעות סופר והוסיף, כי בקשה ובקשות זה אותו דבר. לטענתו, הוא התבקש לחתום על הארכה אחת בלבד, באותם תנאים כמו אלה שהוא רצה מלכתחילה (עמ' 13 ש' 27-31, עמ' 14 ש' 1-3). התובע נשאל, האם כאשר התבקש לחתום על הארכה, הוא בירר מה קרה עם השינוי שביקשו והשיב, כי לא היה אכפת לו מזה וגם לא אמרו לו ששינו (עמ' 14 ש' 13-15). כאמור, מצאתי, כי התובע נתן הסכמתו לשינוי. לפיכך, הרי שסביר, כי לא היה על הנתבע להודיע לתובע, במועד הארכת הערבות, כי כתב הערבות המקורי תוקן. בנסיבות אלו, אני דוחה את טענת התובע לפיה הנתבע הטעה אותו והציג מצג כאילו כתב הערבות לא שונה. יש לציין, כי לא מצאתי כל אינטרס לנתבע להציג לתובע מצג שווא כאמור. בעדותה טענה בנדלי, כי הנוהל מיולי 2004, באשר להחתמת הלקוח, לא חייב אותה ביוני 2004, בעת שנערך השינוי בנוסח כתב הערבות. נטען בפניה, כי הנוהל האמור חל על הארכת הערבות משנת 2005. בנדלי השיבה, כי הנתבע מאריך את נוסח הערבות המקורי ואם יש נספח הוא נותר אצל המוטב ושניהם מחייבים את הערב (עמ' 19 ש' 12-24). לטענתה, כאשר מוטב מבקש להאריך ערבות מתקשרים ללקוח לקבל הסכמתו ואם הוא משלם את הסכום הוא יכול לבטל את הערבות. בנדלי טענה, כי הנתבע חייב להאריך ערבות אלא אם היא מבוטלת. לטענתה, הסכמת הלקוח להארכת ערבות יכולה להיות בשיחה טלפונית. בנדלי העידה, כי הנוהל באשר להחתמת הלקוח עוסק בהוצאת הערבות המקורית והוסיפה, כי התובע חתם על הערבות המקורית (עמ' 20 ש' 7-22). נטען בפניה, כי הנוהל עוסק בהוצאת ערבות או הארכת ערבות. כן נטען בפניה, כי בשנת 2004, ובשנת 2005 היא ראתה לנכון להחתים את התובע ובשנת 2006 לא מצאה לנכון לעשות כן. בנדלי השיבה, כי ייתכן שהטופס אבד והוסיפה, כי הארכה אמורה להתבצע בכל מקרה ואין לנתבע שליטה על זה. לטענתה, ניתן או להאריך ערבות או לחלט אותה. בנדלי שבה וטענה, כי ייתכן שזה נעשה טלפונית (עמ' 20 ש' 26-29). בנדלי הופנתה לסעיף 4.8.1 לנהלים ונטען בפניה, כי יש חובה להחתים לקוח על טופס הארכת תוקף. בנדלי השיבה, כי קיבלה את הסכמת התובע בטלפון וכי כך ביצעו פעולות כאמור בתקופה זו (עמ' 23 ש' 28-31). נטען בפניה, כי היא לא פעלה בהתאם לנוהל בשנים 2006-2007 והיא השיבה, כי לגבי שנה אחת לא מוצאים טופס אולם בשנה לאחר מכן היא החתימה. בנדלי שבה וטענה, כי הנתבע חייב להאריך ערבות או לבטלה בהוראת מוטב והסכמת הלקוח (עמ' 24 ש' 4-6). בנדלי נשאלה, האם לא היה צריך להציג בפני הלקוח שינויים שנעשו בערבות במהלך התקופה בעת חידוש הערבות והשיבה, כי זה מה שהיה נהוג ב- 2005-2006 (עמ' 24 ש' 7-11). נטען בפני בנדלי, כי בבקשה להארכת ערבות משנת 2005 מודגש, כי על הלקוח לאשר את נוסח הערבות. בנדלי השיבה, כי התובע אישר את זה בהוצאת הערבות המקורית והנספח נשאר אצל המוטב ואינו מופיע בחידושים (עמ' 20 ש' 30-32). בנדלי נשאלה, מדוע הנתבע לא החתים את התובע בשנים 2006 ו-2007 והשיבה, כי אינה יודעת. בהמשך טענה, כי ייתכן שהיה טופס והוא אבד (עמ' 21 ש' 1-2). לטענתה, מה שהיא זוכרת בוודאות זה שהכל נעשה בהתאם להוראה של התובע (עמ' 21 ש' 4). בהמשך שבה וטענה, כי כל הארכה אשר בוצעה, בוצעה בהתאם להוראת המוטב והסכמת הלקוח. בנדלי טענה, כי היא פועלת ככה שנים, אלא אם הערבות מתבטלת (עמ' 21 ש' 21-22). בנדלי נשאלה כיצד התקבלה הסכמת הלקוח והיכן זה מתועד והשיבה, כי שינתה את הנספח בהוראה של התובע ולגבי ההארכות טענה, כי הנתבע היה חייב להאריך בהוראת המוטב ובהסכמת הלקוח (עמ' 21 ש' 23-26). עדותה של בנדלי מקובלת עליי. ברי, כי קיים הבדל בין הוצאת ערבות או תיקון נוסח הערבות לבין הארכתה מבחינת הדרישה באשר להסכמת הערב. בעוד שלא ניתן להוציא ערבות ללא הסכמת הערב, הרי שמקום בו עסקינן בערבות קיימת הרי שככל שהערבות לא בוטלה יש להאריכה. בנסיבות אלו, סביר בעיניי, כי אף אם הנוהל באשר להחתמת ערב חל אף על הארכת ערבות ולא רק על הוצאת ערבות הרי שיישום הנוהל בשני המקרים וההשלכות בגין אי יישומו עשויים להיות שונים. לא זו אף זו, טענתה של בנדלי, לפיה ייתכן ואף בשנת 2006 היא החתימה את התובע על טופס הארכה אולם הטופס אבד אינה בלתי סבירה. כך או כך, התובע לא הוכיח שהערבות בוטלה ועל כן לא עלה בידו להוכיח, כי הנתבע לא אמור היה להאריך את תוקפה. בעניין זה יש לציין, כי ממילא לא טען התובע במסגרת כתב התביעה, כי לא היה על הנתבע להאריך את הערבות או, כי לא היה מקום לחלט אותה בשל פקיעתה. תחת זאת, התובע ציין במסגרת כתב תביעתו, כי הנתבע החתים אותו על בקשות להארכת הערבות. ההסבר אשר סיפק התובע במסגרת עדותו באשר לעובדה, כי הוא ציין בכתב התביעה כי עסקינן בבקשות בעוד שלטענתו חתם על בקשת אורכה אחת בלבד אינו אמין בעיניי. כאמור לעיל, טענת התובע לפיה לא הסכים לשינוי נוסחו של כתב הערבות המקורי אינה אמינה בעיניי ומצאתי אותה בנסיבות לא סבירה ולא מתקבלת על דעתי. משכך, הרי שעל אף שבמסגרת הבקשה להארכת כתב הערבות צוין, כי עסקינן בערבות בקשר עם אבטחת אספקת דלק הרי שהתובע ידע שנוסח הערבות שונה וכי הנוסח החדש מחייב אותו. לא מקובלת עליי הטענה לפיה היה על הנתבע להעלות את נושא תיקון כתב הערבות במועד הארכתה. מצאתי, כי אין לקרוא את הארכת כתב הערבות במנותק מכתב הערבות אותו היא אמורה להאריך, ובענייננו עסקינן בכתב הערבות המתוקן כפי שתוקן בהסכמת התובע ובהתאם לדרישתה של פז. כתב הערבות תוקן בהתאם לדרישתה של פז כתנאי לחוזה עם גנור וברי, כי הארכת תוקף הערבות מאריכה את החבות של התובע כפי שזו נקבעה בכתב הערבות אותו מבקשים להאריך. לא ייתכן שפז תתקשר בהסכם עם גנור בהתאם לכתב הערבות המתוקן על פי דרישתה ובמהלך תקופת ההסכם יוארך תוקף הערבות בהתאם לנוסח הערבות המקורי והתובע יחויב בהתאם לנוסח האמור. קבלת טענה כאמור יש בה בכדי לאיין את תיקון כתב הערבות אשר היה תנאי להתקשרות פז בחוזה עם גנור. זאת ועוד, בהליך שניהל התובע כנגד פז, הוא לא העלה כל טענה, כי על פי כתב הארכת הערבות הוא אינו חייב לפז את הכספים אותם דורשת בקשר להסכם ניהול תחנה מאחר והארכת הערבות הינה רק בקשר עם אספקת דלק. כאמור, התובע הגיע עם פז להסכם לפי בקשתו כלפיה לסעד זמני וכך גם התביעה לסעד עיקרי נדחות. מהתנהגותו זו ניתן ללמוד, כי אף התובע עצמו סבר, כי מה שרלוונטי זה כתב הערבות המקורי ולא הארכות כתב הערבות שהוצאו מאוחר יותר. הנה כי כן, מצאתי, כי התובע הסכים לתיקון נוסח הערבות המקורי וכי בהתאם להסכמתו יצאו מכתבי התיקון. כן מצאתי, כי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבע עת האריך את כתב הערבות, משזו לא בוטלה. בנסיבות האמורות ולאור נוסח כתב הערבות המתוקן אין מחלוקת, כי הערבות אינה בגין אספקת דלק בלבד, כי אם בנוגע לניהול התחנות ולאור האמור בהסכם בין גנור ופז, הרי שהערבות חלה אף על חובותיו של גנור לספקים במסגרת ניהול חנויות הנוחות. מחלוקת נוספת אשר נתגלעה בין הצדדים הינה סביב השאלה, האם התובע ערב לתחנת הדלק בגינה נוצר החוב אשר בעקבותיו חולטה הערבות. בעניין זה אציין, כי טענת התובע בנדון לא הועלתה במסגרת כתב התביעה. בעדותו אישר התובע, כי לטענתו הוא נתן ערבות לשתי תחנות דלק- ארגמן ובית שאן, והחוב נוצר לתחנת דלק שלישית- עין חרוד גלבוע. התובע נשאל כיצד טענתו עולה מהמסמכים והשיב, כי צריך לעיין בהם כמו שצריך. התובע העיד, כי גנור קיבל שתי תחנות קטנות וכי הוא חתם על הערבות ב- 2004 וחידש ב- 2005 והתחנה השלישית לא הייתה בעסק. התובע הוסיף, כי עסקינן בתחנה ענקית וכי יש לשקול את העניין בעת שחותמים ערבות (עמ' 6 ש' 12-20). לטענתו, הוא ידע שגנור הולך לקבל שתי תחנות בלבד ולא ידע על התחנה השלישית (עמ' 7 ש' 10-12). נטען בפניו, כי בתצהירו הוא טען שבאוקטובר 2005 גנור החל להפעיל את תחנת גלבוע. בתגובה טען התובע, כי לא ידע וכי בתצהיר הוא מצהיר שזה נודע לו באותו רגע. בהמשך טען, כי לאחר שעשה חקירות נודע לו שגנור קיבל תחנה נוספת (עמ' 7 ש' 13-18). משלא זימן את גנור לעדות אף בעניין זה, על אף שהיה בידו לשפוך אור על סוגיה זו, הרי שהדבר פועל לרעתו. נטען בפני התובע, כי בתצהירו הוא טען, כי הדבר עולה מהמסמכים. בתגובה טען התובע, כי הוא קיבל את המסמכים ארבע שנים לאחר מכן. לטענתו, הוא ידע שהוא ערב על שתי תחנות וזה מה שהוא התבקש לכסות. התובע טען, כי במסמך כתוב, כי עסקינן רק בשתי התחנות האמורות ופז אישרה. נטען בפניו, כי הדבר לא עלה ממסמכי הבנק וכי זה נודע לו בעת ניהול ההליך מול פז. בתגובה טען התובע, כי זה עלה בשני העניינים וכי אחד חיזק את השני (עמ' 6 ש' 24-32). במהלך עדותה של בנדלי נטען בפניה, כי בתצהיר עדותה היא מאשרת שהערבות הייתה בקשר להסכם ניהול תחנות דלק ארגמן ובית שאן. בנדלי השיבה, כי היא אינה זוכרת על איזה תחנות דלק חלה הערבות ומדוע היא אמורה לדעת. לטענתה, זה לא עניינה. בנדלי הוסיפה, כי בערבות המקורית לא מופיעים השמות של תחנות הדלק. נטען בפניה כי בבקשה לחידוש צוין, כי מטרת הערבות היא בקשר עם הסכם לניהול תחנות ארגמן ובית שאן. בתגובה טענה בנדלי, כי זה לא עיקר הערבות וכי זה בצד. בנדלי טענה, כי בנוסח של הערבות לא מופיע שם התחנה. בהמשך טענה, כי זה לא אמור לעניין את הנתבע וכי עסקינן בהסכם עם המוטב (עמ' 22 ש' 4-16). כאמור, בנדלי טענה, כי אם הערבות לא בוטלה אז או שמחלטים אותה או שמאריכים וכי הנתבע חייב לפעול באחת מהדרכים האמורות (עמ' 23 ש' 12). נטען בפניה, כי אם מטרת הערבות שונה מהמטרה שלשמה מבקשים לחלט אז הבנק צריך לבדוק. בנדלי השיבה, כי קיימת ערבות והמטרה אשר הייתה בהתחלה בעקבות הסכמת התובע. בנדלי הוסיפה, כי היא אינה משנה דבר על דעת עצמה וכי אינה מכירה את פז וגנור (עמ' 23 ש' 13-16). לא הוכח לי שהנתבע ידע או אמור היה לדעת, כי מטרת הערבות שונה מהמטרה בגינה רוצים לחלט, כך לדוגמא שהחילוט הינו בגין חוב אשר נוצר בשל ניהול תחנה שאינה חוסה תחת הערבות. מעדות התובע עולה, כי הוא אינו יודע איזה מידע היה בידי הנתבע בעת שנשלחה בקשת החילוט. בנסיבות אלו, הרי שהתובע לא הוכיח שהנתבע ידע, כי החוב בגינו נדרש החילוט הינו בגין תחנה שלישית אשר אינה קשורה להסכם בגינו ניתנה הערבות. יש לציין, כי בכתב הערבות לא צוין, כי הוא ניתן בקשר לשתי תחנות בלבד. כמו כן, על גבי הבקשה לחילוט הערבות לא צוין, כי עסקינן בחוב הקשור לתחנת גלבוע. במסגרת הבקשה צוין, כי פז מבקשת את חילוט הערבות אשר ניתנה בקשר עם הסכם לניהול תחנות דלק (ארגמן + בית שאן). לא זו אף זו, התובע נשאל האם ביום שהוא פנה לבית המשפט בבקשה למנוע את חילוט הערבות הוא ידע שהערבות לא תקפה לתחנת גלבוע. התובע השיב, כי הוא ידע שהיא לא תקפה למשהו שהוא לא דלק (עמ' 7 ש' 30-32). מתשובתו האמורה של התובע עולה, כי הוא נתן את מלוא תשומת ליבו לשאלה, האם החוב נוצר בעקבות אספקת דלק אם לאו ונראה, כי לא התייחס לשאלה האם החוב שייך לתחנת דלק אשר הוא ערב לה או שמא עסקינן בחוב בגין תחנה עליה לא חלה הערבות. התובע נשאל מדוע דחה את תביעתו נגד פז והשיב, כי פז אינה גורם אשר הוא קשור איתו. לטענתו, פז לא קיבלה ממנו ערבות אלא מהבנק. התובע העיד, כי פז לא מכירה אותו וכי היא קיבלה ערבות אוטונומית והפעילה אותה. נטען בפניו, כי אף על פי כן היה בידו להעלות טענות לגופה של עסקה. התובע נשאל מדוע הוא לא המשיך עם תביעתו והשיב, כי לא היו לו את כל המסמכים וכי הוא הסתמך על מה שהיה לו. נטען בפניו, כי המסמכים אליהם הוא מתייחס אינם קשורים לתחנת עין חרוד. התובע נשאל האם מישהו בבנק אמר לו שהערבות חלה על התחנה בעין חרוד והשיב בשלילה. לטענתו, פז אמרה שהערבות מכסה על פעילות של גנור וכי בין היתר הוא ניזון מתשובתה של פז (עמ' 8 ש' 3-14). נטען בפני התובע, כי לאור תגובתה של פז הרי שהוא ידע שהחוב שייך לתחנת גלבוע ושכ- 40,000 ₪ מתוכו הינו חוב לספקים. התובע נשאל מה עשה בנדון והשיב, כי זה לא רלוונטי ולא קשור אליו. לטענתו, הוא פנה לפז ואמר שגנור אינו חייב כסף בגין דלק. התובע הוסיף, כי הוא ידע שהערבות שלו הינה לשתי תחנות בלבד. התובע טען, כי הוא הוציא צו מניעה מבלי שידע שפז מחזיקה מכתב שונה מכתב הערבות שלו (עמ' 8 ש' 15-29). בהמשך העיד, כי פנה לבנק ולחברת פז בטענה שהוא ערב לעניין אספקת דלק בלבד ובהמשך פנה לבית המשפט בנדון (עמ' 8 ש' 32, עמ' 9 ש' 1-3). הנה כי כן, בעדותו שב התובע והתייחס לטענה לפיה היה ערב לאספקת דלק בלבד ולא נתן התייחסותו לסוגיית התחנה השלישית אשר אינה חוסה תחת הערבות. התובע טוען, כי הוא ידע שהוא ערב לשתי תחנות בלבד אולם לא טען ובוודאי שלא הוכיח, כי העלה טענה, בפני הנתבע או פז, כי הערבות אינה חלה על התחנה בגינה נוצר החוב. במסגרת ההליך אשר התובע ניהל נגד פז, הוא נמנע מלהעלות טענה לפיה אינו ערב לחובותיו של גנור הנובעים מתחנת גלבוע. נטען בפני התובע, כי הוא לא העלה את הטענה לפיה הוא אינו ערב לתחנת גלבוע. בתגובה טען התובע, כי לא היה עליו לעמוד על טענה זו. לטענתו, זה לא עניין שלו והוא לא נתן ערבות לזה. התובע טען, כי פז קיבלה את הערבות מהנתבע והיה על הנתבע להגן עליו. לטענתו, כשהנתבע קיבל את כתב החילוט היה עליו להעיר את תשומת ליבו לעובדה שעסקינן בתחנת דלק שלישית (עמ' 9 ש' 4-11). התובע נשאל האם יש לו מסמכים לפיהם הנתבע ידע, כי החילוט נדרש בגין תחנת גלבוע והשיב בחיוב. לטענתו, זה עולה מהמסמכים המופיעים בתיק, מסמכים אשר נמסרו במסגרת ההתנהלות בין הנתבע וחברת פז (עמ' 9 ש' 12-14). לאחר שנשאל האם יש לו מסמך המלמד שהנתבע ידע שהחילוט נדרש בגין חובות גלבוע בלבד השיב, כי הוא אינו יודע מה הנתבע ידע. התובע הוסיף, שהנתבע ידע שהוא ערב לשתי תחנות בלבד והוא מעריך שכאשר נשלחה הבקשה לחילוט נשלח פירוט (עמ' 9 ש' 15-18). איני מקבלת טענת התובע, לפיה לא היה עליו להעלות את הטענה לפיה הוא אינו ערב לחובות אשר נוצרו בגין ניהול תחנת גלבוע. עסקינן בטענה רלוונטית אשר הייתה בידיעתו והיה עליו להעלות טענה זו במסגרת ההליך אשר ניהל נגד פז. מדובר בטענה רלוונטית כנגד תקפות הערבות הבנקאית עצמה בנסיבות ולא כנגד עיסקת היסוד. אין בעובדה שעסקינן בערבות אוטונומית בכדי ללמד, כי לא היה בידי התובע להעלות טענה זו. לא מקובלת עליי טענתו לפיה אין עסקינן בעניין שלו וכי היה על הנתבע להגן עליו ולהסב תשומת ליבו לעניין. לא זו אף זו, התובע העיד, כי הוא אינו יודע איזה מידע היה בידי הנתבע במועד הרלוונטי. אין בהערכתו באשר למידע אשר נמסר לנתבע במסגרת בקשת החילוט בכדי להוכיח אילו פרטים היו ידועים לנתבע. במסגרת כתב הערבות התחייב הנתבע להעביר לפז, בהתאם לדרישתה, סכום כסף עד לגובה הערבות בלי שיהיה על פז לבסס את דרישתה. משהפסיק התובע את ההליכים אשר ניהל מול פז, ולאחר שהוא עצמו לא טרח להעלות טענה לפיה עסקינן בחוב אשר הוא אינו ערב לו לאור העובדה, כי עסקינן בתחנת דלק שלישית אשר אינה חוסה תחת כתב הערבות, הרי שלא הייתה לנתבע ברירה אלא לחלט את הערבות. לא הוכח לפניי, כי המידע באשר לשאלה בגין איזו תחנה נוצר החוב היה בידיעת הנתבע. בנסיבות האמורות מצאתי, כי ככל שנגרמו לתובע נזקים בעקבות חילוט הערבות, הרי שהם לא נגרמו בשל התנהלות הנתבע. לא הוכח לי, כי דבק פגם בהתנהלות זו. אוסיף ואומר, כי אף אם היה עולה בידי התובע להוכיח שהנתבע ידע או היה עליו לדעת שפז מבקשת לחלט ערבות בשל חוב אשר כתב הערבות אינו חל עליו, הרי שאין מחלוקת, כי היה בידי התובע לגלות את המידע האמור בעצמו בעת שניהל את ההליך משפטי נגד פז לשם מניעת חילוט הערבות והיה בידו לפעול בעניין זה. סבורני, כי בנסיבות האמורות הרי שאף אם הייתה מתקבלת טענת התובע לפיה הנתבע אמור היה להימנע מחילוט הערבות הרי שהיה מקום לקבוע, כי יש לתובע אשם תורם משמעותי. כאמור, איני מקבלת את טענת התובע לפיה לא היה בידו או שלא היה מוטל עליו להעלות טענות בנדון במסגרת ההליך מול פז. ככל שהתובע היה מעלה, במסגרת ההליך מול פז, טענה לפיה הערבות אינה חלה על תחנת גלבוע, הרי שהיה בכך כדי למנוע את נזקיו הנטענים. התובע אינו יכול להתעלם מהמידע הרלוונטי אשר התגלה לו בעת ניהול ההליך מול פז ולטעון, כי היה על הנתבע לפעול בכדי לחקור בגין איזה חוב נדרש חילוט הערבות ולהגן עליו. אזכיר, כי התובע הסכים לחזור בו מכל ההליכים שניהל כנגד פז ולדחות את התביעה נגדה (נספח ח' לכתב התביעה) והמשמעות של הסכמה זו, שהתובע מסכים לחילוט הערבות ככתבה וכלשונה בנסיבות. הנה כי כן, מצאתי, כי כתב הערבות תוקן בהתאם לבקשה והסכמת התובע ומשכך הרי שהתובע ערב אף לחוב אשר נוצר בעקבות חנויות הנוחות. מאחר וכתב הערבות לא כלל פירוט באשר לתחנות אשר ביחס אליהן חלה הערבות ולאור העובדה שלא עלה בידי התובע להוכיח איזה מידע היה בידי הנתבע כאשר התקבלה בקשת החילוט, הרי שלא השתכנעתי שהנתבע ידע או אמור היה לדעת שאין לחלט את הערבות מאחר והחוב הינו בגין תחנת גלבוע. לפיכך, הרי שלא עלה בידי התובע להוכיח שהנתבע התרשל, הטעה אותו, הפר את ההסכם אשר נכרת עמו, הפר חובת נאמנות ופעל בחוסר תום לב. כן לא שוכנעתי, כי נזקי התובע נגרמו בשל התנהלות פסולה של הנתבע. מדובר בסיכון מחושב שהתובע לקח על עצמו עת נעתר לשמש כערב עבור גנור במסגרת התקשרותו של גנור עם פז להפעלת תחנות דלק. משהסיכון התממש, אין התובע יכול להיפרע בגין נזקיו כתוצאה מהערבות שנתן עבור גנור, מהבנק שמילא אחר כל בקשותיו ופעל על פי הנחיותיו של התובע, רק מכיוון שייתכן וחסרים טפסים כלשהם אצל הבנק. לאור האמור לעיל, התובענה נדחית. אני מחייבת את התובע בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 23,250 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. ערבות