קבלת ערעור לפנים משורת הדין

בית המשפט ביין כי נכון הדבר שבית המשפט ראה לעיתים לקבל, לפנים משורת הדין (באנגלית: Ex gratia), בקשות רשות ערעור, במקרים בהם קופחו זכויותיו של בעל דין או בעניינים בהם הוכיח כי נגרם לו עיוות דין (ראו למשל: רע"א 4189/05 בן עמי נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסמה, 2.10.05); רע"א 1099/00 בודקר נ' בודקר (טרם פורסמה, 20.3.00)). יחד עם זאת, בית המשפט פסק כי התיק הנדון אינו נכנס בגדר אותם מקרים חריגים. המבקש קיבל את יומו בבית המשפט והטענות שטען נבחנו בלב שלם ובנפש חפצה. בית משפט השלום דן בטענות שהעלה באופן מפורט ומעמיק, וביסס את הכרעתו על עדויות הצדדים וניתוח הראיות שהוצגו בפניו. לפיכך, לא מצאתי כי זכויותיו של המבקש קופחו באופן המצדיק קבלת בקשתו. ##להלן החלטה בנושא קבלת ערעור לפנים משורת הדין:## החלטה זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא י' גריל והשופטים ר' חפרי-וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין), אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט ח' שרעבי), לפיו נתקבלה תביעת המשיבים באופן שהמבקש חוייב בתשלום דמי שכירות וארנונה. 1. המבקש, עורך דין במקצועו, שכר ממשיב 2 (להלן: המשיב) משרד בבניין "אל אניס" באום אל פחם (להלן: המשרד), מבלי שנחתם כל חוזה בכתב בין הצדדים. בגין שכירות זו הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום בחדרה נגד המבקש לתשלום דמי שכירות והחזר תשלומי ארנונה על סך 317,293 ₪. המבקש טען כי הגם ששכר את המשרד, אין הוא חב למשיב דבר. בבסיס המחלוקת עמדו מספר שאלות עובדתיות שיש בהן כדי להשפיע על גובה דמי השכירות והארנונה, וביניהן: משך תקופת השכירות; שטח המשרד; ומחיר דמי השכירות למ"ר. הצדדים גם חלקו בשאלת גובה הסכום ששילם המבקש למשיבים "על החשבון". המבקש הוסיף וטען, כי אף בהנחה שהוא חב למשיבים דמי שכירות, הרי שיש לקזז מחוב זה את שכר הטרחה לו הוא זכאי מהמשיבים בגין שירותים משפטיים שהעניק להם לאורך השנים. 2. המשיב בחר להגיש כתב תשובה לטענת הקיזוז שהועלתה על-ידי המבקש בכתב הגנתו, במסגרתו טען טענת התיישנות בלבד. בתצהיר עדותו הראשית טען המשיב טענה נוספת לגבי הקיזוז, לפיה שילם למבקש את שכר הטרחה בשיעור כפי שפורט. המבקש טען כי הואיל וטענה זו לא קיבלה ביטוי בכתבי הטענות, הרי שהיא מהווה הרחבת חזית. בהחלטה מיום 29.5.07 קיבל בית משפט השלום את טענתו של המבקש, לפיה התקיימה הרחבת חזית מצידו של המשיב, אך קבע כי המבקש הסכים להרחבה האמורה. זאת, נוכח התנהגותו של המבקש שביקש מהמשיב מסמכים הנוגעים לתשלום שכר הטרחה, ושהשהה את העלאת הטענה בדבר הרחבת החזית במשך למעלה משנה (להלן: ההחלטה). 3. לגופה של התביעה, הכריע בית משפט השלום בשאלות העובדתיות האמורות על סמך העדויות שנשמעו בדיון שנערך לפניו ובהתבסס על המסמכים שהוגשו. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבים בכל העניינים, למעט בשאלת גובה התשלום ששילם המבקש למשיבים "על החשבון". כך למשל, נקבע כי תקופת השכירות עמדה על 107 חודשים שתמו ביום 31.8.02, כפי שטען המשיב, ולא 106 חודשים (שנסתיימו ב-31.7.02) כנטען על-ידי המבקש. זאת, בין היתר, נוכח מכתב ששלח המבקש למשיב, בו הודיע על כוונתו לסיים את תקופת השכירות ביום 1.8.02. בית המשפט קבע כי המכתב נכתב באופן מפורט, והעובדה כי לא צויינה בו עובדת החזרת המפתחות מלמדת כי הם לא הוחזרו עם מסירת המכתב. זאת ועוד, בסעיף 3(ב) למכתב התחייב המבקש לפנות את כל חפציו מהמשרד עד ליום 5.8.02. מכך, הסיק בית המשפט כי המבקש החזיק במפתחות המשרד גם לאחר ה-1.8.02, התאריך בו נסתיימה, לשיטתו, תקופת השכירות. גם העובדה שהמבקש לא זימן לעדות את מזכירתו, אשר לגרסתו מסרה את מפתחות המשרד למשיב ביום 1.8.02, עוררה את חשד בית המשפט באשר לאמינותו. לאור האמור, נקבע כי על המבקש לשלם למשיבים סכום של 230,673 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין חוב דמי שכירות. כמו כן, חוייב המבקש לשלם לעיריית אום אל פחם את סכום יתרת חוב הארנונה הרובץ על המשרד, בהתאם לחישובים כפי שפורטו בפסק הדין (להלן: פסק הדין). 4. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי הן על החלטתו של בית משפט השלום בדבר הרחבת החזית, הן על פסק הדין. במסגרת הערעור ביקש המבקש להתיר לו להביא ראיות נוספות - מכתב ממחלקת הארנונה של עיריית אום אל פחם' לרבות תשריט המשרד' ומכתב נלווה שנכתב על-ידי המשיב. הבקשה להוספת ראיות נדחתה. בית המשפט קבע כי ניתן היה להביא את הראיות במהלך הדיון בערכאה הדיונית וציין כי לא שוכנע שהראיות שהגשתן נתבקשה הן בעלות חשיבות ניכרת להכרעה. לגופו של הערעור נקבע כי פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט השלום הוא מפורט, יסודי ומנומק, וכי הוא מבוסס על האמון שרחש בית המשפט למשיב ועל ניתוח הגיוני של הראיות. משכך, לא מצא בית המשפט המחוזי מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט השלום, בכפוף לתיקון טעות בדבר גובה המע"מ. גם הערעור על ההחלטה בדבר הרחבת החזית נדחה, ובית המשפט אימץ את נימוקי בית משפט השלום, כפי שפורטו בהחלטתו. 5. על פסק דינו של בית משפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי פסק הדין של בית המשפט קמא חותר תחת עקרונות מהותיים שנקבעו על ידי בית משפט זה, וראוי הוא ליתן לו רשות ערעור על מנת "להתוות מדיניות משפטית ראויה". כמו כן, הוא טוען כי הטעויות העובדתיות והמשפטיות שנפלו בפסק הדין של בית המשפט קמא גרמו לו לעיוות דין. המבקש מעלה שלוש טענות מרכזיות. ראשית, המבקש טוען כי בקביעותיהם איינו בתי המשפט דלמטה את כלל הראיה הטובה ביותר והפכו את נטל ההוכחה. זאת, נוכח העובדה שצילומי ספיחי שיקים התקבלו כראיה לאמיתות תוכנם, על אף שהמשיב לא הביא כל ראיה להשמדתם של השיקים המקוריים, והגם כי, לדבריו, היה בסיס ממש לחשד שהצילומים אינם נאמנים למקור. שנית, לשיטת המבקש, סטה בית המשפט המחוזי מן ההלכה הפסוקה שעה שלא התיר לו להגיש ראיות נוספות בערעור חרף חשיבותן להכרעה בסכסוך. שלישית, לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בכך שאישר את החלטת בית משפט השלום בעניין הרחבת החזית, הואיל ולדבריו לא ניתן לראות בהתנהלותו בהקשר זה כהסכמה מכללא להרחבת החזית הנטענת. 6. דין הבקשה להידחות. כידוע, על מנת שבית משפט זה יתערב בבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי" על המבקש להראות כי מתעוררת בעניינו שאלה משפטית עקרונית או ציבורית שחשיבותה חורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בחינת הנימוקים שהעלה המבקש מעלה כי אין הם חורגים מדלת אמותיו של המקרה הספציפי המדובר, והגם כי המבקש ניסה לציירם ככאלה, הם אינם מעלים כל שאלה משפטית כבדת משקל. בשלוש הסוגיות שמעלה המבקש קיימות הלכות פסוקות וברורות של בית משפט זה. יישומה של הלכה כלשהי על עובדות ונסיבות המקרה הספציפי, כפי שארע בענייננו, נתונה לשיקול דעתן של הערכאות דלמטה, ואינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (טרם פורסמה, 16.1.06) וההפניות שם). נכון הדבר שבית משפט זה ראה לעיתים לקבל, לפנים משורת הדין, בקשות רשות ערעור, במקרים בהם קופחו זכויותיו של בעל דין או בעניינים בהם הוכיח כי נגרם לו עיוות דין (ראו למשל: רע"א 4189/05 בן עמי נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסמה, 2.10.05); רע"א 1099/00 בודקר נ' בודקר (טרם פורסמה, 20.3.00)). יחד עם זאת, איני סבורה כי ענייננו נכנס בגדר אותם מקרים חריגים. המבקש קיבל את יומו בבית המשפט והטענות שטען נבחנו בלב שלם ובנפש חפצה. בית משפט השלום דן בטענות שהעלה באופן מפורט ומעמיק, וביסס את הכרעתו על עדויות הצדדים וניתוח הראיות שהוצגו בפניו. לפיכך, לא מצאתי כי זכויותיו של המבקש קופחו באופן המצדיק קבלת בקשתו. לאור האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות.לפנים משורת הדיןערעור