פסיקת הוצאות בגין זיכוי תעבורה

להלן פסק דין בנושא פסיקת הוצאות בגין זיכוי תעבורה: פסק דין 1. מונח בפני ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד [כב' השופט ג. דניאל] מיום 28.06.07, בתיק עמק 4543/04, לפיה דחה את בקשת המערער לפסוק לו הוצאת משפט לאחר שזוכה בדין בעקבות הודאת ב"כ המאשימה כי היא מבקשת לחזור בה מן האישום. 2. אין חולק כי כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חנית רכב במקום חניה המיועד לנכה וזאת מבלי שיש למערער תעודת נכה, עבירה לפי סעיף 6 (ה) (16) לחוק עזר לאשדוד (העמדת רכב וחנייתו) התשנ"א - 1991. 3. ביום 14.11.06, ישיבת המענה בפני בית משפט קמא, כפר המערער במיוחס לו בכתב האישום והתיק נשמע לשמיעת הראיות. עוד בטרם ישיבת ההוכחות, לאחר שב"כ המשיבה, בעת הכנתה את עד התביעה מטעמה לשמיעת הראיות, נוכחה לדעת כי עד התביעה אינו זוכר את האירוע וכי אין באפשרותה לרענן את זכרונו, שלחה היא הודעה לבית המשפט לפיה מבקשת היא לחזור בה מן האישום. 4. בית משפט עשה כן ומיד לאחר מכן ביום 25.12.07 פנה המערער לבית המשפט וביקש כי זה יפצה אותו על הוצאותיו בכך שהוטרח לבית המשפט ונאלץ להוציא הוצאות בגין הכנת מסמכים להוכחת חפותו. לאחר קבלת תגובת ב"כ המשיבה קבע בית משפט קמא כי אין מדובר בנסיבות המצדיקות פסיקת הוצאות מאחר ולא נפל כל פגם בהתנהלות המאשימה, לא בניהול ההליך המשפטי וגם לא בעצם ההחלטה לחזור בה מן האישום וכי בפועל אף חסכה מזמנו של המערער, עת הודיעה על חזרתה מן האישום עוד בטרם נוהל התיק לגופו. 5. סעיף 80 (א) לחוק העונשין התשל"ז-1977 מסדיר את נושא הוצאות ההגנה מאוצר המדינה, וקובע כדלקמן: "(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים". בשונה מגישות משפט אחרות בעולם, אין החוק בישראל מטיל על קופת הציבור את החובה לשאת בנזק שנגרם לכל אדם שזוכה בדין. אלא, מאזן הוא בין האינטרסים השונים: מצד האחד זכויות האדם, אשר יש בהן להצדיק את דבר חיוב המדינה לפצות או לשפות אדם שיצא זכאי בדין ומן הצד האחר, האינטרס הציבורי לשמירת תקציב המדינה ומניעה של הרתעת יתר בהגשת כתבי אישום. [ר' ע"פ 4466/98 דבאש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו 3, 73]. כדי לפסוק פיצוי או שיפוי לפי סעיף 80 לחוק, חייבים להתקיים שני תנאים ואם התקיימו השניים רשאי - והדגש הוא על המילה "רשאי" - בית המשפט לחייב את המדינה לשלם פיצויים לפלוני שהיה נאשם במשפט פלילי ולשפותו בגין ההוצאות שעמד בהן במשפטו. האחד, כי פלוני יצא זכאי בדינו, בין אם זיכוי מוחלט ובין אם מחמת הספק. יחד עם זאת, אין בזיכוי כשלעצמו כדי לחייב את המדינה בתשלום הוצאות ופיצוי. במקרים של זיכוי מחמת הספק, רווחת הדעה שיש בזיכויים אלה שיקול מרכזי נגד פיצוי של הנאשם. [ר' ע"פ 700/00 מאיר טוויל נ' מדינת ישראל]. השני - עילת הזכאות - דהיינו, בנסיבות בהן נמצא כי לא היה יסוד לאשמה ולכן הביא הדבר לזיכויו או לביטולו של כתב האישום או במקרה בו ראה בית המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" . 6. במקרה שבפני, בית משפט קמא קבע מפורשות כי אין המדובר במקרה בהן לא היה יסוד לאשמתו של המערער, כי אם התעורר ספק לגבי אשמתו של המערער לנוכח העובדה כי עד התביעה התקשה לזכור את נסיבות האירוע , בשל חלוף הזמן. בקביעה זו לא מצאתי כל טעות, אשר יש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. הוכח כי על סמך התשתית הראייתית היה יסוד לאשמה ואך נכון היה לנהל את המשפט ולהביא את ההכרעה לפתחו של בית משפט. 7. אשר לנסיבות אחרות אשר יצדיקו פיצוי, אין חולק כי מדובר בעילה גמישה, רחבה ועמומה ביותר, המסורה לשיקול דעת של בית משפט . [ר' ע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א (1), 481] ואכן, לאורך השנים קבעו בתי המשפט קווים מנחים באשר לעילה זו, כשהם מתחמים אותם לשלושה סוגי עניינים והם: נסיבות הנוגעות להליך המשפטי עצמו; טיב זיכויו של הנאשם; ונסיבות אישיות של הנאשם שזוכה. במקרה שבפני, לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא. העיכוב בקביעת מועד הדיון במשפט אינו מעיד על התנהלות של זדון, רשלנות או מניע בלתי הוגן מצד התביעה להתנכל במערער. בפועל הוטרח המערער לבית המשפט רק לצורך ישיבה אחת. כאשר לקראת הישיבה השניה הזדרזה ב"כ המשיבה והודיעה כי היא חוזרת בה מכתב האישום. נסיבות אישיות של המערער המצביעות על סבל חריג ועינוי דין, לא באו בפני בית משפט כי אם דרישה כוללת וסתמית של החזר הוצאות בגין אובדן ימי עבודה וצילום מסמכים, כשאין חולק שהמערער לא היה מיוצג לא בבית משפט קמא ולא בפני. מקום שנסיבות מיוחדות אלו לא באו בפני בית משפט קמא ולא בפני - לא הוכחה זכאות של המערער לפיצוי וגם לא להחזר הוצאות ובדין דחה בית משפט קמא את בקשת המערער לפיצוי והוצאות. 8. בהינתן כל אלה - סבורה אני כי אין המדובר במקרה המצדיק פסיקת פיצוי או תשלום הוצאות למבקש ודין הערעור להדחות.משפט תעבורהפסיקת הוצאות