על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא, וכי יש סיכוי לערעור. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי לא יתערב בימ"ש של ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה. לעניין זה ראה ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2) 661, עמ' 665: "אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות". כן ראה ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, תק-על 2005(1), 2899, עמ' 2903: "התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם". (ראה גם ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב (2) 582). להלן החלטה בנושא ערעור על תביעות קטנות: החלטה 1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות ברחובות שניתן ביום 12/2/06 בת.ק. 1405/04 ובת.ק. 1902/04 ע"י כב' השופטת ריקי שמואלביץ. מדובר בשתי תביעות שמתייחסות לתאונת שרשרת אחת, אשר אוחדו ע"י בימ"ש קמא. בת.ק. 1405/04 הגיש משיב 1 (להלן: "מספן") תביעה נגד המבקש (להלן: "רובין") בגין נזקים שנגרמו למכוניתו. בת.ק. 1902/04 הגיש משיב 2 (להלן: "אליהו") תביעה נגד מספן ונגד רובין בגין נזקים שנגרמו למכוניתו. בימ"ש קמא קיבל את שתי התביעות וחייב את רובין בעלות הנזקים שנגרמו לשני המשיבים. 2. מדובר בתאונת שרשרת, כאשר רכבו של אליהו היה הראשון בשרשרת, מספן - השני, ורובין נהג ברכב השלישי. בת.ק. 1405/04 טען מספן כי רובין אחראי לנזקים שנגרמו לו שכן הוא נהג בצורה רשלנית, במהירות וללא שמירת מרחק, וכתוצאה מכך פגע ברכבו והדפו אל רכבו של אליהו שהיה לפניו. בת.ק. 1902/04 טען אליהו כי בעת שבתו נהגה ברכב, פגע בה מספן, כנראה כתוצאה מכך שנהדף על ידי רובין. מנגד, רובין טען כי התנגש עם רכבו של מספן בשל נהיגה רשלנית של נהג אחר בכביש, זאת על אף ששמר מרחק כחוק ונהג במהירות סבירה. עוד הוא טען כי מספן התנגש ברכבו של אליהו עוד בטרם התנגש רכבו שלו ברכבו של מספן, ולפיכך לא חלה עליו כל אחריות - לא כלפי מספן ולא כלפי אליהו. 3. בימ"ש קמא לאחר ששמע את כל הצדדים, במהלך מספר ישיבות, קבע כדלקמן: "איני מקבלת את עדותה של נהגת רכב שמואל. גירסתה בשתי עדויותיה אינה מתיישבת עם הגירסה המפורטת בכתב התביעה אשר הוגש על ידי שמואל ... עדותה של הנהגת היתה בלתי אמינה ובלתי סבירה ואיני מקבלת אותה. אני סבורה כי תיאור התאונה בכתב התביעה הוא הנכון ולפיו נפגע רכב שמואל פעם אחת בלבד כתוצאה מפגיעתו של רכב מספן לאחר שזה נהדף על ידי רכב רובין. מספן העיד באמינות ואני מקבלת עדותו. אמנם מספן תיאר כיוון נסיעה שגוי אך אין בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לגרסתו באשר לאופן קרות התאונה. כאמור לעיל, רובין העיד בפני, כי לא ראה אורות בלם ולא ראה אם הרכב של מספן פגע ברכב שמואל אם לאו ... אני מעדיפה את עדותו של מספן על פני עדותה של נהגת רכב שמואל. דברים אלה של רובין מתיישבים עם עדותו של מספן, כי נפגע מרכב רובין עוד בנסיעה... כאמור לעיל, בעדותו בפני הודה רובין, כי לא ראה אם מספן פגע ברכב שמואל. בכך נשמטה הקרקע מתחת לגרסה המפורטת בכתב ההגנה. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי האחריות לתאונה רובצת על כתפי רובין. אינני מקבלת את טענת רובין, כי עקב עבירת תנועה שביצע אחד מהנהגים לא נותרה לו ברירה אלא להתנגש ברכב מספן. ראשית, טענה זו לא הוכחה. שנית, היה על רובין לשמור מרחק סביר מהרכב שלפניו כדי שיוכל לבלום במועד. עצם קרות התאונה מעיד שלא עשה כן." 4. בבקשת רשות הערעור טוען רובין כי שגה בימ"ש קמא כאשר לא נעתר לבקשתו לדחות את הדיון לצורך הבאת עדים שישפכו אור על הפרשה. לטענתו, אחיו שהוא עורך דין הופיע לדיון, ביקש לדחות את הדיון והופתע כאשר בימ"ש החליט לקיים דיון לגוף העניין. עוד לטענתו, שגה בימ"ש קמא עת קבע כי גירסת בתו של אליהו אינה אמינה, והעדיף את הגירסה שהציג אביה שלא נכח כלל באירוע התאונה, בכתב התביעה. רובין מוסיף וטוען כי בימ"ש קמא התעלם מכך שבגירסת אליהו נפלו אי דיוקים רבים המלמדים על מהימנותו. בתגובתו של מספן נטען כי רובין היה מודע לאופי הדיון ואף ביקש שאחיו, עו"ד במקצועו, ייצג אותו בהליך בבימ"ש קמא ועל כן אינו יכול להלין על כך שהדיון התקיים בהיעדרו. עוד טוען מספן כי כל טענותיו של המבקש בבקשה מתייחסות לממצאים שבעובדה ולמהימנות העדים בהם לא תתערב ערכאת הערעור. 5. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתגובה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא, וכי יש סיכוי לערעור. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי לא יתערב בימ"ש של ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה. לעניין זה ראה ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2) 661, עמ' 665: "אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות". כן ראה ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, תק-על 2005(1), 2899, עמ' 2903: "התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם". (ראה גם ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב (2) 582). 6. במקרה זה, בימ"ש קמא נתן את פסק הדין לאחר ששמע את גירסאות הצדדים, ולאחר שהתרשם מן העדויות שהביאו. בימ"ש קמא קבע, בפסק דין מפורט ומנומק כדבעי, על בסיס העדויות ששמע והמסמכים שהוצגו בפניו כי רובין הוא האחראי לתאונה וכי עליו לפצות את המשיבים בגין הנזקים שנגרמו להם. בימ"ש קמא ניתח את העדויות ששמע, את התרשמותו מכל אחד מן העדים ואת המסקנות אליהן הגיע בעקבות כל אלה. פסק הדין של בימ"ש קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים שמצא ועל התרשמות בלתי אמצעית מן העדים. בנסיבות אלה, איני סבורה כי קיימת הצדקה להתערב בו. 7. אשר לטענת רובין כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט, מוטב היה לטענה שלא תיטען. בפסק הדין הקדישה כב' השופטת כ-2 עמודים שלמים לסקירת השתלשלות העניינים בתיק זה. מפסק הדין עולה כי נגד רובין ניתן פסק דין בהעדר הגנה שבוטל לבקשתו. לאחר מכן נקבעו מספר מועדים לדיון בהם לא התקיים דיון לגוף העניין בשל בקשות שונות שהגישו בעלי הדין ואי התייצבות חלקם לדיון. כאשר נקבע דיון נוסף, וזאת כמעט שנתיים לאחר הגשת התביעה, הגיש רובין בקשת דחיה בשל שהותו בחו"ל. בבקשה למתן החלטה בבקשת הדחיה כתב רובין במפורש: "לחילופין, מייפה הח"מ את כוחו של אחיו, עו"ד אורן רובין, לייצגו בכל אשר נתבקש שכן זה אף הופיע לדיונים עד כה". בימ"ש דחה את הבקשה בהחלטה מנומקת, ואיפשר לאחיו של רובין לייצגו. הנה כי כן, דינה של טענת המבקש בעניין זה להידחות. לאור כל האמור לעיל, אין מקום לאפשר ערעור על פסק הדין של בימ"ש קמא. הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪ + מע"מ.תביעות קטנותערעור