סעיף 79 ב' לחוק בתי המשפט מקנה סמכות לבית המשפט הדן בעניין להעביר הליך לבוררות, עפ"י הסכמת הצדדים המושגת תוך כדי ההליך. אין מדובר בסמכות לדון בבקשה להעברת ההליך לבוררות מכח הסכם, הקיים עוד בטרם הוגשה התובענה, אלא בסמכות להעביר הליך לבוררות עפ"י הסכמת הצדדים שהתגבשה תוך כדי ההליך עצמו ולאחר הגשת התובענה. זהו הסדר מיוחד הגובר על הוראות חוק הבוררות. להלן פסק דין בנושא סעיף 79ב לחוק בתי המשפט: פסק דין בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעפולה (כב' השופטת ג'אדה בסול) מיום 30/8/06, בה נדחתה בקשת המערערות להעברת בורר מתפקידו. תחילתם של ההליכים בין הצדדים הינה תביעה כספית שהגיש המשיב כנגד המבקשות בבימ"ש השלום בעפולה, המבקשות עתרו לבית המשפט וביקשו להעביר התביעה בפני בורר מכח הסכם בוררות שהיה בין הצדדים. בית המשפט קמא נעתר לבקשה והורה בהתאם על העברת הסכסוך לבוררות. משהחלה הבוררות והתקדמה, נתגלעו מחלוקות בין הצדדים הנוגעות לקשר עסקי שהיה לבורר דווקא עם המבקשת 2, אשר בעקבותיהן הגישו המבקשות את הבקשה להעברת הבורר מתפקידו, בקשה שנדחתה כאמור. מעבר לטענות לגופן, טוענות המבקשות כי למעשה בית משפט קמא היה כלל מחוסר סמכות לדון בבקשה, הגם שזו הוגשה על ידן, מאחר ובית המשפט בעל הסמכות העניינית הייחודית לדון בכל ענייני בוררות, הינו בית המשפט המחוזי, עפ"י ס' 1 לחוק הבוררות. ב"כ המבקשות, מציין כי הבקשה הוגשה לבית משפט קמא מחמת טעות משפטית של המבקשות בדבר סמכותו של בית המשפט, אך טעות זו אין בה כדי להקנות סמכות עניינית לבית המשפט, שעה שהסמכות מוגדרת במפורש בחוק. אין מדובר בהעברת סכסוך לבוררות עפ"י הוראות ס' 79 ב' לחוק בתי המשפט, שאז קמה הסמכות לבית המשפט המעביר, לדון בכל ענייני הבוררות, אלא בתביעה שההליכים בה הועמדו עקב העברתה לבוררות מכח הסכם בוררות תקף בין הצדדים; ובמקרה כזה חלות הוראות חוק הבוררות ולא חל החריג של ס' 79 ב' לחוק בתי המשפט. עוד מציין ב"כ המבקשות, כי שאלת הסמכות לא התעוררה ע"י מי מהצדדים ואף לא ע"י בית המשפט, אך גם בכך אין כדי להקנות הסמכות העניינית. מן הראוי לציין, כי בין לבין לאחר ההחלטה הנ"ל בבית משפט קמא ולאחר הגשת הבקשה לבית משפט זה, פנו המבקשות בבקשה חדשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובה ביקשו להעביר הבורר מתפקידו בשל עילה אחרת, והיא הרשעתו של הבורר בפלילים בגין גרימת מוות ברשלנות. כב' השופט גרשון נתן החלטה בבקשה הנ"ל, ביום 24/12/06, ובה הורה על עיכוב הליכי הבוררות. ב"כ המשיב קובל כנגד השימוש לרעה שעושות המבקשות בהליכי בית המשפט, בכך ששעה שערעורם תלוי ועומד, פונים הם במקביל לבית משפט אחר (מחוזי חיפה) בבקשה אחרת, וזאת מעבר לכך "שטעותן" בדבר סמכותו של בית המשפט התגלתה להם רק לאחר שבקשתם לא התקבלה. לגופו של עניין, טוען ב"כ המשיב, כי אין בטעות הנ"ל כדי לאיין את החלטת בית משפט קמא. מפנה לעניין זה לפסק הדין שניתן ברע"א 4369/02, דורון נ' דורון תק-על 2003 (3) 2563. לטענתו פסק הדין מדגיש את חשיבות ייעול ההליכים, וע"כ יש לפרש את החוק כך שמקנה סמכות לבית המשפט המעביר, ובמקרה זה בימ"ש השלום, לדון גם בעניינים שאינם בד"כ בסמכותו. דיון: אדרש לשאלת הסמכות מבלי להכנס לטענות לגופן, באשר יש בהן כדי להכריע את הבקשה כולה. אקדים ואציין כי אכן כטענת המשיב, המצב בו שתי ערכאות שונות דנות באותו הליך אינו מצב נוח ואף אינו ראוי, וטוב היה לו הבקשות היו נדונות יחדיו בבית משפט אחד; אך מאחר והחלטה כבר ניתנה בבית המשפט האחר, אין מנוס אלא מליתן החלטה כאן. חוק הבוררות מקנה סמכות ייחודית לבית המשפט המחוזי לדון בענייני בוררות, למעט הסמכות לעכב הליכים הנתונה לכל ערכאה דיונית [ ראה ס' 1 לחוק הבוררות]. משהוקנתה סמכות זו באופן ייחודי לבית המשפט המחוזי, נשללה סמכות השיפוט מכל ערכאה דיונית אחרת אלא בהוראה מפורשת של החוק. הסמכות לעיכוב ההליכים הינה סמכות מיוחדת, והרציונל העומד מאחוריה הינו שאותו בית משפט אליו הוגשה התובענה יוכל לעכב את ההליך שבפניו, עפ"י שיקול דעתו. בית המשפט מפעיל את סמכותו במסגרת הסמכויות הרגילות המוקנות לו עפ"י הדין. מרגע שעוכבו ההליכים וההליך הועבר לבוררות, עוברת הסמכות לדון בכל ענייני הבוררות לבית המשפט המחוזי, כבעל סמכות ייחודית עפ"י הוראת החוק כאמור לעיל. ס' 79 ב' לחוק בתי המשפט מקנה סמכות לבית המשפט הדן בעניין להעביר הליך לבוררות, עפ"י הסכמת הצדדים המושגת תוך כדי ההליך. אין מדובר בסמכות לדון בבקשה להעברת ההליך לבוררות מכח הסכם, הקיים עוד בטרם הוגשה התובענה, אלא בסמכות להעביר הליך לבוררות עפ"י הסכמת הצדדים שהתגבשה תוך כדי ההליך עצמו ולאחר הגשת התובענה. זהו הסדר מיוחד הגובר על הוראות חוק הבוררות. ממילא כאשר מדובר בבקשה להעברת הבורר מתפקידו לאחר שההליך הועבר לבוררות על יסוד הסכם בוררות קודם, כפי המקרה כאן, אין בית המשפט השלום מוסמך לדון בבקשה כזו, והסמכות הייחודית מוקנית לבית המשפט המחוזי. על כן, בית המשפט השלום לא היה מוסמך להדרש לבקשה. אכן, כפי שנאמר, אין הדעת נוחה מכך שהצד שהגיש את הבקשה ובקשתו נדחתה, הוא שפונה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי וטוען כי בית המשפט השלום היה מחוסר סמכות; יחד עם זאת, מדובר בסמכות עניינית ועל כן אין בטעותו של בעל דין, גם אם הוא המבקש, וגם אם הוא המבקש שבקשתו נדחתה, כדי להקנות את הסמכות העניינית לבית המשפט. מקור הסמכות הינו הדין וזה אינו מקנה סמכות במקרה כזה לבית משפט השלום. התוצאה הינה איפוא, שהחלטת בית משפט השלום ניתנה בחוסר סמכות ודינה להתבטל. מאחר ומבחינה מעשית הגיש כבר המבקש בקשה אחרת לבית המשפט המחוזי בחיפה, והיא נדונה שם, הרי ככל שמעוניינים המבקשים להגיש בקשה חדשה גם בעילה שהוגשה לבית משפט השלום בעפולה, מן הראוי שזו תוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה. מאחר והמבקשים הם שהגישו את הבקשה המקורית לבית משפט השלום בעפולה, וגרמו בטעות להליכים אלו, אין צו להוצאות. חוק בתי המשפט