סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (חוק החברות (תיקון מספר 3) התשס"ה - 2005, פורסם ביום 17.3.2005) קובע:- "353.א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". תיקון זה השיב למעשה את ההלכה שהיתה קיימת עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט- 1999, דרך סעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983, המבחינה בין אדם פרטי לחברה בע"מ בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט. הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 353א הנ"ל היא כי חברה צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות אם תחוייב בהן. סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 כאמור לעיל מסמיך את בית המשפט לחייב תובעת-חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי וזאת על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני מתדיין עני ועל מנת שלא לפגוע בזכותו לממש את זכות הקניין שלו שהיא זכות יסוד. שיקול הדעת של בית המשפט נקבע בהלכה הפסוקה שלא נס ליחה: "שיקול הדעת אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע רחב והנתונים החיבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטיה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים, או שזו חברה בפירוק, ומצד שני יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו" (רע"א 377/87 חליל ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה. - חברת מניות, פ"ד מא (4), 522, 523-524). להלן החלטה בנושא סעיף 353 לחוק החברות: החלטה כללי עניינה של החלטה זו הנה בקשת הנתבע, להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט על פי סעיף 353 א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן : "החוק"). הבקשה לטענת הנתבע, עיון בדו"ח רשם החברות של התובעת מעלה, כי כל נכסיה של התובעת משועבדים לטובת בנקים שונים בסכום כולל של 617,000 ₪, וכי נגד התובעת עומדות תביעות בסכום כולל של כ- 573,322 ₪ בבתי המשפט השונים. עוד נטען, כי התובעת הנה חברה בע"מ אשר הינה בשליטתו המלאה של מר אליהו הורוביץ, אשר ניתן כנגדו פסק דין. במסגרתו, הוטל על מר הורוביץ עונש מאסר בפועל למשך שנתיים. בפסק הדין צויין, כי התובעת מתקשה להתנהל, בשל השמועות בדבר העונש הצפוי למר הורוביץ ולא קשה להעריך מה עלולה להיות התוצאה הכלכלית אם ייגזר עליו עונש מאסר ממשי. משנפסק כנגד מר הורוביץ עונש מאסר בפועל, ונוכח העובדה שהוכח בפני בית המשפט בהליך ההוא, כי התובעת תלויה במר הורוביץ במידה רבה, קיים חשש כי התובעת לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע במידה ותביעתה תידחה. עוד טוען הוא, כי סיכויי תביעתה של התובעת אפסיים. לפיכך, קיים לשיטת הנתבע, חשש של ממש כי באם תדחה התביעה לא יהיה מהיכן לגבות את סכום ההוצאות באם ייפסקו כנגד התובעת. עמדת התובעת/משיבה מנגד טוענת התובעת, כי מצבה הכלכלי טוב וכי היא חברה רווחית. כמו כן, צירפה התובעת דו"ח רווח והפסד מבוקר לשנת 2005 אשר ממנו עולה, כי התובעת הינה רווחית וכי אין כל חשש לגבי יכולתה הפיננסית. צורפו גם מאזני בוחן של התובעת לשנת ,2006 מהם עולה כי התובעת הינה רווחית וכי עסקיה הינם גדלים, מחזור הפעילות גדל ורווחיותה אף גדלה ביחס לשנת 2005. זאת ועוד, כעולה מתוך המאזן המבוקר, הונה העצמי של התובעת עומד על למעלה מ- 1.5 מליון ₪ וממאזן הבוחן עולה כי רווחי התובעת לחודשים 1-10/06 עומדים על סך 832,000 ₪. לטענת התובעת, הנתבע לא הביא כל ראיה לבעיה פיננסית של התובעת, אלא רק העלה טענות שווא אשר אינן רלוונטיות, שכן כעולה מתדפיס רשם החברות מנהל התובעת, מר אביהו הורביץ, אינו הבעלים של התובעת. לפיכך אין נפקות לטענות הנתבע בדבר הליכים פליליים, אשר טרם הסתיימו כלל ואשר אינם רלוונטים לתביעה. עוד טוענת התובעת, כי מאחר והיא עוסקת בתחום השכרת כלי רכב, הרי היא משעבדת בכל פעם רכבים נוספים המושכרים על ידה לבנקים ולכן בכל תקופת זמן ישנם שיעבודים נוספים המופיעים בתדפיס רשם החברות אך אין בכך כדי להעיד דבר לגבי מצבה הפיננסי. בנוסף, סיכוי התובענה להצליח גבוהים שכן התובענה נתמכת בראיות. מבחינה משפטית סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (חוק החברות (תיקון מספר 3) התשס"ה - 2005, פורסם ביום 17.3.2005) קובע:- "353.א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". תיקון זה השיב למעשה את ההלכה שהיתה קיימת עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט- 1999, דרך סעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983, המבחינה בין אדם פרטי לחברה בע"מ בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט. הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 353א הנ"ל היא כי חברה צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות אם תחוייב בהן. סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 כאמור לעיל מסמיך את בית המשפט לחייב תובעת-חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי וזאת על מנת שלא לנעול דלתות בית המשפט בפני מתדיין עני ועל מנת שלא לפגוע בזכותו לממש את זכות הקניין שלו שהיא זכות יסוד. שיקול הדעת של בית המשפט נקבע בהלכה הפסוקה שלא נס ליחה: "שיקול הדעת אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע רחב והנתונים החיבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטיה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים, או שזו חברה בפירוק, ומצד שני יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו" (רע"א 377/87 חליל ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה. - חברת מניות, פ"ד מא (4), 522, 523-524). נפקא מינה לענייננו מן המקובץ עולה, כי יש לערוך איזון בין האינטרסים הנוגדים של כל צד. סבורני, כי בנסיבות העניין, האיזון נוטה לטובתה של התובעת. הנתבע לא הביא בפני בית המשפט, כל ראיה המצביעה על כך כי מצבה הכלכלי של התובעת קשה. כל שטען הנתבע, כי מעיון בדו"ח רשם החברות של התובעת עולה כי נכסיה של התובעת משועבדים לטובת בנקים ,וכי כנגד התובעת עומדות תביעות בבתי משפט שונים בסכום כולל של 573,322 ₪. עוד נטען כי כנגד מר אביהו הורוביץ, אשר התובעת הינה בשליטתו, הוטל עונש מאסר בפועל. מנגד, מנהל התובעת, מר אביהו הורביץ, הגיש תצהיר כתמיכה לתגובת התובעת לבקשה ובסעיף 4 לתצהירו הצהיר כי "...כי שיובהר בתצהירי זה להלן אין כל בעיה במצבה הכלכלי של המשיבה והיא חברה ריווחית." ובסעיף 5 לתצהירו הצהיר מנהל התובעת כי "...על מצבה הפיננסי הרווחי של המשיבה ניתן ללמוד מדו"ח רווח והפסד מבוקר לשנת 2005 אשר ממנו עולה כי המשיבה הינה רווחית וכי אין כל חשש לגבי יכולתה הפיננסית. וכן ממאזני בוחן של החברה לשנת 2006 שגם מהם עולה כי החברה הינה רווחית וכי עסקיה הינם גדלים, מחזור פעילות גדל ורווחיותה אף גדלה ביחס לשנת 2005. יתר על כן, כעולה מתוך המאזן המבוקר, הונה העצמי של החברה הכולל גם את הלוואות הבעלים, עומד על למעלה מ- 1.5 מליון ₪!....". בנוסף הצהיר מנהל התובעת בסעיף 7 לתצהירו כי "מתדפיס רשם החברות שצורף כנספח א' לבקשת המבקש עולה כי אינני הבעלים של החברה-המשיבה.." ובסעיף 8 לתצהירו הבהיר מנהל התובעת, כי מאחר והתובעת עוסקת בתחום השכרת כלי רכב, הרי שהיא משעבדת בכל פעם רכבים נוספים המושכרים על ידה לבנקים וכי אין בכך כדי להעיד לגבי מצבה הפיננסי של התובעת. שיעבודים הם כלי עסקי שגרתי להעמדת אשראי מסחרי, ואין בעצם קיומם כדיי להצביע על בעיות פיננסיות. התובעת אף צירפה דו"ח רווח והפסד מבוקר לשנת 2005 ממנו עולה, כי התובעת היתה ביתרת רווח לתום שנת המאזן בסך 702,383 ₪ וכן צירפה מאזן בוחן לשנת 2006 ממנו עולה, כי התובעת חברה ריווחית וכי רווחיה לחודשים 1-10/06 עומדים על סך 832,000 ₪. באשר לסיכויי התביעה, אציין כי מעיון בכתב התביעה לא מצאתי כי עסקינן בתביעת סרק ונראה, כי יש ליתן לתובעת את יומה בבית המשפט ללא מגבלות כלשהן. אין המדובר בתביעה קלושה, שרבים סיכוייה להידחות, באופן בו הצורך להבטיח את הוצאות הנתבע מזדקר לעין . סיכום אשר על כן הבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה נדחית. הנתבע יישא בהוצאות התובעת בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ ריבית והצמדה כחוק. דיני חברותחוק החברות