סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה. בפסק דין הלפרט נקבע כי האפוטרופוס הנדון בסעיף 11 לחוק, הינו אפוטרופוס על פי מינוי מטעם בית משפט, להבדיל מאפוטרופוס טבעי. ולפיכך, מרוץ ההתיישנות בתביעה של פסול דין, מתחיל רק ממועד מינוי האפוטרופוס. בית המשפט קבע עוד כי בנסיבות המתאימות, ניתן יהיה לעשות שימוש בעקרון תום הלב, כדי למנוע ניצול לרעה של ההסדר הקיים. להלן החלטה בנושא התיישנות תביעה של פסול דין: החלטה 1. בפני בקשה חוזרת לדחיית התביעה מחמת התיישנות. רקע בקצרה 2. המשיבות (להלן - "התובעות") הגישו לבית המשפט את התביעה דנן, בה עתרו לחייב את המבקשת (להלן - "הנתבעת") לשלם להן פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת מס' 2 כתוצאה מרשלנות רפואית. 3. הנתבעת עתרה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (בש"א 10230/02). כב' השופט גרשון דחה את הבקשה וקבע כי נוכח האמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, ומאחר וטרם מונה לתובעת אפוטורופוס בידי בית המשפט, הרי שהתביעה טרם התיישנה (להלן - "ההחלטה הראשונה"). 4. על החלטה זו הגישה הנתבעת ערעור (ע"א 2491/04). בין לבין, ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין בע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא (טרם פורסם) (להלן - "פסק דין הלפרט") אשר יש לו השלכות לסוגייה הנדונה ולפיכך, בתאריך 30.12.04 ניתן פסק דין בערעור על ידי כב' סגן הנשיא, השופט גינת (להלן - "פסק הדין") אשר קבע כדלקמן: "כפי שהבהרתי כבר בהחלטות ביניים שניתנו על ידי בהליך הנוכחי, הרי לאחר מתן החלטת כב' הרשם נשוא הערעור, ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין, ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא (2.8.04), אשר אין מחלוקת בין בעלי הדין, כי ההלכות שנקבעו בו יש להן משום השלכה לסכסוך הנוכחי. במצב דברים זה גם ביקשה המערערת לתקן את הודעת הערעור שהוגשה לי. 2. אני סבור, כי מן הראוי, שהטענות המעודכנות של המערערת, לרבות דיון בנפקותן, לגבי המקרה הנוכחי יובאו בראש ובראשונה בפני הערכאה הדיונית. 3. במצב דברים זה, ומבלי לקבוע דבר לגוף טענות הצדדים, אני מוחק את הערעור מבלי לפגוע בזכות מי מבעלי הדין לפנות בבקשות כפי שימצא לנכון לכב' הרשם או לכב' השופט שיטפל בהליך העיקרי. למניעת ספק, ברור, שאין בהחלטה נשוא הערעור משום קביעה של השתק פלוגתא או מעשה בית דין, וכל אחד מבעלי הדין יהיה רשאי, גם, לחזור על טענות שכבר נטענו בפני כב' הרשם". 5. בהתאם להוראות פסק הדין, הגישה הנתבעת את הבקשה דנן. לטענתה, הגשת התביעה לאחר 37 שנים ממועד קרות העוולה הנטענת, מהווה חוסר תום לב ולפיכך, אף לפי פסק דין הלפרט, התיישנה התביעה. 6. הנתבעת הוסיפה והעלתה טענות רבות בבקשתה הנוכחית ואולם לא מצאתי צורך לפרט טענות אלה ולדון בהן, נוכח מסקנתי כי הנתבעת רשאית להעלות בבקשה דנן רק טענות מעודכנות שהינן פועל יוצא של פסק דין הלפרט, לרבות טענות בדבר נפקותן לגבי המקרה דנן. להבנתי, זו וזו בלבד, הינה משמעות פסק-הדין. אין זה סביר כי תינתן לנתבעת הזדמנות שניה להעלות את כל טענותיה בעניין הדחייה על הסף, לאחר שאלה כבר נדחו בהחלטה הראשונה. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על עצמו ולפיכך ברי כי כוונת פסק-הדין היתה לאפשר לנתבעת להעלות בפני בית משפט זה, רק טענות מעודכנות שהינן תולדה של פסק-דין הלפרט. 7. אשר על כן, אתייחס להלן בהחלטתי זו, רק לטענות הנתבעת, ככל שהינן נוגעות להשלכות פסק דין הלפרט על המקרה דנן. 8. סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". בפסק דין הלפרט נקבע כי האפוטרופוס הנדון בסעיף 11 לחוק, הינו אפוטרופוס על פי מינוי מטעם בית משפט, להבדיל מאפוטרופוס טבעי. ולפיכך, מרוץ ההתיישנות בתביעה של פסול דין, מתחיל רק ממועד מינוי האפוטרופוס. בית המשפט קבע עוד כי בנסיבות המתאימות, ניתן יהיה לעשות שימוש בעקרון תום הלב, כדי למנוע ניצול לרעה של ההסדר הקיים. 9. יישום פסק דין הלפרט על המקרה דנן מוביל למסקנה כי לכאורה התביעה התיישנה, כאמור בהחלטתו של כב' השופט גרשון, ובמובן זה, פסק דין הלפרט לא שינה את המצב. יחד עם זאת, בפסק דין הלפרט הושאר פתח (צר) להעלאת טענות בדבר חוסר תום לב בהשהיית הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס. ולעניין זה, מפנה הנתבעת את טענותיה כלפי התנהגותה של התובעת. 10. אני סבורה כי יש לאפשר לנתבעת לנצל פתח זה ולהביא ראיות בעניין טענותיה לחוסר תום לב (כפוף להסתייגות התובעת בעניין הזכות להעלות הטענות משלא הועלו בכתב ההגנה). ואולם, לצורך הוכחת טענות אלה יש צורך, מטבע הדברים, בהבאת ראיות ובשמיעת עדים. ממילא, במצב דברים זה, אין לדחות התביעה על הסף על סמך הטענות בלבד, בטרם הוכחו והתבררו טענות אלה. הלכה פסוקה היא כי הסעד של מחיקת תביעה או דחייתה על הסף, הינו סעד מרחיק לכת שמן הדין שבית המשפט יעשה בו שימוש באופן זהיר ביותר. ולענין זה ר' ע.א. 335/78 יוסף שאלתיאל נ' אריה שני ואח' פד"י ל"ו (2) עמ' 151 בעמ' 155: "המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציג סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב בדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו". 11. לאור האמור, אני מחליטה לדחות את הבקשה לדחיית התביעה על הסף. אדגיש כי לנתבעת שמורה הזכות להעלות טענותיה בעניין חוסר תום הלב בלבד, במהלך הדיון בתביעה, כפוף כאמור להסתייגות התובעת, אשר תתברר אף היא במהלך הדיון בתביעה. הוצאות הבקשה ילקחו בחשבון במסגרת ההליך בתביעה העיקרית. פסול דיןהתיישנות