הכלל הוא שאי גילוי מסמכים כשלעצמו עשוי להצדיק מתן רשות להגן, אך במה דברים אמורים? כאשר אי הגילוי פגע ביכולתו של הנתבע לכלכל את הגנתו. זאת משום שגילוי מסמכים מוקדם אינו מטרה בפני עצמה, אלא זהו הליך שנועד לאפשר לנתבע להתגונן כהלכה מקום שאין הוא מסוגל לעשות כן בלא הגילוי המבוקש (ראה ת"א (תל-אביב-יפו) 30007/05 בנק אגוד סניף רחובות נ' אלום דש פרוייקטים (1994) בע"מ ואח' תק-של 2006(4), 4827 ,עמ' 4834 וכן ת"א (תל-אביב-יפו) 51767/05 בנק דיסקונט נ' תלמי איתי תק-של 2006(2), 7463 ,עמ' 7464). להלן החלטה בנושא אי גילוי מסמכים בקשת רשות להתגונן: החלטה 1. בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 2,500,000 ₪. 2. התובע, בנק דיסקונט למשכנתאות (להלן: "הבנק") הלווה לנתבעת 1 ביום 26.10.1994, סך השווה ל- 1,650,000 דולר לצורך מימון רכישת נכס מקרקעין. הנתבעים 2 ו-3 ערבו לפרעון ההלוואה. להבטחת ההלוואה שעבדו הנתבעים לטובת הבנק את הנכס שרכשו. עד שנת 2004 פרעה הנתבעת 1 את תשלומי ההלוואה, אך מאותה שנה ואילך לא נפרעו תשלומי ההלוואה ועל כן הועמדה ההלוואה לפרעון מיידי. לפי ספרי הבנק, החוב בגין ההלוואה עמד על סך של 5,497,464 ₪, אך לצרכי אגרה, והואיל וטרם מומש הנכס המשועבד, הועמד סכום התביעה שבפניי על סך של 2,500,000 ₪. 3. הנתבעים ביקשו רשות להתגונן. נדון בטענותיהם כסדרן. 4. טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים היא שהבנק ביצע כלפיהם תרגיל עוקץ בעת נטילת ההלוואה בשנת 1994. טעמו של דבר הוא שהנכס אשר לצורך מימון רכישתו נלקחה ההלוואה מהבנק, היה משועבד לטובת הבנק בגין הלוואה שנטל המוכר. הואיל והמוכר לא היה מסוגל לפרוע את ההלוואה, הסכים הבנק לממן לנתבעים את מלוא סכום הרכישה וכן את תשלום מס הרכישה, רק כדי שהנתבעים יחליפו את המוכר ויפרעו מכאן ואילך את ההלוואה בגין הנכס. נאמר לנתבעים כי שווי הנכס הוא 2,500,000 דולר, ולכן ההלוואה בסך 1,650,000 דולר מהווה רק חלק משווי הנכס. לדברי הנתבעים, גלגול המשכנתא מהמוכר אל הנתבעים נעשה במהירות עצומה, במטרה לשחרר את המוכר מחיוביו כלפי הבנק ולהביא את הנתבעים במקומו. הנתבעים טוענים כי מדובר בעסקה כושלת, ובמשך עשר שנים תמימות שילמו מדי חודש בחודשו החזר הלוואה בסך של 50,000 ₪, אך סכום החוב הלך ותפח. אין בידי לקבל טענות אלה של הנתבעים. לא ברור איזה תרגיל עוקץ ביצע הבנק כלפי הנתבעים. ההחלטה לרכוש את הנכס היתה של הנתבעים לבדם. הנכס נועד לשמש אולם שמחות. כעולה ממכתב הנתבעים לבנק מיום 25.9.2001, מוצג ת/2, בעקבות אסון ורסאי ובעקבות ההחמרה במתן אישורים להפעלת אולם שמחות, אולם הארועים שפעל במבנה הפסיק את פעילותו. הנתבעים השכירו את המבנה לשוכר אחר, אך זה לא עמד בהתחייבויותיו, והמבנה חדל להיות מאוכלס. עסקינן איפוא בכשלון עסקי של הנתבעים, שהתרחש בשנת 2001 ונמשך עד היום. אינני רואה כיצד ניתן להטיל על הבנק את האחריות לכשלון עסקי זה, רק משום שהסכים להעמיד לרשות הנתבעים שבע שנים קודם לכן, את המימון הדרוש לשם רכישת הנכס. איש לא הכריח את הנתבעים לרכוש את הנכס. הבנק גם לא קבע את מחיר העסקה שנכרתה בין המוכר לבין הנתבעים, אשר לפיו נמכר להם הנכס. אם הנתבעים סבורים כיום ששוויו של הנכס בעת ביצוע העיסקה היה נמוך מהמחיר אותו שילמו בפועל, אין להם אלא להלין על עצמם. מכל מקום, הנתבעים לא צירפו ולו גם בדל ראיה לכך ששוויו של הנכס בעת רכישתו בשנת 1994 היה אכן נמוך מן המחיר ששילמו בפועל למוכר. מכתב הנתבעים ת/2 גם מלמד על הסיבה האמיתית בגינה חדלו הנתבעים לפרוע את תשלומי ההלוואה. הם כותבים כי: "בעקבות המצב הכללי הקשה במשק, גם אנו נקלענו לבעיית תזרים מזומנים ... בגין סיבות אלו אנו מבקשים לעכב את תשלומי המשכנתא השוטפים למשך שנה ...". ואכן, בעקבות פניה זו של הנתבעים, נאות הבנק להקל עליהם את המעמסה והקטין למשך חצי שנה את גובה ההחזר החודשי (ראה הסכם מיום 25.12.2001, מוצג ת/3). ביום 25.1.2004 שבו הנתבעים וביקשו דחייה של החזר ההלוואה, בנימוק ששוכר הנכס פינה אותו, ועקב כך פסקו גם הכנסותיהם (מוצג ת/4). הנתבעים מציינים כי "המצב הכללי הקשה השורר במשק לא פסח גם עלינו, אי לכך אנו מבקשים מכם ארכה של מספר חודשים בהחזר תשלומי המשכנתא ...". גם במכתב זה, כמו בקודמו, אין כל טענה כלפי הבנק בקשר לעסקת המכר משנת 1994. במכתב נוסף מחודש יולי 2005 (מוצג ת/7) שבו הנתבעים וביקשו מהבנק פריסה של ההלוואה, בנימוק של מצב כלכלי קשה. גם במכתב זה אין כל זכר לטענות המועלות כיום במסגרת בקשת הרשות להגן. למעשה, הטענה בדבר מעשה עוקץ המיוחס לבנק הועלתה לראשונה במסגרת בקשת הרשות להגן של הנתבעים, 11 שנים לאחר ביצוע העסקה. אין איפוא ספק כי מדובר בטענה מלאכותית שלא נועדה אלא ליצור יש מאין טענות הגנה מפני התביעה. אשר על כן, אין מקום לקבל טענת הגנה זו של הנתבעים. 5. טענת הגנה נוספת של הנתבעים היא בענין גילוי המסמכים. לדבריהם, הבנק לא מסר להם פירוט של התשלומים ששילמו ואת דרכי חישוב החוב, דבר המונע מהם את היכולת להתגונן. אין בידי לקבל טענה זו. בקשת הרשות להגן הוגשה ביום 19.6.2006. לא צורף אליה ולו גם מכתב דרישה אחד שכוון אל הבנק לשם קבלת מסמכים. למעשה, הפניה הראשונה אל הבנק לשם קבלת מסמכים נעשתה רק מספר חודשים לאחר מכן. משמע, הנתבעים לא היו זקוקים למסמכים כדי להגיש בקשת רשות להתגונן. זאת ועוד, לעיצומו של ענין, גילוי המסמכים לא באמת דרוש לנתבעים, שכן הנתונים הבסיסיים גלויים וידועים לנתבעים: הסכם ההלוואה ת/1 קובע בדיוק מהו סכום ההלוואה ומהי הריבית שתישא ההלוואה. גובה התשלומים ששילמו הנתבעים מאז שנת 1994 הוא נתון הנמצא בידיעתם, והם עצמם אף ציינו כי מדי חודש בחודשו שילמו לבנק סך של 50,000 ₪. גם רואה החשבון של הנתבעת 1 ידע לומר בתצהירו (שנמחק מחמת העדר התייצבות לחקירה) כי הסכום הכולל ששילמה הנתבעת 1 לבנק מאז יום 1.1.1995 ועד ליום 31.12.2005, מסתכם בסך של 5,442,702 ₪. נדרש איפוא תחשיב פשוט בתכלית על מנת לברר מהו שיעורו המדוייק של החוב בגין ההלוואה, והאם החוב הנתבע הוא אכן החוב הנכון. אין צורך בקבלת מסמכים נוספים כלשהם מהבנק כדי לערוך חישוב זה. יתר על כן, הנתבעים עצמם הודו בכתב, במספר הזדמנויות, בגובהו של החוב לבנק. בהסכם מיום 25.12.2001, מוצג ת/3, הם הודו בחוב של 5,626,929 ₪ (ראה ס' 1 להסכם); במאזן הנתבעת 1 ליום 31.12.2003, מוצג ת/5, נרשם כי יתרת ההלוואה ליום 31.12.2003 הינה 3,293,483 ₪; במכתב מחודש יולי 2005, מוצג ת/7, מודים הנתבעים כי יתרת ההלוואה עומדת על סך של כחמישה מליון ₪. כל הסכומים הללו עולים באופן ניכר על סכום התביעה שבפניי. אכן, הכלל הוא שאם נתבע מתקשה לכלכל את הגנתו בשל סרובו של הבנק להמציא לו מסמכים שונים, עשוי דבר זה כשלעצמו להיות עילה למתן רשות להתגונן. ועם זאת, בית המשפט צריך להשתכנע כי אכן המסמכים דרושים לנתבע באמת ובתמים. גילוי המסמכים הוא אמצעי ולא מטרה. ראה לענין זה את שנפסק בת"א (שלום ת"א) 20130/06 - בנק למסחר בע"מ (בפרוק) נ' אלפר אריה, תק-של 2006(4), 29787 , 29788 (2006): "הכלל הוא שאי גילוי מסמכים כשלעצמו עשוי להצדיק מתן רשות להגן, אך במה דברים אמורים? כאשר אי הגילוי פגע ביכולתו של הנתבע לכלכל את הגנתו. זאת משום שגילוי מסמכים מוקדם אינו מטרה בפני עצמה, אלא זהו הליך שנועד לאפשר לנתבע להתגונן כהלכה מקום שאין הוא מסוגל לעשות כן בלא הגילוי המבוקש (ראה ת"א (תל-אביב-יפו) 30007/05 בנק אגוד סניף רחובות נ' אלום דש פרוייקטים (1994) בע"מ ואח' תק-של 2006(4), 4827 ,עמ' 4834 וכן ת"א (תל-אביב-יפו) 51767/05 בנק דיסקונט נ' תלמי איתי תק-של 2006(2), 7463 ,עמ' 7464)." במקרה דנן, אין ספק שגילוי המסמכים לא באמת דרוש לנתבעים, שכן הנתונים הדרושים לצורך בדיקת החוב מצויים בידיהם ממילא. לכך יש להוסיף את העובדה כי כאשר עסקינן בחברה המנהלת ספרים כחוק לאורך שנים, ויש לה רואה חשבון, כמו הנתבעת 1 במקרה דנן, קשה לקבל טענה בדבר חוסר במסמכי בנק המועלית לראשונה רק לאחר שמוגשת תביעה נגד החברה. ראה לענין זה החלטתו של כב' השופט ד' גלדשטיין בבש"א (מחוזי ת"א) 14118/05 מן מרדכי יצחק נ' בנק הבינלאומי סניף תלפיות, תק-מח 2006(3), 5637 , 5640 (2006): "יוער, כי טענה של חסר במסמכים עולה מדי פעם על ידי ערבים וחברות שנתבעות ע"י בנקים ופעמים רבות מגיעה סוגיה זו לפתחו של בית המשפט שנים לאחר אותם אירועים בגינם נזכרים לבקש דפי חשבון, ודבר זה נעשה תוך התעלמות מכך שחובת ניהול הספרים החלה על החברה אשר לה יש גם רואי חשבון, כוללת בחובה גם ביקורת של רואה חשבון של הספרים ובמסגרת זו עורכים רואי החשבון בדיקה של התאמות הבנקים. לעתים רבות נשמעת הטענה כי הבנק נהג לא כשורה במשך שנים, בעוד שאותם מנהלי חברה האמונים על שמירת כספי החברה במשך שנים, אינם משגיחים על הסכומים הנגבים מהם, לרבות שיעור הריבית והעמלות. לפתע, רק לאחר שמוגשת תביעה, מבקשים הם "לחפור" ולנסות ולמצוא פגמים בניהול חשבון הבנק, דבר שיכלו לעשות באותה שנת מס או קרוב לה ואלמלא התובענה שהוגשה, לא היו מעלים טענה זו. המדובר בחברות המנהלות עסקות בסכומים נכבדים, להם יש מנהלי חשבונות ורואי חשבון, המודעים לטענות הנשמעות מזה שנים רבות כנגד אופן ניהול חשבונות על ידי בנקים וברור כי טענות שכאלה, אם היו נכונות, לא היו נשמרות כטענות "כבושות" עד שיבוא בנק ויגיש תובענה." לפיכך, אין מקום ליתן רשות להגן בשל אי הגילוי של מסמכי הבנק. 6. הנתבעים ביקשו וקיבלו רשות להגיש חוות דעת מומחה לבדיקת חשבונות בנק. בעקבות כך הוגשה חוות דעתו של המומחה דורון פולק, שהגיע למסקנה כי נגרמו לנתבעים נזקים בסך כולל של 894,373 ₪. דא עקא, חוות דעתו של המומחה פולק מופרכת מיסודה. בבסיסה עומדת קביעתו של המומחה כי הבנק צריך היה לסכם עם הנתבעים על ריבית בשיעור של 4.6% דווקא, במקום ריבית בשיעור של 5% כפי שסוכמה בפועל. וכל כך למה, משום שלדעתו של המומחה, ריבית של 4.6% היא ריבית מועדפת, וראוי היה שהבנק יסכם עם הנתבעים על ריבית מועדפת. פשיטא שלא ניתן לקבל הנחת יסוד זו של המומחה. מה שקובע הוא הסכמת הצדדים, והמומחה אינו יכול לשים עצמו במקום הצדדים, לשנות את תנאי ההתקשרות ביניהם, ולבצע את חישוביו על יסוד ריבית תיאורטית שהוא סבור שראוי היה להסכים עליה. לו נהג הבנק בניגוד להסכם ההלוואה, ניחא, אך הבנק נהג בדיוק לפי הסכם ההלוואה, ועל כן אין יסוד לחישובים המניחים ריבית שונה מזו המוסכמת בין הצדדים. גם טענותיו של המומחה בענין ריבית הפיגורים בה חוייבו הנתבעים אינן יכולות להתקבל, באשר אין חולק כי הנתבעים חדלו זה מכבר לפרוע את תשלומי ההלוואה, ובדין חייב הבנק את חשבון ההלוואה בריבית פיגורים. 7. סיכומו של דבר, עסקינן בהגנת בדים, פשוטו כמשמעו, ועל כן דין הבקשה להדחות. 8. הבקשה נדחית. הבנק זכאי ליטול פסק דין כמבוקש בכתב התביעה. הנתבעים ישלמו לבנק שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. גילוי מסמכיםבקשת רשות להתגונןמסמכים