בית המשפט חייב הנתבעת ו/או כל מי מטעמה וברשותה לפנות את המקרקעין ולהחזירם למינהל מקרקעי ישראל כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ, ולרבות הריסת כל אשר בנו בהם וסילוק הריסותיהם. להלן פסק דין בנושא תביעת פינוי של מינהל מקרקעי ישראל: פסק - דין 1. התובע, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") מנהל, עפ"י תפקידו החוקי, את חלקות 5 ו-9 בגוש 4731 (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין הנ"ל נמצאים בחלקם בשטח מושב מצליח וחלקם מחוצה לו. 2. ביום 2.4.91 נחתם הסכם שכירות לגבי חלק מהמקרקעין הנ"ל בין המינהל מצד אחד (כמשכיר) לבין המנוח ז"ל (כשוכר). המנוח כונה בחוזה "מורשה", ולא בִּכְדִי, מכיוון שמעמדו של המנוח במקרקעין הוגדר בחוזה הנ"ל כ-בר-רשות. (ראה ס' 2 לחוזה). עותק החוזה צורף כנספח ב' לכתב התביעה ואין מחלוקת לגבי דיותו. 3. תוקף החוזה הוא 36 חודש, מיום 31/12/91 עם אפשרות הארכה ל- 60 חודש לכל היותר. (ר' סעיף "ההגדרות" במבוא לחוזה). 4. מטרת ההרשאה לפי סעיף 2 לחוזה היא "לשימוש בו (במקרקעין - ה.פ.) למטרת ההרשאה ובמשך תקופת ההרשאה בלבד". בכל מקרה, אסור למורשה [אבוטבול ז"ל - להלן: "המנוח"] להקים במגשר מבנה קבע מכל מין וסוג שהוא, למעט הקמת מבנים ארעים אשר לצורך הקמתם עליו לקבל הסכמה מפורשת מאת המינהל מראש ובכתב (ההדגשות שלי - ה.פ.). ו-"מטרת ההרשאה" מהי? "שמוש חריג בנחלה". מכאן ברור כי השימוש במקרקעין כפוף, כמקובל וכמבוקש, לאישורו המוקדם של המינהל, ובצמידות לנחלה. הדגשתי את התנאים הללו מכיוון שהוכח כי כל שנעשה במקרקעין על-ידי המנוח או מי מבני משפחתו, נעשה ללא הסכמה מפורטת מראש ובכתב (כמפורט בהסכם). 5. לאחר פטירתו של המנוח ז"ל באה בנעליו, כצד להסכם עם המינהל, הנתבעת, אלמנתו (עד 120). הנתבעת היא אשה מבוגרת אשר אינה שולטת ברזי המקרקעין והעסקים שעליהם, ומי שטפל בנושא הוא בנה יוסי וכן, באופן חלקי, בנה דני (להלן: "דני"). רק דני התייצב לעדות ומפיו למדנו על אי-הידיעה של אמו לגבי הנעשה בשטח ועל כך שאחיו יוסי הוא שהיה במרכז העניינים עוד בימי חייו של האב וגם לאחר-מכן. לא ניתן כל הסבר לאי-התייצבותו של יוסי לעדות ולחקירה, וחבל - הן לענין אי ההתייצבות והן לענין אי מתן הסבר להמנעות זו. 6. בפועל, לא פינתה הנתבעת את המקרקעין עם תום תקופת ההרשאה ואף בני משפחתה (ילדיה, חתניהּ) לא עשו כן עד היום. במקום זאת, הם המשיכו לנהל על המקרקעין עסק של שטיפת רכבים ומכירת פריטים הקשורים לענף זה עד אשר כל העסקים הללו נסגרו מסיבות כלכליות. עוד ברור ומוסכם כי הנתבעת או מי מטעמה, בנו על המקרקעין מבנים שונים ומתקנים כפי שפורט בסעיף א' של חוות הדעת של השמאי יוסף גולדקלנג מטעם המינהל. למעשה, אין מחלוקת לגבי עצם קיומם של המבנים ולשמוש שנעשה בהם על ידי הנתבעת או מי ממשפחתה, אך טענת הנתבעת באמצעות בנה, היא כי כל שנעשה, נעשה כדין. בפועל, כפי שהתברר וכפי שנאמר כבר, אין לנתבעת ואין למי מבני המשפחה כל הרשאה בכתב ומראש (ואף לא בדיעבד) להקמת מבנים שעל המקרקעין ואף לא לשימושים שנעשו בפועל במקום. גם דני, העד של הנתבעת, אישר בחקירתו, כי בפועל אישור ­כתוב ברור מפורט וענייני המתייחס למבנים או לשימוש שעשו בני המשפחה במקום - אַיִן. מכאן, שאין גם כל חשיבות לחזית שנפתחה בין הצדדים בדבר השאלה אם המקרקעין נמצאים בתוך שטח הנחלה של משפחת אבוטבול או מחוצהּ לה, מכיוון שבין כך ובין כך אין מחלוקת לגבי היות המינהל "בעל-הבית" של המקרקעין, וככזה, על-פי דין ועל-פי החוזה, יש לקבל את הסכמתו בכתב ומראש לכל שמוש הנעשה בשטחו. זאת ועוד; אין לענין זה חשיבות גם מלשון סעיף 12 לחוזה, אליו לא התייחסו הצדדים כלל. שכן, בסעיף זה נאמר והוסכם כי כל שינוי במקרקעין מושאי הדיון, בין מבחינת שטח; בין כתוצאה משינוי תב"ע; בין ממדידות של השטח "וכיוצא באלה", ..... יחולו תנאי החוזה Mutatis Mutandis על המקרקעין בדמותם החדשה או הַשוֹנָה עקב הגורמים הנ"ל או מי מהם. 7. נקודה נוספת נכונה, אותה טוען עו"ד טילינגר בשם המינהל היא, כי המשפט הנוכחי מתנהל בינו (המינהל) לבין הנתבעת אלמנת המנוח. הבנים והחתן, (אשר לדברי דני, השקיע אף הוא כספים בעסק של רחיצת המכוניות במקום), הם אינם צד ליחסים החוזיים-משפטיים שבין המינהל לבין הנתבעת ולכן מצבם הוא מצב של מתנדב או של בר-רשות. הא, ותו לא. ממילא ברור כי הרשות שניתנה לנתבעת או אם נוצרה רשות מכללא עם מי מילדי הנתבעת, רשות שכזו מתבטלת עם הגשת תביעת הפינוי. זו ההלכה הנוהגת והמפורשת על-ידי פסיקות רבות של בתי-המשפט לערכאותיהם. דני לא טען ולא הוכיח, כי קבל רשות כדין מאמו לפעול על המקרקעין כפי שפעל, ואף אם היתה ניתנת לו רשות שכזו מטעם האם פשיטא שאין לה כל מעמד כלפי המינהל. (ראה סעיף 8 להסכם האוסר מפורשות כל העברת זכאות בכל צורה שהיא בין במישרין ובין בעקיפין). כמובן שלהעדר מעמד זה יש השלכה כספית על התביעה-שכנגד, אליה אתייחס להלן. 8. בסעיף 9 לכתב התביעה מפורטות העתירות של המינהל לענין הקנייני או לענין השימוש שנעשה במקרקעין (במובחן מדמי השמוש אליהם אתייחס להלן). מתוך ראיות התביעה וההגנה עולה כי המינהל זכאי לקבל את הסעדים המפורטים על ידו לענין צו מניעה קבוע האוסר כל שמוש שלא בהיתר של התובע, בכתב. כן זכאי המינהל לצו המורה לנתבעת לפנות את המקרקעין ולהחזירם לתובע כשהם פנויים מכל אדם וחפץ כולל הריסת כל שנבנה ללא הסכמתו של המינהל. וראה סעיף 11(א) לחוזה אשר לשונו ברורה החלטית ואינה משתמעת לשני פנים: "החוזה יגיע לסיומו עם תום תקופת ההרשאה ללא צורך בכל הודעה נוספת" סעיף זה רלבנטי מכוח עצמו כמובן. אין הוא נותן מענה משפטי, לטענת דני לפיה הוא ובני משפחתו לא פינו את המקרקעין עם תום תקופת ההרשאה מכוח הנימוק הבא: "ש... למה לא פינית בשנת 94? (סוף התקופה החוזית). ת.... קבלנו איזה מכתב? ש.... נגמר החוזה. ת.... לא קבלתי שום מכתב לפנות או משהו כזה. תראה לי מכתב שקבלנו לפנות את .... או משהו כזה. בבקשה, אענה בהתאם" (עמ' 52). ובכן, אין צורך במכתב. יש חוזה הקובע מפורשות מה ייעשה בסופו, ללא כל מכתב נוסף וללא כל הודעה נוספת. ובענין אחרון זה אין אלא להפנות את הצדדים לסעיף 10(ב) להסכם בין המינהל למנוח לפיו "אם לא יידרש המורשה להרוס את המחוברים או חלק מהם (שבנה המורשה על המקרקעין במהלך תקופת ההרשאה - ה.פ.) - "והמגרש (המקרקעין) יוחזר למינהל ביחד עם המחוברים או חלק מהם, יהא המורשה זכאי לקבל מהמינהל את שווי המחוברים...". אבל, בענייננו, דורש המינהל מהנתבעת את פינויים של המחוברים וממילא אין לה, או למשפחתה, כל זכות לקבל כספים בגין מחוברים. 9. ובאשר לפן הכספי בתביעה ותביעה שכנגד: אלך מן הקל אל הכבד, או אם תמצי, מהסוף אל ההתחלה. א. אין להעתר לתביעה-שכנגד שהגישה הנתבעת נגד המינהל מהנימוקים הבאים: 1. אין לנתבעת כל זכות תביעה כאשר ההשקעות עליהן היא מבססת את תביעתה נעשו ללא רשות, ללא הסכמה וללא היתר של המינהל. הֵעָתְרוּת לתביעה משמעה אי-הכרה בכלל הידוע Ex Turpi Causa "Oritur Actio או Non Oritur Ius". 2. כבר אמרנו כי המינהל דורש מהנתבעת להחזיר אליו את המקרקעין כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, כך שמבחינתו של התובע אין לו ענין בהשארת חפץ או מבנה כלשהוא של הנתבעת הנמצא דרך קבע או דרך ארעי על המקרקעין. מכאן, שאפילו סברה הנתבעת (וכך לא נטען בשמה) כי היא זכאית להחזר השקעותיה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, הרי שהמינהל אינו מקבל כל טובת הנאה או שירות או נכס של הנתבעת וממילא נשמטת גם עילה זו. פשיטא, שאין אפשרות לכפות על המינהל לשלם פיצוי בגין דבר שאין חפץ בו, שהוא מבקש להרסו, או לפנותו וכי אין לו - למינהל - כל רווח - ולו מינימלי - מעצם קיומו. ראה לבסוף את דברי השופט ברנזון, אשר לא נס ליחם, בפסה"ד שניתן ב-ע"א 668/71 דימנשטיין נ. מורגנשטרן, פד"י כ"ו(2) 841, 844, מול האותיות ה'-ו'. 3. מעבר לכל האמור לעיל, ובנוסף, אין אלא לשוב ולציין את העובדה כי הנתבעת בתיק זה היא גב' סעידה אבוטבול, והיא לא הוכיחה כי היא השקיעה כספים כלשהם בשטח מושא הדיון. ייתכן ובני משפחתה, הזרים להליך המשפט, עשו כן (ועל כך להלן) אך כידוע אין מלכות נוגעת במלכות ואין לערבב בין חשבונהּ של הנתבעת לבין חשבונותיהם כִּבְני משפחתה, או כמתנדבים. ובעניין זה, אין אלא להזכר בדברי ראשונים: "מנדב פירושו: נותן מרצון, ומקום שיש רצון - אין אונס כלל - כי לא אמר אדם מוכרח אני לרצות. יתר על-כן: עצם מהות ה"נדבה" כוללת בתוכה ויתור מראש ומרצון על כל תביעת תשלום או פיצוי, כי כך דרכו של מנדב: נותן על מנת שלא לקבל כלום: [השופט ע. זילברג במסגרת ע"א 39/47 אשר נ. בירנבאום, פד"י ב' 554,533]. 4. חוות הדעת של השמאי מטעם הנתבעת נערכה על-ידי מר גולדקלנג. חווה"ד אינה משכנעת כלל ולא באשמתו. השמאי בא בידיים ריקות מבחינת מסמכים, חשבוניות, קבלות, והערכותיו מתבססות על עובדות או על טענות שנמסרו לו על-ידי הנתבעת או מטעמה, אך טעונים או עובדות אלו לא הוכחו - לא בפני השמאי ואף לא בבית המשפט. די לעיין בפרטיכל בחקירתו הנגדית של המומחה כדי להבין עד כמה "צפה" חוות הדעת שלו. למשל, אין קורלציה בין חשוביו לגבי שטח המבנה לגביו העיד לבין עדות דני בנדון; אין לשמאי ידיעה מי ערך את התכנית על-פיה בנה את חוות דעתו. אין לו מושג (לדבריו) מתי ובכמה שלבים נבנתה הסככה שעל השטח וכמה עלה לבנותה; אין לו מידע, ואף לא שאל, כמה שנים ממוקמים המבנים בשטח כבסיס לחשוב פחת. אין לו מידע לגבי מועד ההוצאה של קניית מכונת הרחצה; וניתן להוסיף עוד כהנה וכהנה, אך די בכל אלה כדי לא לאמץ את שמאותו של מר גולדקלנג שכן על-פיה ועל-פי יסודותיה, אין אפשרות לקבוע כל קביעה כספית של ממש. [שוב, שלא באשמתו, אם כי ייתכן והיה מקום לומר לנתבעת כי בהעדר תשתית עובדתית אין אפשרות לבנות חוות-דעת שמאית]. ב. התביעה הכספית של המינהל בגין דמי שימוש גם תביעה זו צריכה להידחות, לדעתי, מן הנימוקים הבאים: א. סעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, מקנה לבית משפט סמכות על פי כל דין לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי. סעיף זה ישים למקרה הנוכחי בו התברר כי המינהל ידע, שתק ולא מחה כל השנים המנוח, ואחריו בני משפחתו, הפעילו את עסקיהם הבלתי מאושרים במקרקעין. ודוק: יש לעשות הבחנה, וכך אני עושה, לגבי המנעות מהפעלת סעד לגבי זכויות אובליגטריות לבין המנעות שכזו כאשר מדובר בזכויות קנייניות. לגבי הסוג הראשון של זכויות, הדבר אפשרי, וזאת במובחן מהסוג השני, הקנייני. ולפיכך, אין אפשרות למנוע מהמינהל מימוש זכויותיו הקנייניות, אך יש אפשרות לא להעניק לו את הסעד הכספי, האובליגטורי, המבוקש על ידו. ר' בנדון, למשל, ע"א 4862/92 פד"י נ"ד(5) 252. ב. הנסבות שהוכחו בפני לענין מצבם הקשה - בריאותית וכלכלית - של הנתבעת ובני משפחה, מוליכים אף הם למסקנה כי זהו המקרה הנכון והראוי לבית המשפט להמנע ממתן צו לחיוב כספי בין נמוך ובין גבוה מאד, כפי שדורש התובע בתביעתו הנוכחית. ראה בנדון ע"א 6805/99 פד"י נ"ז(5) 433, 447, שם נקבע, בין השאר, כי שיקולי בית המשפט חייבים להתייחס, הן להתנהגותו הוַתְרנית של התובע והן למצבו של הנתבע. ג. מתברר כי גם המשפט העברי, המשמש מקור פרשני ראשון במעלה, בעל גישה משפטית דומה. ראה סכום התייחסותו של המשפט העברי בנדון, כפי שפורט, במסגרת פסק-דינו של השופט טירקל ב-ע"א 6912/98, פד"י נ"ח(2) 870, 877, 878. 10. סוף דבר א. ניתן בזה פסק-דין סופי כדלקמן: 1. ניתן בזה צו מניעה קבוע נגד הנתבעת להפסקת כל שימוש שנעשה במקרקעין ו/או שאינו חקלאי וללא היתר התובע בכתב, לרבות כמתואר ףבכתב התביעה על נספחיו. 2. אני מחייב את הנתבעת ו/או כל מי מטעמה וברשותה לפנות את המקרקעין ולהחזירם לתובע כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ, ולרבות הריסת כל אשר בנו בהם וסילוק הריסותיהם. 3. לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 6,500 שקל (צמוד). קרקעותתביעת פינוימקרקעיןפינוימינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל